יומא לט ע"ב

דף לט - ב

ומעשה בגרגרן אחד שנטל חלקו וחלק חבירו [גרגרן אחר], והיו קורין אותו בן  חמצן - גזלן, עד יום מותו ^[1].

אמר רבה בר שילא מאי קרא - מאיזה פסוק אנו למדים שחמצן הוא גזלן?

שנאמר [תהילים עא ד] "אלהי, פלטני מיד רשע, מכף מעול [עושה עול] וחומץ [וגזלן] " ^[2].

רבא אמר מהכא מכאן למדו שחמצן הוא גזלן: שנאמר [ישעיה א יז]: "למדו היטב, דרשו משפט, אשרו [חזקו] חמוץ [נגזל] ".

ודרך אגב מביאה הגמרא דרשא שדרשו חז"ל במסכת סנהדרין [לה א] על סוף הפסוק: "אשרו חמוץ".

ודייקו חכמים "אשרו חמוץ" חזקו את הנגזל, ואל תאשרו חומץ [ואל תחזקו את הגזלן]. מכאן שנזקקין לתובע תחילה.

[כגון: ראובן הלוה לשמעון מעות. ותבע אותו בבית דין לשלם, ענה שמעון: משכון היה לי ביד ראובן והתקלקל או אבד, וראובן חייב בשמירתו למדו חכמים מהפסוק שבית הדין מטפלים תחילה בתביעת המלוה. ורק אחרי ששמעון ישלם, מטפלים בטענת שמעון בענין המשכון. רש"י סנהדרין לה א ועיין תוספות שם].

הגמרא מביאה ברייתא נוספת המתארת את גדולתו של שמעון הצדיק:

תנו רבנן

באותה שנה שמת בה שמעון הצדיק, אמר להם שמעון הצדיק לכהנים ביום הכיפורים: בשנה זו הוא [כינוי כלפי עצמו] מת.

אמרו לו: מנין אתה יודע?

אמר להם: בכל יום הכיפורים [שעד שנה זו] היה מזדמן לי זקן אחד לבוש בגדים לבנים ועטוף לבנים. ונכנס עמי לקדש הקדשים ויצא עמי ^[3].

ואילו היום [ביום הכיפורים הזה] נזדמן לי זקן אחד לבוש שחורים ועטוף שחורים. נכנס עמי לקדש הקדשים ולא יצא עמי. [ומכאן למד שמעון הצדיק שימות באותה שנה].

אחר הרגל [שמיני עצרת] חלה שבעה ימים ומת.

ומשעת מותו ואילך נמנעו אחיו הכהנים מלברך ברכת כהנים בשם המפורש. שלא היו ראויים לזה [רש"י]. ^[4].

למדנו לעיל שבארבעים שנות כהונתו של שמעון הצדיק נעשו שלשה סימנים טובים לישראל: [א. הגורל לה' עלה בימין. ב. לשון של זהורית מלבין. ג. נר מערבי דלק יותר משאר הנרות].

ואחר שמת שמעון הצדיק פעמים שהיה נעשה סימן טוב לישראל ופעמים שלא.

בברייתא שלפנינו מבואר שהיו ארבעים שנה שמעולם לא נעשה סימן טוב לישראל בדברים הנ"ל: ^[5]

תנו רבנן: ארבעים שנה קודם חורבן הבית לא היה גורל לה' עולה בימין, ולא היה לשון של זהורית מלבין, ולא היה נר מערבי דולק יותר משאר נרות.

ובאותן ארבעים שנה, היו דלתות ההיכל נפתחות מאליהן [כל בוקר] סימן לאויבים לבוא ולהכנס להיכל.

עד שגער בהן [בגללם] רבן יוחנן בן זכאי בהיכל.

וכך אמר לו רבי יוחנן בן זכאי להיכל: היכל היכל, מפני מה אתה מבעית - מבהיל ^[6] עצמך? אמנם יודע אני בך שסופך שאתה עתיד ליחרב. [ולפתוח את דלתותיך לפני החרבן. מהרש"א].

וכבר נתנבא עליך זכריה בן [ברכיה, בן] עדו הנביא שתעשה כך, שנאמר [זכריה יא]: "פתח לבנון [בית המקדש] דלתיך ו [סימן הוא ש] תאכל אש [האויבים] בארזיך" ^[7]. [אבל מדוע אתה מקדים כל כך לפתוח את דלתותיך 40 שנה?]

ומפרשינן: אמר רבי יצחק בן טבלאי: למה נקרא שמו של בית המקדש "לבנון"?

מפני שמלבין [מכפר] עונותיהן של ישראל. אמר רב זוטרא בר טוביה: למה נקרא שמו של בית המקדש "יער", כמו שלמדנו מדכתיב [מלכים - י]: בית יער הלבנון"?

לומר לך: מה יער מלבלב ומוציא פירות, אף בית המקדש מלבלב ומוציא פירות.

דאמר רבי הושעיא: בשעה שבנה שלמה את בית המקדש נטע בו כל מיני מגדים פירות נאים של זהב. [עצים שגידלו פירות העשויים מזהב], והיו מוציאין פירות בזמניהן. וכיון שהרוח היתה מנשבת בהן, היו נושרין פיר ותיהן,

שנאמר [תהילים עב]: "ירעש כלבנון פריו" מכאן שהיו הפירות שבלבנון [בית המקדש] נוקשים זה על זה ומרעישים בשעת נשירתם כיון שהיו עשויים מזהב ^[8].

ומהן [מן הפירות הללו] היתה פרנסה לכה ונה.

וכיון שנכנסו עובדי כוכבים להיכל יבשו העצים. שנאמר [נחום א]: "ופרח לבנון אומ לל".

ועתיד הקדוש ברוך הוא להחזירה [להחזירן, מהרש"א] לנו, שנאמר [ישעיה לה]: "פרוח תפרח ותגל, [ארץ ישראל] אף גילת ורנן [תגיל ותרנן] כבוד הלבנון [בית המקדש] נתן לה". [כבוד הלבנון הם פירות הזהב שבבית המקדש].

שנינו במשנה: נתנן [נתן את שני הגורלות] על שני השעירים ואומר לה' חטאת.

הגמרא מביאה ברייתא שיש ללמוד ממנה שהכהן הגדול הזכיר את השם המפורש ככתיבתו.

תנו רבנן:

עשר פעמים מזכיר כהן גדול את השם המפורש [ככתיבתו] בו ביום: ^[9]

שלשה בוידוי ראשון ^[10] שהתודה על פר החטאת שלו. ושלשה בוידוי שני שהתודה על פר החטאת שלו. ושלשה בוידוי שהתודה על שעיר המשתלח.

ואחד בשעה שנתן את הגורלות על השעירים ואמר "לה' חטאת".

וכבר היה מעשה כאשר אמר הכהן הגדול את השם ^[11] המפורש, שנעשה נס ונשמע קולו ביריחו ^[12].

והגמרא מביאה עוד דברים שנהגו בבית המקדש, והיו ניכרים ממרחק רב.

אמר רבה בר בר חנה: מירושלים ליריחו מרחק עשרה פרסאות ^[13] יש. ושפשוף ציר דלתות ההיכל בשעה שפתחו את ההיכל או סגרוהו, היה נשמע במרחק שמונה תחומי שבת [8 מיל] ^[14].

עיזים שביריחו היו מתעטשות מריח הקטורת שבבית המקדש.

נשים שביריחו אינן צריכות להתבשם, מפני שריח הקטורת הגיע עד יריחו ונתבשמו ממנו.

כלה שבירושלים אינה צריכה להתקשט בבשמים, מפני ריח הקטורת. ואף על פי שדרכה של כלה להתבסם יותר משאר נשים [וריח הקטורת שביריחו לא הספיק לכלה] מכל מקום בירושלים היה הריח חזק והספיק אפילו לכלות ^[15].

אמר רבי יוסי בן דולגאי: עזים היו לאבא בהרי מכוור ^[16] והיו מתעטשות מריח הקטורת.

אמר רבי חייא בר אבין. אמר רבי יהושע בן קרחה: סח לי זקן אחד: פעם אחת הלכתי לשילה שהיה שם המשכן בימי הנביאים והרחתי ריח קטורת מבין כותליה שנשאר שם ריח מחמת הקטורת שהקטירו כשהיה המשכן שם.

למדנו במשנה שהכהן הגדול העלה גורלות, והניחם על שני השעירים.

אמר רבי ינאי: עליית הגורל מתוך הקלפי מעכבת את עבודת שני השעירים. [אפילו בדיעבד]. כלומר אי אפשר להקריב שעיר אחד לה' ולשלוח שעיר אחד לעזאזל מבלי שהעלה גורלות בידיו מן הקלפי. מפני שאי אפשר להחיל את קדושת שעיר החטאת. ואת קדושת השעיר המשתלח לעזאזל בדיבור [של קריאת שם] אלא הגורל הוא שקובע את שם השעיר.

[לפיכך צריך לראות איזה גורל עלה בימין, ויהיה השעיר שבימין נקבע בו. ואיזה עלה בשמאל, ויהיה השעיר שבשמאל נקבע בו] ^[17].

אבל הנחה של הגורל על השעיר אינה מעכבת את העבודה בדיעבד, אפילו אם לא הניחו את הגורל על השעיר. שהרי כבר הוקבע על השעיר שבימין, השם שבגורל שעלה בימין. וכן הוקבע על השעיר שבשמאל השם שבגורל שעלה בשמאל.

