לא יטייל אדם סמוך לצאת החג או השבת על פתח מדינה (העיר) כדי שיכנס למרחץ מיד. ולפי דבריך האם הדר ביה [היה חוזר בו] ממה שאמר לענין עירוב? שהרי נראה מכאן שאף הליכה בשבת לצורך מוצאי שבת היא כהכנה אסורה!

ודוחים ולא היא, ואין הדבר כן, אלא שמע ליה ולא הדר ביה [שמע את הברייתא הזאת ולא חזר בו] כי יש להבדיל בין המקרים. התם [שם] במהלך בסוף שדהו וכן בעומד סמוך לפתח המדינה — מוכחא מילתא [מוכח הדבר] לכל מי שרואה שמעשיו לצורך בדיקת צרכי שדהו או לשם כניסה מיידית לבית המרחץ, הכא [כאן] לגבי העירוב — לאו מוכחא מילתא [אין הדבר מוכח] שעשה מה שעשה לצורך העירוב.

שכן אי צורבא מרבנן הוא, אמרינן: שמעתא משכתיה [אם תלמיד חכם הוא, אומרים אנו הרואים: שמא ההלכה משכה אותו], שמתוך טרדתו בעיון בהלכה טייל ולא שם לב לאן הוא הולך. ואי [ואם] עם הארץ הוא, אמרינן: חמרא אירכס ליה [אומרים אנו: שמא חמור אבד לו], והריהו טורח לחפש אחריו ואין כל הוכחה במעשיו שכוונתו לקנות עירוב, שהרי אינו עושה כל מעשה הנראה לעין.

א גופא [לגופם של דברים שהזכרנו] אמר רב יהודה: עירב ברגליו ביום ראשון — מערב ברגליו אף ביום השני. ואם עירב בפת ביום ראשון — מערב בפת אף ביום השני.

ואם עירב בפת בראשון ונאכל עירובו, יכול לשנות ולהיות מערב ברגליו בשני. אולם אם עירב ברגליו בראשון — אין מערב בפת בשני, כי מעיקרו של דבר שאין מערבין בתחלה ביום טוב לצורך השבת שלאחריו בפת שכן אסורה הכנה מיום טוב לשבת.

על מה שאמרו: עירב בפת ביום ראשון — מערב בפת ביום שני, אמר שמואל: ובאותה הפת דוקא, אמר רב אשי: דיקא נמי מתניתין [מדוייקת גם כן משנתנו] כשיטת הסבר זו, דקתני [שכן שנינו]: כיצד הוא עושה? מוליכו בראשון, ומחשיך עליו ונוטלו ובא לו. בשני, מחשיך עליו ואוכלו ובא לו, משמע שנוטל אותה פת עצמה.

ואומרים: ורבנן [וחכמים], שאינם מקבלים דברי שמואל אומרים שאין זו הוכחה, כי דילמא התם [שמא שם] במשנה עצה טובה קא משמע לן [השמיע לנו] שלא יוכרח להכין עירוב נוסף אלא יוכל להסתפק בעירוב אחד.

ב משנה ר' יהודה אומר: ראש השנה, שהיה ירא אדם הגר בגולה שמא תתעבר ויהא ראש השנה שני ימים. שבזמן שבית המקדש היה קיים עשו את ראש השנה לפעמים יום אחד בלבד ולפעמים עיברו בית דין את החודש ונהגו שני ימים. ואם אדם אינו יודע כיצד יהא ראש שנה זו, ובשני הימים העשויים להיקבע כראש השנה הוא צריך ללכת בכל יום לצד אחר, אמר ר' יהודה שבמקרה זה מערב אדם שני עירובין, ואומר: עירובי יהא ביום הראשון למזרח, ובשני למערב. בראשון למערב ובשני למזרח. או עירובי יחול ביום הראשון, ובשני אהיה כבני עירי או עירובי יחול ביום השני, ובראשון אהיה כבני עירי. ולא הודו לו חכמים שאפשר לחלק כך בין שני ימי ראש השנה.

ועוד אמר ר' יהודה כיוצא בזה לענין שני ימי ראש השנה כשנסתפק שמא נתעבר החודש ויום זה עדיין יום החג: מתנה אדם על הכלכלה, על סל פירות של טבל שהיה לו, ביום טוב ראשון ואומר: אם היום קודש ומחר חול — הרי אני מפריש את המעשר רק מחר, ולא עשיתי היום מאומה. אם היום חול — הריני מפריש עכשיו את המעשרות הראויים. ואוכלה בשני, שהרי בכל אופן, אחד משני העישורים היה ביום חול.

וכן ביצה שנולדה ביום טוב ראשון תאכל בשני, מפני שוודאי אחד מן הימים חול הוא. ולא הודו לו חכמים אף בשני ימים טובים אלה.

ר' דוסא בן הרכינס אומר: העובר לפני התיבה ביום טוב של ראש השנה, אומר: "החליצנו ה' אלהינו את יום ראש החדש הזה אם היום הוא אם למחר" שהרי אין הדבר נודע אלא לאחר חקירת בית דין. וכן למחר הוא אומר: "אם היום אם אמש היה ראש השנה ". ולא הודו לו חכמים שיזכיר בתפילתו לשון זו של תנאי.

ג גמרא מאן [מי הם] אותם חכמים ש"לא הודו לו"? אמר רב: המחזיקים בשיטת ר' יוסי היא, דתניא [שהרי שנינו בתוספתא]: מודים חכמים לר' אליעזר בשאלת ראש השנה ולענין שני עירובין, שהיה ירא שמא תתעבר, הרי מערב אדם שני עירובין, ואומר: עירובי בראשון למזרח ובשני למערב, בראשון למערב ובשני למזרח. עירובי בראשון ובשני כבני עירי, עירובי בשני ובראשון כבני עירי. ור' יוסי אוסר.

אמר להן ר' יוסי לחכמים: אי [אין] אתם מודים שאם באו עדים שהעידו שראו את מולד הלבנה קודם לכן מן המנחה ולמעלה, לאחריה, ביום הראשון של ראש השנה, שאין אנו סומכים על עדותם לקדש היום בקדושת ראש השנה אלא אומרים שכיון שלא נתקבלה העדות בזמנה אין זו מקדשת את היום שעבר, ונוהגין אותו היום של ראש השנה קדש כביום חג ממש ואף למחר קדש, ואין זה מחמת הספק שאיננו יודעים באיזה יום קדש החג נוהגים שני ימים, אלא בשאיחרו העדים נוהגים מלכתחילה בשני הימים וכאילו היו יום אחד ארוך בלבד, משמע שקדושת ראש השנה בשני הימים קדושה אחת היא, ואין לחלק בה.