אמר אביי: אי לאו דאוקמיה [אם לא היה מעמיד, מסביר] ר' אושעיא לההיא [לאותה משנה] ששנינו שאיסור אתנן חל על מוקדשים בממנה זונה על פסחו כאתנן והיה אומר כי אותה משנה כשיטת רבי היא שקרבן פסח הוא רכוש בעליו לכל דבר ולכן יכול להמנותה עליו ובכך חל עליו איסור אתנן, הוה מוקמינא לה לההיא [הייתי מעמיד אותה] את המשנה הזו בקדשים קלים, ואליבא [ועל פי שיטת] ר' יוסי הגלילי שאמר: קדשים קלים ממון בעלים הוא ויש לבעלים אפשרות מסוימת לעשות בהם כבשלהם עד זמן שחיטתם ובכלל זה גם להשתמש בהם כאתנן ולכן גם איסור אתנן חל עליהם,

אבל בפסח לא משייר איניש [בקרבן פסח עצמו אין אדם משייר] וכשהוא מקדישו לכך הוא מקדיש את כולו, ואילו בהקדש מעות ודאי משייר איניש [אדם] דמעיקרא כי מפריש להו — אדעתא דהכי מפריש להו [שמתחילה כשהוא מפריש אותן על דעת כן מפריש אותם] שלא תחול עליהן קדושה גמורה, אלא שיוכל לתת את הכסף ככסף חולין עבור שיתופו בקרבן הפסח

והא [ודבר זה] כשיטת רבי היא, ומשום הכי [כך] מעות שבידו חולין, שבפסח לא משייר איניש [אדם] ובמעות ודאי משייר איניש [אדם]

וההיא דקא מוקי לה ר' אושעיא כרבי — לא מוקמינא ליה אנא כרבי [ואותה משנה שמעמיד אותה ר' אושעיא כשיטת רבי, אין אני מעמיד אותה כשיטת רבי] שלדעתו בפסח לא משייר איניש [אדם] ואילו במעות משייר איניש [אדם] דמעיקרא כי מפריש להו אדעתא דהכי מפריש להו [שמתחילה כשהוא מפריש אותן על דעת כן מפריש אותן]

והא [ואת זו] את הברייתא שלנו שעסקנו בה ליכא לאוקמי כר' יוסי [אי אפשר להעמידה כר' יוסי] דהא תני בה [שהרי שנינו בה]: המוכר עולתו ושלמיו — לא עשה ולא כלום. ואילו לשיטת ר' יוסי שלמים ממונו הוא, ואם מכרם — הרי זה מכור.

אולם השתא דאוקמיה [עכשיו שהעמיד הסביר] ר' אושעיא לההיא [לאותה] משנה בממנה זונה על פסחו, וכשיטת רבי היא, שמע מינה [למד מכאן] דסבירא ליה [שסבור הוא] כי אף בפסחו עצמו משייר איניש [אדם] ואינו כמקדיש את כולו, אלא מניח מקום שכל הרוצה ישתתף בו וישלם מקצתו עד שעת שחיטה וכל שכן שבמעות הפסח אדם מתיר לעצמו. ובכך תשובה לשאלת עולא (או ר' אושעיא לשיטה אחרת) איך הקדש מעות הפסח חל על הקדש טלה פסח ויוצאות המעות לחולין. שהרי מתחילה אינם אלא חולין ושלו הם ושיטת רבי.

א ושואלים: מאי היא [מה היא] על מה דבר ר' אושעיא שאביי מתייחס אליו? ומשיבים שהדבר מתייחס למה דתנן [ששנינו במשנה]: נתן לה לזונה דברים שהיו מוקדשין כקרבנות באתננה — הרי אלו מותרין, אף שאסור להקריב אתנן זונה, כיון שהיו מוקדשים אין האיסור יכול לחול עליהם.

נתן לה עופות של חולין — הרי אלו אסורין להקדישן. ויש חידוש בהלכה זו, שהיה בדין לומר אחרת: ומה אם קרבנות מוקדשים שהמום פוסל בהן גם לאחר שהוקדשו, בכל זאת אין האיסור של אתנן זונה ומחיר כלב חל עליהן, עופות שאין המום פוסל בהן שכן אף עוף בעל מום כשר לקרבן אינו דין שאין איסור אתנן ומחיר חל עליהם? תלמוד לומר: "לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה' אלהיך לכל נדר" (דברים כג, יט) — לרבות את העופות שאף הם באים בנדר.

ומעתה לצד שני: נלמד קל וחומר למוקדשין שיחול עליהם איסור אתנן אף לאחר הקדשתם, מעתה: מה עופות שאין המום פוסל בהן — אתנן ומחיר חל עליהן, קרבנות מוקדשין שהמום פוסל בהן — אינו דין שאתנן ומחיר חל עליהן? תלמוד לומר: "לכל נדר" — פרט לנדור כבר.

וממדרש הלכה זו נדייק: אלא טעמא [הטעם, דוקא] דכתב רחמנא [שכתבה התורה] "נדר", הא לאו הכי הוה אמינא [הרי אם לא היה כך הייתי אומר] אף מוקדשים חל איסור אתנן עליהן ויש לתמוה והא [והרי] אין אדם אוסר דבר שאינו שלו והמוקדשים כיון שהקדישם כבר הריהם רכוש גבוה, ואין אדם יכול לאסור דבר שאינו שלו!

