מחיצה של ברזל להפסיקו, להפריד בין תחום לתחום, כדי להתיר לבני שני המקומות לשאוב משם מים. היה מחייך (צוחק) עליה [על כך] ר' יוסי בר חנינא שסבר שאין צורך בתקנה זו.

ושואלים: מאי טעמא קא [מדוע היה] מחייך? אילימא [אם תאמר] משום דתני לה [ששנה אותה] ר' חייא כר' יוחנן בן נורי לחומרא [להחמיר] שחפצי הפקר קונים שביתה במקומם ואיהו ר' יוסי בר חנינא סבירא ליה כרבנן לקולא [והוא עצמו סבור היה כשיטת חכמים להקל] שאינם קונים שביתה במקומם ומשום דסבר לקולא, מאן דתני לחומרא מחייך עלה [שהוא סבר להקל, מי ששנה להחמיר היה צוחק עליו]?

אלא מטעם אחר, משום דתניא [שכן שנינו בברייתא]: נהרות המושכין ומעיינות הנובעין — הרי הן כרגלי כל אדם, ואם כן מותרים לשואב אותם לטלטלם כפי שהוא עצמו מותר, אפילו אם היו קודם לכן מחוץ לתחומו.

ודוחים שהרי משם אין להוכיח כי דילמא [שמא] מדובר כאן בחריץ של מים מכונסין ועומדים, שמים כאלה שייכים רק לבני מקומם.

אלא מטעם אחר היה מחייך, משום דקתני [ששנה] ר' חייא: "צריך מחיצה של ברזל להפסיקו". וכך טען ר' יוסי: ומאי שנא [ומה שונה] מחיצת קנים שלא — דעיילי בהו מיא [שכן נכנסים בהם דרכה המים מתחום לתחום], אולם במחיצה של ברזל נמי [גם כן] — עיילי בהו מיא [נכנסים בהם מתחתיה מים] ואי אפשר לעשותה שתהיה אטומה לגמרי, ומה הועיל אם כן בתקנתו.

ומקשים: ודילמא [ושמא] "צריך ואין לו תקנה" קאמר [הוא שאמר] שצריך היה לעשות מחיצה של ברזל שתפסיק לחלוטין. וכיון שאי אפשר לעשות מחיצה אטומה כזו — אין לו תקנה לחרם זה ואין להשתמש במים.

אלא מטעם אחר לא קיבל את דברי ר' חייא, משום שקל (הקלה) הוא שהקילו חכמים במים במחיצה כל שהיא ואין צריך במחיצת ברזל ובלבד שתהא בת עשרה טפחים.

וכמו שהיה בענין ר' טבלא, דבעא מיניה [ששאל ממנו] ר' טבלא מרב: מחיצה תלויה המפסיקה מלמעלה אבל אינה מגיעה עד למטה, מהו שתתיר בחורבה? והאם אפשר לומר שחלקי גגות וקירות בבית שנהרס ישמשו מחיצה אף בדרך זו.

ואמר ליה [לו] רב: אין מחיצה תלויה מתרת אלא במים, קל הוא שהקילו חכמים במים ומדבריו למדנו שכשם שהקלו במים לומר שאם תלויה מעל למים — דייה, כך אין צורך במחיצה של ברזל, אלא די במחיצה כל שהיא, ואפילו היא של קנים.

א במשנה מובא כי חכמים אומרים שמי שבשעת קניית השביתה ישן ולא נתכוון לשבות במקום אין לו אלא ארבע אמות. ור' יהודה אומר שיכול לבחור ארבע אמות לכל צד שירצה, ושואלים: ר' יהודה היינו [זהו הרי אלה] דברי תנא קמא [התנא הראשון, חכמים]!

אמר רבא: שמונה על שמונה אמות איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל להלכה] שלדעת ר' יהודה יש לו ארבע אמות רק לצד אחד לפי בחירתו, ואילו לדברי התנא הראשון יש ארבע אמות לכל צד שירצה ובסך הכל יש לו שמונה על שמונה אמות. ואכן תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך במפורש]: יש לו שמונה על שמונה, דברי ר' מאיר. והוא כדברי התנא הראשון במשנתנו.

ועוד אמר רבא: מחלוקת זו היא לענין ההיתר להלך, אבל לטלטל — דברי הכל: ארבע אמות — אין [כן, מותר], טפי [יותר] — לא.

ושואלים לעיקר ההלכה: והני [ואלה] ארבע אמות היכא כתיבא [היכן כתובות]?

