וחד מינייהו קטעי [ואחד מהם היה טועה] בשעה ומשהו.

א אזל [הלך] רב הונא בריה [בנו] של רב יהודה אמרה לשמעתתא [את השמועה] הזו של אביי קמיה [לפני] רבא, אמר לו רבא: אין מקום לסברה זו. כי ומה היה אילו דייקינן בהני סהדי [מדייקים היינו בדבריהם של עדים אלה] ושואלים אותם לאיזו שעה ולאיזה חלק מן השעה נתכוונו בדיוק, ומוצאים דהאי דקאמר [שזה שאמר] שלש שעות — על דבר שהיה בתחלת שלש הוא מעיד, והאי דקאמר [וזה שאמר] חמש — בסוף חמש נתכוון, ואם כן, הויא [והריהי איפוא] עדות מוכחשת שהרי יש סתירה בין העדים, ולא קטלינן [הורגים אנו] את הנאשם, ואנן ניקום ונקטיל מספיקא [ואנחנו נעמוד ונהרוג מספק]?! שכיון שלא בררנו את העדות כל צורכה אין רואים זאת כסתירה אלא כטעותם של העדים, והלוא רחמנא [הכתוב] אמר : "ושפטו העדה" "והצילו העדה" (במדבר לה, כד-כה) ולמדו מכאן שחובת הדיינים היא לפעול להצלת הנאשם כשם שפועלים לשופטו.

אלא אמר רבא: לא כך יש להבין, אלא לדברי ר' מאיר אדם טועה אפילו שתי שעות חסר משהו, לדברי ר' יהודה אדם טועה שלש שעות חסר משהו. ומפרטים את הדברים: לדברי ר' מאיר אדם טועה שתי שעות חסר משהו, כיצד — מעשה כי הוה [אשר היה] או בתחלת שתים או בסוף שלש היה. וחד מינייהו קטעי [ואחד מהם טעה] שתי שעות חסר משהו. שעשוי שיטעה אדם עד כדי כך.

לדברי ר' יהודה אדם טועה שלש שעות חסר משהו, כיצד — מעשה כי הוה [אשר היה] או בתחלת שלש שעות או בסוף חמש, וחד מינייהו [ואחד מהם] שאמר זמן שונה מחבירו קטעי [טעה] שלש שעות חסר משהו. ולדעתו אף זה בגדר טעות המתקבלת על הדעת.

ב בהמשך הדברים הקודמים מביאים, תנן [שנינו במשנה]: היו בודקין אותו את העד בשבע חקירות: באיזו שבוע (באיזו שמיטה, שבע שנים, משבע מחזורי השמיטה בשנות היובל), באיזו שנה משנות השמיטה, באיזה חדש בשנה, בכמה בחדש, באיזה יום בשבוע, באיזו שעה, באיזה מקום היה מעשה. ועוד תניא [שנינו] שם: מה בין חקירות לבדיקות? בתשובות לחקירות, אם אמר אחד מהן: איני יודע מתי בדיוק או היכן היה הדבר — עדותן בטילה, ואילו לגבי בדיקות, אפילו שניהם אומרים "אין אנו יודעים" — עדותן קיימת,

והוינן [והיינו עוסקים] בה בשאלה זו: מאי שנא [במה שונות] חקירות ומאי שנא [ובמה שונות] בדיקות? שאם אינם יודעים לענות על שאלות החקירות, עדותן מתבטלת. ואילו אם אינם יודעים להשיב על שאלות הבדיקות, אין עדותן מתבטלת.

ואמרינן [ואמרנו] בתשובה: חקירות, אם אמר אחד מהן איני יודע עדותן בטילה, טעמו של דבר דהויא [שנעשית] לה עדות שאי (שאין) אתה יכול להזימה, שהזמת העד נעשית על ידי שבאים עדים אחרים ואומרים לו: כיצד מעיד אתה על מאורע מסויים, והרי באותו זמן היית עמנו במקום אחר ולא יכולת לראות מאומה. ואולם כאשר העד אומר שאינו יודע מתי אירע הדבר, ממילא אי אפשר להזימו. ועדות שאין אפשרות מתחילה להזימה, גזירת הכתוב היא שלא לקבל אותה.

ואילו בדיקות גם אם אינו זוכר פרטים שונים, מכל מקום עדות שאתה יכול להזימה היא, כי אין הזמה אלא באמירת העדים המזימים "עימנו הייתם באותו זמן במקום פלוני", ולא בהכחשת פרט אחר מפרטי העדות.

ואי אמרת טעי איניש כולי האי [ואם אומר אתה שטועה אדם כל כך], הרי חקירות של "איזו שעה" נמי [גם כן] עדות שאי אתה יכול להזימה היא, דאמרי: "מטעי קטעינן" [שאומרים העדים: "טעינו"] ולא בשעה זו אלא בשעה אחרת היה הדבר, ולכן אין אפשרות להזימם.

ומשיבים: דיהבינן להו כולי טעותייהו [שנותנים אנו להם את כל משך זמן טעותם], כלומר שצריכים המזימים להעיד שהיו העדים עימם במשך זמן ממושך יותר מכפי שאפשר לעדים לטעות. לשיטת ר' מאיר יהבינן להו [נותנים אנו להם לעדים] זמן מתחילת שעה ראשונה עד סוף חמש, שאם העידו שהיה הדבר בשעה שניה או שלישית יש להביא בחשבון טעות של שעתיים ויש להוסיף לזמנים עוד שעתיים לכל צד.

ובדין (וראוי) הוא דניתיב להו מעיקרא טפי [שניתן להם מתחילה זמן יתר], שהרי לשיטה זו טועה אדם שתי שעות חסר משהו, ואם העידו העדים על שעה שניה שמא טעו בשעתיים והיה הדבר שעה לפני הזריחה, אלא בין יממא לליליא לא טעו אינשי [יום ללילה אין אנשים טועים], וכיון שהעדים העידו שהיה המעשה בשעה השלישית ביום, הרי לא ייתכן שטעו והיה זה בשעות הלילה.

ולר' יהודה יהבינן להו [נותנים אנו להם] זמן של ספק מתחילת שעה ראשונה ועד סוף ששית. ובדין הוא דניתיב להו מעיקרא טפי [שניתן להם מתחילה יותר], שהרי לדעתו טעות בזמן יכולה להיות עד שלוש שעות, וצריך היה להיות הבדל גדול יותר.