ואוכלין מתחת הנשרים (דקלים המשירים פירותיהם) בשבת, שהיו אוכלים מן הפירות הנושרים מן העץ בשבת, ונותנין פאה מן הירק שפטור מפאה אפילו מדברי חכמים. ומיחו בידם חכמים באלה, שאין עושין כהוגן.

א גמרא אגב המדובר בדברים שמיחו ושלא מיחו בהם חכמים מביאים ברייתא דומה. תנו רבנן [שנו חכמים]: ששה דברים עשה חזקיה המלך, על שלשה הודו לו חכמים בדורו, ועל שלשה לא הודו לו: גירר עצמות אביו אחז לאחר מותו על מטה של חבלים, ולא קברו בכבוד כשאר מלכים, מפני רשעותו — והודו לו חכמי דורו. כיתת נחש הנחשת שעשה משה לנס, משום שעשאוהו ישראל עבודה זרה — והודו לו חכמי דורו. גנז ספר רפואות — והודו לו.

ועל שלשה דברים שעשה לא הודו לו: קיצץ דלתות של היכל ושגרן למלך אשור — ולא הודו לו, שביזה את הקודש ללא צורך. סתם מי גיחון העליון כדי להכניס את המים לעיר במחילה מתחת לקרקע — ולא הודו לו, שהזיק לבני הסביבה והיה לו להישען על ה' (מאירי). עיבר ניסן בניסן כמבואר שביום א' בניסן נמלך והוסיף חודש נוסף, וקבע שאותו יום הוא ל' באדר ראשון (ראה דברי הימים ב, ל) — ולא הודו לו.

ב מעתה באים לפירוש המשנה. שנינו שהיו מרכיבין דקלים ביום ארבעה עשר בניסן כל היום. ושואלים: היכי עבדי [כיצד עושים] הרכבה כזו? אמר ר' יהודה: מייתי אסא דרא ושיכרא דדפנא וקימחא דשערי דרמי במנא דלא חלפי עליה ארבעין יומין [מביאים הדס לח ושיכר של דפנה, וקמח שעורים המונח בכלי שלא עברו עליו משעת טחינתו ארבעים יום], ומרתחי להו, ושדו להו לדיקלא בליביה [ומרתיחים אותם, ומכניסים אותם לדקל לתוך ליבתו], וכל עץ דקאי [שעומד] בארבע אמות דידיה [שלו], אי [אם] לא עבדי ליה הכי [עושים לו גם כן כך], צאוי לאלתר [מתיבש מיד]. משום שהעץ שטיפלו בו באופן זה גדל במהירות רבה על חשבון האחרים. רב אחא בריה [בנו] של רבא אמר: מנחי כופרא דיכרא לנוקבתא [מניחים ענף דקל זכר לנקבה] ועל ידי כך דקל הנקיבה עושה פירות.

ג ועוד שנינו שאנשי יריחו היו כורכין את שמע. ושואלים: היכי עבדי [כיצד היו עושים], כלומר, מהי כריכת שמע זו? אמר ר' יהודה: היו אומרים "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד", ולא היו מפסיקין בין המילים. רבא אמר: מפסיקין היו, אלא שהיו אומרים "היום על לבבך", שמשמע: היום על לבבך, ולא מחר על לבבך. ואילו את הפסוק יש לקרוא "אשר אנכי מצוך היום — על לבבך". תנו רבנן [שנו חכמים בתוספתא]: כיצד היו כורכין את שמע? אומרים "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד", ולא היו מפסיקין, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: מפסיקין היו, אלא שלא היו אומרים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

ושואלים: ואנן, מאי טעמא אמרינן ליה [ואנו, מה טעם אומרים אנו אותו], אף כי לא נאמר בתורה? ומשיבים: כדרריש [כפי שדרש] ר' שמעון בן לקיש.

שאמר ר' שמעון בן לקיש: נאמר "ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים" (בראשית מט, א), ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין (הימים) מתי תבוא הגאולה השלימה (ראה דניאל יב, יג), ונסתלקה ממנו שכינה ולא יכול היה לנבא. אמר: שמא חס ושלום יש במטתי (בין יוצאי חלצי) פסול, כסבי אברהם שיצא ממנו ישמעאל, וכאבי יצחק שיצא ממנו עשו, ומשום כך נסתלקה שכינה? אמרו לו בניו: "שמע ישראל אבינו, ה' אלהינו ה' אחד". וכך אמרו: כשם שאין בלבך אלא ה' אחד, כך אין בלבנו אלא אחד. באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר ושיבח: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", שכל בניו כשרים.

אמרי רבנן [אמרו חכמים]: היכי נעביד [איך נעשה] בענין זה? נאמרוהו את המשפט הזה, הרי לא אמרו משה רבינו בקריאת שמע. לא נאמרוהו, הלוא אמרו יעקב. התקינו שיהו אומרים אותו בחשאי (בלחישה). אמר ר' יצחק, אמרי דבי [אמרו חכמי בית מדרשו] של ר' אמי: משל לבת מלך שהריחה ציקי קדירה, כלומר, מן התבלין המיובש שבשולי הקדירה, והתאוותה לאוכלם. מה תעשה, אם תאמר לעבדיה שיתנו לה — יש לה גנאי, שהוא מאכל בזוי. ואולם אם לא תאמר — יש לה צער. התחילו עבדיה להביא לה בחשאי.

וכן עושים בדבר שיש ספק כיצד לנהוג בו, אמר ר' אבהו: התקינו שיהו אומרים אותו בקול רם, מפני תרעומת המינין. שלא יהיו המינים אומרים: דבר שאינו הגון אומרים שם היהודים בחשאי. ומוסיפים: בנהרדעא, דליכא [שאין] בה מינין, עד השתא אמרי לה [עכשיו אומרים אותה] בחשאי.

ד תנו רבנן [שנו חכמים בתוספתא] באותו ענין: ששה דברים עשו אנשי יריחו, שלשה ברצון חכמים ושלשה שלא ברצון חכמים, ואלו שעשו ברצון חכמים: מרכיבים היו דקלים ביום ארבעה עשר בניסן כל היום, וכורכין את שמע, וקוצרין את התבואה לפני הקרבת העומר. ואלו שעשו שלא ברצון חכמים: גודשין את הקציר לפני העומר, ופורצים פרצות בגנותיהן ובפרדסותיהן להאכיל נשר (מה שנשר מן העצים) לעניים בשני בצורת בשבתות וימים טובים, כדי שיוכלו העניים לקחת מן הפירות הנושרים. ומתירין שימוש בגמזיות (ענפים) של הקדש של חרוב ושל שקמה, אלו דברי ר' מאיר.

אמר לו ר' יהודה: אין נכון לומר בלשון זו, כי אם ברצון חכמים היו עושין, יהו (יהיו) כל בני אדם עושין כן ולא רק אנשי יריחו. אלא כך יש לומר: אלו ואלו שלא ברצון חכמים היו עושין, אלא על שלשה מהם שהם העלולים לגרום לאיסור חמור מיחו בידם, ועל שלשה לא מיחו בידם, משום שיש בהם צד להקל ולא רצו חכמים למחות, כיון שעברו כבר — עברו.

ואלו שלא מיחו בידם: מרכיבין דקלים כל היום, וכורכין את שמע, וקוצרין וגודשין לפני העומר. ואלו שמיחו בידם: מתירין גמזיות של הקדש של חרוב ושל שקמה, ופורצין פרצות בגנותיהן ופרדסיהן להאכיל נשר לעניים בשבתות וימים טובים בשני בצורת, נותנין פיאה לירק, ועל אלה מיחו בידם חכמים.

ושואלים: וכי סבר ר' יהודה כי קצירה זו שקצרו אנשי יריחו שלא ברצון חכמים היא? והתנן [והרי שנינו במשנה]: אנשי יריחו היו קוצרין לפני העומר ברצון חכמים, וגודשין לפני העומר שלא ברצון חכמים, ולא מיחו בידם חכמים.