א משנה כיצד צולין את קרבן הפסח? מביאין שפוד של עץ רמון, ותוחבו לתוך פיו של הקרבן עד בית נקובתו (פי הטבעת), ונותן את כרעיו ואת בני מעיו לתוכו, וצולה הכל יחד, אלו דברי ר' יוסי הגלילי. ר' עקיבא אומר: אין מכניסים מעיו וכרעיו לתוכו, כי כמין בישול הוא זה, שכל המצוי בתוך הקרבן אינו נצלה מן האש במישרין, והרי זה דומה לבישול, אלא תולין אותם באמצעות שפוד למעלה מפיו חוצה לו. אין צולין את הפסח לא על השפוד של מתכת ולא על האסכלא (כלי מתכת המיועד לצליה), אבל אמר ר' צדוק: מעשה ברבן גמליאל שאמר לטבי עבדו: צא וצלה לנו את הפסח על האסכלא.

ב גמרא שואלים: וניתי [ושיביאו] באמת שפוד של מתכת! ומשיבים: משום שכלי מתכת איידי [מתוך] שהוא חם מקצתו חם כולו, וקמטוי [ונמצא שנצלה] הבשר מחמת חום השפוד, ורחמנא [והכתוב] אמר "צלי אש" דוקא ולא צלי מחמת דבר אחר. ושואלים: מדוע מביאים שפוד של רימון דוקא? וניתי [ונביא] שפוד של דקל! ומשיבים: איידי דאית ליה שיבי, מפיק מיא [מתוך שיש לו סדקים בתוך הענף בין העלים, מוציא מעט מים] מתוכו אגב הצליה, ובשר הפסח הנוגע בשפוד הוי [הריהו] כמבושל. ושואלים: וניתי [ונביא] שפוד של תאנה? ומשיבים: איידי דמחלחל, מפיק מיא [מתוך שהוא חלול ויש לו מוח מבפנים, מוציא מים] והוה ליה [והרי הוא] כמבושל.

ושואלים: וניתי [ונביא] של אלון, או של חרוב, או של שקמה שהם קשים ואין בהם מוח? ועונים: כל אחד מאלה, איידי דאית ביה קיטרי, מפיק מיא [מתוך שיש בו קשרים, מוציא מים]. שהן אותן הבליטות שבענף ומקומות ההסתעפות שבענפים, וכיון שצריך לחתוך ולישר את הענף, יוצאים בשעת הצלייה מים ממקום החיתוך, והרי הוא כמבושל.

ומקשים: של רמון נמי אית ביה קיטרי [גם כן יש בו קשרים]? ומשיבים: שיעי קיטרי [חלקים קשריו] ואין צורך לישרם בסכין כדי להשתמש בענף, וממילא אין המים יוצאים משם. ואיבעית אימא: בנבגא בר שתא, דלית ביה קיטרי [ואם תרצה אמור שמדובר בענף בן שנתו, שעדיין אין בו קשרים] שלא נסתעף עדיין. ושואלים: והא איכא בי פסקיה [והרי יש בו בית מקום החיתוך] מן העץ שמשם יוצאים המים! ומשיבים: דמפיק לבי פסקיה לבר [שמוציא את מקום חיתוכו לחוץ] ואינו מכניס אותו בתוך הגדי.

ומעירים: מתניתין [משנתנו] שלא כשיטת ר' יהודה. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' יהודה אומר: כשם ששפוד של עץ אינו נשרף אף על פי שהוא על האש, כך שפוד של מתכת אינו מרתיח, ואין לחשוש שייצלה הבשר מחמתו. אמרו לו חכמים: אין הדבר כן, זה המתכת, כשהוא חם מקצתו — חם כולו. וזה העץ, כאשר הוא חם מקצתו — אינו חם כולו, ולכן מקום חיתוכו שאינו מונח בתוך האש אינו פולט מים.

ג שנינו במשנה: ונותן את כרעיו ובני מעיו בתוך הקרבן, לשיטת ר' יוסי הגלילי. תניא [שנויה ברייתא]: ר' ישמעאל היה קוריהו לגדי זה "תוך תוך", משום שכאשר נותן את הכרעיים והמעיים בתוכו הם משמיעים קול כעין 'תוך תוך' כשאר דברים מבושלים. ר' טרפון קוריהו "גדי מקולס", כלומר גדי שכובע בראשו, כי לדעתו יש לצלות את המעיים כשהם על ראש הגדי.

תנו רבנן [שנו חכמים]: איזהו גדי מקולס שאסור לאכול בלילי פסח בזמן הזה שלא יראה כמקריב קרבן בחוץ — כל שצלאו כולו כאחד כצורת צליית הפסח! ואולם אם נחתך ממנו אבר או נשלק (בושל) ממנו אבר לחוד — אין זה עוד גדי מקולס.

על לשון ברייתא זו תוהים: השתא [עכשיו, הרי] יש לומר שכאשר נחתך ממנו אבר, דאף על גב [שאף על פי] דקא מטוי ליה בהדיה [שצולה אותו יחד עמו] אמרת לא, ששוב אין דינו כמקולס, נשלק אבר ממנו מיבעיא [נצרכה לומר]!? אמר רב ששת: כאן מדובר ששלקו את האבר הזה במחובר לגדי, ואם כן יש חידוש בדבר שאף שהגדי שלם, כיון שנשלק אחד מאיבריו שוב אינו כמקולס, בין שחותכו בין ששולקו במחובר.

ד אמר רבה: האי מולייתא [מילוי זה] של גדי או תרנגולת בבשר — שריא [מותר], ואפילו עשה זאת לפני שמלח את הבשר הממולא כל צרכו להוציא ממנו את הדם. אמר ליה [לו] אביי: והא קא בלע דמא [והלא בשר הגדי בולע דם] מבשר המילוי שבתוכו! אמר ליה [לו]: כבולעה, כפי שהוא בולע מן הדם, כך פולטה בחזרה את הדם. שהחום גורם שייפלט הדם, וייצלה בחום האש.

ומציעים: נימא מסייע ליה [האם נאמר שאפשר לסייע לו] ממשנתנו, שאמרנו: נותן את כרעיו ואת בני מעיו לתוכו של קרבן הפסח וצולה אותם כאחת. מאי טעמא [מה טעם הדבר] שמותר לעשות כן — לאו [האם לא] משום דאמרינן [שאנו אומרים] כבולעו כך פולטו? ואם כן הרי זו ראיה לשיטת רבה. שאף שנחלקו אם מותר לעשות זאת בפסח בגלל דינים המיוחדים לו, נראה שהכל מודים שאין בכך חשש מאיסור דם. ודוחים: אמרי [אומרים], שאני התם [שונה שם] בפסח מבמילוי, כיון דאיכא [שיש] בית השחיטה דמחלחל [שהוא חלול] ופתוח,