רב המנונא אורי [הורה] בעיר חרתא דארגז בשני [בשנותיו] של רב חסדא, אף שהיה רבו.

א מסופר: רבינא סר סכינא [בדק סכין] של שוחט בבבל, בימיו של רב אשי רבו, שאף הוא היה גר בבבל, לראות אם הסכין ראויה לשחוט בה. אמר ליה [לו] רב אשי רבו: מאי טעמא עבד מר הכי [מה טעם עושה אדוני כן] והלא אסור לתלמיד להורות בזמן שרבו קיים?

אמר ליה [לו]: והא [והרי] רב המנונא אורי [הורה] בעיר חרתא דארגז בשני [בשנותיו] של רב חסדא מכיון שלא היו באותה העיר אף על פי ששניהם היו בבבל, ואף אני איני דר בעירך ומותר לי להורות! אמר ליה [לו] רב אשי לרבינא: "לאו אורי" אתמר ["לא הורה" נאמר] וכך היא הגירסה הנכונה.

אמר ליה [לו] רבינא: איתמר "אורי", ואתמר "לא אורי" [נאמר "הורה", ונאמר "לא הורה"] ושתי הגירסות נכונות, שכן בשני [בשנותיו] של רב הונא רביה [רבו המובהק] הוא שלא אורי [הורה] רב המנונא כלל, ואורי בשני [והורה בשנות] רב חסדא, שתלמיד חבר דיליה הוה [שלו היה]. ואנא נמי [ואני גם כן] תלמיד חבר דמר אנא [של אדוני אני], ומשום כך מותר לי לבדוק סכין כשהוא שלא במקום מגוריך.

אמר רבא: צורבא מרבנן חזי לנפשיה [תלמיד חכם רואה סכין לעצמו] אם רצונו לשחוט בה, ואינו חייב להראותה לחכם העיר. מסופר: רבינא איקלע [הזדמן] לעיר מחוזא שהיה גר בה, אייתי אושפזיכניה סכינא וקא מחוי ליה [הביא המארח שלו סכין לשחוט והראה לו] אמר ליה [לו]: זיל אמטייה [לך הביאנה] לרבא שהיה חכם העיר, שיבדקנה.

אמר ליה [לו]: לא סבר מר הא דאמר [וכי אין אדוני סבור את זה שאמר] רבא צורבא מרבנן חזי לנפשיה [תלמיד חכם רואה לעצמו], והרי בשבילך אני שוחט. אמר ליה [לו]: אנא מיזבן זבינא [אני הרי קונה] ממך ומשלם את מחיר הבשר, ואינך שוחט ממש עבורי, ובענין זה לא התיר רבא.

(סימן לשמות החכמים הנזכרים הלאה זיל"א להני"א ר' אלעזר מהגרוניא מחלי"ף רב אבא בר תחליפא, איק"א רב אחא בר איקא, ויעק"ב רב אחא בר יעקב).

מסופר, ר' אלעזר מהגרוניא ורב אבא בר תחליפא איקלעו לבי [הזדמנו לביתו] של רב אחא בריה [בנו] של רב איקא, באתריה [במקומו] של רב אחא בר יעקב. בעי [רצה] רב אחא בריה [בנו] של רב איקא למיעבד להו עיגלא תילתא [לעשות להם עגל משולש] בשליש שנותיו שהוא משובח, אייתי סכינא וקא מחוי להו [הביא סכין שחיטה והראה להם].

אמר להו [להם] רב אחא בר תחליפא: לא ליחוש ליה לסבא [האם לא נחשוש לזקן] לרב אחא בר יעקב, להראות לו את הסכין כראוי? אמר להו [להם] ר' אלעזר מהגרוניא: הכי [כך] אמר רבא, צורבא מרבנן חזי לנפשיה [תלמיד חכם רואה סכין לעצמו]. חזי [ראה] את הסכין, ולאחר זמן איעניש [נענש] בידי שמים רב אלעזר מהגרוניא על שזלזל בכבוד הרב.

