"עבדת מתנה אתן את כהנתכם והזר הקרב יומת" (במדבר יח, ז), ובאותם כתובים מדובר במתנות הניתנות לכהנים ותרומה ביניהן, ללמדנו כי עשו אכילת תרומה בגבולין (מחוץ למקדש) כעבודת בית המקדש.

א במשנתנו למדנו שאם שחטו בשבת שלא לאוכליו או שלא למנוייו וכיוצא בזה בשוגג — חייב להביא קרבן חטאת. ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] כיון דהתם [ששם] לענין שחיטתו — פסול, הכא [כאן] לענין שבת — חייב, שהרי נתברר שעשה מלאכה שלא לצורך קרבן! ומשיבים: משום דתנא סיפא [ששנה בסוף המשנה] מקרה בו הוא פטור, תנא רישא [שנה בראשה] מקרה בו הוא חייב, אף שאין בכך חידוש כל כך.

ומקשים: והא נמי פשיטא [והרי זה גם כן פשוט] משום דהתם [ששם] לענין קרבן כשר, הכא [כאן] לענין שבת פטור שהרי עלה קרבנו לרצון, וכדין שחטו. אלא איידי דתנא [מתוך ששנה] שחטו שלא לשמו בשבת, תנא נמי [שנה גם כן] שלא לאוכליו. ושואלים עוד: והיא גופא [עצמה], הלכה זו בשחטו שלא לשמו, למה לי? הלוא גם היא פשוטה! ומשיבים: משום דקבעי לאיפלוגי [שרצה להביא מחלוקת] ר' אליעזר ור' יהושע שנה הלכות אלה.

מסופר: אמר ליה [לו] רב הונא בר חיננא לבריה [לבנו] כי אזלת לקמיה [כאשר תבוא לפני] ר' זריקא, בעי מיניה [שאל ממנו]: לדברי האומר "מקלקל בחבורה — פטור", שהעושה חבורה בשבת ואינו עושה על ידה כל מלאכת תיקון אלא קלקול בלבד — אינו נחשב כעושה מלאכה בשבת. ולפי הכלל שאין המקלקלים חייבים על מה שעשו בשבת, לשיטה זו כיצד נסביר "שחטו שלא לאוכליו — חייב"? הלוא בשחיטה פסולה זו הריהו כאילו פצע בבהמה שלא לשום תועלת ורק קלקל בה את הקרבן, מה תיקן בשחיטה זו שיתחייב משום מלאכה?

ומשיבים: תיקן לענין של אם עלו לא ירדו, כפי ההלכה שקרבן פסול כגון זה, אם העלהו בשגגה על גבי המזבח — אין צריך להורידו, ואפשר להקריב את אימוריו, ונמצא שיש מקצת תיקון בשחיטתו.

ושואלים עוד: שנינו במשנה שחטו ונמצא בעל מום — חייב, ומה תיקן בכך? ומשיבים: תיקן אם היה המום קטן, כגון בדוקין (בעפעף) שבעין ואליבא [ועל פי] שיטת ר' עקיבא שאמר: שקרבן שהיה בו מום קטן כגון זה, אם עלו אימוריו למזבח לא ירדו ממנו, שאין גנאי כל כך בזבח זה.

ועוד שואלים: שנינו במשנה שחטו ונמצא טריפה בסתר — פטור. ונלמד מכאן: הא [הרי] אם היה בגלוי — חייב. ויש לשאול מה תיקן בשחיטת טריפה שבגלוי? ומשיבים: תיקן להוציא מידי נבילה, שכן אם תמות הטריפה מעצמה תהא נבילה ותיטמא, ועל ידי שחיטה שוב אינה מטמאה כנבילה.

מתקיף לה [מקשה על כך] רבינא: הא דתניא [זו הברייתא, ששנויה] במקום אחר: השוחט בשגגה חטאת בשבת בחוץ (שלא במקדש) לשם עבודה זרה — חייב עליה שלש חטאות: משום חילול שבת, משום קדשים ששחטן בחוץ, ומשום עבודה זרה, ואף שם אפשר לשאול: מה תיקן? ושם אין לומר שהוציאה מידי טומאת נבילה, כי כל קרבן המובא לעבודה זרה הוא עצמו מטמא, ונמצא שלא עשה בקרבן שום תיקון!

אמר רב עוירא: אף בשחיטה זו יש תיקון מה, שמוציאו את הקרבן מידי אבר מן החי. שאפילו גוי שאוכל אבר מבהמה בלתי שחוטה חייב משום אבר מן החי, וכיון ששוחטה — אינו חייב על כך, נמצא שיש תיקון גם בשחיטה זו.

ב במשנה שנינו שאם שחטו ונודע אחר כך שמתו בעליו — הרי זה פטור. אמר רב הונא אמר רב: אשם שניתק לרעיה שמתו בעליו או נתכפרו באשם אחר, מוציאים אותו שירעה בשדה עד שיפול בו מום ואז יוכלו למכרו, ובדמיו יקנו אחר כך קרבן עולה (קיץ המזבח). ואם בינתיים, לפני שנפל בו מום שחטו סתם בלא לפרש לשם מה שוחטו — כשר לעולה. ומסיקים: אלמא קסבר [מכאן שסבר] אותו חכם: לא בעי [צריך] עקירה, שאין צורך באמירה מפורשת לעקור את הקרבן משמו הקודם, ואף אם שוחטו סתם הוכשר.

ושואלים: אי הכי [אם כך] כי [כאשר] לא ניתק לרעיה והיה קרבן אשם שנתכפרו בעליו באחר נמי [גם כן יהא כשר], שאף בלא מום הריהו מן הסתם מיועד לקיץ המזבח, כיון שלאחר שכבר נתכפרו בעליו שוב אין צריך לו! ומשיבים: גזירה גזרו חכמים שלא לעשות זאת באשם לאחר כפרה (שנתכפרו כבר בעליו באחר) אטו [משום] אשם לפני כפרה, שהרי לפני כפרה ודאי אשם הוא ולא עולה, ורק לאחר כפרת בעלים בלית ברירה הריהו מוכשר לצורך עולה, ואז מעיקר הדין גם אם מקריבים אותו מיד כעולה — היה כשר.

ומנא תימרא [ומנין תאמר] שכן הוא דתנן [שהרי שנינו במשנה]: אשם שמתו בעליו או שנתכפרו בעליו באחר — ירעה עד שיסתאב, וימכר, ויפלו דמיו לקרבן נדבה וציבור. ר' אליעזר אומר: אשם זה ימות שגורמים לו למות מעצמו. ר' יהושע אומר: ימכר כשיפול בו מום ויביא בדמיו עולה לעצמו. משמע שלדעת ר' יהושע מיד לאחר כפרה נסתלקה ממנו קדושת אשם, ונעשה כעולה.

ובכל זאת גם הוא אומר בדמיו — אין [כן], אבל גופו עצמו לא יקריב לעולה. ובלי ספק טעמו שגזר לאחר כפרה אטו [משום] לפני כפרה. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד ממנה] שכן הוא הדבר.

איתיביה [הקשה לו] רב חסדא לרב הונא על שיטתו בענין עקירת קרבן משמו, מענין הפסח ששחטו ונודע שמשכו בעלים את ידם ונמנו על קרבן אחר או שמתו או שנטמאו,