אם כן ביטלת תורת עירוב מאותו מבוי! שלהלכה במבוי זה גר רק אדם אחד, ואין צורך לערב. וכשיטלטלו בו בלא עירוב, יש לחשוש שמא יטעו הרואים ויאמרו שטלטול מותר במבוי אפילו בלא עירוב.

ענה לו: דמערבי [שמערבים] בכל זאת, ואף שאין העירוב מועיל מצד עצמו, מכל מקום משאירים שם זכרון לעירוב. אמר לו: אם כן, חסרון אחר בדבר: הרי יאמרו הרואים את הדבר כי עירוב מועיל במקום גוי?! ושלא כהלכה! ענה לו: דמכרזינן [שמכריזים אנו על כך] ומודיעים שאינם מטלטלים בו לפי שאין עירוב זה מועיל ולא נעשה אלא לזכרון.

ודחה רבא ואמר שאף זה אינו מועיל: וכי עושים אכרזתא לדרדקי [הכרזה לתינוקות]?! שאף אם מועילה ההכרזה למבוגרים המצויים שם, הרי לתינוקות הגרים במבוי זה, שלא שמעו את ההכרזה ולא הבינו אותה, כיצד יידעו הם מאוחר יותר? והלא ראו מנהג אבותיהם שמערבים במבוי זה, ויחשבו שעירוב זה מועיל במקום גוי! לכן אין לסמוך על תקנה זו של אביי.

אלא אמר רבא: כך יש לעשות, ליזיל חד מינייהו, ליקרב ליה, ולשאול מיניה דוכתא, ולינח ביה מידי [ילך אחד מהם, יתקרב בדעתו ויתחבר לו אל הגוי, וישאל ממנו רשות להשתמש במקום, ויניח בו דבר מה] דהוה ליה [שהריהו נעשה לו על ידי כך] כשכירו ולקיטו, כפועל המלקט עבור הגוי, ואמר רב יהודה אמר שמואל: לא רק הגוי עצמו יכול להשכיר את הדירה לצורך עירוב אלא אפילו שכירו ואפילו לקיטו, אם השכיר לישראל — נותן עירובו במקום זה ודיו.

אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: היו שמה חמשה שכירו וחמשה לקיטו מהו? שאם היו כולם יהודים האם יש במעמדם גם כדי להחמיר, שיהיו חייבים כולם לערב? אמר ליה [לו]: אם אמרו שכירו ולקיטו להקל, יאמרו שכירו ולקיטו להחמיר? לא נאמרה הלכה זו אלא להקל בדיני השכרה ולא להוסיף בה חומרות.

א גופא [לגופו] של אותו ענין, אמר רב יהודה אמר שמואל: אפילו שכירו ואפילו לקיטו, נותן עירובו ודיו. אמר רב נחמן: כמה מעליא הא שמעתא [מעולה הלכה זו], שאף רב נחמן הסכים לה וראה אותה כנכונה ומבוססת.

ואולם היתה הלכה אחרת שאמר רב יהודה אמר שמואל: מי ששתה רביעית יין, אל יורה בדבר הלכה, לפי שהיין מבלבל דעתו, ועליה אמר רב נחמן: לא מעליא הא שמעתא [לא מעולה היא הלכה זו], דהא אנא [שהרי אני] כל כמה דלא שתינא רביעתא דחמרא [שאיני שותה רביעית יין] — לא צילא דעתאי [אין דעתי צלולה], ורק לאחר שתיית יין יכול הוא להורות כדין.

אמר ליה [לו] רבא: מאי טעמא אמר מר הכי [מה הטעם מדוע, אומר אדוני כך] בשבחן ובגנותן של הלכות? האמר [הרי אמר] ר' אחא בר חנינא: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "ורעה זונות יאבד הון" (משלי כט, ג) רמזו של פסוק זה: כל האומר "שמועה זו נאה" (שבקיצור נשמע כמו "זונה") ו"זו אינה נאה" מאבד הונה של תורה! שאין הדבר לכבוד התורה שיתנו בה הערכות כאלה. אמר ליה" [לו] רב נחמן: הדרי בי [חוזר אני בי] ולא אומר כך על דברי תורה.

ב בנושא זה של שתיית יין אמר רבה בר רב הונא: שתוי אל יתפלל, ואם התפלל בכל זאת — תפלתו תפלה, ויצא ידי חובה. שיכור ממש אל יתפלל, ואם התפלל — תפלתו תועבה.

ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק] שתוי, והיכי דמי [וכיצד בדיוק] שיכור? ומשיבים שאפשר ללמוד את הדבר ממעשה זה; כי הא [כמו זה] שר' אבא בר שומני ורב מנשיא בר ירמיה מגיפתי הוו קא מפטרי מהדדי אמעברא [היו נפרדים זה מזה על מעבורת] של נהר יופטי. אמרו: כל חד מינן לימא מילתא דלא שמיע לחבריה [כל אחד מאתנו יאמר דבר שלא שמע חבירו] שהרי אמר מרי בר רב הונא: לא יפטר אדם מחברו אלא מתוך דבר הלכה, שמתוך כך זוכרו.

פתח חד [אחד מהם] ואמר: היכי דמי [כיצד בדיוק] שתוי, והיכי דמי [וכיצד בדיוק] שיכור? שתוי — כל ששתה ועדיין דעתו צלולה עד שיכול לדבר לפני המלך. שיכור — משמע שהוא מבולבל כל כך שאינו מסוגל במצב זה לדבר לפני המלך.

פתח אידך [האחר] ואמר הלכה אחרת: המחזיק בנכסי הגר (שהוא זוכה בהם מן ההפקר, שאם לא היו לגר בנים שנולדו לאחר שנתגייר, כל הקודם זוכה ברכושו) מה יעשה ויתקיימו בידו? שכיון שלא רכשם ביגיע כפיו, אם לא יעשה בהם דבר מצוה, יאבדו ממנו — יקח (יקנה) בהן ספר תורה במקצת הכספים, ובזכות מצוה זו שעשה, יישמר השאר. אמר רב ששת: אפילו