אלא לר' יוחנן הסבור שאם הביא מפירות שבעמקים ומתמרים שבהרים לא התקדשו הפירות בקדושת ביכורים, קשיא [קשה] ממה ששנינו בברייתא כי מביאים ביכורים מן הפירות הגדלים בעציץ ובספינה — הרי שהתקדשו בקדושת ביכורים, והלא אין הם טובים יותר מתמרים שבהרים או מפירות שבעמקים!

ומשיבים: אין ברייתא זו קשה לר' יוחנן, שכן מחלוקת תנאי [תנאים] היא אם חלה קדושת ביכורים על הפירות הגדלים בעציץ ובספינה, דתניא [שכן שנויה ברייתא אחרת]: פירות שגדלו בגג ושגדלו בחורבה — מביא מהם ביכורים וקורא עליהם פרשת ביכורים, ואולם פירות שגדלו בעציץ ושגדלו בספינה — לא חלה עליהם כלל קדושת ביכורים ולכך הבעלים אינו מביא מהם כל עיקר. ור' יוחנן סבור כשיטתו של תנא זה.

א ועוד שנינו במשנתנו כי המנחות כולן אינן באות אלא מן הסולת המובחר, ואיזהו הסולת המובחר? — זה הבא מהמקומות מכניס וזטחא, ושני להם הוא הסולת הבא מן המקום הנקרא עפוריים בבקעה. ומתוך שמשובחות ומרובות הן תבואות מקום זה, היה הוא לסמל של מקום המשופע בתבואה ברוכה, וכך אף נטבע בניבי שפת העם. וכדרך המסופר במשה רבינו בזמן שעמדו הוא ואהרן לפני פרעה מלך מצרים, והשליך אהרן את המטה שבידו והיה לתנין. ולאחר מכן, לכשעשו חרטומי מצרים בלהטיהם גם כן כדבר הזה והיו מקלותיהם לתנינים, בלע מטה אהרן את מטותם (שמות ז׳:י״ב, י_יב), באותה שעה אמרי ליה [אמרו לו] יוחנא וממרא, שהיו מראשי החרטומים של פרעה, למשה כפתגם המקובל: תבן (שהוא דבר קל וחסר ערך) אתה מכניס לעפריים (מקום התבואות המשובחות)? וכרוצים לומר לו: וכי למצרים, שהיא ארץ מלאה כשפים, אתה מביא דבר כישוף שכזה. אמר להו [להם] משה בתשובה, שאף היא מיוסדת על פתגם הרווח בעם: כך אמרי אינשי [אומרים האנשים], למתא ירקא, ירקא שקול [אם לעיר יש ירק, הבא ירק למכור], שכן במקום זה יימכר הירק היטב. ובדומה לכך, דווקא במצרים מקום הכשפים, ראוי לעשות כן.

ב משנה אף מהמקומות (שנמנו במשנה הקודמת, פג,ב) בהם הסולת משובחת, אין מביאין סולת לא מהתבואה הגדלה בבית הזבלים (שדה הזקוקה לזיבול כדי שתתן פירותיה כראוי) ולא מבית השלחים (שדה הזקוקה להשקיה בידי אדם, שאין די לה במי הגשמים) ולא מבית האילן (שדה שמצויים בה אילנות, ונמצאים האילנות מכחישים את כוחה של אדמת השדה). שכל אלה, פירותיהם אינם משובחים. ואולם אם הביא מהם — כשר.

ומסבירים: כיצד הוא (בעלי השדה) עושה בעבודת שדהו, כדי שתניב שדהו סולת המשובחת ביותר? הריהו נרה (חורש אותה) בלבד, בשנה הראשונה, ואין הוא זורע בה דבר. ובשנה שניה (הבאה) הריהו זורעה בזמן הזריעה הנכון, שהוא קודם לחג הפסח שבעים יום, ובכך הרי הוא מביא את השדה שתהא עושה סולת מרובה ומשובחת.

ועוד מסבירים: כיצד בודק הגזבר של בית המקדש את הסולת המובאת למנחות, אם אכן היא מנופה כל צורכה? — הריהו מכניס את ידו לתוכן פנימה, וחוזר ומעלה את ידו. אם נמצא שעלה בה, על ידו, אבק (קמח דק וגרוע) — הרי זה מורה שלא נופתה הסולת כל הצורך, והריהי פסולה עד שינפנה בנפה דקה, להסיר את האבק הדק שיש בה.

ואם התליעה (נמצאו תולעים בתוך הסולת) המובאת למקדש — הריהי פסולה לשמש למנחה.

