תנא קולי קולי קתני [קולות קולות הוא שונה] כלומר, התנא שנה רק אותם דברים שבהם תשעה באב קל מתענית ציבור, אבל לא שנה דברים שבהם חמור הוא יותר, ולא מיצה את כל ההבדלים.

א שנינו במשנה: ובכל מקום תלמידי חכמים אינם עושים מלאכה בתשעה באב, ולדעת רבן שמעון בן גמליאל הכל צריכין לעשות עצמם לענין זה כתלמידי חכמים. ושואלים: למימרא [האם לומר] שרבן שמעון בן גמליאל סבר כי לא חיישינן ליוהרא [חוששים אנו לגאוה] שנוהג אדם מנהג גדולים כשאינו ראוי לכך. ורבנן סברי: חיישינן ליוהרא [וחכמים סבורים: חוששים אנו לגאוה]. והא איפכא שמעינן להו [והרי ההיפך שמענו אותם אומרים] דתנן [שהרי שנינו במשנה]: חתן פטור מלקרות קריאת שמע בלילה הראשון של חתונתו מפני שטרוד במחשבה על ביאת מצוה. ואם ירצה להחמיר על עצמו לקרות קריאת שמע לילה הראשון — קורא. רבן שמעון בן גמליאל אמר: לא כל הרוצה ליטול את השם שהוא ירא שמים מופלג יטול. הפך שיטותיהם כאן!

אמר ר' יוחנן: מוחלפת השיטה, כלומר, יש להחליף את הדעות באחד המקורות. רב שישא בריה [בנו] של רב אידי אמר: לא תיפוך [אל תהפוך], ויש דרך ליישב את הסתירה: דרבנן אדרבנן [שיטת חכמים על שיטת חכמים] לא קשיא [קשה], הכא [כאן] כיון דכולי עלמא עבדי [שכל העולם עושים] מלאכה, ואיהו [והוא] לא עביד [עושה] — מיחזי כיוהרא [נראה הדבר כגאוה] שהינו יוצא דופן במקומו, אבל התם [שם] בחתונה, כיון דכולי עלמא קרי ואיהו נמי קרי [שכל העולם קוראים קריאת שמע והוא גם כן קורא עמם] — לא מיחזי כיוהרא [נראה כגאוה] שאינו יוצא דופן בציבור שלו.

שרבן שמעון בן גמליאל על שיטת רבן שמעון בן גמליאל גם כן לא קשיא [אינו קשה], התם [שם] הוא בקריאת שמע דבעינן [שצריכים] כוונה, ואנן סהדי [ואנו עדים] כלומר, הכל יודעים שלא מצי כווני דעתיה [יכול לכוון דעתו], מיחזי כיוהרא [נראה כגאוה] שהרי הוא כמכריז: אני אוכל לכוון דעתי שלא כאחרים, אבל הכא [כאן] בבטלה ממלאכה בתשעה באב לא מיחזי כיוהרא [אינו נראה כיוהרה], אמרי [אומרים הבריות]: מלאכה הוא דלית ליה [שאין לו], פוק חזי [צא ראה] כמה בטלני איכא בשוקא [בטלנים יש בשוק] בכל יום שאינם עושים מלאכה.

ב משנה בפרק זה הובאו אגב חילוקי המנהגים בענין עשיית מלאכה בערב הפסח כמה חילוקי מנהגים אחרים, ומעתה שבים לענין ראשון, כהמשך ישיר לאמור שם. וחכמים אומרים: ביהודה היו עושין מלאכה בערבי פסחים עד חצות, ובגליל לא היו עושין מלאכה בערב פסח כל עיקר. הלילה כלומר, אור לארבעה עשר בניסן, בית שמאי אוסרים במלאכה, ובית הלל מתירין עד הנץ החמה.

ג גמרא על גוף המשנה תוהים: מעיקרא תנא מנהגא [מתחילה בתחילת הפרק שנה מנהג] לומר שיש מקומות שנהגו שלא לעשות מלאכה, ולבסוף במשנה שלפנינו תנא איסורא [שנה איסור] שבית שמאי אוסרים — משמע שאין הדבר תלוי במנהג אלא אסור מן הדין!

אמר ר' יוחנן: לא קשיא [קשה], הא [זו] המשנה הראשונה בפרק — כשיטת ר' מאיר, הא [זו] משנתנו — כשיטת ר' יהודה. דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: אמר ר' יהודה: ביהודה היו עושין מלאכה בערבי פסחים עד חצות, ובגליל אינן עושין כל עיקר. אמר לו ר' מאיר: מה ראייה יהודה וגליל לכאן כלומר, מה מקום יש לדבר על חילוקי דין בין יהודה וגליל? אלא, מקום שנהגו לעשות מלאכה — עושין, ומקום שנהגו שלא לעשות — אין עושין. ומדייקים: מדקאמר [ממה שאמר] ר' מאיר שהדבר הוא מנהגא [מנהג] מכלל [מכאן] שר' יהודה התכוון לומר שאיסורא קאמר [איסור יש] בעשיית מלאכה בגליל.

ומקשים: וסבר ר' יהודה ארבעה עשר מותר בעשיית מלאכה בכל מקום פרט לגליל? והתניא [והרי שנויה ברייתא], ר' יהודה אומר: המנכש את השדה ביום שלשה עשר בניסן ונעקרה השבולת בידו — שותלה במקום הטיט שתיקלט ותשריש עוד לפני הבאת העומר בששה עשר בניסן, ועל ידי כך תותר באכילה בשנה זו, ואין שותלה במקום הגריד (היבש) שמן הסתם לא תיקלט שם מיד, ואם תיקלט אותה נטיעה ותחל לצמוח לאחר העומר, אסור יהיה לאכול פירותיה עד הבאת העומר בשנה הבאה.