ותוהים: והלא יפה עשה, והאמר [והרי אמר] רבא: צורבא מרבנן חזי לנפשיה [תלמיד חכם רואה לעצמו]! ומשיבים: שאני התם דאתחילו [שונה שם שהתחילו] לדון בענין כבודו. שאילו לא הוזכר שמו של רב אחא בר יעקב כלל, מותר היה להם לבדוק סכין לעצמם. אבל כיון שכבר דובר בו, צריכים היו לשאול אותו, ולא לזלזל כך בכבודו.

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר אחר: שאני [שונה] רב אחא בר יעקב שמופלג היה בזקנה ובחכמה, וחייבים להדר בכבודו מעל לחובה הרגילה.

אמר רבא: אף שאמרנו שאסור לתלמיד להורות במקום רבו, לאפרושי מאיסורא [להפריש אדם מאיסור שהוא עושה] — אפילו בפניו של רבו שפיר דמי [מותר]. מסופר: רבינא הוה יתיב קמיה [היה יושב לפני] רב אשי, חזייה לההוא גברא דקא אסר ליה לחמריה בצינתא בשבתא [ראה אדם אחד שקושר חמורו בדקל בשבת] ועבר על גזירת חכמים שלא להשתמש באילנות בשבת. רמא ביה קלא, ולא אשגח ביה [הרים עליו קולו וגער בו, ולא השגיח בו האיש]. אמר ליה [לו]: ליהוי האי גברא בשמתא [שיהא אדם זה בחרם] שעבר על דברי חכמים ולא שם לב לגערתו של תלמיד חכם.

לאחר מעשה אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: כי האי גוונא, מי מתחזא כאפקרותא [כעין זה מה שעשיתי עתה בפניך, האם זה נראה כזלזול בכבוד]? אמר ליה [לו] רב אשי: על כגון זה נאמר: "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'" (משלי כא, ל), וכבר דרשוה חכמים: כל מקום שיש בו חילול השם — אין חולקין כבוד לרב, שאז אין משגיחים בחכמתו ותבונתו של הרב.

באמר רבא: בדין המורה הלכה במקום רבו ואין בו משום הפרשה מאיסור יש לחלק: בפניו ממש — אסור להורות, ואם הורה — חייב מיתה בידי שמים. ולהורות במקומו שלא בפניו ממש — אסור, ואין חייב מיתה.

ושואלים: וכי שלא בפניו לא חייב מיתה? והא תניא [והרי שנינו בברייתא]: ר' אליעזר אומר: לא מתו בני אהרן עד שהורו הלכה בפני משה רבן. מאי דרוש [מה דרשו] לחזק דעתם שהגיעו למסקנה שהם צריכים להכניס את האש פנימה, שנאמר בתורה "ונתנו בני אהרן אש על המזבח וערכו עצים על האש" (ויקרא א, ז), אמרו: אף על פי שהאש יורדת מן השמים, בכל זאת מצוה מן התורה להביא אש מן ההדיוט. ואף שדרשו זאת מן המקראות נענשו על שהורו בפני רבן.

ומסופר, תלמיד אחד היה לו לר' אליעזר, שהורה הלכה בפניו. אמר ר' אליעזר לאימא שלום אשתו: תמיה אני אם יוציא זה שנתו (אם יחיה עד סוף השנה). וכך היה, ולא הוציא שנתו.

אמרה לו: נביא אתה? אמר לה: לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי, אלא כך מקובלני: כל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה. ואמר רבה בר

בר חנה אמר ר' יוחנן: אותו תלמיד יהודה בן גוריא שמו, והיה רחוק ממנו שלש פרסאות. משמע איפוא מכל זה שחייב מיתה, גם אם הורה שלא ממש בפני רבו?!

ומשיבים: שמעשה זה בפניו של רבו ממש הוה [היה] ולכן נענש. ותוהים: והא [והרי] רחוק ממנו שלש פרסאות קאמר [אמר] ומשיבים: וליטעמיך [ולדעתך] שהדבר נועד רק לסיפור דברים בלבד שמו ושם אביו למה? אלא שלא תאמר משל היה ולכן מסר גם פרטים על מקומו, אבל אותה הוראה שהורה — בפני רבו ממש היתה.