אמר ר' אושעיא: מדובר כאן בממנה זונה על פסחו שהוא נותן לה חלק בטלה שהוקדש כבר לפסח ושיטת רבי היא שקרבן הפסח הריהו רכוש בעליו לענין זה.

ב לגוף הדברים שואלים: מאי [מה] הוא אותו דבר שאמרנו בשם רבי? ומשיבים: דתניא [ששנויה ברייתא] על הכתוב "ואם ימעט הבית מהיות משה ולקח הוא ושכנו הקרוב אל ביתו" (שמות יב, ד), והוא נדרש כאן שאם "ימעט הבית" ואין לו לבעל השה די מעות כדי צורכו לצרכי הפסח הרי "מהיות משה" דרש החייהו לבעל הבית משה, שיטול מעות משכנו וימננו על הפסח ובאותם מעות יקנה צרכיו וזהו דווקא כשחסר לו מכדי אכילה, ולא מכדי מקח שהוא נזקק למעות אף לצרכים אחרים.

רבי אומר: אף מכדי מקח, שאם אין לו מעות לצרכי עצמו — ממנה אחרים על פסחו ועל חגיגתו, ומעות שבידו חולין הן, שעל מנת כן הקדישו ישראל את פסחיהן מלכתחילה.

רבה ור' זירא נחלקו בבירור הדברים חד [אחד מהם] אמר: היה זקוק בעצים לצלייתו של קרבן הפסח כולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים] דכיון דתקנתא דפסח הוא — כגופא דפסח דמי [שכיון שלתקנתו של הפסח הוא — כגופו של הפסח נחשב] ומותר להמנות לצורך כך אחרים כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה בזקוק לכסף כדי לקנות מצה ומרור.

רבנן סברי [חכמים סבורים] הא אכילה אחריתי היא [זו אכילה אחרת היא] ואיננה שייכת לפסח ואסור להמנות אחר על הפסח לשם כך. ורבי סבר: כיון שהכשירו דפסח הוא שהרי הפסח נאכל על מצות ומרורים כגופא דפסח דמי [כגופו של פסח הוא נחשב]

וחד אמר [ואחד מהם אמר]: במצה ומרור נמי כולי עלמא לא פליגי [גם כן הכל אינם חלוקים], שכיון שנאמר: "על מצות ומררים יאכלהו" (שמות יב, ח), שכיון שמכשירין של הפסח נינהו — כפסח דמי [הם — כפסח נחשבים] כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה כגון ליקח בו חלוק, ליקח בו טלית, רבנן סברי [חכמים סבורים] "מהיות משה" אמר רחמנא [אמרה התורה] והכוונה היא החייהו לשה ודאג לעניני אכילת הפסח אבל לעצמך לא, ורבי סבר: החיה עצמך בכל דבר משה.

ושואלים: ולשיטת אביי שאמר: אי לאו דאוקמה [אם לא העמידה] ר' אושעיא לההיא [לאותה משנה] בממנה זונה על פסחו ורבי היא הוי מוקמינן לה [היינו מעמידים ברייתא זו] בקדשים קלים ואליבא [ולפי שיטת] ר' יוסי הגלילי, שאמר קדשים קלים ממון בעלים הוא, אבל בפסח לא משייר איניש [אין אדם משייר] לעצמו בקדושתו ומקדיש כולו

הא קתני בהדיא [הרי שנוי במפורש] שלא כדבריו: שעל מנת כן הקדישו ישראל את פסחיהן שהפסח עצמו אינו מוקדש לחלוטין ואפשר למכור. ודוחים: אימא [אמור תקן] בלשון זו: שעל מנת כן הקדישו ישראל מעות פסחיהן אבל הפסח עצמו כולו מוקדש.

ג משנה זב שראה שתי ראיות של זוב שדינו שהוא טמא טומאה חמורה, ואם עברו עליו שבעה ימים שלא ראה בהם זוב ("נקיים") וטבל הריהו נטהר ואם חל שביעי שלו בערב פסח הרי שוחטין עליו (בשבילו) בשביעי, שהרי בלילה יוכל לאכול מן הפסח. ראה שלש ראיות שאינו נטהר טהרה גמורה עד שיוסיף ויביא קרבן ביום השמיני — שוחטין עליו את הפסח אם חל ערב פסח בשמיני שלו ויביא קרבנו ביום זה ובלילה יאכל.

שומרת יום כנגד יום שאשה שראתה דם בימים שאינם ימי נידתה, שאם תראה שלוש פעמים — הרי היא טמאה בזיבה, וכשראתה רק יום או יומיים היא "שומרת" (ממתינה) יום אחד למחרת ראייתה, אם תטהר שוחטין עליה ביום שני שלה שכיוון שספרה לטהרתה מקצת היום, הריהו ככולו ודי לה בכך, ראתה שני ימים — שוחטין עליה בשלישי,

והזבה שראתה שלושה ימים וצריכה עכשיו לספור לטהרתה שבעה ימים נקיים וצריכה להביא קרבן טהרה בשמיני שוחטין עליה ביום השמיני.

ד גמרא אמר רב יהודה אמר רב: שוחטין קרבן פסח וזורקין את דמו על (עבור) טבול יום (מי שנטמא וכבר טבל ביום ארבעה עשר בניסן ויטהר בערב) וגם עבור מחוסר כפורים שנטהר ואינו חסר אלא הבאת כיפורים שיביא קרבן כפרה, שאלה יהיו ראויים לאכול מן הקרבן בלילה.