ומביאים כדתניא [כמו ששנויה בברייתא]: "שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו ביום השביעי" (שמות טז, כט), הכוונה: שביום השבת אל יצא אדם ממקומו אלא יהיה מוגבל לשטח שהוא כתחתיו. וכמה הוא תחתיו של אדם — גופו שיעורו כרגיל שלש אמות, ואמה נוספת כדי לפשוט ידיו ורגליו, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר באופן אחר: גופו שלש אמות, ואמה נוספת כדי שיטול חפץ מתחת מרגלותיו ומניח תחת מראשותיו כלומר, שישאר לו רווח מסויים.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל הלכה למעשה ביניהם], ועונים: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל למעשה לענין ארבע אמות מצומצמות (בדיוק), שלדעת ר' יהודה יש רק ארבע אמות בדיוק, ולדעת ר' מאיר אין מצמצמים בכך.

אמר ליה [לו] רב משרשיא לבריה [לבנו]: כי עיילת לקמיה [כאשר תבוא לפני] רב פפא, בעי מיניה [שאל ממנו] ארבע אמות שאמרו כאן, באמה דידיה יהבינן ליה [שלו אנו נותנים לו], כלומר לפי גודל אמת יד שלו או באמה של קדש, האמות הרגילות הקבועות לעניני הקודש שהם של ששה טפחים בינוניים, יהבינן ליה [נותנים אנו לו].

אם אמר לך אמות של קדש יהבינן ליה [נותנים אנו לו] — עוג מלך הבשן מה תהא עליו? שגדול הוא בהרבה מתחום זה. ואם אמר לך באמה דידיה יהבינן ליה [שלו אנו נותנים לו] אימא ליה [אמור לו]: מאי טעמא לא קתני לה גבי [מה הטעם לא שנה אף אותה הלכה אצל] אותן הלכות שצרפו יחד שיעורים שונים בהלכה "יש שיעורים שאמרו בהם הכל לפי מה שהוא אדם", שהמידה אינה קבועה ומשתנה לפי האדם העושה, ולא מנו בין ההלכות הללו גם את ארבע האמות הללו?

כי אתא [כאשר בא] בנו של רב משרשיא לקמיה [לפני] רב פפא, אמר ליה [לו] רב פפא: אי דייקינן כולא האי, לא הוי תנינן [אילו היינו מדייקים כל כך, לא היינו יכולים ללמוד כלל] ואין לדייק עד כדי כך במשנתינו.

לעולם באמה דידיה יהבינן ליה [שלו אנו נותנים לו] ודקא קשיא [ואשר היה קשה] לך מאי טעמא לא קתני גבי [מה הטעם לא נשנה דבר זה אצל] אותן ההלכות שמתחילות ב"יש שאמרו"? טעמו של דבר — שלא פסיקא ליה [פסוקה וגמורה לו] הלכה זו, שפעמים צריך לשנות בה, משום דאיכא [שיש] אדם שהוא ננס באבריו שגופו גדול וידיו קטנות, ולאדם כגון זה אין מודדים לפי גודל אמת ידו שלו אלא באמות של קודש.

ב במשנה שנינו: היו שנים מקצת אמותיו של זה כו'. שר' שמעון הביא דוגמא לדבריו לגבי שלשה שהיו בתחומים חופפים משלש חצרות. ושואלים: למה ליה למימר [לומר] "למה הדבר דומה" ולצרף לכאן ענין אחר?

ומסבירים: הכי קאמר להו [כך אמר להם] ר' שמעון לרבנן [לחכמים]: מכדי [הרי] למה הדבר דומה — לשלש חצירות הפתוחות זו לזו, ופתוחות לרשות הרבים, מאי שנא התם דפליגיתו, ומאי שנא הכא דלא פליגיתו [מה שונה שם שאתם חולקים עלי (להלן עירובין דף מט,א) ואומרים שכל החצירות אסורות, ומה שונה כאן שאין אתם חולקים עלי]?

ורבנן [וחכמים] מה הם משיבים: התם אוושי [שם מרובים] הדיורין שבחצירות ויתכן שיבואו אחדים מהם לטלטל במקום האסור להם. ואילו הכא לא אוושי [כאן אין מרובים הדיורים] הדיורין, שיש רק שלשה אנשים ויזהירו זה את זה מחילול שבת.

ג המשך דברי ר' שמעון במשנה הוא: "ושתים החיצונות שלא עירבו זו עם זו אסורות, ומותרות עם האמצעית". ושואלים: ואמאי [ומדוע]? כיון שערבו להו [להם] החיצונות בהדי [עם] האמצעית, הויא להו חדא [נעשו להן כאחת], שנעשו כולם כאילו דרים באמצעית ומן הדין שיהיו כולן מותרות זו עם זו!

אמר רב יהודה: כגון שלא הניחו שתי החיצוניות עירובם באמצעית אלא להיפך שנתנה אמצעית עירובה בזו עם אחת, ועירובה בזו עם אחת, נמצא שהאמצעית לא נעשתה מקום עירוב של כל החצירות.

ורב ששת אמר: אפילו תימא [תאמר] שנתנו החיצוניות עירובן באמצעית ובכל זאת לא נעשו כולן כאחת, כגון שנתנוהו לעירוב