ורבי יוחנן אמר: אף עלייה בגורל אינה מעכבת את עבודת השעירים בדיעבד, ואם קרא לשעיר אחד שם חטאת, ולשני שם עזאזל, עבודתם כשירה. אלא שחיסר את מצות ההגרלה ^[18].

בענין עבודות יום הכיפורים נאמר לשון "חוקה" ["והיתה זאת לכם לחקת עולם אחת בשנה". ויקרא טז] ללמד שסדר עבודות יום הכיפורים מעכב [אפילו בדיעבד].

ונחלקו תנאים בברייתא [להלן ס, א] באיזה עבודות דיבר הכתוב.

דעת רבי נחמיה שהפסוק מדבר בכל העבודות הנעשות בבגדי לבן, בין בעבודות הנעשות בפנים - בקדש הקדשים, ובין בעבודות הנעשות בחוץ - בהיכל או בעזרה.

ואילו רבי יהודה סובר, שהפסוק מדבר בעבודות הנעשות בבגדי לבן בקדש הקדשים בלבד. ^[19]

הגמרא דנה בדברי רבי ינאי ורבי יוחנן שנחלקו אם עליית גורל מתוך הקלפי מעכבת האם נחלקו לשיטת רבי יהודה או שיטת רבי נחמיה. ונאמרו בזה שתי לשונות [דעות]:

לשון ראשונה:

אליבא דרבי יהודה, דאמר דברים הנעשין בבגדי לבן מבחוץ לקדש הקדשים, עבודתם לא מעכבא [לא מעכבת], כולי עלמא לא פליגי - לא נחלקו בעליית הגורל והכל מודים דלא מעכבא שהרי עליית הגורל לא נעשתה בקדש הקדשים ^[20].

כי פליגי - ונחלקו דוקא אליבא דרבי נחמיה הסובר שכל העבודות הנעשות בבגדי לבן מעכבות ואפילו עבודות שבחוץ:

מאן דאמר - מי שאמר עליית הגורל מעכבא [- רבי ינאי] טעמו פשוט, כדברי רבי נחמיה שאמר שעבודות הנעשות בבגדי לבן בחוץ מעכבות ^[21].

ומאן דאמר - ומי שאמר עליית הגורל לא מעכבא [- רבי יוחנן], סובר, שאף על פי שרבי נחמיה אמר שעבודות הנעשות בחוץ בבגדי לבן מעכבות, מכל מקום, הני מילי הדברים אמורים דוקא ב"עבודה" [עבודה שהיא חלק מעבודת הקרבנות]. אבל הגרלה לאו בגדר "עבודה" היא ולכן אינה מעכבת ^[22]. לשון שניה [בביאור מחלוקת רבי ינאי ורבי יוחנן]: איכא דאמרי - יש מבארים את מחלוקת רבי ינאי ורבי יוחנן באופן אחר: אליבא דרבי נחמיה, דאמר עבודה הנעשית בחוץ בבגדי לבן מעכבא, כולי עלמא לא פליגי - לא נחלקו. והכל מודים בעליית הגורל דמעכבא [שהרי היא נעשית בבגדי לבן].

כי פליגי - נחלקו דוקא אליבא דרבי יהודה הסובר שעבודה הנעשית בחוץ לא מעכבת בדיעבד:

מאן דאמר [מי שאמר] עליית הגורל לא מעכבא [- רבי יוחנן], טעמו פשוט, כדברי רבי יהודה שעבודה הנעשית בחוץ לא מעכבת.

ומאן דאמר [מי שאמר] עליית הגורל מעכבא [- רבי ינאי], סובר, שאף על פי שרבי יהודה אמר שעבודות הנעשות בחוץ אינן מעכבות, מכל מקום שאני הכא - שונה עליית הגורל משאר העבודות, משום דתנא ביה קרא - ששנה בו הכתוב: "אשר עלה" "אשר עלה" תרי זימני - פעמיים, ויש כלל בענין עבודות הקדשים שכל מקום ששנה עליו הכתוב פעמיים, מעכב [אפילו בדיעבד] ^[23].

מיתיבי סתירה לדברי הלשון השניה מברייתא:

שנו בברייתא: מצוה להגריל. ואם לא הגריל [אלא אמר שעיר זה לה' ושעיר זה לעזאזל] כשר בדיעבד.

וקשה מן הברייתא על שיטת רבי ינאי שאמר עליית הגורל מעכבת.

בשלמא להך לישנא - אמנם מובן ללשון הראשונה דאמרת, אליבא דרבי יהודה כולי עלמא [רבי ינאי ורבי יוחנן לא פליגי - הכל מודים [לשיטת רבי יהודה] בעליית הגורל דלא מעכבא, לפי זה יש לתרץ:

הא - ברייתא זו [האומרת שאם לא הגריל - כשר בדיעבד], מני - מי התנא ששנאה? רבי יהודה היא. ואף רבי ינאי מודה שרבי יהודה סובר - עליית הגורל אינה מעכבת.

וכל אותן מ' שנה היה מזדמן לו ביוה"כ זקן לבוש לבנים ועטוף לבנים נכנס ויוצא עמו. ואותה שנה שמת נזדמן לו זקן לבוש שחורים ועטוף שחורים נכנס עמו ולא יצא עמו. וכיון שראה כך אמר בשנה זו מת חלה אחר הרגל (ח') [ז'] ימים ומת ונמנעו אחיו הכהנים מלברך בשם.

ארבעים שנה [קודם] חורבן הבית היו דלתות ההיכל נפתחות מאליהן עד שגער בהן ריב"ז ואמר כבר נתנבא עליה זכריה בן עידו ואמר פתח לבנון דלתיך (אשר בארץ) נקרא לבנון מפני שמלבין עונותיהם של ישראל נקרא יער שהיה מלבלב ומוציא פירות כיער:
ת"ר י' פעמים מזכיר כ"ג השם בו ביום.

ג' בוידוי ראשון וג' בוידוי שני וג' בשעיר המשתלח וא' בגורלות וכבר אמר אנא השם בקול נמוך ואח"כ הרים קולו ונשמע קולו ביריחו א"ר יוחנן מירושלים עד יריחו י' פרסאות.

תנא ציר ההיכל הזה נשמע בח' תחומי שבת כו'.

א"ר ינאי עליית גורל מתוך קלפי מעכבת. הנחה על ב' השעירים אינה מעכבת ור' יוחנן אמר אפי' עלייה אינה מעכבת. ומה נתינה דכתיב ונתן אהרן אינה מעכבת עליה דלא כתוב בה והעלה הכהן לא כ"ש שאינה מעכבת ואם הקדים מעשה לחבירו כגון שחיטת הפר אם הקדימה להגרלה אינה מעכבת אליבא דר' יהודה דאמר דברים הנעשין בבגדי לבן בחוץ לא מעכבי כ"ע לא פליגי אליבא דר' נחמיה כו'. חלוקת ר' יהודה ור' נחמיה מפורשת באחרית פרק הוציאו לו את הכף.

וכולי עלמא וידוי הפר והשעיר והגורלות עלייתן ונתינתן על השעירים וחפינת הקטורת ונתינת על הכף וחתיית הגחלים בבגדי לבן בחוץ הן.

איכא דאמרי אליבא דר' נחמיה דאמר מעכבה כ"ע לא פליגי כלומר ר' ינאי ור' יוחנן מודו דמעכבה כי פליגי אליבא דר' יהודה. ר' יוחנן כ"ר יהודה ור' ינאי אמר לך בהא אפילו ר' יהודה מודה דעליית גורל אע"פ שהיא בחוץ מעכבה מדכתיב ב' פעמים אשר עלה אשר עלה הכתוב שנה עליו לעכב מיתיבי לר' ינאי מצוה להגריל כשר והא ר' ינאי דאמר דברי הכל עליית גורל מעכבת הא מתניתא כמאן מוקים לה.

אשרו חמוץ ולא תאשרו חומץ. פרש״י ז״ל דהא לא הוה צריכה למימר הכא אלא דבב״ק אמרי׳ ליה לענין שאין נזקקין אלא לתובע תחלה ואגב גררא דהתם נקטוה הכא:

נזדמן לי זקן אחד כבר כתבנו למעלה מה שאמרו בירושלמי דכבוד שכינה היה.

ת״ר עשרה פעמים מזכיר כהן גדול את השם בו ביום. פי׳ השם מפורש דאלו השם בכנויו הרבה פעמים מזכירו בתפלתו ובכמה דברים אלא ודאי כדאמרן וכן מפורש בירושלמי.

וכבר אמר אנא השם ונשמע קולו עד יריחו. פרש״י ז״ל כבר היה המעשה שהיה קולו עד יריחו כלו׳ שלא היה זה אלא בזמן הנס שהיו ישראל עושין רצונו של מקום וכן מפורש בירושלמי.

וציר דלתות ההיכל היה נשמע לשמנה תחומי שבת. ואיכא למידק דהא במסכת תמיד תנן כי ביריחו היה נשמע קול שער הגדול שנפתח והתם מוכח דעל שער ההיכל קאמר לא על שער העזרה ותירץ ר״י דהא פליגא אההיא דהתם עוד י״ל כי ציר הדלת היה נשמע עד שמנה תחומי שבת אבל קול הדלתות עצמן היה נשמע עד יריחו. ועוד י״ל דהא בזמן הנס והא שלא בזמן הנס:

נשים שביריחו אינם צריכות להתבשם מריח הקטורת. פי׳ ודוקא הנשים אבל הכלות שצריכות קשוט יותר צריכות היו להתבשם מה שאין כן בירושלם שאפילו הכלות לא היו צריכות להתבשם כדקתני ואזיל:

כלות שבירושלם אינן צריכות להתבשם מריח הקטורת ויש מקשים מיהא דתנן פרק מציאת האשה החתן מקבל עליו עשרה דינרים לקופה של בשמים ואוקי׳ בירושלם שהיו הנשים מתבשמות הרבה. וי״ל דנהי שלא היו צריכות להתבשם יש בהן עשיריות וכבודות שלא היו רוצות להסתפק בזה אלא שיתנו להם תמרוקיהן. וא״ת והיאך היו מתבשמות מריח הקטורת דהא קיימא לן קול ומראה וריח אין בהם משום מעילה הא איסורא איכא. וי״ל דהא הוה ליה לא אפשר ולא מתכוין דשרי לכולי עלמא. וא״ת הא דאמרי׳ בשלהי פירקא דלעיל על בית אבטינס שהיו מתנין עם נשותיהן שלא יתבשמו מה היו צריכין להתנות דהא תנן דאפילו נשים שביריחו לא היו צריכות להתבשם. ויש מתרצין בתוספות כי הם חוץ ליריחו היו דרים. עיד י״ל שאפילו דרין בירושלם כיון דאיכא עשירות בירושלם שהיו מתקשטות כדכתי׳ לעיל צריכין היו הם להתנות וכיון שאינם מתבשמות תמרוק הניכר שוב אין להם חשד ממה שמתבשמות מריח הקטורת כיון שכל הנשים מיריחו כמותן ולענין בית אבטינס כשהיו עושין הקטורת יש אומרים שלא היו צריכין לתת שום דבר על נחיריהם מפני הריח דהא הוה ליה לא אפשר ולא מתכוין ונראי׳ דברי ר״י ז״ל שכתב שהיו סותמין נחיריהם דכיון שעומדין ונחיריהם עליהם ולא סגייא דלא יריחו כאפשר וקא מיכוין הוא.

א״ר ינאי עליית גורל מתוך קלפי מעכבת. פי׳ שאם לא סיים אותם על ידי גורל אלא מעצמו שזכה עליהם שם לא עשה ולא כלום. ומיהו אפשר דקלפי גופיה אינה מעכבת אלא גורל בלחוד ונקט קלפי כאורחא דמילתא אבל י״א דקלפי נמי חובה דאורייתא דהכי אמרינן בספרא אשר עלה עליו הגורל לה׳ יכול יתן על גביו ת״ל אשר עלה עליו שעלה לשמו מתוך קלפי:

הנחה אינה מעכבת. פי׳ דכיון שעלה הגורל ונודע מי הוא לשם ומי הוא לעזאזל הוקבעו ואינו יכול לשנותם אע״פי שלא נתן הגורלות על השעירים שאין נתינה זו אלא מצוה בעלמא. וא״ת ללישנא קמא דאמרינן שהגרלה מעכבת משום דסבירא לן דדברים הנעשים בבגדי לבן בחוץ חקה כתיב בהו. נתינה אמאי לא מעכבא דהא עלה נמי כתיבא חקה. דבשלמא ללישנא בתרא טעמא דהגרלה משום דשנה עליה הכתוב לעכב אלא ללישנא קמא מאי איכא למימר. וי״ל דסבירא לן דנתינה לאו עבודה היא כלל ודומיא דמאי דאמרינן דהגרלה לאו עבודה ומשום הכי לא מעכבא וכ״ש נתינה דודאי סברא הוא שלא תעכב כיון שעלה כבר עליו הגורל:

אליבא דרבי יהודה וכו' פי׳ פלוגתא דרבי יהודה ורבי נחמיה לקמן בפרק הוציאו לו דרבי נחמיה סבר דכתיב בה חקה לכל הנעשה בבגדי לבן בין בפנים דהיינו לפני לפנים ובין בחוץ כגון היכל ועזרות ורבי יהודה סבר דלא כתיבא חוקה אלא בדברים הנעשים בבגדי לבן בפנים והגרלה דבר הנעשה בחוץ הוא. והקשו בתוספות מאי שנא חפינה שנעשית בחוץ ואפילו הכי היא חשובה מעבודת פנים כיון שהיא צורך פנים הכא נמי הגרלה צורך פנים הוא שעושה הזאות משעיר הנעשה בפנים ותירצו דשאני חפינה שאין שום דבר מפסיק בינה ובין הקטורת והויא לה כתחלת הקטרה מה שאין כן בזו שיש כמה עבודות בין ההגרלות ובין ההזאות של שעיר הנעשה בפנים. ועוד י״ל דכיון דחפינה אין בה אלא צורך פנים והיא עבודה שלימה חשיבה כפנים מה שאין כן בהגרלה שיש בה ג״כ צורך שעיר הנעשה בחוץ ואינה עבודה שלמה ואפילו למאן דאמר הגרלה עבודה:

הגרלה זו שתי מצות יש בה אחת העלאת הגורלות מתוך הקלפי אחד ביד ימין ואחד ביד שמאל והשנית נתינת הגורלות על השעירים הראשונה מעכבת ר"ל ההעלאה מן הקלפי שאותו הגורל עושהו חטאת ולא קריאת השם ר"ל שאם יאמר הוא בלא הגרלה זה לד' חטאת וזה לעזאזל לא אמר כלום אבל הנחת הגורלות על השעירים אע"פ שהיא מצוה אינה מעכבת אלא כיון שעלה גורל של שם בידו נעשה חטאת שעיר שכנגד אותה היד ומתוך כך ההגרלה ר"ל העלאת הגורלות מתוך הקלפי פסולה בכל אדם אע"פ שאינה עבודה גמורה שהרי אינה אלא כעין הקדש ועד שהוקדש אין שם עבודה עליו ואעפ"כ הואיל ומעכבת פסולה בזר אבל ההנחה הואיל ואינה מעכבת כשרה בזר ואע"פ שהגרלה והנחה בבגדי לבן הם נעשים שהרי כשהתודה על הפר הולך לו לשעירים ודברים הנעשים בבגדי לבן חוקה כתובה בהם ומעכבין ולא סוף דבר בדברים הנעשים בפנים אלא אף בנעשים בחוץ בהיכל ובעזרות כגון אלו מעכבין מ"מ הואיל ואף בלא הנחה מקדשים בהעלאת הגורל אין זה נחשב כלום אבל הגרלה מיהא מעכבת ואין צריך לומר הוידוי שלו ר"ל של שעיר המשתלח שהנעשה בפנים לא היה בו וידוי כלל:

נכנס עמי ויצא עמי. בירושלמי פריך והכתיב וכל אדם לא יהיה באהל מועד ודרשינן אפילו אותם שכתוב בהם ופניהם פני אדם ומתרץ כבוד הקדוש ברוך הוא היה:

עשר פעמים מזכיר כ"ג את השם כו'. היינו השם המפורש דאי שם של ד' אותיות היה מזכיר כמה פעמים ביום בתפלתו וכן מפרש נמי בירושלמי:

וציר דלתות ההיכל היה נשמע עד ח' תחומי שבת. ופליגא אהך משנה דתמיד דקתני דמיריחו היו שומעין קול שער הגדול שנפתח כדפרי' לעיל בפ"ק (דף כ: ד"ה והיה):

כלה שבירושלים אינה צריכה להתבסם. אבל כלה שביריחו צריכה להתבסם שהכלות מתבסמות יותר משאר נשים. ושל בית אבטינס דאמרו לעיל (דף לח.) שהיו מתנין לנשותיהן שלא יתבסמו יש לומר שלא היו עומדין בירושלים וגם רחוק מיריחו היו והא דאמרינן בכתובות פרק מציאות האשה (דף סו:) החתן מקבל עליו עשרה דינרים לקופה של בשמים בירושלים פי' שהיו מתבסמות יותר משאר נשים י"ל שעשירות שבהן היו מתבסמות אע"פ שלא היו צריכות וא"ת ואיך היו מריחין והא אמרינן בפסחים בפרק כל שעה (דף כו.) קול ומראה וריח אין בהן מעילה ומוקי לה התם אחר שתעלה תימרתו הא איסורא מיהא איכא י"ל דהוי כמו לא אפשר ולא קמכוין דהא ממילא היתה כל העיר מתבסמת אבל איסורא איכא כשמתכוין ומהאי טעמא נמי [טפי] איכא למיסר קודם שתעלה תימרתו ובית אבטינס נמי כשהיו מפטמין היה מותר להריח מהאי טעמא דפרישית ה"ר אלחנן. ורבי אומר כי בית אבטינס היו סותמין נחיריהם יפה שלא היו מריחין בשעת פיטום כדתניא בכל שעה (שם) והמריח בה פטור אלא שמעל אך א"צ דניחא כדפי':

בהרי מכמר. הרי הגלעד בתרגום של כתובים טורי מכמר פי' דרכן של עזים להיות רצות^א)צ"ל שם. כדכתיב כעדר העזים שגלשו מהר גלעד:

הנחה אינה מעכבת. וא"ת להאי לישנא קמא דלית ליה עלייה מעכבא מטעמא דתנא ביה קרא אלא מטעמא דסבר ליה כרבי נחמיה מנא ליה דלא מעכבא הנחה הלא בהדיא כתיב ונתן אהרן על שני השעירים גורלות ולקמן נמי בשמעתין פשיטא לן דצריך הנחה לכל הפחות למצוה ולמה לא תעכב וי"ל הואיל והם כבר מבוררין שניהם אין סברא שתעכב ההנחה ותימה היכי חשיב הכא הגרלה דברים הנעשין בבגדי לבן מבחוץ והא בסוף הוציאו לו חשיב חפינה דברים הנעשים בבגדי לבן בפנים הואיל וצורך פנים הוא ותירץ ה"ר אלחנן דשאני הגרלה שהיא כמו כן צורך חוץ לשעיר המשתלח ועוד תירץ דטעמא דהגרלה לאו עבודה היא מהני לענין זה הטעם דצורך פנים כפנים דמי ואפילו נחשוב שחיטה כצורך פנים לר' יהודה כמו חפינה בסוף פרק הוציאו לו כדפירש"י על פלוגתא דר' יהודה ור' נחמיה דלקמן ואע"ג דשחיטה לאו עבודה היא מכל מקום שחיטה עדיפא דשייך בה פגול וחייבין עליה בחוץ אבל הגרלה אינה רק במקום^ב)צ"ל קריאת שם. קריאה ולא שייכא מידי לעבודה ורבי תירץ דהגרלה נמי חוץ היא לשעיר הנעשה בפנים לשחיטה וקבלה שעושין תחילה:

ונמנעו אחיו הכהנים מלברך בשם ק"ל וכי יכולין להמנע והכתיב ושמו את שמי המיוחד לי דהיינו ביו"ה ה"א וכדתנן במקדש היו מזכירין את השם ככתבו ויש לומר אינו חובה אלא רשות שהיו רשאים להזכיר את השם ככתבו במקדש אבך אם אינם רוצים להזכיר רשאים הם להזכיר בכינויו במדינה אי נמי יש לומר האי שם הוא בן ארבעים ושתים אותיות כדאמרינן בקידושין שהיו מבליעין אותם בנעית אחיהם הכהנים אהל שם בן ארבע אותיות ככתבו היו מזכירו אותו אפילו לאחר מותו:

והיו דלתות ההיכל נפתחות מאליהן פי' לאחר שהעביר את הנסר ואת הפיתחיות היו נפתחות מאליהם ומתחלה היו נפתחות בדוחק כדתנן בתמיד מיריחו היו שומעין קול שער הגדול שנפתח:

וציר דלתות ההיכל הי' נשמע בשמנה תחומי שבת. לאו דברי רבה נינהו אל אדברי הברייתא אלא שהפסיק בדברי רבה שפירש כמה יש מיריחו ועד ירושלים וחוזר לדברי הברייאת ופליגי אמתני' דתנן מיריחו ועד ירושלים וחוזר לדברי הברייתא ופליגי אמתני' דתנן מיריחו היו שומעין קול שער הגדול שנפתח:

בפרש"י בד"ה כלה כו' בבשמים הס"ד ובד"ה אבל הנחה כו' לגורל שמאל הס"ד ובד"ה אליבא כו' בין בפנים כגון לפני ולפנים כו' כצ"ל:

בד"ה עד כאן לא כו' מודה ר' נחמיה דלא מעכבא עכ"ל כל זה הדבור מיותר ואינו בפירוש ישן וק"ל:

ע"ב בפרש"י בד"ה אשרו חמוץ החזיקו הנגזל ולא חומץ ולא שייך הכא אלא בב"ק עכ"ל. ר"ל האי דיוקא ולא חומץ לא שייך ולא איצטריך להכא אלא בב"ק כו' וכן בפ"ב דקדושין ליתא להאי דיוקא ע"ש וק"ל:

ונמנעו אחיו הכהנים מלברך בשם. בע"י מסיים בזה בשעת פטירתו וכו' והכי איתא במנחות פי"ג וע"ש:

אותה שנה שמת שמעון הצדיק כו'. בשעת פטירתו א"ל חוניו בני ישמש תחתי כו'. לאחר מפלתו של סנחריב יצא כו'. כל אלו המאמרים מפורשים בסוף פ"ב דמנחות כי שם מקומם:

ארבעים שנה קודם כו'. משמת שמעון הצדיק נמי לפעמים לא היה גורל עולה בימין מיהו לפעמים היה עולה וכן אינך כדאמרן לעיל אבל ארבעים שנה קודם החורבן לא היה עולה כלל בימין בכל המ' שנים וכן אינך וק"ל:

מפני מה אתה מבעית עצמך כו'. לשון הירושלמי למה אתה מבהילנו כו':

יודע אני בך שסופך כו'. ר"ל בסימן זה שאתה נפתח מאליך וכבר כו' והענין שלא יאמר האויב ידנו רמה כי לולא שהיו נפתחים מאליהם לא היה יד אויב שולטת בהן לפתוח:

למה נקרא שמו לבנון כו'. אהאי קרא פתח לבנון דלתיך וגו' סמיך דלבנון לאו ממש יער הוא דאין ליער פתח ואהא מייתי נמי בית יער הלבנון דבית לא יתכן ביער ולבנון ממש. ואמר

נטע בו כל מיני מגדים של זהב כו'. בירושלמי מפרש לה מדכתיב לגבי בהמ"ק בספר דברי הימים זהב פרוים זהב שהוא עושה פירות ונראה לפי זה לאו פירות ממש היה עושה לאכילה אלא פירות של זהב היה עושה ומאותן פירות של זהב היה פרנסת כהנים לכל צרכיהן ולזה לא היו לוקטים אותן פירות אחר גידולן כדרך שאר פירות אלא עד שהיו נושרין מפני שהיו הפירות ממש של זהב ולא ידעו שעת גמר בישולן וגידולן. ומייתי ליה

שנאמר ירעש כלבנון פריו וגו'. עיין פרש"י לעיל ספ"ק. ואמר כיון שנכנסו נכרים להיכל יבשו כו'. ובירושלמי אמרו משעה שהעמיד מנשה צלם בהיכל יבשו כו'. ואמר

עתיד הקב"ה להחזירן שנאמר פרח וגו'. כבוד הלבנון נתן לה כצ"ל והיינו כבוד הלבנון של אותן פירות של זהב יוחזר להנתן לכהנים להיות פרנסתן ממנו וק"ל:

וכבר אמר [אנא] השם כו'. לכאורה דלאו מלתא באנפי נפשיה הוא אלא שהוא מוסב אדלעיל ונראה הא דמזכיר כהן גדול את השם עשר פעמים ביום זה העשירי הוא ע"ש עשר ספירות ועשר קדושות אשר זו למעלה מזו וע"פ כוונה זו היה הכהן גדול ג"כ כשמזכיר בשם י' פעמים זה אחר זה היה אומר בהרמת קולות י' זו למעלה מזו וע"ז אמר דכ"כ היה מגביה ומרים קולו בהשם עשירי עד שהיה נשמע קולו ביריחו שהיה רחוק מירושלים י' פרסאות דהשתא בכל א' מהזכרת השמות היה מגביה קולו יותר משלפניו עד שמוסיף להשמע עד פרסה א' ודו"ק:

נשים שביריחו כו'. ביסום דצריכין נשים הוא דבר מועט לגבי קישוט דצריכין הכלות וריח מועט דבעי הביסום היה מגיע עד יריחו אבל ריח הקישוט לא היה מגיע רק לירושלים גם לפי מה שכתבו התוס' נמי גבי כלה להתבסם צריך לומר דבעי כלה ביסום טפי מנשים:

ריח קטורת מבין כותליה כו'. דבאויר ודאי כבר נתבטל ריח הקטורת בזמן רב ההוא מיום חורבן שילה אלא מבין כותליה שהיה נקלט שם הריח היה עדיין:

אמר ר"י בן טבלאי. נ"ב נראה שצ"ל בלי יו"ד והוא ר' יצחק בן טבלא דע"פ (קיג ע"ב):

תוס' ישנים ד"ה עשר. של ד' אותיות היה כו'. נ"ב שבמקדש היו מזכירין את השם ככתבו כדתנן בפא"נ (סוטה דף לז ע"ב):

אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁשִּׁמֵּשׁ שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק הָיָה גּוֹרָל עוֹלֶה בְּיָמִין. נראה לי בס"ד הטעם שהיה זה לסימן טוב כי יָמִין עם מספר שם הוי"ה עולה מספר קוֹל [יָמִין 110+ הוי"ה 26 = קוֹל 136] וביום הכיפורים אין מזון גשמי אלא נזונין מן הקול שהוא חמשה קולות, ולכן אין השטן שולט בו ביום, ובזה יובן (בראשית כז, כב) 'הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו' ודרשו רבותינו ז"ל (בראשית רבה סה, ב) כשהקול קול יעקב אין הידים ידי עשו, ופרשנו הכונה כאשר ה' קֹּל הוא קוֹל יַעֲקֹב שיש לו חמשה קולות ביום הכיפורים אז אותו היום אין הַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו, כי השטן שהוא ידי עשו אינו שולט בו ביום, וכאן אמר כשעלה בימין אומר לו הסגן הגביה ידיך, וזהו שנאמר (תהלים קיח, טז) יְמִין הֳ' כלומר כשעלה של השם בימין אז רוֹמֵמָה ידיו של כהן גדול וזה מורה כי יְמִין הֳ' עֹשָׂה חָיִל לישראל.
גם אמר 'עֹשָׂה חָיִל' שאותו היום מהפך להם אותיות עָמָל לאותיות חָיִל דבזכות התורה שהיא ח' דרגין [שהם: כשר ופסול, חייב וזכאי, טמא וטהור, אסור ומותר] יתחלף עי"ן דעמל באות ח' באלפא ביתא דאחה"ע [כל האותיות שהאדם יבטא בהם מוצאיהם חמש המקומות מתחלפות זה בזה - אחה"ע מהגרון, גיכ"ק מהחיך, דטלנ"ת מהלשון, זסשר"צ מהשיניים, בומ"פ מהשפתים], ובזכות התשובה שהיא יראה הרמוז באות יו"ד תתחלף אות מ' באות יו"ד בא"ת ב"ש [ב'אתב"ש' האות א' מוחלפת באות ת', האות ב' מוחלפת באות ש', וכן הלאה], ויהיה צירוף 'חָיִל' ולזה אמר (תהלים ס, יד) 'בֵּאֱלֹקִים נַעֲשֶׂה חָיִל' ולכך אמר (במדבר כג, כא) 'וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל' שיתחלף בצירוף 'חָיִל'.
והנה ידוע ששמעון הצדיק היה בחינת היסוד שהוא סוד שש, ולכך נעשה בימיו ששה נסים, והם חמשה שמנה כאן ועוד נס אחד אמר בירושלמי (ירושלמי יומא ו, ג) שלא הגיע לחצי ההר עד שנעשה איברים איברים הרי ששה נסים כנגד היסוד שהוא סוד ששה.
ומה שאמר וְהָיָה לָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית מַלְבִּין, נראה לי בס"ד 'לובן' [88] גימטריא 'נחל' [88] שהוא שם קדוש ראשי תיבות (שמות לד, ז) 'נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים' נמצא הלובן נוסף על מספר 'אדום' [51] מספר ל"ז [37] שהוא מלוי שם ס"ג שהוא בבינה המאירה ביום ההוא.
וְהָיָה נֵר מַעֲרָבִי דּוֹלֵק זה לסימן טוב כי ז' נרות הם כנגד ז' צדיקים כורתי ברית, ונר המערבי כנגד משה רבינו ע"ה, ונרמז בזה שזכותו לא יכבה בכל דור ודור ובו מתחיל ובו מסיים כי הוא היה גואל הראשון וכן יהיה אחרון שיתלבש במשיח צדקינו כמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק (בראשית מט, י) 'עַד כִּי יָבֹא שִׁילָה' זה משה [שִׁילָה בגימטריא מֹשֶׁה 345] והיתה אש של מערכה מתגברת רמז לסימן טוב על תגבורת התורה שנמשלה לאש, ובזכות תגבורת התורה יבא משיח שנקרא בַּר נַפְלֵי (סנהדרין צו:) ולכך נרמז במלוי 'אֵשׁ' שהוא כינוי לתורה והיינו אל"ף שי"ן המילוי הוא נַפְלֵי רמז מן התורה שנקראת אֵשׁ יבא עזר לְבַּר נַפְלֵי, גם עזר לנצוצי קדושה שנפלו וראשי תיבות חמשה נסים שמנו כאן הם 'מִבָּנִים' שהוח ראשי תיבות 'מַעֲרָכָה בְּרָכָה נֵר יָמִין מַלְבִּין' וזהו שנאמר (דברים לג, כד) 'בָּרוּךְ מִבָּנִים אָשֵׁר' לשון אושר שישובח כהן גדול בזמן שהוא בָּרוּךְ מִבָּנִים שבזה יהי רצוי אחיו ונרמז זה על שמעון הצדיק.

רַבָּה בַּר רַב שִׁילָא: מַאי קְרָא: (תהלים עא, ד) "אֱלֹקַי פַּלְּטֵנִי מִיַּד רָשָׁע מִכַּף מְעַוֵּל וְחוֹמֵץ" רָבָא אָמַר, מֵהָכָא: (ישעיהו א, יז) "לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ". קשה אמאי רבה בר רב שילה לא הביא פסוק זה שהוא בנביאים?
ונראה לי בס"ד דכאן יש לפרש 'חָמוֹץ' לשון איחור ועיכוב כמו שאמרו רבותינו ז"ל 'החמיצו את הדין' שלא תדונו מיד אלא אחר עיון הרבה אבל האי קרא ד'מִכַּף מְעַוֵּל וְחוֹמֵץ' מוכרח לפרשו על ענין חמס ועושק, או פסוק 'אַשְּׁרוּ חָמוֹץ' יש לפרשו על בושה וכלימה רוצה לומר הנכלם מחבירו תדינו את דינו על בושתו וכלימתו, והיינו כי פסוק 'וְרֹעֶה זוֹלְלִים יַכְלִים אָבִיו' במשלי (משלי כח, ז) תרגם התרגום והמחבר 'לִזְלִילֵי מַחֲמֵץ אֲבוּי' ולכן הביא פסוק 'מְעַוֵּל וְחוֹמֵץ' דמוכרח לפרשו בעושק וחמס, אך רבא לא חש להנך פירושים ובחר להביא פסוק זה שהוא בנביאים לומר גם בנביאים איכא האי לישנא דחימוץ שהוא ענין עושק וחמס.

בְּכָל יוֹם הַכִּפּוּרִים הָיָה מִזְדַּמֵּן לִי זָקֵן אֶחָד לָבוּשׁ לְבָנִים וְעָטוּף לְבָנִים, נִכְנַס עִמִּי וְיוֹצֵא עִמִּי וכו'.. נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל (בשער מאמרי רשב"י פרשת נח) שתי בחינות נשמה יש באדם, התחתונה היא נכנסת בפנימיותו והעליונה נשארת בבחינת צלם מקיף על ראשו כמו שנאמר (תהלים לט, ז) 'אַךְ בְּצֶלֶם יִתְהַלֶּךְ אִישׁ' והצדיקים נשמתם התחתונה עומדת תוך גופם ונשמתם העליונה עומדת צל על ראשו בסוד אור מקיף ומשם שואפת לו חיים מלמעלה תמיד ומריקה אל נשמתו אשר בתוכו עד כאן לשונו, עיין שם.
ונראה כאן שזו הנשמה העליונה שהיא בבחינת צלם מקיף על ראשו היתה מצטיירת לעיניו בדמות זָקֵן אֶחָד לָבוּשׁ לְבָנִים וְעָטוּף לְבָנִים כדרך שגופו מלובש אותה שעה בארבע בגדי לבן, וידוע כי גם על הצלם ההוא יש צלם אחר גם כן מאור מקיף ולכן ראהו מלובש ומעוטף וְנִכְנַס וְיָצָא לרמוז לו על חיותו באותה שנה כי בהיות הצלם ההוא עמו הוא חי שממשיך לו חיים וכאמור לעיל אך אותה שנה שנפטר רמזו לו מן השמים על פטירתו בשתי שינויים האחד שראה דמות הצלם לבוש שחורים והשני שנכנס עמו ולא יצא עמו דהורה לו על פרידתו שעתיד להפרד ממנו באותה שנה כמו שנאמר (שיר השירים ד, ו) 'וְנָסוּ הַצְּלָלִים' ועיין בתוספות ישנים מה שאמר מירושלמי ועל דרך שכתבתי לא קשה קושיית הירושלמי.
ומה שֶׁנִמְנְעוּ אֶחָיו הַכֹּהֲנִים מִלְּבָרֵךְ בַּשֵּׁם אחר פטירתו, להראות שהם אינם כדאים אחר שנסתלק האשל הגדול מתוכם. או אפשר כי מחמת רוב צערם על סילוקו אין שרויים בשמחה והזכרת שם המפורש בברכה צריך להיות בשמחה ולפי זה אפשר אחר שעברו ימי הצער שנשכח מן הלב חזרו לברך בשם המפורש.

אָמַר: בּוֹא וַאֲלַמְּדֶךָ סֵדֶר עֲבוֹדָה. יש להקשות והלא לכולי עלמא חוֹנְיוֹ הוה חכם ומבין טפי מִשִׁמְעִי דלכך צוה שמעון הצדיק שהוא ישמש ואיך יאמר שִׁמְעִי לְחוֹנְיוֹ 'בּוֹא וַאֲלַמְּדֶךָ סֵדֶר עֲבוֹדָה'?
ונראה לי בס"ד דְשִׁמְעִי במרמה דיבר עם אחיו כי אמר לו הוא בוש מן הבריות שאומרים עליו שהוא עם הארץ ולכך לא נבחר לכהן גדול אף על פי שהיה גדול בשנים על כן כַּבְּדֵנִי נָא לְעֵינֵי עַמִּי שֶׁאֲלַמְּדֶךָ סֵדֶר עֲבוֹדָה לִפְנֵיהֶם אף על פי שאין אתה צריך ללמוד כדי שידעו שאין אני עם הארץ, וְחוֹנְיוֹ לפי תומו נתרצה כדי לכבדו למראה עינים ולא ידע כי במרמה הוא עושה.
והא דְהִלְבִּישׁוֹ בְּאוּנְקְלִי וַחֲגָרוֹ בְצִלְצוּל ודאי לא היו בגדים אלו מיוחדים לנשים אלא לובשים אותם גם האנשים ורק שהיה מראות הגוונים שלהם מיוחדים יותר לנשים ואין לובשים ממין גוון זה אלא אנשים מועטים וקורין זה בערבי זאנאנ"ה דרובא דאינשי גנאי אצלם ללבוש גוון זה.