ומלשונו של ר' יהודה נדייק: אם אותו אדם היה מנכש בשלשה עשר — אין [כן] הדין, אבל בארבעה עשר — לא, אין אפשרות לעשות זאת, מכדי שמעינן ליה [הלוא שמענו אותו] את ר' יהודה שאמר: כל הרכבה שאינה קולטת לשלשה ימים — שוב אינה קולטת, ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] שארבעה עשר מותר בעשיית מלאכה — למה לי לשנות שהיה מעשה ביום שלשה עשר? הרי אפשר לחדש יותר ולומר שהיה הדבר בארבעה עשר, ועדיין יש שלושה ימים לקליטה! כיצד, האיכא ארביסר, וחמיסר ומקצת שיתסר [הרי יש יום ארבעה עשר וחמשה עשר בניסן, ומקצת ששה עשר] ואלה שלושה ימים של קליטה! אמר רבא: בגליל שנו הלכה זו, וכבר אמר ר' יהודה שבגליל אין עושים מלאכה כל היום.

ושואלים: אף שם והאיכא ליליא [והרי יש לילה] אור לארבעה עשר שגם בגליל (לדעת בית הלל שהלכה כמותם) מותר לעשות מלאכה ויכול איפוא לשנות שניכש בליל ארבעה עשר! אמר רב ששת: כבית שמאי אמר ר' יהודה דברים אלה. רב אשי אמר: אין צורך להידחק בתירוץ זה אלא לעולם סבר כבית הלל, ומדוע לא שנה ליל ארבעה עשר — לפי שאין דרכן של בני אדם לנכש בלילה, שהרי הניכוש נועד להוציא עשבים רעים ואין עושים זאת בחשיכה.

רבינא אמר: לעולם יכול אתה לפרש שמדובר אפילו ביהודה, אולם לענין השרשה חד [פעם אחת] "מקצת היום ככולו" אמרינן [אומרים אנו], לענין יום ששה עשר תרי [שתי פעמים] "מקצת היום ככולו" — לא אמרינן [אומרים אנו] גם מקצת יום ארבעה עשר וגם מקצת יום ששה עשר, שלצורך ההשרשה דרוש זמן קצוב ואין ללכת כאן על פי העקרון הפורמאלי הקבוע בהלכה שמקצת היום נידון כיום שלם.

ד משנה ר' מאיר אומר: כל מלאכה שהתחיל בה קודם לארבעה עשר בניסן — גומרה בארבעה עשר, אבל לא יתחיל בה בתחלה (מלכתחילה) בארבעה עשר, אף על פי שיכול לגומרה. וחכמים אומרים: רק שלש אומניות עושין מלאכה, ומתחילים בה בכל מקום אף בערבי פסחים עד חצות, ואלו הן: החייטין, והספרים, והכובסין, שמלאכתם נחוצה לצורך המועד. ר' יוסי בר' יהודה אומר: אף רצענין (סנדלרים) מותרים במלאכתם.

ה גמרא איבעיא להו [נשאלה להם השאלה] האם מה שהתיר ר' מאיר לגמור בארבעה עשר לצורך המועד תנן [שנינו], אבל שלא לצורך המועד אפילו מיגמר נמי [לגמור גם כן] לא, או דילמא [שמא] שלא לצורך המועד תנן [שנינו], אבל לצורך המועד — אתחולי מתחלינן [אפילו להתחיל מתחילין], או דילמא [שמא] כך נאמר: בין לצורך המועד בין שלא לצורך, מיגמר [לגמור] — אין [כן], אתחולי [להתחיל] — לא.

כדי לפתור את הבעיה מביאים ראיה ממקום אחר, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: אבל לא יתחיל בתחלה בארבעה עשר אפילו צלצול (שרוך) קטן וכן אפילו שבכה (רשת על הראש) קטנה. מאי [מה לשון] "אפילו" האמורה כאן? לאו [האם לא] אפילו הני [אלה] שלצורך המועד הם מיגמר [לגמור] — אין [כן], אתחולי [להתחיל] — לא, מכלל [מכאן] שאם עושה הוא מלאכה שלא לצורך המועד — מיגמר נמי לא גמרינן [לגמור גם כן איננו גומרים]!

ודוחים: לא, לעולם הכוונה היא שדבר שהוא שלא לצורך המועד — מיגמר נמי גמרינן [לגמור גם כן גומרים], ומאי [ומהו] אפילו — אפילו הני נמי, דזוטרי נינהו [אלו גם כן, שקטנים הם], דסלקא דעתך אמינא [שיעלה על דעתך לומר] שמפני שהם קטנים התחלתן זו היא גמר מלאכתם, אם כן נתחיל בהו נמי [שיתחיל בהם גם כן] לכתחילה. קמשמע לן [השמיע לנו] שאסור להתחיל אף במלאכה כזו, ואם כן אין למצוא בברייתא זו פתרון חד משמעי לשאלתנו.

תא שמע [בוא ושמע] ראיה לכך ממקום אחר, שנינו: ר' מאיר אומר: כל מלאכה שהיא לצורך המועד —