משום דהוה [שהיו] נזיר וקרבן חטאת שני כתובין הבאין כאחד ללמד אותו דין עצמו, וכלל בידינו שאין מלמדין כלומר, אין למדים מהם הלכה כללית לשאר דינים.

ומפרשים: נזיר — הא דאמרן [זה שאמרנו]. חטאת מאי היא [מה הוא] ענינה — דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: נאמר "כל אשר יגע בבשרה יקדש" (ויקרא ו, כ), יכול תהא אסורה אפילו לא בלעה אותה חתיכה שנגעה בחטאת שום דבר מן החטאת, תלמוד לומר "בבשרה" יקדש — עד שיבלע בבשר.

"יקדש" משמעו — להיות כמוה כמו החטאת, שאם פסולה היא החטאת — תיפסל גם אותה חתיכה שבלעה ממנה. ואם כשירה היא החטאת — תאכל החתיכה שנגעה בה כחמור שבה כחטאת, כלומר תיאכל ככל החומרות שיש בחטאת (מבחינת המקום ומבחינת הזמן). הרי אף כאן דנים טעם כעיקר, ומשום כך אין למדים מהלכות אלה לכל התורה כולה.

ושואלים: ורבנן נמי [ולשיטת חכמים גם כן] ניהוי [שיהיו] נזיר וחטאת שני כתובין הבאין כאחד, ואין מלמדין שייאסר טעם כעיקר בשאר דינים שבתורה!

ומשיבים: אמרי [אומרים]: הנהו מיצריך צריכי [אלה צריכים כל אחד לעצמו] וכיון שכך אין לראותם כשני כתובים הבאים כאחת ואפשר ללמוד מהם.

ושואלים: ור' עקיבא שבכל זאת אינו לומד מכאן אינו סבור כן, כי מאי צריכי [לשם מה נצרכו] בשלמא [נניח] אי כתב רחמנא [אם הכתוב אומר] רק בחטאת לא גמר נזיר מינה [לא היה לומד נזיר ממנה] משום שחולין מקדשים לא גמרינן [אין אנו למדים], שהרי ידוע שיש בקדשים חומרות ודינים מיוחדים. אלא, לכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] בנזיר, ותיתי [ותבוא] החטאת ותגמור מיניה [ותלמד ממנה] דהא [שהרי] כל איסורין שבתורה קא גמר [למד] מנזיר, וכיון שבכל זאת כתובים בתורה שניהם, הרי כאן שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדים.

ושואלים: ורבנן [וחכמים] שאינם לומדים כן אמרי לך [אומרים לך] מיצרך צריכי [צריכים הם] שניהם ואין ללמוד זה מזה, כי הדין הנזכר בחטאת ללמדנו הלכה שהיתר מצטרף לאיסור, וחולין מקדשים לא גמר [אינו לומד] ו"משרת" הכתובה בנזיר — ליתן טעם כעיקר, ומכיון שנצרכים שניהם הרי שאינם שני כתובים הבאים כאחד ויכולים ללמד, ומכאן אתה דן לכל התורה כולה.

ולשיטת ר' עקיבא — תרוייהו [שניהם] באו ללמדנו כי היתר מצטרף לאיסור, והוו להו [ונעשו להם] שני כתובין הבאין כאחד באותו נושא וכל שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין.

אמר ליה [לו] רב אשי לרב כהנא: אלא הא דתניא [זו ששנינו בברייתא] על הכתוב: "מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים ועד זג לא יאכל" (במדבר ו, ד), לימד על איסורי נזיר שמצטרפים זה עם זה, שגם אם לא אכל כדי שיעור שלם מאחד מהם אלא מאחדים יחד — חייב. השתא [עכשיו] אפשר לשאול: הרי לשיטת ר' עקיבא איסור והיתר מצטרפין, איסור ואיסור מיבעיא [נצרך לומר] שהם מצטרפים?! ולשיטה זו הרי כל הפסוק מיותר!

אמר ליה [לו] בכל זאת יש צורך בפסוק זה כי אין הדברים זהים זה לזה, כי איסור והיתר מצטרפים רק כאשר אוכלים את שניהם בבת אחת, ואילו איסור ואיסור מצטרפים גם בזה אחר זה כלומר, שאם אכל כחצי זית חרצנים וכחצי זית זג מצטרפים האיסורים לשיטת ר' עקיבא.

א משנה בצק שנמצא בסידקי עריבה (כלי גדול שלשים בו), אם יש כזית בצק במקום אחד — חייב לבער, ואם לא — בטל הבצק במיעוטו.

וכן לענין דיני הטומאה והטהרה, אם מקפיד עליו על הבצק שבסדקים להסירו — חוצץ שהוא חומר זר, ואין לעריבה טהרה בטבילה וכיוצא בה כשנשאר דבוק, ואם רוצה בקיומו של הבצק באותו מקום — הרי הוא נדון כעריבה עצמה ואינו חוצץ.

ב גמרא אמר רב יהודה אמר שמואל: לא שנו שכזית חמץ במקום אחד חייב לבער אלא במקום שאין עשויין פירורי הבצק לחזק את העריבה, אבל במקום שעשויין לחזק ומן הסתם ישאירם לצורך זה — אינו חייב לבער שכן הוא מבטלו.

ומסיקים מכאן: מכלל הדברים נלמד כי פחות מכזית אפילו במקום שאין עשוי לחזק — אינו חייב לבער.

איכא דמתני לה אסיפא [יש ששונים את הערת ר' יהודה על סופה של המשנה] שנאמר בה: "ואם לאו בטל במיעוטו". אמר רב יהודה אמר שמואל: לא שנו שפחות מכזית במקום אחד אינו חייב לבער אלא כשהוא במקום העשוי לחזק, אבל כשהוא במקום שאין עשוי לחזק — חייב לבער, ומכאן נסיק מכלל הדברים נלמד כי כזית, אפילו במקום העשוי לחזק — חייב לבער.

ומעירים: תניא כלישנא קמא, תניא כלישנא בתרא [שנוייה ברייתא כלשון ראשונה שנוייה ברייתא כלשון אחרונה]. תניא כלישנא קמא [שנויה ברייתא כלשון ראשונה]: בצק שבסידקי עריבה במקום העשוי לחזק — אינו חוצץ לטהרה מטומאה ואינו עובר עליו משום חמץ בפסח. ובמקום שאין עשוי לחזק — חוצץ ועובר. במה דברים אמורים — בכזית, אבל בפחות מכזית אפילו במקום שאין עשוי לחזק — אינו חוצץ ואינו עובר.

ותניא כלישנא בתרא [ושנויה ברייתא כלשון אחרונה]: בצק שבסידקי עריבה, במקום העשוי לחזק —