לכך תלמוד לומר (מלמדנו האמור) בתורה "וכל המנחה אשר תאפה וכל נעשה במרחשת ועל מחבת לכהן המקריב אותה לו תהיה. וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה בתנור לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו" (ויקרא ז, ט— י), ובא הכתוב ללמדנו שכל בני אהרן מחלקים בשווה את המנחה, ומודגש שדווקא את המנחה חולקים הכהנים, ואולם אין הם חולקים את המנחה כנגד הזבחים.

וממשיכים לדון: יכול שלא יחלקו ביניהם הכהנים מנחות כנגד זבחים, וסברה היא: שהרי המנחות לא קמו (אינן מובאות) תחתיהן (במקומם) של הזבחים בדלות, שגם הדל, שאינו יכול להביא בהמה לקרבן (כגון בקרבן חטאת עולה ויורד) — אינו מביא מנחה במקום הזבח, אבל שמא תאמר שיחלקו הכהנים ביניהם מנחות כנגד עופות, שהרי קמו תחתיהן בדלות, שאם היה המקריב עני מאד ("דלי דלות"), ואין הוא יכול להביא קרבן עוף בקרבנו, הריהו מביא מנחה — לכך תלמוד לומר עוד בכתוב זה "וכל נעשה במרחשת... לכל בני אהרן תהיה...", והרי זה מקרא יתר הבא להורות שדווקא באותה מנחה חולקים הכהנים, ואין הם חולקים במנחות אף כנגד עופות.

ועדיין יכול אתה לומר כי לא יחלקו מנחות כנגד עופות, שהרי הללו העופות הם מיני דמים (שיש בהם נתינת דם על המזבח), ואילו הללו (המנחות) הינן מיני קמחים, ואולם שמא יחלקו ביניהם עופות כנגד זבחים, שכן הללו והללו מיני דמים? — לכך תלמוד לומר עוד בכתוב זה "ועל מחבת... לכל בני אהרן תהיה...", ואף מקרא זה יתר, ובא ללמד שדווקא באלה הכהנים חולקים, ואין הם חולקים בדבר אחר. ומאחר שכבר למדנו שאינם חולקים מנחות כנגד עופות, בא פסוק זה להורות שאף אינם חולקים בעופות כנגד זבחים.

ועדיין יכול שלא יחלקו דווקא בעופות כנגד זבחים, שכן יש ביניהם הבדל, שהללו (העופות) עשייתן (שחיטתן) נעשית ביד (במליקה בצפורן), ואילו הללו (הזבחים) עשייתן (שחיטתם) נעשית בכלי (בסכין), אבל שמא יחלקו מנחות מסוג אחד כנגד מנחות מסוג אחר, שהרי דומות הן, שכן אלו ואלו עשייתן (קמיצתן) ביד? — לכך תלמוד לומר עוד בכתוב זה "וכל מנחה בלולה בשמן... לכל בני אהרן תהיה...", ואף מקרא זה יתר, ובא ללמד שאין חולקים מנחות כנגד מנחות.

ועדיין יכול שלא יחלקו מנחת מחבת כנגד מנחת מרחשת ומנחת מרחשת כנגד מנחת מחבת, משום שהן שונות זו מזו, שהרי זו (המחבת) מעשיה (הדברים הנעשים בה, בשל היותה רחבה ואינה עמוקה) קשין, ואילו זו (המרחשת) מעשיה (הדברים הנעשים בה, בשל היותה עמוקה) רכין, אבל שמא יחלקו מנחת מחבת שהביא אדם זה, כנגד מנחת מחבת שהביא אדם אחר. וכן מנחת מרחשת שהביא אדם זה כנגד מנחת מרחשת שהביא אדם אחר? — לכך תלמוד לומר עוד בכתוב זה "וחרבה לכל בני אהרן תהיה...", ואף זה מקרא יתר, ללמד שגם אופן זה של חלוקת מנחה כנגד אותה מנחה אסורה.

ועדיין שואלים: יכול שלא יחלקו בקדשי קדשים, כמו מנחות, אבל יחלקו בקדשים קלים? — לכך תלמוד לומר עוד בסוף הכתוב הזה "איש כאחיו", ובסמוך לו נאמר דין הקדשים הקלים: "וזאת תורת זבח השלמים אשר יקריב לה'. אם על תודה יקריבנו והקריב על זבח התודה..." (שם י— יא) — לומר: כשם שאין חולקין בקדשי קדשים, כך אין חולקים בקדשים קלים כגון תודה.

ועוד נדרש מהכתוב "איש כאחיו": "איש" — ללמד כי דווקא כהן שהוא איש (בוגר) הוא שחולק (נוטל חלק בקרבנות המשמר), ואפילו הוא בעל מום, ואין הכהן הקטן חולק (נוטל חלק בקרבנות המשמר, שאינו אוכל אלא מחלק אביו), ואפילו הוא תם (שאין בו מום). הרי שנדרשו הכתובים "וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה" ללמדנו לענין איסור חלוקה בין הכהנים, וכיצד איפוא דרש חזקיה מייתור הכתובים הללו לענין אכילת שיירי מנחת עומר ומנחת הסוטה!