וְהָיוּ דַּלְתוֹת הַהֵיכָל נִפְתָּחוֹת מֵאֲלֵיהֶן. נראה לי בס"ד רמזו להם בזה מן השמים דהחרבן יהיה בעבור חטא לשון הרע שהיו מפטירין בשפה לרוע והשפה היא דוגמת שני דלתות וכמו שהדלתות של פיהם היו נפתחים לרעה כן דלתי ההיכל נפתחים לקבל פרענות השריפה. גם לשון הרע הוא חטא בדיבור וידוע שהדיבור הוא במלכות שנקראת 'דלת' לכן פוגם בדלת דשם אדנ"י ונשאר אֲנִי והסימן (יחזקאל א, א) 'וַאֲנִי בְתוֹךְ הַגּוֹלָה' ולכן היו נפתחין דלתות הַ'הֵיכָל' כי היכל גימטריא אדנ"י [65].

בְּשָׁעָה שֶׁבָּנָה שְׁלֹמֹה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, נָטַע בּוֹ כָּל מִינֵי מְגָדִים שֶׁל זָהָב. הנה אף על פי שאפשר להיות דברים אלו כפשוטן שזהב ממש היו ומוציאין פירות בדרך נס דְאֵין מַעְצוֹר לַהֳ' מכל מקום יותר נראה לפרש לאו זהב ממש היו אלא הם מִינֵי מְגָדִים ומראיהם היה כמראה הזהב, וכמו שכתב רש"י ז"ל על מה שאמרו בגמרא (בבא מציעא עח:) 'בטלי של כסף וטלי של זהב' דהכונה הוא על מראה שלהם והנס שהיה בהם דהוא נטעם בלא השקאת מים וגם הם גדלים ומוציאים פירות בלא השקאת מים דאפילו מי גשמים לא יגיעו להם, יען כי כל קרקע של בית המקדש היה מרוצף באבני שיש ולא יבלעו המים בשורשי האילנות.
ונראה לי בס"ד לפרש המאמר הזה דרך רמז, בית המקדש רמז לבחינת המלכות וְנָטַע בּוֹ כָּל מִינֵי מְגָדִים שֶׁל זָהָב רמז לאורות שלוקחת המלכות בסוד מ"ן [מיין נוקבין] שהם בחינת גבורות, ואלו המ"ן [מיין נוקבין] מוֹצִיאִין פֵּרוֹתֵיהֶן בִּזְמַנָּם רמז ללידת נשמות חדשות, וכשהרוח שהוא סוד תפארת מנשב בהן נושרים בסוד הלידה שבאים הנשמות לעולם הזה וזהו נשירתן. וּכְשֶׁנִּכְנְסוּ הָאוֹיְבִים וכו' רמז כאן לסוד הפסוק (תהלים צז, יא) 'אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק' זרוע מעיקרא ולא עתה מחדש דעתה הוא סוד ספיחים, וכמו שאמר בריה דרב ספרא בזוהר הקדוש ועתיד הקב"ה להחזירן כי יזרע הגינה מחדש ויצאו נשמות חדשות לעולם, והבן.

עֲשָׂרָה פְּעָמִים מַזְכִּיר כֹּהֵן גָּדוֹל אֶת הַשֵּׁם בּוֹ בַּיּוֹם. נראה לי בס"ד עשרה הויות מספר סָר [26×10=סָר 260] רמז שעל ידי יתקיים בישראל 'וְסָר עֲוֹנֶךָ וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפָּר' (ישעיה ו, ז).
גם מזכיר עֲשָׂרָה פְּעָמִים כנגד עֲשָׂרָה יָמִים של תשובה וכנגד עֲשָׂרָה עֲמָקִים שבספר יצירה שצריך לכוין בהם בעשרה ימים אלו אשר אותו היום הוא האחרון שבהם. ונראה לי שצריך להטריח עצמו 'בּוֹ בַּיּוֹם' בהרמת קולו מפני שבו ביום אין אכילה ושתיה אלא הכל ניזונין מן הקול שהוא חמשה קולות הפנימיים כנודע.
ומה שאמר וּכְבָר אָמַר: 'אָנָּא הַשֵּׁם' וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בִּירִיחוֹ קשה מה שייכות וקשר יש לדבר זה עם מה שאמר שֶׁמַּזְכִּיר הַשֵּׁם בּוֹ בַּיּוֹם עֲשָׂרָה פְּעָמִים? ונראה לי דבא לתת טעם בזה כיון דמזכירו עֲשָׂרָה פְּעָמִים ביגיעה רבה לכך היה נעשה לו נס שֶׁנִשְׁמַע קוֹלוֹ בִּירִיחוֹ שהוא רחוק עֲשָׂרָה פַּרְסָאוֹת כנגד עֲשָׂרָה פְּעָמִים הנזכר.

לְאַחַר מַפַּלְתּוֹ שֶׁל סַנְחֵרִיב, יָצָא חִזְקִיָּה, וּמָצָא בְּנֵי מְלָכִים שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִין בִּקְרוֹנוֹת שֶׁל זָהָב, הִדִּירָן שֶׁלֹּא לַעֲבֹד עֲבוֹדָה זָרָה. פירוש כאשר בא סנחריב על ירושלים, בא בחיל כבד והביא עמו כמה מלכים עם חיילותיהן לעזרו, וגם בני מלכים אלו שהיו עשירים גדולים באו עמו לעזרתו, ובלילה כאשר יָצָא מַלְאַךְ הֳ' וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר (מלכים ב' יט, לה) ונמצאו בַבֹּקֶר פְּגָרִים מֵתִים שלא השאיר מהם אלא עשרה, שהם סנחריב ובניו ונבוכדנצר ונבוזראדן ועוד, וכמו שאמרו רז"ל כדכתיב (ישעיה י, יט) 'וְנַעַר יִכְתְּבֵם' הנה נשארו בני מלכים אלו עם עבדיהם שלא נגפם המלאך כדי שיראו הנס הפלאי בעיניהם, ובבוקר כשבא חזקיהו המלך ע"ה לראות בנס שעשה לו השי"ת, ויבז מחנה סנחריב, מצא את בני מלכים אלו שנשארו ולא נגפו, והם נשארו עומדים במקומן שלא ברחו כי בקשו להתגייר בראותם הנס הגדול והנורא הזה שעשה השי"ת בשביל ישראל!
אך חזקיהו המלך ע"ה לא רצה לקבלם בתורת גרים גמורים מטעם דאפשר שאין מתגיירים לשם שמים אלא בשביל להתכבד בכבודן של ישראל, וכמו שאמרו רז"ל (יבמות כד:) מהאי טעמא אין מקבלין גרים לימות המשיח, ומהאי טעמא לא קבלו גרים בימי שלמה המלך ע"ה, אבל לא דחה אותם לגמרי אלא קבלם בתורת גר תושב שלא לעבוד עבודה זרה דאסור לבא בקהל, ולא כמו גר צדק שהוא ישראל גמור, ונותנים לו אשה ישראלית, ולכן הם לא חזרו למקומן מאחר שפרשו מעבודה זרה, וגם לא ישבו עם ישראל בארצות יהודה, כיון דאין מותרים לבא בקהל ויהיה להם בושה בזה, על כן הלכו לאלכסנדרייא של מצרים עם עבדים שלהם שנשארו עמהם, וגם מה שקנו בעושרם עוד עבדים כי היה עמהם עושר מופלג, כי בזמן קדמון היה מנהגם כשיוצאין למלחמה מוליכין רוב עושרם עמהם, והם היו עצומים בעושר, ובנו שם מזבח לשם שמים.

מִפְּנֵי מָה אַתָּה מַבְעִית אֶת עַצְמֶךָ? יוֹדֵעַ אֲנִי בְּךָ שֶׁסּוֹפְךָ עָתִיד לֵחָרֵב. פירוש אם אתה עושה כן להחריד אותנו כדי לעשות תיקון לדבר, הנה אני וכיוצא בי יודעין שסופך להחרב, ואין הרעשה זו שאתה מרעיש בפתיחת השערים צריכה לנו, ואם בשביל המון העם לא יתפעלו מהרעשה זו, ונמצא שאין בה תועלת וצורך אלא רק אתה מַבְעִית עַצְמֶךָ.

לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ 'לְבָנוֹן'? שֶׁמַּלְבִּין עֲוֹנוֹתֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל. ידוע כל הלבנת עונות היא על ידי בינה שהיא סוד לב וכמו שכתב בפתיחת אליהו זכור לטוב 'בינה ליבא ובה הלב מבין' וידוע שיש בבינה נון שערי בינה, ולכן נקרא לְבָנוֹן על שם הבינה שהיא לב, ויש בה נו"ן שערי בינה, וזהו לְבָנוֹן חלק התיבה 'לב נו"ן' וכתיב (תהלים קל, ג) 'אִם עֲו‍ֹנוֹת תִּשְׁמָר יָהּ אֲדֹנָי מִי יַעֲמֹד' מִי ודאי.

