בתוך הנץ החמה — בגילוייא הוה קאי [במקום מגולה היה עומד] וזהרורי בעלמא [וזהרורים בלבד] הוא דחזא [שראה] ונדמה לו שכבר הנצה החמה, אבל באמת לאותו זמן ממש נתכוונו. על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שאין חוששים לכך.

א אמר רב נחמן אמר רב: הלכה כר' יהודה. אמר ליה [לו] רבא לרב נחמן: ונימא מר [ושיאמר אדוני] הלכה כר' מאיר שאוכלים כל חמש, שהרי סתם לן [לנו] התנא כוותיה [כשיטתו], כלומר שהמשנה שנויה סתם, ומשמע שהיא הלכה פסוקה כשיטתו.

דתנן [שהרי שנינו בברייתא]: כל שעה שמותר לאכול בעצמו — מאכיל לבהמתו, ולכאורה משמע מכאן שאין זמן ביניים שבו אסור לאכול ומותר להאכיל. וכדברי ר' מאיר, שהרי לדברי ר' יהודה הוא עצמו אינו אוכל בשעה חמישית אבל מאכיל לבהמתו!

ודוחים: ההיא לאו סתמא [אותה משנה אינה סתם] כלומר אי אפשר לסמוך עליה, משום דקשיא [שקשה] כאן במלה "מותר", שראוי היה לומר "שעה שאוכל — מאכיל", ובשל "מותר" זה כבר דקדקנו שהמשנה היא כשיטת רבן גמליאל ולא כר' מאיר.

והקשה לו עוד: ונימא מר [ושיאמר אדוני] הלכה כרבן גמליאל, דהוה ליה [שהריהו] מכריע, כלומר ממוצע בין השיטות החולקות, וכלל הוא בפסק שכאשר יש שיטות קיצוניות ושיטה אחת המכרעת ביניהן, פוסקים הלכה כמותה. אמר ליה [לו]: רבן גמליאל לאו [לא] מכריע הוא, טעם דנפשיה קאמר [של שיטת עצמו אמר]. כי ר' מאיר ור' יהודה לא נחלקו אלא לענין זמנה של אכילת כל סוג שהוא של חמץ, ולא הזכירו במפורש חילוק כלשהו בין תרומה וחולין. ואילו רבן גמליאל, המחלק בין אכילת תרומה לזמן אכילת חולין, אינו מצרף את שתי השיטות כאחת להכרעה ביניהן, אלא היא שיטה עצמאית משלו.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: רב שאמר ופסק הלכה כר' יהודה דעתו כי האי תנא [כמו תנא זה], דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: ארבעה עשר בניסן שחל להיות בשבת, שאי אפשר לבער את החמץ בערב פסח — מבערין את הכל מלפני השבת. ושורפין תרומות טמאות, וכן התלויות (ספק טמאות, ספק טהורות) ואף טהורות, שהן יותר מכדי צורכו לסעודותיו. ומשיירין מן הטהורות מזון שתי סעודות (סעודת הלילה והבוקר), כדי לאכול עד ארבע שעות ביום השבת, אלו דברי ר' אלעזר בן יהודה איש ברתותא, שאמר משום (משמו של) ר' יהושע.

אמרו לו: תרומות טהורות לא ישרפו שמא ימצאו להן אוכלין בתוך יום השבת, ונמצא למפרע ששרף תרומה טהורה שלא לצורך ועבר על דברי תורה. אלא יניחם, ואם יוותרו למחר — יאכילם לכלבים, או יבטלם בליבו. ואמר להן: כבר בקשו אוכלים לתרומה הטהורה ולא מצאו, שאין בעיר עוד כהנים ומשפחותיהם המותרים באכילת תרומה. אמרו לו: שמא אותם כהנים שמותר להם לאכול מן התרומה באותה שבת מחוץ לחומה לנו, וביום השבת יכנסו אל תוך העיר ויוכלו לאוכלן?

אמר להם: לדבריכם שאתם מביאים בחשבון אפשרות שאינה מוכחת, אף תרומות תלויות לא ישרפו — שמא יבא אליהו בשבת זו, שהרי יכול הוא לומר בכוח נבואתו שלא נטמאו ויטהרם. אמרו לו: לכך אין לחשוש כי כבר מובטח להן לישראל שאין אליהו בא לא בערבי שבתות ולא בערבי ימים טובים, מפני הטורח שישראל עסוקים בהכנותיהם לשבת וליום טוב. ובודאי לא יבוא לא בערב שבת זו ואף לא בשבת עצמה שהיא ערב פסח.

אמרו: לא זזו משם עד שעמדו החכמים למנין דעות וקבעו הלכה כר' אלעזר בן יהודה איש ברתותא שאמר משום ר' יהושע.

ונמשיך לעניננו: מאי לאו [האם לא] שפסקו הלכה כמותו אפילו לענין לאכול? שבתוך דבריו אמר שמותר לאכול את החמץ עד ארבע שעות ביום, וכדברי ר' יהודה? אמר רב פפא משמיה [משמו] של רבא: לא, אפשר לדחות ולומר כי הפסק היה לענין לבער בלבד, שהסכימו רק לדבריו שמותר לבער בערב שבת גם את התרומות הטהורות שאין להן אוכלים.

ב ומעירים: ואף רבי סבר להא [לזו] השיטה של רב נחמן ופסק הלכה כר' יהודה. שאמר רבין בר רב אדא: מעשה באדם אחד שהפקיד דיסקיא (שק כפול שטוענים על החמור) מלאה חמץ אצל יוחנן חקוקאה, ונקבוה עכברים את החבילה הזו והיה חמץ מבצבץ ויוצא, ובא לפני רבי בערב פסח לשאול מה לעשות. שעה ראשונה ביום אמר לו: המתן, שמא יחזור המפקיד ויטול מידיך ויאכלנו. שניה, אמר לו: המתן, שלישית — אמר לו: המתן, רביעית — אמר לו: המתן, חמישית שראה שאין האיש בא — אמר לו: צא ומוכרה בשוק.

מאי לאו [האם לא הכוונה] שימכור את החמץ הזה לגוים, כשיטת ר' יהודה שלישראל אסורה אכילת חמץ כבר בשעה החמישית? אמר רב יוסף אפשר לדחות: לא, הכוונה היא שימכור לישראל, והוא כשיטת ר' מאיר שאף בשעה החמישית מותר החמץ באכילה. וכוונתו היתה שיזדרז למוכרו בשעה זו לפני שתיכנס השעה השישית ויהא אסור באכילה לישראל. אמר ליה [לו] אביי: אי [אם] לישראל מותר לאכול חמץ — נישקליה לנפשיה [שיקחנו לעצמו] ויחזיר למפקיד את הדמים, ולמה לו לטרוח למכרו לאחר?

ודוחים: דבר זה אין עושים משום חשדא [החשד], דתניא [שכן שנינו בברייתא] כעין זה: גבאי צדקה שאין להם עניים לחלק להם צדקה — פורטין את הכסף שנצטבר בידם לאחרים, ואין פורטין לעצמן.

וכן גבאי תמחוי שאוספים ומביאים את האוכל בקערות גדולות למאכל עניים, והתברר שאין להם עניים לחלק להם מזון — מוכרין את המזון לאחרים, ואין מוכרין לעצמן, משום שנאמר "והייתם נקים מה' ומישראל" (במדבר לב, כב), ומשמעו שלא די לאדם שיהיה נקי בעיני ה' אלא צריך להיות גם נקי בעיני ישראל, שלא יבואו לחושדו.

אמר ליה [לו] רב אדא בר מתנה לרב יוסף: בפירוש אמרת לן [לנו] בענין זה שאמר לו: צא ומוכרן לגוים, כר' יהודה. שרב יוסף חלה ושכח תלמודו, והיו תלמידיו מזכירים לו שבעבר אף הוא סבר כשיטה זו.

ג אמר רב יוסף: כמאן אזלא הא שמעתא [כשיטת מי הולכת הלכה זו] של רבי, שהורה לשומר למכור את החמץ המופקד בידו כדי למנוע הפסד מן המפקיד — כשיטת רבן שמעון בן גמליאל בענין זה, דתנן [ששנינו במשנה] המפקיד פירות אצל חבירו, אפילו הן אבודין מפני התולעים או מפני הרקב — לא יגע בהן. רבן שמעון בן גמליאל אומר: מוכרן בבית דין מפני השבת אבידה, שכשם שאדם חייב להשיב אבידת חבירו כך חייב לדאוג שלא יאבד ממון חבירו המופקד בידו.

אמר ליה [לו] אביי: ולאו איתמר עלה [והאם לא נאמר עליה] שאמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: לא שנו שאמרו חכמים "אפילו הם אבודים לא יגע בהם" אלא