ג ועוד באותו נושא אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: כל המורה הלכה בפני רבו, ראוי להכישו נחש, שנאמר "ויען אליהוא בן ברכאל הבוזי ויאמר צעיר אני לימים ואתם ישישים על כן זחלתי ואירא מחוות דעי אתכם" (איוב לב, ו), וכתיב [ונאמר] "עם חמת זחלי עפר" (דברים לב, כד) שמשמעו נחשים. וכך מבינים את דברי אליהוא: חייב הוא להתנצל על שמדבר בפני רבו, אף שהמורה בפני רבו נענש בנשיכת נחש.

זעירי אמר בשם ר' חנינא: המורה במקום רבו נקרא חוטא, שנאמר "בלבי צפנתי אמרתך למען לא אחטא לך" (תהילים קיט, יא), ואימתי יש חטא בהוצאת דבריו — כשהוא מורה במקום רבו.

רב המנונא רמי [השליך, הראה סתירה בין שני מקראות]: נאמר "בלבי צפנתי אמרתך" משמע שלא רצה דוד לגלות דברי תורה, ובפסוק אחר נאמר "בשרתי צדק בקהל רב" (תהילים מ, י)! ויש להשיב: לא קשיא [אין זה קשה]! כאן ששתק — בזמן שעירא היאירי רבו של דוד קיים, כאן כשפרסם דבריו — היה זה בזמן שאין עירא היאירי קיים. ואגב הזכרת עירא היאירי מביאים דבר אחר שנאמר בענין זה.

אמר ר' אבא בר זבדא: כל הנותן מתנותיו (מתנות הניתנות לכהנים) לכהן אחד בלבד, אינו עושה כראוי ומביא רעב לעולם כעונש. וראיה לדבר, שנאמר: "וגם עירא היארי היה כהן לדוד" (שמואל ב כ, כה). ויש לשאול: וכי לדוד בלבד הוא דהוה [שהיה] כהן, לכולי עלמא [לכל העולם] לא?! אלא הכונה שהיה משגר לו לבדו את מתנותיו, והוא היה כהן המיוחד שהיה נהנה ממתנותיו של דוד. וכתיב בתריה [וכתוב אחר כך]: "ויהי רעב בימי דוד שלש שנים שנה אחר שנה" (שמואל ב כא, א).

ר' אליעזר אומר: כל המורה בפני רבו, מורידין אותו מגדולתו, שנאמר "ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה זאת חוקת התורה אשר צוה ה' את משה" (במדבר לא, כא), אף על גב דאמר להו [אף על פי שאמר להם אלעזר לאנשי הצבא]: לאחי אבא צוה ה' חוק זה, ואותי עצמי לא צוה — אפילו הכי, איענש [כך, נענש] על שאמר את הדברים לפני משה רבו.

ומה עונשו, שתחילה אמר ה' למשה כי יהושע "ולפני אלעזר הכהן יעמד ושאל לו במשפט האורים לפני ה' על פיו יצאו ועל פיו יבואו הוא וכל בני ישראל אתו וכל העדה" (במדבר כז כא). ניתנה לו איפוא גדולה יתירה ולא אשכחן [מצאנו] בכתוב דאיצטריך ליה [שהצטרך לו] יהושע לאלעזר הכהן שיצטרך להשתמש במשפט האורים, ונמצא שלא זכה אלעזר לגדולה זו.

באותו ענין אמר ר' לוי: כל דמותיב מלה קמיה רביה [המשיב דבר בפני רבו] — אזיל [הולך] לשאול בלא ולד, שנאמר "ויען יהושע בן נון משרת משה מבחריו ויאמר אדני משה כלאם" (במדבר יא כח) וכיון שאמר דברים אלה לרבו שלא ברשות, נענש שלא היו לו בנים.