מַה יַּעַר מְלַבְלֵב, אַף בֵּית הַמִּקְדָּשׁ מְלַבְלֵב. נראה לי בס"ד הוצרך לעשות לבלוב בבית המקדש לרמוז דעבודה שבו תלויה בלב כהנים בעבודתם ובלב ישראל המביאין הקרבן שאם חשבו שלא לשמו פסלוהו, ולזה אמר אַף בֵּית הַמִּקְדָּשׁ 'מְלַבְלֵב' חלק התיבה לשתים וקרי בה מִלֵּב לֵב דהינו צריך להיות שלימות מלב הכהנים המקריבים, ומלב המביאין.

רש"י ד"ה מלברך בשם כו'. שלא היו כדאי. עי' סוטה דף לח ע"א תוס' ד"ה הרי הוא אומר:

כלה שבירושלים לא היתה צריכה להתקשט מריח הקטורת הקשו התוס' דאמר בפ' כ"ש קול ומראה וריח אין בהם משום מעילה ודייק מעילה הוא דליכא הא איסורא איכא מאי לאו לאותן העומדים בפנים דלא אפשר וקמכוון ואביי לאותן שבחוץ אם כן לאביי היו עושין איסור בכל יום ותי' דאינו אסור אלא שלא יקרבו עצמן לעזרה כדי להריח יותר ואיני יודע אמאי ק"ל לאביי הא לרבא קשה נמי דאסר אפי' לעומדין בפנים אע"ג דלא אפשר כ"ש דלעומדין בחוץ דאפשר דאיכא איסורא מכל מקום לכולי עלמא לא קשה מידי דהא עד כאן לא פליגי אביי ורבא אלא בדמכוון ואוסר רבא אפילו בדלא אפשר אבל בשאינו מכוון בדלא אפשר אפילו רבא מודה דשרי והכא לא אפשר ולא מכוון הוי דלכולי עלמא כהאי גוונא שרי הלכך להעומדין בירושלים כהאי גוונא הוי לא אפשר כדמוכח התם בכולה שמעתתא בדלא מכוון לכולי עלמא שרי. מיהו הא ק"ל ללישנא קמא דרבא התם אדר' שמעון דאמר דאפשר ולא מכוון אסור וכי שרי ר' שמעון בדבר שאינו מכוון בדלא אפשר מכלל דלר' יהודא אפילו בדלא אפשר ולא מכוון נמי אסור והשתא תקשה אדר"י מהא:

מ"ד מעכבי כר' נחמיה. ק"ל אם כן הנחה נמי תעכב דהא מדברים הנעשים בבגדי לבן הויא. וי"ל דלהאי לישנא מצי למימר כיון דלר' נחמיה חוקה אהגרלה נמי קאי לר' ינאי אם כן הא דתנא ביה קרא אשר עלה אשר עלה תרי זימני גבי הגרלה אע"ג דמחוקה נפקא ליה עיכובא להגרלה למעוטי הנחה קאתי למימרא דהגרלה דתני ביה מעכב אבל לא הנחה דלא תני ביה וכהאי גוונא אמרינן בפ"ב דזבחים (דף י"ט) מכדי ה' טבילות וי' קידושים מדאורייתא וחוקה כתיב בהו לעכבו ומשני אמר קרא ולבשם פי' דבהאי קרא דטבילה לבישה נמי כתיבא לבישה מעכבה ואין דבר אחר מעכבה פי' להכי שנה בלבישה למעוטי דחוקה אהאי קרא דמיירי בלבישה וטבילה לא קאי ולמעוטי טבילה דאינה מעכבת והכי נמי מהאי טעמא שנה אשר עלה ב' פעמים למעוטי הנחה דאינה מעכבת ואע"ג דהכא עליה והנחה לאו בחד קרא כתיבי דהנחה נפקא ליה מונתן אהרן על שתי השעירים גורלות ועליה מקרא דבתריה מאשר עלה נפקא אם כן מנלן דמדשנה בעליה דלמעוטי הנחה אתי מעיכובא דילמא למעוטי דבר אחר לא קשה מידי דהא הא דשנה בעליה היינו דלא תימא דלא צריך כלל אלא בקריאת שם בלא גורל קדישי כמו בכל מקום כדאמר לקמן וכיון [שכן] אין כאן לא עליה ולא הנחה כיון דאין כאן גורל לגמרי ואף על פי ששנה בעליה לעכב מכל מקום הנחה במקומה עומד שאינה מעכבת דאם לא כן למה לי דשנה בעליה ומכל מקום לר' יהודא לא מעכב אע"ג דתני קרא בעליה כיון דלא כתיב בלשון ציווי ובעל כרחך הא דתני לאו משום לעכב שא"כ הו"ל למכתב בלשון ציווי וחוקה אדברים הנעשים בבגדי לבן בחוץ לר"י לא קאי וכמש"ל בשם התוס' מיהו לר' נחמיה דחוקה קאי אדברים הנעשים בבגדי לבן בחוץ וממילא עליה מעכבת אפשר לומר דהאי דתני בעליה למעוטי הנחה אתי וכיון דלא איצטריך לגופיה דלעכב עליה אלא למעוטי הנחה מעיכובא ממילא אינו צריך לכתוב בלשון ציווי דהא לאו לציווי דצריך ולעכב כ"ר אלא אדרבא למעוטי דלא לעכב הנחה דאינו צריך בדיעבד כתבי' [ואין לומר דנפקא ליה מדאמר לקמן אילונאמר את השעיר אשר עליו הייתי אומר יניחנו עליו תלמוד לומר עלה כיון שעלה שוב אינו צריך ומצי למימר כדקא ס"ד לקמן דלעכב קאמר וש"מ דהנחה לא מעכב דליתא דאם כן הא פלוגתא דר' ינאי ור"י לא תלי' כלל בפלוגתא דר' יהודה ור' נחמיה דהשתא הוי ליה לומר דר' ינאי דאמר עליה מעכבת אפי' אדר"י אמר ואע"ג דלא קאי חוקה אעליה כיון שנעשית בחוץ מ"מ מעכבת דהא מהאי קרא גופיה דמפקית מיניה דהנחה אינה מעכבת ש"מ נמי דעליה מעכבת כדמסיים לקמן וש"מ הגרלה מעכבה הנחה לא מעכבא אלא ודאי כדפירשתי שוב ראיתי בת"י שהקשה להאי לשנא קמא דלית ליה עליה מעכבא מטעם דתני ביה קרא אלא מטעמא דסבירא ליה כר' נחמיה מנא ליה דלא מעכבא הנחה ותי' הואיל וכבר הן מבוררין שניהן אין סברא שתעכב הנחה ולדידי אין טעם לסברא זו דהא איכא למימר כיון דגזירת הכתוב הוא דאין השם מקדש לשעירים דיום הכפורים כמו שמקדש בכל מקום אלא דוקא הגורל שאין מתפרשין מי לה' ומי לעזאזל אלא בעליה עם הנחה דוקא ועל שניהם קפיד רחמנא אפי' בדיעבד והמחוור כדפי']:

מאן דאמר לא מעכב הני מילי עבודה הגרלה לאו עבודה היא קשה לי למה לי האי טעמא דהגרלה לאו עבודה היא ולא קאי חוקה עליה ותיפוק ליה מהא דאמר לקמן ועשהו חטאת הגורל עושה חטאת ואין השם עושה חטאת שיכול ומה במקום שלא קידש הגורל קידש השם מקום שקידש הגורל אינו דין שיקדש השם תלמוד לומר ועשהו חטאת והא ר"י דאמר הגרלה לא מעכב בעל כרחך מיעוטא דועשהו חטאת לא דריש אם כן נימא דהיינו טעמא דלא מעכב משום האי קל וחומר דבמקום שקידש הגורל אינו דין שיקדש השם והא אע"ג דלר' נחמיה חוקה אהגרלה נמי קאי מ"מ דרשינן ק"ו שאינו מעכב דאפי' היכא דכתיב חוקה דרשינן ק"ו ומהכא מילף ליה בפ"ק דחולין (דף כ"ד) גבי הא דקאמר דאין פרה כשירה בעריפה מק"ו מעגלה משום שנאמר ושחט וחוקה:

מאן דאמר לא מעכב הני מילי עבודה קשה לי כיון דלהאי לישנא לר' יוחנן לכולי עלמא לא מעכב הגרלה תקשה הא דתנן לקמן ריש פ"ו (דף ס"ב) מת א' מהם אם עד שלא הגריל מת יקח זוג לשני ואם משהגריל יקח זוג אחר ויגריל עליהם בתחילה ויאמר אם של שם מת זה שעלה עליו הגורל לה' יתקיים תחתיו כו' והא ליתא אלא למ"ד הגרלה מעכבא דאילו למ"ד אינו מעכב אינו צריך להביא ב' ולהגריל עליהם דהכי אמר ר' שמעון התם בגמ' ומייתי לה לקמן בשמעתין מת א' מהם מביא חבירו שלא בהגרלה דברי ר' שמעון ומהכא דייקינן דהגרלה לר' שמעון לא מעכב מכלל דלרבנן דאמרי מביא זוג אחר ומגריל סבירא להו דהגרלה מעכבת וכי תימא לרבנן נמי הגרלה לא מעכב ואפי' הכי כיון דמצוה בעלמא איכא משום מצוה צריך לחזור ולהגריל הא ליתא דאי סלקא דעתך דמשום מצוה לרבנן צריך לחזור וליקח זוג אחר בתחילה כדי לקיים המצוה בכל חוקותיה ומצותיה א"כ רישא בעד שלא הגריל מת אמאי סגי ביקח זוג לשני הא תנן התם שני שעירי יום הכפורים מצוותן שיהיו שניהן שוין במראה בקומה ובדמים ובלקיחתן כאחת והא השתא כשמת א' ולוקח זוג לשני הא אין לקיחתן כא' דהא בן זוגו של מת נלקח כבר קודם לזה הבא ונלקח חילופי המת אלא ודאי היינו טעמא כיון דלקיחתן כאחת אינו אלא למצוה ובדיעבד אין מעכב במת א' מהן אחר הלקיחה משום מצות לקיחה אינו צריך ליקח זוג א' מחדש ויהיו כאן ג' שעירים ובע"כ יהיה הא' נדחה כדתנן התם בסיפא גבי משהגריל מת דיקח זוג וכו' והשני ירעה עד שיסתאב כו' הכא נמי במשהגריל מת אי סלקא דעתך דהגרלה אינה מעכבת בדיעבד ואינו אלא למצוה בעלמא אמאי יקח זוג אחר ובעל כרחך ידחה א' לרעיה ביקח זוג לשני לחוד סגי כדי שלא ידחה שעיר א' לרעיה משום הגרלה דאינו אלא מצוה בעלמא ואינה מעכבת כמו דסגי ברישא בעד שלא הגריל מת דסגי ליה ביקח זוג לשני ולא חייש להא מצוה דלקיחתן כאחת אלא ודאי ש"מ דהגרלה מעכבת בדיעבד ובעל כרחך יקח זוג א' אע"ג דשעיר א' נדחית לגמרי דהא אי אפשר בלאו הכי כיון דהגרלה מעכבא והשתא תקשה להאי לישנא לר"י דהגרלה אפי' לר' נחמיה לא מעכב כ"ש לר"י מתניתין מני מיהו למאי דאפרש לקמן גבי ולקיחתן כא' יש לישב למדקדק בו והדברים ארוכים ואין צריך לכפלן:

אשר עלה אשר עלה תרי זימני. קשה לי הא הא אשר עלה דכתב רחמנא תרי זימנא לאו אחד שעיר כתביה רחמנא דתימא שנה עליו הכתוב לעכב אלא חד אשל ה' קאי וחד על שם עזאזל כדכתיב והקריב אהרן את השעיר אשר עלה עליו הגורל לה' ועשהו חטאת והשעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל יעמד חי והשתא תרווייהו לגופיה איצטריך דבין של ה' ובין של עזאזל צריך עלית גורל מתוך קלפי ולמצוה וקרא קמא דונתן על שני השעירים גורלות להנחה אתי ולמצוה ואכתי עליה לעכב מנלן כיון דלא תנא ביה קרא בחד שעיר תרי זימני:

שאני הכא דתנא ביה קרא אשר עלה אשר עלה תרי זימנא ק[שה לי הא כמו דתנא בעלייתו מדכתב רחמנא אשר עלה תרי זימני הכי נמי בהני קראי גופייהו תנא נמי להנחה דהא כתיבא אשר עלה עליו תרי זימנא ועליו היינו הנחה דאמר לקמן אילו נאמר אשר עליו הוי אמינא יניחנו עליו וכו' והא בין למאי דסלקא דעתך לקמן בין למאי דשני התם עליו הנחה משמע ואם כן להאי טעמא הנחה נמי תעכב ושם אפרש:

חמצן. גזלן: אשרו חמוץ. החזיקו הנגזל: ולא חומץ. לא שייך הכא אלא [בסנהדרין] (דף לה.) שלמדנו מכאן שנזקקין לתובע תחילה: מלברך בשם. מלברך ברכת כהנים את העם בשם המפורש שלא היו כדאי: נפתחות מאליהן. סימן לאויבים לבא וליכנס: וכבר נתנבא עליך. שהפתיחה זו היא סימן לחורבן: שלשה בוידוי ראשון. של פר: אנא השם חטאתי אנא השם כפר לפני ה' תטהרו: ואחד בגורלות. לה' חטאת: וכבר אמר. כלומר וכבר היה מעשה שהלך קולו עד יריחו: כלה. דרכה להתקשט בבשמים: בהרי מכמר. שם המחוז: והרחתי ריח קטרת. מקטורת שנעשה בו בעוד המשכן בשילה: עליית גורל מתוך קלפי מעכבת. עבודה שאין השעירים מתפרשין זה לשם וזה לעזאזל אלא ע''פ הגורל לפיכך צריך לראות איזה עלה בימין ויהא שעיר של ימין נקבע בו ואי זה עלה בשמאל ויהא שעיר של שמאל נקבע בו: אבל הנחה. של גורל על השעיר אינה מעכבא אפילו לא הניחו עליו שהרי הוקבע של ימין בגורל שעלה בימין וכן שעיר השמאל לגורל שמאל: אף עלייה אינה מעכבת. ואם יקרא הכהן שם חטאת על האחת ושם עזאזל על חבירו הוקבעו בלא הגרלה שאין הגרלה מעכבת אלא שחיסר מצוה: אליבא דרבי יהודה כו'. בפרק הוציאו לו (לקמן דף ס.) פליגי ר' יהודה ור' נחמיה אם שינה בסדר עבודות להקדים את המאוחר ואמר ר' נחמיה כל סדר העבודות שנעשות בבגדי לבן בין בפנים כגון לפני לפנים בין מבחוץ כגון בהיכל או בעזרה מעכב דחוקה דכתיבא בענינא דאחרי מות עלייהו כתיבא ור' יהודה אומר לא כתיבא חוקה אלא בדברים הנעשים בבגדי לבן מבפנים הלכך הגרלה שהיא אינה נעשית מבפנים אלא מבחוץ לר' יהודה דאמר אדברים שנעשים מבחוץ לא כתיבא חוקה: דכולי עלמא לא פליגי. דאפילו ר' ינאי מודה דלר' יהודה לא מעכבא דהא לא כתיב בהו עיכובא: כי פליגי אליבא דרבי נחמיה. דאמר חוקה אכל דברים הנעשים בבגדי לבן כתיבא וזו בבגדי לבן היא כדכתיב בענינא: הני מילי. דכתיב חוקה לעיכובא בעבודה הוא דאתא לעיכובא (עד כאן לא אמר ר' נחמיה דכתיב חוקה בעבודה לעכובא כגון חתיות גחלים מן המזבח ושחיטת פר דעבודות נינהו ופסולות בכהן אחר אבל הגרלה דלאו עבודה היא שכשרה בסגן למאן דאמר לעיל הסגן וכ''ג מכניסין ידיהן של ימין בקלפי אימא הכא מודה ר' נחמיה דלא מעכבא): כולי עלמא לא פליגי דמעכבא. דקאמר חוקה עלייהו כתיב: שאני הכא דתנא בה קרא. אף על גב דחוקה לאו עלה קיימא לעכב מעכבא שהרי שנה עליו הכתוב לעכב ומקרא יתירה נפקא לה עיכובא:

וציר דלתות ההיכל היה נשמע בשמונה תחומי שבת. תימה דבמסכת תמיד פ''ג (משנה ח) תנן מיריחו היו שומעין קול שער גדול שנפתח ומוכח התם דהוא שער היכל ויש לומר דצירי דלתות לא היו נשמעין אלא ח' תחומי שבת אבל השער עצמו נשמע ביריחו אי נמי מתוך ח' תחומי שבת היו מרגישין קול צירי הדלתות שכל אדם יכול להרגיש שהוא קול צירים ומיריחו היו שומעין קול הברה בעלמא אבל מי שלא היה יודע לא היה מרגיש מה קול היה זה וכן פירשתי ספ''ק (דף כ. ד''ה והיה) גבי גביני כרוז: כלה שבירושלים לא היתה צריכה להתבשם מריח הקטרת. תימה דאמר פרק כל שעה (פסחים דף כו.) קול ומראה וריח אין בהן משום מעילה ודייק מעילה הוא דליכא הא איסורא איכא מאי לאו לאותן העומדין בפנים דלא איפשר וקא מיכוון ואביי לאותם שבחוץ א''כ לאביי היו עושין איסור בכל יום ויש לומר אינו אסור אלא שלא יקרבו עצמן לעזרה כדי להריח יותר: דתנא ביה קרא אשר עלה כו'. ומאן דאמר לא מעכבת סבירא ליה כיון דלא כתב צווי אע''ג דתנא ביה קרא לא מעכבא מידי דהוה אבלילה דתנן (מנחות דף יח:) אם לא בלל כשר אע''ג דכמה זימנין כתיב בלילה בלילה אלא כיון דלא כתיב בלשון צווי לא מעכבא ולמאן דאמר מעכבא לא דמי לבלילה דשאני הכא דאהני חוקה קצת כיון דמחוקה גמרינן לעיכובא לשאר מילי שבפרשה גמרינן נמי מינה להגרלה כיון דתנא בה קרא כל דהו: