ר' יהודה היא, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: "ושור ושה שרוע וקלוט נדבה תעשה אתו ולנדר לא ירצה" (ויקרא כב, כג), ולמד מכאן: אותו — את בעל המום שאינו ראוי לקרבן, אתה מתפיס (יכול להקדיש) לבדק הבית במקדש, ואי (ואין) אתה מתפיס תמימים לבדק הבית, שבהמה הראויה לקרבן אין להקדישה לנדבת בדק הבית. מכאן אמרו חכמים: כל המתפיס תמימים לבדק הבית — עובר על מצות עשה.

אין לי אלא ללמוד מכאן שעובר בעשה, שאף עובר בלא תעשה מנין — תלמוד לומר "וידבר ה' אל משה לאמר" (ויקרא כב, יז), לימד על כל הפרשה כולה שיהא בלא תעשה כל העובר עליה, אלה דברי ר' יהודה.

ומוסיפים, אמר לו רבי לבר קפרא: מאי [מה] משמע? כלומר כיצד מבין ר' יהודה מהכתוב "וידבר ה' אל משה לאמור" שכל הפרשה כולה בלא תעשה?

אמר לו: דכתיב [שכן נאמר] "לאמר". והוא דורשו כמו: לא-אמור, "לא" נאמר בדברים, שיש גם איסור לאו בדברים האמורים שם.

בי [בבית מדרשו] של רב אמרי [היו אומרים] בשינוי מועט: "לאמר" — לאו אמור, שיש לומר לישראל שיש כאן מצוות לא תעשה בדבר זה. ומכל מקום למדנו לעניננו שלשיטת ר' יהודה לאו הבא מכלל "לאמור" נידון כלאו. ומתוך שנאמר בפסח "ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמור" (שמות יב, א), הרי שכל שנאמר בפרשה נידון אף בלאו.

א שנינו במשנה כי מי תשמישו של נחתום נשפכים ואין משתמשים בהם משום חמץ שבהם. תני חדא [שנויה ברייתא אחת]: שופכין אותם במקום מדרון, ואין שופכין אותם במקום האישבורן (מקום שהמים נקוים בו). ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: שופכין במקום האישבורן!

ומתרצים: לא קשיא [קשה] מברייתא לברייתא; הא [זה] שאסרו באישבורן — דנפישי, דקוו [כשהמים מרובים, והם נקוים] במקומם ואינם נבלעים בקרקע ומחמיצים. הא [זה] שהתירו — כשהם לא נפישי [מרובים], ולא קוו [נקוים], ונבלעים בקרקע לפני שמספיקים להחמיץ.

באמר רב יהודה: אשה לא תלוש את המצות אלא במים שלנו, שהיו בבית במשך הלילה והתקררו בבית. כי אם יקחו מים פושרים כפי שהם נשאבים, יזרזו אלה את חימוצה של העיסה.

ומסופר: דרשה רב מתנה בפפוניא להלכה זו. למחר אייתו כולי עלמא חצבייהו ואתו לגביה [למחרת בערב פסח הביאו הכל את כדיהם ובאו לפניו], ואמרו ליה [לו]: הב לן מיא [תן לנו מים]. כי הם הבינו "מים שלנו" — מים ששייכים לנו, לבית החכם, ולכן באו כולם אליו לקבל מהמים שלו. אמר להו [להם]: אנא במיא דביתו אמרי [אני במים שלנו בלילה בבית אמרתי].

דרש רבא: אשה לא תלוש את המצה בחמה אלא בבית, ולא בחמי חמה במים שהתחממו מחום השמש, ולא במים הגרופין מן המולייר (ממיחם שיש בו גחלים), ולא תגביה ידה מן התנור, כלומר לא תפסיק להתעסק באפיה עד שתגמור את כל הפת מן העיסה שלא תחמיץ בינתים. וצריך שיהיו לה שני כלים, אחד שמקטפת בו כלומר, שנותנת את המים על העיסה, ואחד שמצננת בו את ידיה לאחר הקיטוף, כדי שלא יחמיץ חום ידיה את העיסה.

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו: עברה ולשה במים חמים, מהו? מר זוטרא אמר: מותר, רב אשי אמר: אסור.

אמר מר זוטרא: מנא אמינא לה [מנין אומר אני אותה] את הלכתי זו? דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אין לותתין השעורין בפסח. ואם לתת, אם נתבקעו — אסורים, לא נתבקעו — מותרין. הרי שגם מי שעובר על דברי חכמים ועושה שלא כדין, כל עוד שלא החמיץ ממש אין חכמים אוסרים. אף כאן לעניננו, כל עוד לא החמיצה העיסה ממש אין חכמים אוסרים אותה.

ורב אשי אמר: אטו כולהו חדא מחיתא מחיתינהו [וכי את כולם אורג אתה באריגה אחת]?! וכי כל ההלכות כולן שוות זו לזו? היכא דאיתמר [במקום שנאמר] — איתמר [נאמר] שלא קנסו חכמים, והיכא [ובמקום] שלא איתמר [נאמר] — לא איתמר [נאמר], ויש מקום לקנוס את האשה שעברה על דברי חכמים ולאסור את עיסתה.

א משנה ואלו עוברין עליהם בפסח משום "בל יראה" ו"בל ימצא", אף על פי שלא כולם הם דברי מאכל ממש; כותח הבבלי שהוא תבלין חריף שנותנים בו גם קמח, ושכר המדי, וחומץ האדומי, וזיתום (מין שיכר) המצרי, וזומן של צבעים, ועמילן של טבחים, וקולן (דבק) של סופרים.

ר' אליעזר אומר: אף תכשיטי נשים שיש בהם חמץ.

זה הכלל: כל שהוא ממין דגן והחמיץ, אף שאינו לחם חמץ ממש — הרי זה עובר עליו בפסח משום "בל יראה" ו"בל ימצא". הרי אלו שנמנו קודם באזהרה (באיסור לא תעשה), ואולם אין בהם משום כרת אם אוכל אותם.

ב גמרא כיון שהוזכר כותח במשנה מביאים ברייתא הדנה בכותח. תנו רבנן [שנו חכמים], שלשה דברים נאמרים בכותח הבבלי: מטמטם [סותם] את הלב, ומסמא את העינים, ומכחיש (מחליש, גורם חולי) את הגוף.

ומבארים: מטמטם את הלב — משום נסיובי דחלבא [נסיוב החלב] הנוזל הנותר כשמפרישים את הגבינה מן החלב, שכן היו נותנים בכותח את הנסיוב, והוא מאכל תפל וגרוע. ומסמא את העינים — משום מילחא [מלח] שיש בו, העשוי להיות סכנה לעינים. ומכחיש את הגוף — משום קומניתא דאומא [עיפוש הפת], שמכניסים בכותח פירורי פת שהחמיצה מאד, כמעט עד כדי עיפוש.

וכיון שהובאה ברייתא זו מביאים עוד דברים שנאמרו בעניני בריאות הגוף ובמאכלים; תנו רבנן [שנו חכמים]: שלשה דברים מרבין את הזבל, וכופפין את הקומה של אדם, ונוטלין אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם אם רגיל לאוכלם, אלו הם: פת קיבר (העשויה מקמח לא משובח), ושכר חדש, וירק חי.

וכן תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא אחרת: שלשה דברים ממעטין את הזבל, וזוקפין את הקומה, ומאירין את העינים, אלו הם: פת נקייה שנעשית מקמח סולת, בשר שמן, ויין ישן. ומבארים: פת נקייה —