פרשתבינא [מושל העיר] פומבדיתא קאי ליה [היה עומד לו] בצידו של אדא דיילא, והיה מגיע רק עד פלגיה [מחציתו], וכולי עלמא קאי לפרשתבינא דפומבדיתא [שהכל היו עומדים לצידו של מושל פומבדיתא] זה, והיו מגיעים רק עד חרציה [מתניו]. ומכאן נסיק כמה גבוה היה אבא שאול, וכמה ענק היה גלגל עין זה של אבשלום.

א שנינו במשנתנו דין המפלת שפיר המלא מים או דם או גנונים. ובענין דומה שאלו התלמידים היושבים לפני רבי: המפלת שפיר מלא בשר מהו דינה לענין טומאת לידה? אמר להם: לא שמעתי מפי רבותי.

אמר לפניו ר' ישמעאל בר' יוסי: כך אמר אבא (ר' יוסי בן חלפתא, שהיה מרבותיו של רבי): הפילה שפיר מלא דם — טמאה טומאת נדה, ואם הפילה שפיר מלא בשר — הריהי טמאה טומאת לידה.

אמר ליה [לו]: אילמלי (אילו) מסורת זו שבידיך היתה כולה דבר חדש (שלא אמרו חכם אחר), ואותה בלבד אמרת לנו משום (בשם) אביך — שמענוך (היינו מקבלים ממך). ואולם עכשיו שאמרת לנו בשמו שני דברים, דין המפלת שפיר מלא דם ודין המפלת שפיר מלא בשר —

מדהא קמייתא כיחידאה קאמר [מתוך שזו, ההלכה הראשונה, בדין המפלת שפיר מלא דם, כחכם יחיד הוא אמר], כסומכוס שאמר כן משום [בשם] ר' מאיר, אף שחלוקים עליו חכמים, הא נמי [בזו, בהלכה השניה, בדין המפלת שפיר מלא בשר גם כן] יש מקום לומר שמא כשיטת חכם יחידי אחר, ר' יהושע, אמרה אביך, ואין הלכה כר' יהושע.

דתניא [שכן שנויה ברייתא], המפלת שפיר שאינו מרוקם (שטרם נרקמה בו צורת עובר לאיבריו) — ר' יהושע אומר: אף שטרם נרקמו איבריו הריהו נחשב ולד בשל עורו, וטמאה אמו בטומאת לידה. וחכמים אומרים: כיון שלא נרקמו איבריו, אינו נחשב כולד. ומעתה יש מקום לומר שכשיטת ר' יהושע אמר אביך ר' יוסי את דבריו בענין השפיר המלא בשר, שנחשב לוולד, וכיון שחלוקים חכמים על ר' יהושע, ואין הלכה כמותו, אפשר שאף מסורת זו שבידך אין הלכה כמותה.

ב ובהסבר מחלוקת זו שבין ר' יהושע וחכמים, אמר ר' שמעון בן לקיש משום [בשם] ר' אושעיא: מחלוקת זו הריהי דווקא בשפיר שטרם נרקמו איבריו, ומי השפיר עכור. שלדעת ר' יהושע מסתבר שהיה בשפיר ולד, ונימוח, והרי אלו מימיו, והאשה טמאה לידה. ולדעת חכמים אין בכך כדי להוכיח. אבל במקרה שמי השפיר הינם צלול — לדברי הכל, ואף לר' יהושע, אינו נחשב לולד. ור' יהושע בן לוי אמר: דווקא בצלול היא המחלוקת שבין ר' יהושע וחכמים.

ודנו התלמידים בהבנת הסברו, וזו השאלה שאיבעיא להו [נשאלה להם]: מה כוונת דבריו של ר' יהושע בן לוי, האם דווקא בצלול היא המחלוקת שבין ר' יהושע לחכמים, אבל בעכור — לדברי הכל, ואף לשיטת חכמים, הרי זה נחשב ולד, או דלמא [שמא] בין בזה (בעכור) ובין בזה (בצלול) מחלוקת, שאף בעכור סבורים חכמים שאינו ולד. והשמיענו ר' יהושע בן לוי שר' יהושע סובר שאף בצלול הרי זה נחשב ולד. ונותרה שאלה זו ללא ממענה, ומסכמים: תיקו [תעמוד] במקומה, ללא פתרון. ודנים עתה בהסבריהם של ריש לקיש ור' יהושע בן לוי במחלוקת ר' יהושע וחכמים.

מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו בברייתא, את זו דרש ר' יהושע בן חנניא: "ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבשם" (בראשית ג, כא) — הרי מלמד כתוב זה שאין הקדוש ברוך הוא עושה עור לאדם אלא אם כן נוצר תחילה האדם, שקודם נוצרו האדם ואשתו, ורק לאחר מכן ניתן להם העור ("לאדם ולאשתו כתנות עור").

ונסיק מכאן: אלמא [הרי איפוא]: לשיטת ר' יהושע (הוא ר' יהושע בן חנניה שדרש כן) בעור תליא מילתא [תלוי הדבר], ולא שנא [משנה] הדבר אם מימי השפיר עכור ולא שנא [משנה] אם הוא צלול.

ומעתה, אי אמרת בשלמא [זה נוח אם אומר אתה] כהסבר ר' יהושע בן לוי במחלוקת ר' יהושע וחכמים שבצלול היא המחלוקת בין ר' יהושע לחכמים, — הרי איפוא שלשיטת ר' יהושע נחשב השפיר כולד, בין בצלול ובין בעכור, והיינו דאיצטריך קרא [זהו שהוצרך הכתוב] להשמיענו שכל שיש בו עור הריהו נחשב ולד. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] כהסברו של ריש לקיש בשיטת ר' יהושע שבעכור היא המחלוקת בין ר' יהושע לחכמים, אבל בצלול מודה ר' יהושע שאינו נחשב ולד — למה לי קרא [כתוב] להשמיענו זאת? והלא סברא בעלמא [סתם] הוא, שנחשב ולד, ותטמא בו אמו בטומאת לידה! אלא שמע מינה [למד ממנה, מכאן] כי בצלול היא המחלוקת שבין ר' יהושע וחכמים, וכהסברו של ר' יהושע בן לוי. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד ממנה] שכך הוא.

ומעירים: וכן כהסברו זה של ריש לקיש במחלוקת ר' יהושע וחכמים, אמר רב נחמן שכך אמר רבה בר אבוה: מחלוקת זו היא דווקא במפלת שפיר עכור, אבל במפלת שפיר צלול — לדברי הכל אינו ולד.

איתיביה [הקשה] על כך רבא לרב נחמן ממה ששנינו במשנה במסכת בכורות שלא רק ולד ממש הנולד לבהמה המבכירה פוטר את הנולד אחריו מן הבכורה, אלא אמרו חכמים שאף סימן ולד פוטר אותו. ומהו סימן ולד זה? בבהמה דקה — טינוף (דם מזוהם המופרש מן הרחם) הריהו משמש כסימן לולד שהיה במעיה, ונמחה. ובבהמה גסה — יציאתה של שליא (נרתיק בו נמצא העובר במעי אמו). ואילו סימן לולד באשה — יציאת שפיר וכן יציאת שליא.

ונדייק בדברים אלו: דווקא יציאת שליה פוטרת מן הבכורה את הוולד הנולד אחר כך בבהמה גסה, ואילו יציאת שפיר בבהמה גסה — לא פטר [אינה פוטרת]. ומעתה יש לשאול: אי אמרת בשלמא [זה נוח אם אתה אומר] שבשפיר צלול היא המחלוקת של ר' יהושע וחכמים — משום הכי [כך] אפשר להבין מדוע כך הוא הדין בבהמה גסה, שכן ב

אשה דרבי [שריבה] בה קרא [הכתוב] האמור למעלה, "לאדם ולאשתו כתנות עור" והרי שבעור תלוי הדבר, שכיון שיש לו עור הריהו נחשב כולד, אף בצלול. ומעתה נאמר: באשה שיש בה לימוד מיוחד זה — פטר [פוטר] בה השפיר את הנולד אחריו מן הבכורה, ואילו בבהמה שלא רבי [ריבה] בה קרא [הכתוב] — לא פטר [פוטר] בה השפיר את הנולד אחריו מקדושת בכורה.

אלא אי אמרת [אומר אתה] שבעכור היא מחלוקת ר' יהושע וחכמים, ור' יהושע מן הסברה אמר שהשפיר העכור נחשב כולד, ואילו חכמים סבורים שאינו נחשב כולד, מכדי [מכיון] שסברא הוא יסוד שיטותיהם, מאי שנא [במה שונה, מיוחדת] היא האשה שהשפיר פוטר בה את הנולד אחריו, ומאי שנא [ובמה שונה] היא הבהמה שאין השפיר פוטר בה את הנולד אחריו מן הבכורה?

ודוחים: מי סברת [האם סבור אתה] שר' יהושע מפשט פשיט ליה [פשוט לו] שהשפיר העכור נחשב ולד? אין זה כך, אלא ר' יהושע ספוקי מספקא ליה [מסופק לו] בדינו של השפיר העכור, ואזיל הכא לחומרא [והולך כאן להחמיר], והכא לחומרא [וכאן להחמיר], ובאופן זה:

גבי [אצל, בענין] האשה שהפילה שפיר עכור, כיון שענין דממונא [של ממון] הוא, אם חייבים לפדות את הבן הנולד לאחר יציאת שפיר זה — הרי כלל הלכתי הוא שבספק ממונא [ממון] — נוהגים לקולא [להקל], ומן הספק פוטר שפיר זה את הנולד אחריו מפדיונו.

ואילו גבי [אצל] בהמה, שענין דאיסורא [של איסור] הוא דאיכא [שיש] ביחס לולד שיוולד אחריו לבהמה זו, לגבי (לענין) הגיזה והעבודה בו, שכן אין גוזזים ואין עובדים בבכור בהמה — כלל הלכתי הוא: בכל ספק איסורא [איסור] — נוהגים לחומרא [להחמיר]. ולכן אין השפיר העכור פוטר את הנולד אחריו מן הבכורה. והכי נמי גבי [כך גם כן אצל] האשה היולדת שפיר, אף שהקל בה לענין הנתינה לכהן, ביחס לספק טומאה שיש בה — נוהגים בו לחומרא [להחמיר].

ושואלים על הסבר זה: ומי מספקא ליה [והאם מסופק הוא] ר' יהושע בעניינה של היולדת שפיר, והא קרא קאמר [והרי מקרא הוא אמר], שממנו למד שנוהגת היא בשפיר ככל היולדת ולד! ומשיבים: דינו זה של ר' יהושע הוא רק מדרבנן [מדברי חכמים], וקרא [ומקרא] זה שהביא — אסמכתא בעלמא [סמך בלבד] הוא.

ג ולאחר שהובאו שיטותיהם השונות של חכמים בדין האשה המפלת שפיר מלא בשר, מביאים מה שאמר ליה [לו] רב חנינא בר שלמיא לרב: הא [זו] היא שיטת רבי שענה לתלמידיו שלא שמע מרבותיו מה דינה של המפלת שפיר מלא בשר. והא [זו] היא שיטת ר' ישמעאל בר' יוסי שאמר בשם אביו שהמפלת שפיר מלא בשר טמאה טומאת לידה. והא [וזו] היא שיטת ר' אושעיא הסבור שנחלקו ר' יהושע וחכמים בשפיר שאינו מרוקם שהוא עכור, ולא שהוא צלול. והא [וזו] היא שיטת ר' יהושע בן לוי הסבור שנחלקו ר' יהושע וחכמים במפלת שפיר שאינו מרוקם שהוא צלול, ומעתה יש לשאול: מר, כמאן סבירא ליה [אדוני, כשיטת מי הוא סבור]?

אמר ליה [לו]: אני אומר שאחד זה ואחד זה, שבין שהוא עכור ובין שהוא צלול — האשה המפלת שפיר זה אינה חוששת שהוא ולד.

ואילו שמואל אמר: אחד זה ואחד זה — חוששת. ומסבירים את שיטת שמואל, אזדא [הולך] שמואל לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], דכי אתא [שכן כאשר בא] רב דימי והביא עמו מסורות הלכתיות רבות, אמר: מעולם לא דכו [טיהרו] חכמים אשה שהפילה שפיר מטומאת לידה בנהרדעא עירו של שמואל, לבר מההוא שפירא דאתא לקמיה [מלבד שפיר אחד שבא לפני] שמואל, דמנח עליה [שהניח עליו] חוט השערה מהאי גיסא [מצד זה] של השפיר, וחזיא מהאי גיסא [וראהו מצד זה], שכל כך שקוף היה השפיר הזה. אמר שמואל: על סמך בדיקה זו: אם איתא [יש] שולד הואי [היה] — לא הוה זיג כולי האי [לא היה שקוף כל כך].

ד ועוד שנינו במשנתנו שאם היה השפיר שהפילה כבר מרוקם — הריהי טמאה טומאת לידה, ומספק יושבת ימי טומאה וימי טהרה כיולדת זכר וכיולדת נקבה. ובענין זה עוד תנו רבנן [שנו חכמים בתוספתא]: איזהו שפיר המוגדר כמרוקם? אבא שאול אומר: העובר תחלת ברייתו (בריאתו, היווצרותו) הינה מראשו, ושתי עיניו הריהן כשתי טיפין (טיפות) של זבוב, כשתי עיניו. ומעירים באשר להגדרה זו של השפיר המרוקם, תני [שנה] ר' חייא: ובלבד שתהיינה שתי עיניו של השפיר המרוקם מרוחקין זה מזה. וממשיכים בתיאור השפיר המרוקם: שני חוטמין (נחירי האף) של השפיר המרוקם הריהם כשתי טיפים של זבוב.

ואף בהגדרה זו תני [שנה] ומסייג אותה ר' חייא: ובלבד שיהיו נחירי האף מקורבין זה לזה. ועוד בהגדרת השפיר המרוקם: וצורת פיו הריהי כסדק צר מאוד המתוח הנמתח לרוחב כאילו היה חוט השערה. וגויתו (איבר המין הזכר), אם מזהים בו סימן מין, הריהו כעדשה, ואם היתה זו ממין נקבה — נדונה (מובחנת) הוא סימן מינה בדמיונה כשעורה הסדוקה לארכה.

ועוד בהגדרתו: בשלב זה של התפתחות העובר, מלבד הראש המתפתח שבו, חתוך (חיטוב) ידים ורגלים עדיין אין לו. ועליו, על העובר בשלב זה מפורש בקבלה: "הלא כחלב תתיכני וכגבינה תקפיאני עור ובשר תלבישני ועצמות וגידים תסוככני חיים וחסד עשית עמדי ופקדתך שמרה רוחי" (איוב י, י).

וכאשר מבקשים לדעת מהו מינו, אם זכר או נקבה, אין בודקין אותו בשטיפה במים, משום שהמים עזין (פעולתם חזקה מדי),