אותו הזמן שבו היה מעשה זה, זמן הרגל הוה [היה], שהיה הדבר באחד משלוש הרגלים, פסח שבועות או סוכות. והלכה היא שטומאת עם הארץ בזמן הרגל — כטהרה שוינהו רבנן [עשוה חכמים], דכתיב [שכן נאמר]: "ויאסף כל איש ישראל אל העיר כאיש אחד חברים" (שופטים כ, יא) ללמדנו שבזמן שנאספים כל ישראל כאחד, כבשלוש רגלים, הכתוב עשאן את כולן, ואף עמי הארץ בכללם, כחברים המקפידים על הטהרה. ואותו צדוקי, אף שאין לחשוש בו בזמן הרגל לטומאת עם הארץ, יש לחשוש בו שבועל נדה הוא.

א משנה דם הנדה או הזיבה של הגויה, וכן דם טהרה (של ימי הטהרה, הבאים לאחר ימי טומאתה של היולדת) של הישראלית המצורעת, בית שמאי מטהרים, ובית הלל חולקים ואומרים: דם הגויה הריהו מטמא, ומכל מקום, בניגוד לדם הישראלית, דם הגויה אינו מטמא אלא כשהוא לח ולא כשהוא יבש, וכרוקה וכמימי רגליה המטמאים רק כשהם לחים ולא יבשים.

דם היולדת הנכנסת לימי טהרתה, לאחר שנסתיימו ימי טומאתה (שבעה אם ילדה זכר, ושבועים אם ילדה נקבה), שעדיין לא טבלה בסוף ימי טומאתה, בית שמאי אומרים: אף שלא טבלה, אין דין דמה כדין דם הנדה, ואין הוא מטמא אלא לח ולא יבש, כטומאת רוקה וכטומאת מימי רגליה. ואילו בית הלל אומרים: כיון שלא טבלה הרי דם זה נחשב כדם הנדה, והריהו מטמא לח ויבש.

ומודים (ומסכימים הכל) בדין האשה היולדת בזוב (כשהיא זבה), שחייבת לאחר ימי טומאת לידתה לספור שבעת ימי זיבה, שהיא מטמאה בזמן זה בדם לח ויבש.

ב גמרא שנינו במשנתנו שלדעת בית שמאי דם הגויה אינו מטמא. ושואלים על כך: ולית להו [וכי אין להם] לבית שמאי מה שאמרו על הכתוב "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש איש כי יהיה זב" (ויקרא טו, ב) — מן התורה רק בני ישראל מטמאין בזיבה, ואין הגוים מטמאין בזיבה, אבל גזרו חכמים עליהן על הגוים שיהו תמיד נחשבים כזבין לכל דבריהם (ענייניהם)?

אמרי [אומרים] לך בית שמאי בתשובה: (הענין ההוא בזכרים איתמר [נאמר], ולא בנקבות. דאי [שכן אם] נגזור אף בנקבות) היכי לעביד [איך לעשות, לנהוג בטומאה זו]? ליטמא [שיטמא] דם הגויה גם בלח וגם ביבש — נמצא שעשיתו לדם הגויה שטמא מדברי חכמים כשל דם המטמא מן התורה. ואם תחלק בדין ותאמר ליטמי [שיטמא] דם הגויה רק בלח ולא ליטמי [שיטמא] ביבש — יש לחשוש כי כתוצאה מכך חלקת אף בדין טומאה של תורה, שיבואו לנהוג כן אף בדם הישראלית, אף שהוא טמא מן התורה בלח וביבש.

ושואלים: אי הכי [אם כך] הוא טעמם של בית שמאי — רוקה ומימי רגליה של הגויה המטמאים מדברי חכמים בלח ולא ביבש נמי [גם כן] לא יטמאו, שמא יבואו לנהוג כן אף בטומאה שמן התורה! ומשיבים: כיון דעבדינן היכרא [שעושים אנו היכר] בדמה של הגויה, שמטמאה רק ברוקה ומימי רגליה, מעתה מידע ידיע [ידוע] לכל שטומאת רוקה ומימי רגליה של הגויה הריהו דרבנן [מדברי חכמים], ואין לחשוש שיבואו לנהוג כן אף בטומאה מן התורה.

