ושואלים: לימא קסברי [האם נאמר שסבורים] אחרים אינה לשחיטה אלא בסוף, שהשחיטה איננה נחשבת בכל משך זמנה אלא רק ברגע האחרון של השחיטה, וכשיטת רבא לענין אחר שאמר רבא: עדיין היא מחלוקת כלומר, המחלוקת בענין אם תופסים לשון ראשון או לשון אחרון קיימת גם במקרה שרצונו הברור לקבוע זמן מסויים שבו יחול דבר שרצונו לקבוע, כגון שאומר עד חצות היום תהא עולה ומאז והלאה שלמים (ר"ח).

ודעת ר' מאיר, שהוא־הוא המכונה "אחרים" שתופסים רק לשון ראשון, הילכך [על כן] בהתאם להנחות מוקדמות אלה אם הקדים מולין לערלים — הרי מולין חיילי [חלים] כלומר, דבריו שאמר לגבי מולים חלים ותופסים ערלים לא חיילי [אין חלים], שהרי אם השחיטה נמשכת רק רגע אחד שהוא הרגע הקובע בה, אם אמר ברגע זה מולים — חלו דבריו. ולהיפך, אם הקדים ערלים למולין — ערלים חיילי [חלים עליהם הדברים] מולין לא חיילי [אין חלים].

אמר רבה: לא, אין לומר כך, לעולם תאמר שקסברי [סברו] אחרים ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף, והכא במאי עסקינן [וכאן במה אנו עוסקים] כגון שגמר בלבו לתרווייהו [לשניהם] כלומר, שהתכוון בין למולין בין לערלים, והוציא בפיו "לערלים" ולא הספיק לומר "למולין" עד שנגמרה שחיטה בשעת אמירת "ערלים". ובהא פליגי [ובעקרון זה חלוקים] שר' מאיר הוא אחרים סבר: לא בעינן [אין אנו צריכים] שיהא פיו ולבו שוים והכל הולך לפי הדיבור שהוציא מפיו, וכיון שאמר "ערלים" — הרי פסל. ורבנן סברי [וחכמים סוברים] בעינן [צריכים אנו] שיהיו פיו ולבו שוים, וכיון שרצה לומר גם "למולים" וגם "לערלים" — לא פסל.

ותוהים: קסבר [והאם סבר] ר' מאיר לא בעינן [אין אנו צריכים] שיהיו פיו ולבו שוין? ורמינהו [ומשליכים, מקשים] מן המשנה במסכת תרומות: המתכוין לומר שפירות אלו שהוא מפריש יהיו "תרומה" וטעה ואמר "מעשר", או התכוון לומר "מעשר" ואמר "תרומה", או שהתכוון לנדור "איני נכנס לבית זה" ואמר בטעות לזה — לבית אחר, או שהתכוון לנדור "שאיני נהנה לאדם זה" ואמר "לזה" — לאדם אחר — לא אמר כלום עד שיהו פיו ולבו שוין וזו היא סתם משנה, וסתם משנה — ר' מאיר היא!

אלא אמר אביי לא כך יש להסביר, אלא רישא [בתחילה] מדובר שחילק בתוך מעשה השחיטה עצמו, ששחיטה כשרה נעשית כאשר חותכים בצואר הבהמה את הקנה ואת הושט הקרויים "סימנים", ושחיטת שני הסימנים היא המכשירה את הבהמה, וכגון שאמר סימן ראשון אני שוחט למולין וסימן שני אני שוחט אף לערלים, שבסימן שני נמי [גם כן] פתיכי ביה [מעורבים בו] מולין ונמצא שהיו בתוך כוונתו תמיד המולים. סיפא [בסוף] מדובר שאמר סימן ראשון לערלים סימן שני למולים, שבסימן ראשון הא לא פתיכי ביה [הרי אין מעורבים בו] מולין, שבשחיטת סימן אחד היתה כוונתו רק לפסולים.

ור' מאיר לטעמיה [לשיטתו] שאמר: מפגלין בחצי מתיר כלומר, פיגול יכול לחול לא רק כשחשב מחשבת פיגול בכל המתיר (כגון בשני סימני השחיטה), אלא גם אם עשה מחצית המתיר את הקרבן (כגון סימן אחד) במחשבת פיגול — הרי הוא פיגול. ורבנן לטעמייהו [וחכמים לשיטתם] דאמרי [שאומרים] אין מפגלין בחצי מתיר לעצמו, וכיון שבמשך זמן השחיטה אמר גם למולים וגם לערלים — לא נפסל הקרבן בכך.

א משנה השוחט את הפסח על החמץ שעדיין יש חמץ ברשותו — עובר בלא תעשה, כאמור בתורה "לא תשחט על חמץ דם זבחי ולא ילין לבוקר זבח חג הפסח" (שמות לד, כה). ר' יהודה אומר: אף השוחט את התמיד של בין הערביים בערב הפסח על החמץ — עובר. ר' שמעון אומר: השוחט את הפסח בארבעה עשר בניסן לשמו והיה ברשותו חמץ — חייב, שחטו שלא לשמו — פטור. ושאר כל הזבחים, ששחט בערב הפסח בזמן איסור חמץ, בין ששחטן לשמן ובין ששחטן שלא לשמן — פטור.

ובמועד כלומר, בתוך הפסח עצמו, אם שחט הפסח, לשמו — פטור שכיון שפסח שנשחט לשמו שלא בזמנו פסול, אין זה קרבן ואין בו משום "לא תשחט על חמץ". ואם שחטו שלא לשמו ועל ידי כך הוכשר הקרבן לשלמים — חייב על החמץ. ושאר כל הזבחים ששוחט בפסח כיון שאסור לשחוט על החמץ בין ששחטן לשמן בין ששחטן שלא לשמן — חייב. חוץ מן החטאת ששחטו שלא לשמה ויש ברשותו חמץ, שקרבן החטאת נפסל כשנשחט שלא לשמו בפסח, שלא כשאר כל הזבחים, ועל קרבן פסול אינו עובר משום "לא תשחט על חמץ דם זבחי".

ב גמרא אמר ר' שמעון בן לקיש: לעולם אינו חייב משום "לא תשחט על חמץ" עד שיהא החמץ לשוחט הפסח עצמו או לזורק את דמו.