ומשיבים: הלימוד ההוא המובא בברייתא מהכתובים הללו לענין איסור החלוקה אינו מכל הכתוב "וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה", אלא רק ממה שנאמר "כל" ("וכל מנחה") נפקא [יוצא, נלמד], ואילו חזקיה למד לענין אכילת שתי המנחות הללו מגוף הכתוב. ושואלים על כך: והא אפיקתיה [והרי כבר הוצאת אותו, למדת ממנו, מהמלה "כל"] דרשה אחרת, לכמו מה שאמר ר' יוסי בר' יהודה (לעיל מנחות דף סג,ב) שאין הנודב מנחת מאפה תנור מביא שני מיני מנחות, אלא עשר חלות או עשרה רקיקים! ומשיבים: אלא הלימוד ההוא לענין חלוקה הריהו מתוספת האות ו' במלה "וכל" ("וכל מנחה") הבאה לרבות.

א רבינא אמר: המקור (לשיטת ר' שמעון) שאף מנחת העומר ומנחת הקנאות נאכלות אתיא [באה, נלמדת] הלכה זו מדתני [מאותה ברייתא ששנה] החכם לוי, דתני [שכן שנה] לוי ברייתא: נאמר בתחילת פרשת מתנות הכהונה: "זה יהיה לך מקודש הקדשים מן האש כל קרבנם לכל מנחתם ולכל חטאתם ולכל אשמם אשר ישיבו לי קודש קדשים לך הוא ולבניך" (במדבר יח, ט), ותוספת "כל" בכל אחד מן הפרטים שבפסוק זה באה לרבות:

"כל קרבנם" — לרבות לוג שמן של מצורע, שניתן לכהנים למאכל. ויש צורך בריבוי מיוחד, שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר], כי כיון ש"מן האש" (שם) כתב רחמנא [כתבה התורה] בפסוק זה, ולוג שמן של מצורע, אינו עולה על המזבח, לכך קא משמע לן [הוא, הכתוב משמיע לנו] שגם זה בכלל הניתנים לכהנים.

וממשיכה הברייתא: "לכל מנחתם" — בא לרבות שאף מנחת העומר ומנחת קנאות ניתנות לכהנים לאכילה. ונצרך לכך ריבוי, שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] כי כיון שבענין אכילת הכהנים מן הקדשים "ואכלו אתם אשר כפר בהם" (שמות כט, לג) אמר רחמנא [אמרה התורה], והיה מקום לומר כי רק דבר הבא לכפר ניתן לכהנים, והאי [וזו] מנחת העומר — להתיר את אכילת התבואה החדשה קא אתיא [היא באה] ולא לכפרה, ואידך נמי [והאחרת, מנחת קנאות, גם כן] אינה באה לכפרת האשה הסוטה, אלא לברר אם חטאה האשה בניאוף קא אתיא [היא באה], והיה מקום לומר שלא תינתנה אלה לכהנים לאכילה, לכך קא משמע לן [הוא, הכתוב משמיע לנו], שאף אלה ניתנות לכהנים.

וממשיכה עוד הברייתא: ומה שנאמר "לכל חטאתם" — הרי הוא לרבות חטאת העוף, שניתנת לכהנים. ונצרך לכך ריבוי מיוחד, שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] שאינה ניתנת לכהנים לאכילה לפי שנבילה היא, שהרי היא נמלקת מן העורף (ויקרא ה, ח), ואסורה באכילה, על כן קא משמע לן [הוא, הכתוב משמיע לנו] שהיא ניתנת לכהנים לאכילתם.

ומה שנאמר בכתוב זה "לכל אשמם" — בא לרבות אף את אשם נזיר שנטמא, ואשם מצורע שניתנים לכהנים. ותוהים: מה צורך בדרשה מיוחדת ללמד על אשם מצורע, שניתן לכהנים לאכילה, והרי בהדיא כתיב ביה [במפורש נאמר בו] שהוא נאכל על ידי הכהנים, שכן נאמר "כי כחטאת האשם הוא לכהן" (שם יד, יג)!

אלא כוונת הדברים היא, שבא כתוב זה לרבות אשם נזיר שנטמא, לומר שיהא דינו כאשם מצורע, שאף הוא נאכל. שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] שאשם נזיר אינו בא לכפר, אלא רק להכשיר (לאפשר לו) להתחיל מחדש את נזירותו קא אתי [הוא בא], ואילו אשם מצורע מכשירו לאכול מן הקדשים, והרי אכילת הכהנים נאמרה ביחס לקדשים המכפרים ("ואכלו אותם אשר כופר בהם"), לכך קא משמע לן [הוא הכתוב משמיע לנו] שגם אלה ניתנים לכהנים לאכילה.

ומה שנאמר בכתוב זה "אשר ישיבו" — זה הוא גזל הגר, שהגוזל מן הגר שאין לו יורשים, צריך לתת לכהנים את הגזילה בתוספת חומש מערכה. ומה שנאמר עוד בכתוב "לך היא ולבניך" — לומר כי שלך היא, לכל דבר, והינך נוהג בה כקניינך הממוני, שאתה מורישה לבניך ואפילו יכול אתה לקדש בו את האשה, שאין זה דבר השייך למקדש.

ב ועוד בדין אכילת כהנים מן הקדשים, אמר רב הונא: