א גמרא על מה שאמרו חכמים במשנה שרוחב הקורה די שיהא טפח, תוהים: הלא טפח ומחצה בעי [צריך]! שהרי האריח, שהוא חצי לבנה בת שלשה טפחים רחב טפח ומחצה!

ועונים: כיון שרחב לקבל טפח, אידך חצי טפח מלבין ליה בטינא, משהו מהאי גיסא ומשהו מהאי גיסא, וקיימא [את חצי הטפח האחר מדביק אותו בטיט, משהו מצד זה ומשהו מצד זה, ועומד האריח במקומו].

אמר רבה בר רב הונא: קורה שאמרו — צריכה שתהא בריאה כדי לקבל אריח, אולם מעמידי קורה שהקורה נשענת עליהם, הם עצמם אינן צריכין שיהיו בריאין כדי לקבל קורה ואריח שעל גביה, שלא נתנו כל שיעור במעמידי הקורה אלא בה עצמה, שרק היא עצמה עשויה להכשיר מבוי. ורב חסדא אמר אחד זה ואחד זה צריכין שיהיו בריאין כדי לקבל קורה ואריח.

אמר רב ששת: הניח קורה על גבי מבוי, ופרס עליה מחצלת המשתלשלת למטה והגביה שולי המחצלת מן הקרקע במבוי שלשה טפחים, הרי קורה אין כאן מחיצה אין כאן. קורה אין כאן שאינה ראויה להכשיר דהא מיכסיא כיון שהיא מכוסה ואינה ניכרת, ואף מחיצה אין כאן: דהויא לה [שהרי היא] מחיצה שהגדיים בוקעין (יכולים לעבור) בה, שהרי היא גבוהה מהקרקע שלשה טפחים ולכן אין בה דין מחיצה.

ב תנו רבנן [שנו חכמים בתוספתא]: קורה היוצאה מכותל זה ואינה נוגעת בכותל זה שכנגדו, וכן שתי קורות אחת יוצאה מכותל זה ואחת יוצאה מכותל זה ואינן נוגעות זו בזו, אם היו פחות משלשה טפחים זו לזו או לכותל — אין צריך להביא קורה אחרת להתיר את המבוי, שמשום דין "לבוד" הרי הן כצמודות. אבל אם היו שלשה טפחים — צריך להביא קורה אחרת.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: פחות מארבעה טפחים אין צריך להביא קורה אחרת, ארבעה — צריך להביא קורה אחרת שלדעתו דין לבוד עד ארבעה טפחים.

וכן שתי קורות המתאימות שהיו מקבילות זו לזו אולם היו דקות ביותר, לא בזו כדי לקבל אריח ולא בזו כדי לקבל אריח, אם מקבלת יחידה זו המאוחדת משתי קורות יחד אריח לרחבו שהוא טפח — אין צריך להביא קורה אחרת להתיר, ואם לאו — צריך להביא קורה אחרת.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם מקבלות שתיהן אריח לארכו שהוא שלשה טפחים — אין צריך להביא קורה אחרת, ואם לאו — צריך להביא קורה אחרת.

היו שתי קורות דקות אלה אחת למעלה ואחת למטה, ר' יוסי בר' יהודה אומר: רואין את העליונה כאילו היא למטה, ואת התחתונה כאילו היא למעלה והן קרובות זו לזו, ואם היו שתיהן יחד ראויות לקבל אריח הרי הן מתירות, אף שבפועל אינן סמוכות, ובלבד שלא תהא עליונה שבהן למעלה מעשרים אמה ותחתונה למטה מעשרה טפחים, שמתחילה אינן מצויות בתוך תחום היתר מבוי.

אמר אביי: ר' יוסי בר' יהודה סבר לה כאבוה בחדא, ופליג עליה בחדא [סבר כאביו בדבר אחד וחלק עליו באחד] ומבאר: סבר לה כאבוה בחדא [סבר כאביו בדבר אחד] — דאית ליה [שיש לו] רואין, שמחזיק בעקרון כשם שר' יהודה אביו סבר במשנה שרואים את הקורה כאילו היא בריאה, אף על פי שאינה כזו, כך גם אמר הבן, ר' יוסי, שרואים את שתי הקורות כאילו היו צמודות זו לזו.

ואולם ר' יוסי גם פליג עליה בחדא [חלק עליו בדבר אחד] שאילו ר' יהודה סבר שהקורה שבדיוננו מתירה את המבוי אף כשהיא למעלה מעשרים אמה, ור' יוסי בר' יהודה סבר: בתוך עשרים — אין [כן], מתירה. למעלה מעשרים — לא.

ג במשנה נאמר: "ר' יהודה אומר: רחבה אף על פי שאינה בריאה". מתני ליה [היה מלמדו משנה] רב יהודה לחייא בר רב קמיה [לפני] רב בנוסח זה: קורה שאמרו — רחבה אף על פי שאינה בריאה. אמר ליה [לו]: אתנייה [השנה לו, למדהו] רחבה ובריאה.

ומקשים: והאמר [והרי אמר] ר' אילעאי בשם רב: קורה רחבה ארבעה טפחים, אף על פי שאינה בריאה מכשירה את המבוי! ועונים: רחבה ארבעה שאני [שונה] שכן ברוחב ארבעה נחשבת הקורה כמקום חשוב ומחיצותיה נחשבות כסותמות, כמחיצה ממש, ולא משום היכר בלבד.

ד נאמר עוד במשנה: "היתה של קש ושל קנים — מותרת". ושואלים: מאי קא משמע לן [מה משמיע לנו בזה] דאמרינן [שאומרים אנו] רואין את הקורה כאילו היא ראויה לשאת עליה אריח — הלא היינו הך [זהו זה]! כלומר, הרי אותם הדברים כבר נאמרו קודם לכן במשנה ("רחבה אף על פי שאינה בריאה")!

ומשיבים שיש בכך מקצת חידוש — מהו דתימא [שתאמר] במינה באותו מין שקורה העשויה ממנו ראויה בדרך כלל לקבל אריח אמרינן [אומרים אנו] אפילו בקורה דקה ביותר, אולם שלא במינה כגון בקש, שאינו ראוי כלל להחזקת אריח — לא אמרינן [אין אנו אומרים] רואים כאילו זה קורה ראויה לשאת אריח, לכן השמיע לנו שאין הבדל.

ה נאמר במשנתנו שקורה "עקומה רואין אותה כאילו היא פשוטה" ומקשים: פשיטא [פשוט, ברור]! ומשיבים קא משמע לן [שהשמיע לנו בכך] כדבריו של ר' זירא שאמר ר' זירא: היתה היא הקורה בתוך המבוי ועקמומיתה חוץ למבוי, היא הקורה בתוך עשרים אמה ועקמומיתה למעלה מעשרים אמה, או היא למעלה מעשרה ועקמומיתה למטה מעשרה, שהחלק העקום מצוי במקום שאין קורה מתירה בו כלל, רואין, כל שאילו ינטל חלק עקמומיתה המצוי מחוץ לתחום היתר הקורה ועדיין אין בין זה לזה, בין חלקיה הראויים של הקורה, שלשה טפחים — אין צריך להביא קורה אחרת, ואם לאו, שיש מרחק גדול מזה — צריך להביא קורה אחרת.

ושואלים: הא נמי פשיטא [זו גם כן פשוטה] שהרי חלק הקורה העקום עלינו לראותו כאילו הוא ישר! ומשיבים: היא בתוך מבוי, ועקמומיתה חוץ למבוי איצטריכא ליה [נצרכה לו לומר] מהו דתימא: ליחוש דילמא אתי לאמשוכי בתרה [שתאמר לחשוש שמא יבוא להימשך אחריה] שאם בולטת הקורה מחוץ למבוי, שמא יבואו בני אדם להשתמש מחוץ למבוי תחת בליטת הקורה, על כן השמיע לנו שאין לחשוש לדבר זה.

ו אמרנו במשנה שקורה "עגולה רואין אותה כאילו היא מרובעת". ושואלים: הא תו [זו עוד] למה לי, הרי לכאורה כבר שנינו כיוצא בזה ומה צורך להוסיף כאן? ומשיבים: סיפא איצטריכא ליה [סופו של הדבר אני צריך לו]: אותו כלל שכל שיש בהיקפו שלשה טפחים יש בו רוחב טפח.

ושואלים: מנא הני מילי [מנין דברים אלה] שכך הוא השיעור? אמר ר' יוחנן, אמר קרא [אמר המקרא] שנאמר בשלמה "ויעש את הים מוצק עשר באמה משפתו עד שפתו עגל סביב וחמש באמה קומתו וקו שלשים באמה יסב אתו סביב" (מלכים א, ז, כג)

ומקשים: והא איכא שפתו [והרי יש שפתו]?! כלומר הלא נמדד הים מבפנים, ואם מודדים את היקפו מבחוץ שוב אין יחס זה מדויק.

אמר רב פפא: שפתו שפת פרח שושן כתיב ביה [נאמר בו], כלומר שהיתה שפתו דקה מאד, שכן נאמר: "ועביו טפח ושפתו כמעשה שפת כוס פרח שושן אלפים בת יכיל" (מלכים א, ז, כו).

ושואלים: והאיכא משהו [והרי בכל זאת יש משהו] של עובי השפה! ועונים: כי קא חשיב [כאשר הוא חושב] — גם את ההיקף מגואי, קא חשיב [מבפנים, הוא חושב].

תניא [שנינו בברייתא], ר' חייא אומר: ים שעשה שלמה היה מחזיק בנפחו מאה וחמשים מקוה טהרה. ומקשים: מכדי, מקוה כמה הוי [הינו מה שיעורו] — ארבעים סאה כמו ששנינו "ורחץ את בשרו