ושואלים: ומדוע לא יעשו באופן זה: לעביד היכרא [שיעשו היכר] ברוקה ומימי רגליה, שאין הם מטמאים כלל, לא בלח ולא ביבש, ולטמויי [ושיטמאו] לדמה הלח ולא היבש, ומעתה ידעו הכל שטומאת הגויה היא רק מדברי חכמים, ולא יבואו לנהוג כן בטומאה שמן התורה! ומשיבים: ברוקה ובמימי רגליה דשכיחי [שמצויים] הם — גזרו בהו רבנן [בהם חכמים] טומאה בגויה, אבל בדמה שלא שכיחא [מצוי] הוא כרוקה ומימי רגליה — לא גזרו ביה רבנן [בו חכמים].

ג שנינו במשנתנו דין דם הגויה, שנחלקו בו בית שמאי ובית הלל. ובענין דין טומאתו של הגוי אמר רבא: זובו של הגוי הריהו טמא אפילו לשיטת בית שמאי המטהרים זיבתה של גויה. ואילו קריו (שכבת זרע) של הגוי הריהו טהור אפילו לשיטת בית הלל המטמאים דם נדתה ודם זיבתה של הגויה כשהם לחים.

ומסביר רבא את דבריו אלו: זובו של הגוי הריהו טמא אפילו לשיטת בית שמאי — דהא איכא למעבד היכרא [שהרי יש, ניתן, לעשות היכר] ללמד שטומאה זו מדברי חכמים, ולא יבואו לנהוג כטומאה מן התורה, שכן בקריו אינו מטמא, ומעתה ידעו הכל כי אף טומאת זיבתו של הגוי הריהי מדברי חכמים בלבד.

ובדין קריו שהוא טהור הרי זה אפילו לשיטת בית הלל — שבכך שטיהרוהו עבוד ביה רבנן היכרא [עשו בו חכמים היכר], שידעו שזוהי טומאה רק מדבריהם, כי היכי [כדי] שלא יבואו לשרוף עליה [עליו, על טומאת זיבתו] אם נגעו בה תרומה וקדשים, כדרך ששורפים תרומה וקדשים שנטמאו מן התורה.

ושואלים על הסבר זה: ולעביד היכרא [ושיעשו חכמים היכר] בזובו של הגוי שאין הוא מטמא כלל, ויהיה בכך היכר שאף קריו אף שהוא טמא אין זה אלא מדברי חכמים, ולטמויי [ושיטמאו] לקריו של הגוי? ומשיבים: בזובו של האיש, שלא תלי [תלוי] הוא במעשה הנעשה על ידי האדם, והריהו בא מאליו — גזרו ביה רבנן [בו חכמים] לטמאו, ואילו קריו של איש דתלי [שתלוי] הוא במעשה הנעשה על ידי האדם — לא גזרו ביה רבנן [בו חכמים].

ומציעים: לימא [האם לומר] שמסייע ליה [לו, לרבא] בדבריו אלו, מה ששנינו במשנה במסכת מקואות: גויה שפלטה מתוכה שכבת זרע שהיתה בה מאדם מישראל שבא עליה — טמאה שכבת זרע זו, שכן באה מאדם מישראל. ואילו בת ישראל שפלטה שכבת זרע מן הגוי שבא עליה — טהורה. מאי לאו [האם אין] כוונת הדברים ששכבת זרע של גוי הריהי טהורה גמורה, וכדברי רבא שאין הגוי מטמא בקריו. ודוחים: לא, אין להביא מכאן ראיה לשיטת רבא, שכן אפשר לומר בכוונת המשנה ששכבת הזרע של הגוי הריהי טהורה — מדאורייתא [מן התורה], וטמאה — מדרבנן [מדברי חכמים]. ואילו שיטת רבא היא ששכבת זרעו של הגוי הריהי טהורה לגמרי, אף מדברי חכמים.

ומביאים עוד ראיה לשיטת רבא, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו, נמצאת אומר: שכבת זרע של ישראל — הריהי טמאה בכל מקום בו היא נמצאת,