ג גמרא שנינו במשנתנו כיצד בעלי השדה עושה בעבודת שדהו, כדי שתניב שדהו סולת המשובחת ביותר? הריהו נרה (חורש אותה) בלבד, בשנה הראשונה, ואין הוא זורע בה דבר, ובשנה הבאה הריהו זורעה בזמן הזריעה הראוי. איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים השאלה: היכי קאמר [כיצד הוא התנא של משתננו אומר, מה כוונת דבריו]? האם כוונתו שהריהו נרה בשנה הראשונה בלא לזורעה, ואילו בשנה השניה הריהו נרה שוב וזורעה. או דלמא [שמא] כוונתו שהריהו נרה בשנה ראשונה ואינו זורעה, ואילו בשנה השניה הריהו זורעה בלא שהוא נרה לפני כן?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעיה זו ממה דתניא [ששנויה בריייתא], אמר ר' יוסי: כיון שהלכה היא שניתן להביא את העומר מכל איזורי ארץ ישראל, ראויות היו אף חיטי (התבואות) הבאות מהיישובים הנקראים כרזיים וכפר אחים להיות קרבות לעומר, שכן תבואות משובחות הן. ואלמלא (אילו) היו אלה מקומות הסמוכות לירושלים, היו מביאין מהן את העומר. שכן ראויות הן תבואות שדותיהם של המקומות הללו להיות מובאות לעומר, לפי שאין מביאין את העומר אלא מן השדות המודרמות (הנמצאות בדרום), והמנונרות (הנחרשות) לכך (לשם העומר). שבהן, בשדות הללו שבדרום, החמה זורחת בתחילה, בשעה מוקדמת של היום ואף בימות החורף, ומבשילה כל היום את הצומח בהן, ומהן (ומשם) החמה מעריבה ושוקעת בסוף היום. והרי מזג אויר זה מועיל מאוד לתבואות.

ועוד בשבח תבואות השדות הללו, כיצד בעלי שדה זה עושה (נוהג בעבודת שדהו) כדי להשביח את תבואתה? הריהו נרה בשנה הראשונה ואין הוא זורעה. ובשנה השניה הריהו חורש ושונה (וחוזר וחורש), וזורעה בזמן הראוי לזריעה שהוא קודם לפסח שבעים יום, כדי שתהא הזריעה סמוכה לזמן התגברות כוחה של חמה. ואכן כתוצאה ממיקום זה של השדות ומדרך העבודה הראויה בהן, עושה (מצמיחה) השדה זן תבואה משובח ביותר, שבו אורכו של הקנה (גבעול) הוא כמידת זרת בלבד, וראש השיבולת אורכה הוא כזרתיים. ולאחר מכן בעלי השדה

קוצר את התבואה, ומעמר (כורך את השיבולים שנקצרו לכלל עומרים), ודש (חובט את השבלים כדי להוציא מהן את גרעיניהן), וזורה (מניף וזורק מעלה את התבואה כדי שהתבן והמוץ יינשאו על ידי הרוח וגרגרי התבואה ישובו ויפלו ארצה), ובורר את הגרעינים הטובים לקמח, וטוחן אותם לקמח, ומרקד (מקפיץ ומניע מצד לצד את הקמח בנפה כדי לנפותו מאבק ולכלוך). ואחר כל זאת הריהו מביא את הקמח שעלה בידו מתבואה זו אצל הגזבר שבמקדש. והגזבר מכניס ידו לתוכה כדי לבדוק את הקמח אם הוא מנופה כל צורכו. ושב ומעלה הגזבר את ידו, ואם עלתה בה אבק (קמח דק) — אומר לו הגזבר לבעל השדה: חזור ונפה אותה פעם שניה. משום [בשם] ר' נתן אמרו חכמים בדרך בדיקת הקמח: הגזבר היה בתחילה סך ידו בשמן (בו נדבקים אף הדברים היותר דקים), ולאחר מכן היה מכניס את ידו לתוכה של ערימת הקמח שהובאה לפניו לבדיקה, עד שמעלה ידו כל אבקה של הקמח, ובאופן זה היא הבדיקה היותר מדוקדקת.

ולאחר שהובאה הברייתא בכל פרטיה, מנסים להוכיח ממנה לשאלה שנשאלה: קתני מיהת [שנה התנא על כל פנים] בתוך דבריו כי בשנה השניה בעלי השדה חורש ושונה. הרי שכך היא הדרך הנכונה, ולזאת גם כיוונה משנתנו.

ודוחים את הראיה: ולטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] שיש להוכיח מדברי ברייתא זו לשיטת משנתנו, ואולם הרי מתניתין לא קתני [במשנתנו התנא אין הוא שונה], בעניינה של השנה השניה את הלשון "חורש ושונה",