דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 221ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מב - א

לשון של פרה היתה משקל עשרה זוז היות שהיא צריכה כובד.

והלשון של שעיר המשתלח היתה משקל שני סלעים, מפני שצריך לחלקה לשניים [חציה קשרו בסלע, וחציה קשרו בין קרניו].

והלשון של מצורע היתה משקל שקל בלבד, מפני שאינה צריכה לא כובד ולא חלוקה.

אמר רבי יוחנן: פליגי בה נחלקו בה רבי שמעון בן חלפתא ורבנן במשקל הלשון של פרה:

חד [אחד מהם] אמר: משקל עשרה [וכמו שאמר רבי יונתן לעיל].

וחד [ואחד מהם] אמר: משקל שקל.

וסימניך, שלא תטעה בדבר, ושלא תאמר שאחד מן התנאים אמר שמשקל הלשון של פרה היה שני סלעים, נתנו סימן לדבר מהמשנה במנחות [קי א]: "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים" [1].

שעל ידי סימן זה תזכור שאחד מן התנאים נתן בלשון של פרה אדומה שיעור המרובה משאר השיעורים, והתנא האחר נתן שיעור הממעט מכל השיעורים. אבל השיעור בינוני של שני סלעים לא הוזכר כאן.

אמר ליה רבי ירמיה מדפתי לרבינא: רבי שמעון בן מנסיא וחכמים, לא בפרה פליגי [נחלקו], אלא בשעיר המשתלח פליגי.

וההוא יומא, באותו היום שנחלקו בו [2] נח נפשיה דרביא בר קיסי נפטר חכם ששמו רביא בר קיסי.

ואנחו ביה סימנא, עשו את מיתת רביא בר קיסי סימן לדעת במה נחלקו, וכך אמרו: רביא בר קיסי, שהוא צדיק, מכפר במיתתו כשעיר המשתלח [שמיתת הצדיקים מכפרת].

ומכאן סימן לזכור שנחלקו בענין שעיר המשתלח, שיש בו כפרה, כשם שהיתה כפרה באותו היום, במיתת רביא בר קיסי. [3]

ואגב שהגמרא הביאה לעיל את מאמר רבי יצחק בענין שתי לשונות, היא מביאה מאמר דומה של רבי יצחק, בדברים אחרים: אמר רבי יצחק: אודות שתי שחיטות שמעתי שיש חילוק ביניהן:

אחת היא שחיטתה של פרה אדומה.

ואחת היא שחיטתו של פרו של הכהן הגדול ביום הכיפורים.

והחילוק שביניהן: אחת מהן כשרה שחיטתה בזר. ואחת מהן פסולה בזר.

ולא ידענא הי מינייהו - איני יודע איזו מהן כשרה בזר, ואיזו פסולה. [4]

איתמר, נאמרה בזה מחלוקת אמוראים:

שחיטת פרה אדומה ושחיטת פרו של הכהן הגדול בזר - נחלקו בדבר רב ושמואל:

חד אמר: שחיטת פרה אדומה פסולה בזר. [5] אך שחיטת פרו של הכהן הגדול כשרה בזר.

וחד אמר: שחיטת פרו פסולה בזר. ואילו שחיטת פרה כשרה בזר.

ולא נאמר בבית המדרש, אלא שרב ושמואל נחלקו בדבר. אבל לא התברר איזו דעה נאמרה על ידי רב, ואיזו על ידי שמואל.

ואמרינן: תסתיים, תוכיח דרב הוא דאמר שחיטת פרה בזר פסולה, ולא שמואל.

דאמר רבי זירא: שחיטת פרה בזר פסולה.

ואמר רב עלה מקור לדברי רבי זירא, [6] ששחיטת הפרה בזר פסולה:

היות ובפרה אדומה, "אלעזר" ו"חוקה" שנינו בה בתורה.

שנאמר [במדבר יט ג]: "ונתתם אותה אל אלעזר הכהן, ושחט אותה לפניו", ובתחילת הענין נאמר "זאת חקת התורה".

וכל מקום שנאמר בתורה "חוקה" משמע בדוקא, שאין לשנות מאותו הסדר, ואם שינה פסול.

ולמדנו מכאן, שרב סובר שחיטת הפרה פסולה בזר. ומכך אנו יודעים שרב הוא זה שאמר לעיל ששחיטת פרה בזר פסולה ושחיטת פרו בזר כשרה. ואילו שמואל אמר להיפך. [7]

ומקשינן על דברי רב:

ולדברי רב, מאי שנא פרה, במה שונה פרה אדומה מפרו של הכהן הגדול, שהיא פסולה בזר, הרי זה משום דכתיב בה אלעזר וחוקה [כדלעיל]!

אם כן, הרי בפרשת פרו של כהן גדול נמי, הא כתיב בה "אהרן" ו"חוקה" [ויקרא טז יא לד [8]]! ומדוע אמר רב ששחיטת פרו בזר כשרה!?

ומתרצינן: אף על פי שנאמרה "חוקה" בסדר עבודות יום הכיפורים, מכל מקום שחיטה - לאו "עבודה" היא! שחיטה אינה נקראת "עבודה", [9] וכשהתורה אמרה "חוקה" היא התייחסה רק ל"עבודות" שהוזכרו בפרשה, ולכן שחיטת פרו בזר כשרה.

ומקשינן על התירוץ: אי הכי, אם כך שהחוקה האמורה בפרשה מתייחסת לעבודות בלבד - פרה נמי, שנאמר בה "חוקה", נאמר ש"חוקה" מתייחסת רק ל"עבודה", ושחיטה אינה עבודה!

ומדוע אמר רב ששחיטת זר בפרה פסולה, משום שנאמר בה "חוקה"!?

ומתרצינן: שאני פרה אדומה מפרו של כהן גדול, היות דקדשי בדק הבית היא.

אין בה קדושת מזבח כקרבנות, שהרי כל עבודתה נעשתה בהר המשחה ולא בבית המקדש [והרי היא קדושה בקדושת דמים בלבד כ"בדק הבית" [10]], ולכן אין הבדל בין שחיטת הפרה לשאר עבודותיה, לפי שכולן אינן בגדר "עבודת הקרבנות".

ובעל כרחך ש"חוקה" האמורה בפרה אדומה - על כל עבודותיה נאמרה. [11]

ותמהינן: ולאו כל דכן הוא, וכי אין זה קל וחומר?!

אם אמרת ששחיטת פרו, שיש בו קדושת הגוף כקרבן, לא נאמרה בה חוקה וכשרה בזר. איך יתכן ששחיטת פרה, שאינה קדושה בקדושת הגוף, נאמרה בה חוקה ופסולה בזר!? [12] אמר תירץ רב שישא בריה דרב אידי: מידי דהוה אמראות נגעים. [13] כשם שמצאנו במראות הנגעים, דלאו עבודה היא, שאין זו עבודת הקרבנות כלל, ואף על פי כן בעיא כהונה, שהיא צריכה להעשות דוקא על ידי כהן. כך כיוצא בזה, שחיטת פרה אדומה שאינה עבודה, צריכה להעשות דוקא על ידי כהן. ואם נשחטה על ידי זר פסולה. [14] עד כאן הגמרא ביארה את דעת רב, שאמר שחיטת זר בפרה פסולה, ובפרו כשרה.

ועתה הגמרא מבארת את טעם דברי שמואל, שאמר שחיטת זר בפרה כשרה, ובפרו פסולה:

והוינן בה: ולשמואל, דאמר שחיטת פרו בזר פסולה - מאי שנא, במה שונה שחיטת פרו, שהיא פסולה בזר, משחיטת פרה אדומה?

בעל כרחך, משום דכתיב בענין שחיטת פרו "אהרן" ו"חוקה". ולכן עבודת אהרן מעכבת בשחיטת פרו.

אם כך, פרה נמי, הרי גם בענין פרה אדומה הא כתיב "אלעזר" ו"חוקה"! ומדוע אמר שמואל ששחיטת פרה בזר כשרה?

ומתרצינן: שאני התם, שונה דין שחיטה בפרה אדומה שכשר בזר, משום דכתיב בשחיטת פרה אדומה: "ונתתם אותה אל אלעזר ... ושחט אותה לפניו".

ומהמילה "לפניו" למדנו שיהא זר שוחט לפני אלעזר, ואלעזר רואה.

ומעתה קשה על רב שלמד מפסוק זה שנאמר בו "אלעזר" ששחיטת פרה בזר פסולה. הרי נאמר בפסוק "לפניו". ומשמע שזר שחט אותה ולא אלעזר!

ומבארינן את דעת רב: ורב סובר, שאלעזר עצמו שחט את הפרה.

ולמה נאמר "לפניו"? ללמדנו שלא יסיח דעתו ממנה. [15]

ומקשינן על שמואל: ושמואל - שלא יסיח דעתו מנא ליה!? [16]

ומתרצינן: נפקא ליה, שמואל למד דין זה, מהפסוק [במדבר יט ה]: "ושרף את הפרה לעיניו". [17] מכאן שצריך שיהיו תמיד עיניו בה בשעת שריפה. [18]

ומכאן קשה על רב, שמפרש שהפסוק "ושחט אותה לפניו" מלמד שלא יסיח דעתו ממנה. וקשה, הרי מהפסוק ושרף את הפרה לעיניו למדנו דין זה!

ומבארינן את דעת רב: ורב סבר ששני הפסוקים באו ללמדנו שלא יסיח דעתו מן הפרה.

חד, פסוק אחד "ושחט אותה לפניו" מדבר בשחיטה.

וחד, והפסוק השני "ושרף את הפרה לעיניו", מדבר בשריפה.

ללמדנו, שגם בשחיטה וגם בשריפה, לא יסיח את דעתו מעבודת הפרה.

וצריכא. הכתוב צריך להשמיענו דין זה גם בשחיטה וגם בשריפה, כי אי אפשר ללמדם זה מזה:

משום דאי כתב רחמנא, שאם היה הכתוב מלמדנו דין זה בשחיטה בלבד, הייתי אומר שדוקא בשחיטה נאמר דין זה, משום דתחילת עבודה היא, כי השחיטה היא העבודה הראשונה שנעשתה בפרה. ולכן השחיטה חשובה, והחמיר בה הכתוב שלא יסיח דעתו ממנה.

אבל, שריפה - אימא לא החמיר הכתוב בה שלא יסיח דעתו ממנה.

הילכך צריכא, הוצרך הכתוב ללמדנו שגם בשריפה לא יסיח דעתו.

ואי כתב רחמנא, ואילו היה הכתוב מלמדנו דין זה בשריפה בלבד, הייתי אומר שדוקא בשריפה נאמר דין זה, משום דהשתא הוא דמתכשרא. לפי שעכשיו, בשריפה, נגמר הכשר הפרה, שהרי כל העבודות נעשו לצורך עשיית האפר שמטהרים בו את הטמא הן נעשות. ולכן השריפה חשובה והחמיר בה הכתוב שלא יסיח דעתו ממנה.

אבל, שחיטה אימא לא החמיר בה הכתוב שלא יסיח את דעתו ממנה.

הילכך צריכא, הוצרך הכתוב ללמדנו שגם בשחיטה לא יסיח דעתו. [19]

והוינן בה: היות וביארנו שרב סובר שנאמרו שני פסוקים ללמד שהיסח הדעת פוסל בפרה, האחד בשחיטה והשני בשריפה - למעוטי מאי!? איזה עבודות מיעט הכתוב שאינם נפסלות בהיסח הדעת? [20].

אילימא, אם נאמר שהפסוקים שבשחיטה ושריפה באו למעוטי שאר העבודות הנעשות בפרה, כגון אסיפת אפרה, [21] ומילוי מים מן המעין לתוך כלי לקידוש, לצורך נתינת המים שבכלי לתוך אפר פרה. שבעבודות הללו אין היסח הדעת פוסל. [22] אין לומר כן.

הערות

[1] בעולת בהמה ובעולת העוף ובמנחה נאמר [בכל אחד מהם]: "אשה ריח ניחוח" לומר לך אחד המרבה [בקרבן יקר] ואחד הממעיט [הם לרצון] ובלבד שיכוין לבו לשמים, מנחות שם.

[2] רש"י, ומשמע מדבריו שאותו היום נחלקו רבי שמעון בן מנסיא וחכמים. וכן נראה מהריטב"א. ועיין רש"ש.

[3] תוספות ישנים התקשו: הרי גם פרה אדומה מכפרת [מועד קטן כח, א] ואיך יש סימן ממיתת הצדיק שנחלקו בשעיר המשתלח ולא בפרה אדומה? וכתבו שני דרכים: א) אין זה סימן גמור, אלא רבי ירמיה מדפתי ידע שבזה נחלקו. ב) עיקר מטרת שעיר המשתלח לכפרה, אבל פרה אדומה עיקר מטרתה לטהרה. וכן כתבו תוספות רא"ש וריטב"א.

[4] ומה שנקט רבי יצחק אחת פסולה בזר, לאו דוקא זר אלא אפילו כהן הדיוט הרי הוא זר אצלה, שהרי אם שחיטת פרו בזר פסולה צריך דוקא כהן גדול, כשאר עבודות יום הכיפורים. ואם שחיטת פרה פסולה בזר צריך דוקא סגן כהן גדול כמו שהגמרא תדרוש להלן ["אלעזר" ו"חוקה"]. תוספות ישנים, תוספות רא"ש. ריטב"א. אבל תוספות להלן [מג א ד"ה לרב] כתבו שמדובר בפרה שלדורות, ולא בפרה הראשונה שעשו במדבר, וכמאן דאמר שהיא כשרה גם בכהן הדיוט. עיין שם [והיינו בפרה. אבל בשחיטת פרו, פשיטא שכהן הדיוט פסול, כמבואר ביבמות לג ב ש"זר אצלו [אצל הכהן הגדול] קאמר"]. ועיין רש"ש שם.

[5] לפי זה שחיטת הפרה צריכה גם בגדי כהונה [ואף על פי שאין שחיטתה נעשית במקדש]. תוספות ישנים. במשנה במסכת פרה [ד א] נחלקו תנאים בפרה של דורות אם טעונה כהן גדול או שכשרה אפילו בכהן הדיוט, אבל אין תנא שמכשיר זה. וקשה על סוגייתנו. ויש לומר שדוקא מקבלה ואילך מדובר שם אבל לא בשחיטה. ריטב"א. עיין תו"י.

[6] הגר"א גרס בגמרא: "אמר רב שחיטת פרה בזר כשרה" ולא גרס "רבי זירא [וכן הוא בזבחים יג ב ובמנחות ו ב]. [וכנראה הגיה כן מפני שלא מצאנו שרב יביא ראיות לרבי זירא שהיה מאוחר יותר].

[7] ולהלן מתבאר ששמואל דרש ממה שנאמר בענין פרו "אהרן" ו"חוקה". [והגמרא להלן מפרשת מדוע רב לא דרש גם כשמואל, וכן מדוע שמואל לא דרש גם כרב].

[8] "והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו. ושחט את פר החטאת אשר לו". [ויקרא טז יא] ובסוף סדר עבודת יום הכיפורים נאמר: "והיתה זאת לכם לחקת עולם" [שם לד].

[9] מדוע שחיטה אינה נקראת עבודה? תוספות מביאים כמה פירושים בזה: א. רש"י פירש בכמה מקומות מפני שהיא כשירה בזר [עיין תוספות כאן שדנו בדבריו]. ב. ה"ר יעקב מאורליינ"ש פירש שאינה עבודה מפני שנוהגת גם בחולין. ג. הר"ש מפרש שמקבלה [ואילך] צריך שהמקבל יעמוד בעזרה. ואילו לענין שחיטה אם עמד בחוץ והושיט ידו לפנים ושחט, שחיטתו כשרה. ולכן אינה נחשבת עבודה [ועיין עוד בזבחים יד ב ורש"י ותוספות שם].

[10] "בדק הבית" היינו תיקון הבנין בבית המקדש [כמו שנאמר במלכים ב יב ו "והם יחזקו את בדק הבית". ועיין שקלים פרק ד משנה ז, ועוד]. וכאן בגמרא הוא לשון מושאל. והכוונה היא שהפרה אינה קדושה כקרבנות אלא קדושתה דומה לקדושת בדק הבית.

[11] לענין פרו יש הבדל בין שחיטה לשאר העבודות [ששחיטה אינה עבודה, ואילו שאר העבודות הן בגדר עבודה]. הלכך אפשר להעמיד את "אלעזר" ו"חוקה" לענין עבודות בלבד. ואילו בפרה אדומה כיון שכל עבודותיה שוות, ואין בה עבודת הקרבנות כלל, בעל כרחך חוקה שנאמרה בה נאמרה בכל העבודות שהרי אין לחלק בין עבודה אחת לחברתה. [ומדברי הגמרא כאן מבואר שפרה אדומה כקדשי "בדק הבית" היא. ורש"י במסכת עבודה זרה כג ב פירש בדברי הגמרא שם לדעת רבנן, שפרה כקדשי מזבח. והתוספות ישנים כאן כתבו שמהגמרא כאן מוכח שפרה אינה כקדשי מזבח. ופירשו את הגמרא שם באופן אחר. והריטב"א כתב שלדעת רבנן שם פרה כקדשי מזבח. ומכל מקום אין לחלק בין שחיטתה לשאר עבודותיה לענין זר, כיון שהיתה נעשית בחוץ].

[12] כך משמע מדברי רש"י. ודבריו לכאורה תמוהים, שהרי בענין הפרה נאמרה חוקה בכל עבודותיה, כפי שהגמרא ביארה לעיל. ואם כן איך אפשר ללמוד מקל וחומר ששחיטת הפרה תהיה כשרה נגד דברי הפסוק? ובספר שיח יצחק כתב על דברי רש"י: ואם תסבור שבעל כרחך בפרה לא חילק הכתוב ו"חוקה" מדובר על כל עבודותיה, אם כן נלמד משם בקל וחומר על שחיטת פרו שאפילו השחיטה תהיה פסולה בזר. וכן הגירסא במנחות ו ב [וכן שם סח א]: "ולאו כל דכן הוא, קדשי בדק הבית [פרה] בעו כהונה, קדשי מזבח [פרו] מבעיא"? עד כאן דבריו. ולפי זה הקל וחומר בא להוכיח ששחיטת פרו צריכה כהונה. ועיין בזבחים יד ב ששם הגירסא "ולאו כל דכן הוא: קדשי בדק הבית [פרה] הויא עבודה, קדשי מזבח [פרו] מבעיא". ולפי זה הקל וחומר מוכיח ששחיטת פרו תיחשב "עבודה". וממילא מאחר שהיא עבודה הרי היא טעונה כהן [וראה עוד להלן הערה 14]. [באופן אחר אפשר לפרש, שהגמרא הקשתה שנוכיח בקל וחומר מפרו, ש"חוקה" שנאמרה בפרה לא נאמרה על כל העבודות, ושחיטה כשרה בזר. ראה להלן הערה 14 בשם ר' אליקים].

[13] מבואר בפרשת תזריע שכאשר האדם רואה נגע, עליו להראותו לכהן. ועל פי דיבור הכהן הנגע נעשה טהור או טמא.

[14] לפי ביאור השיח יצחק לעיל [הערה 12] הגמרא הקשתה שנלמד שחיטת פרו בקל וחומר משחיטת הפרה. ועכשיו הגמרא מתרצת, שמה שמצאנו שעבודות הפרה נעשות על ידי כהן אין זה משום קדושת הפרה, שהרי אפילו במראות נגעים שאין בהם קדושה כלל מצאנו שצריך כהן. ומאחר שהטעם שצריך כהן אינו משום הקדושה, ממילא לא שייך לומר קל וחומר מפרו. וכן נראה מרש"י מנחות ו ב, שכתב: "אמר רב שישא - לעולם לאו עבודה היא, והאי דבעיא [וזה שצריך] כהן גבי פרה אדומה גזירת הכתוב היא, מידי דהוה [כשם שמצאנו] אמראות נגעים". שיח יצחק [ראה לעיל בהערה 12 את גירסת הגמרא בקושיא בזבחים, ולפי זה הדברים מוכרחים].

[15] שלא יסיח דעתו ממנה - אלא כל שעה צריך שתהיה לפניו. רבנו אליקים. והיסח הדעת שפוסל בפרה הוא משום ששחיטת הפרה צריכה להיות לשמה. כן נראה מדברי משנה אחרונה פרה ד א. ראה להלן הערה 18. והרמב"ם פרה ד יז כתב: "ומנין שהמלאכה פוסלת בה? שנאמר "ושחט אותה לפניו" מפי השמועה למדו שלא בא הכתוב אלא ללמד שאם נתעסק בדבר אחר בשעת שחיטתה פסלה". ותוספות ישנים בעמוד ב [ד"ה שלא] כתבו שהמלאכה פוסלת משום שעל ידה הסיח דעתו מהפרה.

[16] היה פשוט לגמרא ששמואל מודה לדין זה שהיסח הדעת פוסל בשחיטה, מפני שמבואר במשנה במסכת פרה [סוף פרק ד] שהמלאכה פוסלת בפרה עד שנעשית אפר. וכבר התבאר לעיל [בהערה הקודמת] בשם הרמב"ם שהגמרא כאן מדברת בענין מלאכה שפוסלת משום היסח הדעת.

[17] אחרי שחיטת הפרה, היזה מדמה שבע פעמים אל מול פתח ההיכל. ואחר כך שרף את הפרה והשליך לתוך השריפה עץ ארז ואזוב ושני תולעת. במדבר יט.

[18] הקשה הריטב"א: מדוע שמואל לא דרש גם בפסוק זה שאחר ישרוף לעיני אלעזר? ותירץ שאין לומר כן מפני שלא הוזכר בפסוק קודם אלעזר. ועיין תו"י.

[19] כתב הר"ח, לדעת שמואל מספיק בפסוק אחד ללמוד שהיסח הדעת פוסל [כלומר אפשר ללמוד שחיטה משריפה], ולכן "לפניו" מיותר. ובא ללמד שאחר שוחט ואלעזר רואה.

[20] דברי הגמרא צריכים ביאור: הרי לדעת רב צריכים את שני הפסוקים מפני שאי אפשר ללמוד שחיטה ושריפה זה מזה, כמבואר לעיל, ואם כן מנין לנו שהתורה באה למעט עבודה אחרת? ותירצו התוספות: הוקשה לגמרא מדוע לא אמרה התורה את דין היסח הדעת בעבודה אחרת שאינה לא תחילת העבודה ולא סופה? ובעל כרחך שהתורה כתבה את דין היסח הדעת דוקא בדברים שיש בהם חשיבות, למעט עבודה שאין לה שום חשיבות [לא בתחילתה ולא בסופה], שאין היסח הדעת פוסל בה. ועיין פירושים אחרים בתוספות ישנים תוספות הרא"ש וריטב"א. ועיין עוד בלשון הר"ח.

[21] בהגהת הגר"א כאן מחק את "אסיפת אפרה" משאלת הגמרא. וגורס אותו להלן. והיינו מפני שדעתו שלענין אסיפת אפר הפרה אין היסח הדעת פוסל [וטעמו כנראה מפני שהפסוק "למשמרת למי נדה" שהגמרא לומדת מזה שהיסח הדעת פוסל כאן, מדבר בעבודות שנעשו במים. ואסיפת האפר אינה עבודה במים]. וכן דעת הרמב"ם [פרה ד, יז]. אבל בתוספות ישנים [בעמוד ב ד"ה למשמרת] כתבו שאסיפת אפרה פסולה בהיסח הדעת. שנאמר: "ואסף איש טהור. והיתה לעדת בני ישראל למשמרת" [מלשון שמירה]. וכן מובא בתוספות הרא"ש. [הגירסא בגמרא "ומילוי מים לקידוש" והרש"ש מגיה "וקידוש" וכן יש להגיה בדברי רש"י].

[22] תוספות [להלן מג, א ד"ה הכל כשרין] דייקו מדברי רש"י [כאן, ולהלן מג, א ד"ה לקדש] שבתוך הכלי היה מונח האפר, והכהן עירה את המים לתוך האפר. ותוספות חלקו על רש"י וכתבו, שמשמע בכמה מקומות שנתן את האפר על המים. ותמהו בשו"ת חכם צבי [קנד] ושיח יצחק [מג א על רש"י ד"ה לקדש]: הרי כבר נחלקו תנאים בדבר בסוטה טז ב: דעת רבי שמעון שיכול לתת את האפר למים או להיפך. ודעת חכמים שאם הקדים את האפר למים פסול. וכן פסק הרמב"ם [פרה תחילת פרק ט] וכן תמה בתוספות יום טוב תמורה א ג [והשיח יצחק מציין לרש"י סוכה לז א]. ולדבריהם רש"י כאן מפרש על פי דברי רבי שמעון שאין הקפדה אם יתן את המים לאפר או להיפך [שיח יצחק]. [עוד כתבו התוספות שפירוש הפסוק "ונתן עליו מים חיים אל כלי" היינו: ונתן בשבילו מים חיים. ולא שנתן על האפר. וגם זה נגד הגמרא שם, ששם מבואר שאחרי שנתן את האפר על המים היה מערב ואז היה הופך את המים מעל האפר. האחרונים הנ"ל].

לשון זהורית של פרה משקל עשרה זוז, ושל שעיר המשתלח משקל שני סלעים שהם שמונה זוז, ושל מצורע משקל שקל.

ועוד אמר ר' יוחנן: פליגי בה [חלוקים בשאלה זו] ר' שמעון בן חלפתא ורבנן [וחכמים] לענין לשון של זהורית בפרה, חד [אחד מהם] אמר: שהיא משקל עשרה זוז, וחד [ואחד מהם] אמר: שהיא משקל שקל. וסימניך לזכרון שלא תטעה לומר שאחד מהם אמר שני סלעים — הביטוי מן המשנה "אחד המרבה ואחד הממעיט", ששימושו כאן לומר שהמחלוקת היא קיצונית, שאף אחד מהם לא נתן את השיעור הבינוני, אלא או הגדול שבשיעורים או הקטן שבהם.

אמר ליה [לו] רבי ירמיה מדיפתי לרבינא: לא בפרה פליגי [נחלקו] לענין זה, אלא לענין לשון של שעיר המשתלח פליגי [נחלקו]. וההוא יומא [ואותו יום שהיתה בו מחלוקת] נח נפשיה [נחה נפשו, נפטר] החכם רביא בר קיסי, ואנחו [והניחו] בה סימנא [סימן] בהלכה זו וקשרוה בשמו: רביא בר קיסי מכפר כשעיר המשתלח, שאמרו שמיתת צדיקים מכפרת על הדור.

א אמר ר' יצחק: בשתי שחיטות שמעתי הלכה לענין שחיטתן בזר, אחת של פרה אדומה, ואחת של פרו של כהן גדול ביום הכיפורים, ושמעתי שאחת מהם כשרה שחיטתה בזר, ואחת פסולה שחיטתה בזר, אלא נשחטת על ידי כהן בלבד, ולא ידענא הי מינייהו [ואינני יודע איזו מהן].

איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בדבר: שחיטת פרה אדומה ופרו של כהן גדול ביום הכיפורים, נחלקו בכך רב ושמואל. חד [אחד מהם] אמר: פרה אדומה שנשחטה בזר פסולה, ואילו פרו של כהן גדול שנשחט בזר — כשרה. וחד [ואחד מהם] אמר: פרו — פסולה, פרה — כשרה.

ומעירים: תסתיים [תוגדר] כי רב הוא שאמר פרה פסולה בזר, שאמר ר' זירא: שחיטת פרה בזר — פסולה. ואמר רב עלה [על הלכה זו] של ר' זירא כהסבר: שהרי בשחיטת הפרה האדומה נזכר שמו של "אלעזר הכהן" ("ונתתם אותה אל אלעזר הכהן והוציא אותה אל מחוץ למחנה ושחט אותה לפניו". במדבר יט, ג) ומיד לאחר מכן לשון "חוקה" ("זאת חוקת התורה". במדבר יט, ב) שנינו בה, וכל מקום שנאמר בו "חוקה" משמעו: כן הוא הדבר, ואין לשנות ממנו.

הרי שלדברי רב שחיטת פרה אדומה בזר — פסולה. ושואלים: ולשיטת רב מאי שנא [במה שונה] פרה אדומה דכתיב [שנאמר] בה "אלעזר" ו"חוקה", הרי בענין פרו של הכהן הגדול ביום הכיפורים נמי [גם כן] הא כתיב [הרי נאמר] גם "אהרן" שהוא כהן גדול ("והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו וכיפר בעדו ובעד ביתו ושחט את פר החטאת אשר לו". ויקרא טז, יא) וגם "חוקה" ("והיתה זאת לכם לחוקת עולם". במדבר יט, לד)!

ומשיבים: בכל זאת שחיטה לאו [לא] עבודה היא, שאינה נחשבת כעבודה המיוחדת לכהנים במעשה הקרבנות, ואף שהוזכר "אהרן" והוזכרה "חוקה" לומר שעבודה זו היום רק בכהן גדול — הרי זה רק בדברים שהם עבודת הכהנים, ושחיטה אינה בכלל עבודת כהן. ומקשים: אי הכי [אם כך] בפרה אדומה נמי [גם כן] נאמר ששחיטה אינה נחשבת כעבודה! ומשיבים: שאני [שונה] דין הפרה שקדשי בדק הבית היא. שפרה אדומה אינה נחשבת כקרבן, אלא כהקדש ממין אחר, כעין הקדש בדק הבית, ולכן אין דיני הקרבנות חלים עליה.

ומקשים: ולאו כל דכן [ולא כל שכן] הוא? אם בקדשי מזבח אין שחיטה נחשבת כעבודה — כל שכן בקדשי בדק הבית! ומשיבים: אמר רב שישא בריה [בנו] של רב אידי: מידי דהוה [כמות שהוא הדבר] במראות נגעים של מצורע דלאו [שלא] עבודה היא, ובכל זאת בעיא [צריכה] כהונה, שרק כהן רשאי לטמא ולטהר, ומכאן שיתכן שאף דבר שאינו מעבודות הקודש צריך להיעשות על ידי כהן.

ושואלים: ולשמואל, שאמר שחיטת פרו של הכהן הגדול בזר פסולה, מאי שנא [במה שונה] פרו דכתיב [שנאמר] בו: "אהרן" ו"חוקה", פרה אדומה נמי [גם כן] הכתיב [הרי נאמר] בה: "אלעזר" ו"חוקה"! ומשיבים: שאני התם [שונה שם] דכתיב [שנאמר]: "ושחט אותה לפניו" (במדבר יט, ג) ודיוק המילים משמעו: שיהא זר שוחט ואלעזר רואה.

ושואלים: ורב, מה למד הוא מכאן? ומשיבים: לדעתו פירוש הדברים שלא יסיח דעתו מן הפרה משעת שחיטה, שהיסח הדעת פוסל בכל מקום שיש בו חובת טהרה. ושואלים: ושמואל, הלכה זו שלא יסיח דעתו מנא ליה [מנין לו]? ומשיבים: נפקא ליה [יוצאת, נלמדת, לו] ממה שנאמר: "ושרף את הפרה לעיניו" (במדבר יט, ה).

ושואלים: ורב מה לומד הוא מפסוק זה? לדעתו יש צורך בפסוק חד [אחד] שהיסח הדעת אסור בשחיטה וחד [ואחד, הפסוק האחר] בא ללמד שהיסח הדעת אסור בשריפה,

וצריכא [ונצרכו שניהם]. דאי כתב רחמנא [שאילו היתה כותבת התורה] בשחיטה בלבד, הייתי אומר שיש להמנע מהיסח הדעת, משום שתחילת עבודה היא — אבל שריפה אימא [אמור] כי לא צריכה היא השגחה ונתינת דעת, לכן צריכא [נצרכה]. ואי כתב רחמנא [ואם היתה כותבת התורה] בשריפה בלבד, הייתי אומר: משום דהשתא [שעכשיו] הוא דמתכשרא [שמתכשרת] הפרה למטרתה אבל שחיטה אימא [אמור] שלא תיפסל בהיסח הדעת, על כן צריכא [נצרכה].

ושואלים: למעוטי מאי [למעט את מה] שאם צריכים שני פסוקים להדגיש בשתי עבודות אלה, מה בא הדבר למעט שהוא אינו נפסל בהיסח הדעת? אילימא למעוטי [אם תאמר למעט] אסיפת אפרה לאחר השריפה ומילוי מים חיים בתוך האפר לקידוש ועירובן יחד, שמעתה ראויה היא להזות ולטהר, שיהיו עבודות אלו כשרות על אף היסח הדעת,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The strip of crimson of the red heifer has the weight of ten zuz; and the strip of the scapegoat has the weight of two sela, which is eight zuz; and the strip of the leper has the weight of a shekel, which is two zuz.

And Rabbi Yoḥanan further said: Rabbi Shimon ben Ḥalafta and the Rabbis disagree with regard to the strip of crimson of the red heifer. One said: It has the weight of ten zuz. And one said: It has the weight of one shekel. And your mnemonic for remembering that while both assume that only one of the extreme values was required no one suggests the middle value of two sela is required, is the aphorism from a mishna: God equally values both the one who gives much and the one who gives little as long as his intention is to Heaven.

Rabbi Yirmeya of Difti said to Ravina: It is not with regard to the strip of the red heifer that they disagree; rather, it is with regard to the strip of the scapegoat that they disagree. And on that very day that they disputed this issue, Ravya bar Kisi died, and they made a mnemonic out of it, associating the halakha with his name: The death of Ravya bar Kisi atones like the scapegoat, since the death of the righteous person atones for his generation.

Rabbi Yitzḥak said: I heard a teaching that there is a distinction between two slaughters: One of the red heifer, and one of the bull of the High Priest on Yom Kippur. The slaughter of one of them is valid even if done by a non-priest, and the slaughter of the other one is invalid if done by a non-priest. But I do not know which of them is which.

An amoraic dispute was stated: With regard to the slaughter of the red heifer and the bull of the High Priest on Yom Kippur, there is a dispute between Rav and Shmuel: One said: A red heifer slaughtered by a non-priest is invalid, whereas the bull of the High Priest slaughtered by a non-priest is valid. And the other one said: His bull is invalid, but the red heifer is valid.

The Gemara comments: Conclude that it is Rav who said that if the heifer is slaughtered by a non-priest it is invalid, as Rabbi Zeira said: The slaughter of the heifer by a non-priest is invalid. And Rav said concerning this statement of Rabbi Zeira: This is because we learned in the Torah’s description of the slaughter of the red heifer both “Elazar the priest” (Numbers 19:3) and “statute” (Numbers 19:2). Because Elazar is mentioned, it indicates the slaughter should be performed by a priest, and the use of the term “statute” teaches that one may not deviate from any of the details of the service as delineated in the verses; if one does deviate, the service is invalid. Clearly then, Rav held that if the heifer is slaughtered by a non-priest it is invalid.

The Gemara analyzes Rav’s opinion: And according to Rav, what is different with regard to the red heifer, that if it is slaughtered by a non-priest it is invalid? As Rav explained, it is different in that, with regard to it, it is written “Elazar” and “statute.” But with regard to the bull of the High Priest it is also written “Aaron” the High Priest (Leviticus 16:11) and “statute” (Leviticus 16:34). Based on Rav’s logic, that indicates that the priest is indispensable.

The Gemara explains: The slaughter of the bull by a non-priest is valid because slaughtering is not classified as a sacrificial service; therefore, it does not have to be done by a priest. The Gemara challenges this answer: If so, by the same logic, the red heifer should also be valid when slaughtered by a non-priest. The Gemara concludes: The logic that slaughtering is not classified as a sacrificial service does not apply in the case of the red heifer because the red heifer is different. It has the sanctity of items consecrated for Temple maintenance, and therefore the principles that apply to other offerings do not necessarily apply to it.

But is it not arguable, by an a fortiori inference, that the slaughter of the red heifer by a non-priest is valid? If the slaughter of the bull of the High Priest, which is an actual offering, is valid when performed by a non-priest, then all the more so the slaughter of the red heifer, which is not an offering, should be valid when similarly performed by a non-priest. Rav Shisha, son of Rav Idi, said: The slaughter of the red heifer by a non-priest is invalid. The halakha is just as in the case of appearances of leprosy, which, despite their not being a sacrificial service, still require the priesthood. Only a priest may declare the signs of leprosy to be pure or impure. It is apparent from this case that the logic of the a fortiori inference does not hold.

The Gemara analyzes Shmuel’s opinion: And according to Shmuel, who said that if a non-priest slaughters the bull of the High Priest it is invalid, what is different with regard to his bull that this is the halakha? It is different in that, with regard to it, it is written “Aaron,” indicating that a priest is required, and “statute,” indicating that the requirements of the Yom Kippur service are indispensable. But with regard to the red heifer it is also written: “Elazar” and “statute” which by the same logic should indicate the need for a priest is indispensable. The Gemara concludes: It is different there as it is written: “And he shall slaughter it before him” (Numbers 19:3), i.e., in front of Elazar, which suggests that it could be that a non-priest slaughters and Elazar watches.

And Rav, who assumes the slaughter is performed by the priest himself, how does he interpret the phrase: “Before him”? He understands it to mean that he should not divert his attention from the heifer from the moment of slaughtering until the completion of the process. As with other matters of purification, one is required to maintain his attention on the matter; any distraction can invalidate the process. And from where does Shmuel, who already derived something from this verse, derive that he should not divert his attention from it? He derives it from the verse: “And he shall burn the heifer in his sight” (Numbers 19:5).

And what does Rav learn from this verse? He holds that one verse is needed to teach the requirement to maintain one’s attention with regard to slaughtering, and one verse is needed to teach the requirement with regard to burning.

And it is necessary to have the requirement stated in both cases since, if the Merciful One had written it only with regard to slaughtering, I might have limited the requirement to that case because it is the start of the Temple service; but with regard to burning, I could say that no, there is no requirement. Therefore, it is necessary to teach the requirement also in the case of burning. And if the Merciful One had written the requirement only with regard to burning, I might have limited it to that case, because it is now that the heifer is actually being made ready to be used; but with regard to slaughtering, I could say that no, there is no requirement. Therefore, it is necessary to teach the requirement also in that case.

As the requirement is mentioned with regard to two stages of the rite of the red heifer, this suggests that it does not exist for every stage. Therefore, the Gemara asks: It is written this way in order to exclude what stage? If we say, to exclude from the requirement the stages of gathering its ashes and filling the water for sanctification, i.e., taking the water in order to pour it on the ashes and mix them together,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

קשר של זהורית כו' איבעיא להו האי דקתני במתנית' ולנשחט (כנשחט) כנגד בית שחיטתו (קשר) [פי' דקשרו] גם בשעיר הנעשה בפנים לשון של זהורית בצוארו כנגד בית שחיטתו כמו של קשר בראש שעיר המשתלח או דילמא העמידו לנשחט כנגד בית שחיטתו. ופשטנה קשר בצוארו של שעיר הנעשה בפנים. לשון של זהורית כו' פי' שירי לשון כגון שחלקו ונטל ממנו והנותר נקרא שירי לשון. ופריק אימא כרכם בזנב הלשון כלומ' הלשון הזה הוא ארוך והקצר היוצא ממנו נקרא זנב ומחזיר וכורך בו. כי אתא רב דימי א"ר יונתן ג' לשונות של זהורית שמעתי והוא שכתוב בתורה ושני תולעת של פרה אחת ושל שעיר המשתלח אחת ושל מצורע אחת. של פרה שנאמר ולקח הכהן עץ ארז ואזוב ושני תולעת והשליך אל תוך שרפת הפרה. של שעיר הא דתנן קשר לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח. של מצורע שנאמר ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהורות ועץ ארז ושני תולעת ואזוב אחת משקלה עשרה זוז ואחת משקלה ב' סלעים. ואחד משקלה שקל ואין לי לפרש. מצאנו בתלמ' א"י כי עשרה זוזין הן ב' סלעים ומחצה וכך כתוב [שם] ר' שמואל בר נחמני בשם ר' יונתן ג' לשונות הן של שעיר בסלע של מצורע בשקל של פרה בב' סלעים. ר' חונייא דבית חיוורן ר' אבא בר זבדא בש"ר שמעון בן חלפתא של פרה בב' סלעין ומחצה ואית דמפקין לה לישנא בעשרה זוזין חלוקת ר' שמעון בן חלפתא ודב' בתלמ' א"י היא ותנן בסוף כריתות המפריש ב' סלעים כו' עד לקח בהן ב' אילים לחולין אחד יפה ב' סלעים ואחד יפה עשרה זין היפה ב' סלעים יקרב לאשמי והשני למעילתו כו' ופרשוה בגמ' דהאי עשרה זין אינון ב' סלעים וחומשיהן והן ב' סלעים וחצי סלע דהוא חומשא מלבר.

איתמר שחיטת פרה אדומה ושחיטת פר כ"ג ביוה"כ בזה פליגי רב ושמואל חד אמר פרה פסולה ופרו כשר.

וההוא יומא נח נפשיה דרביא בר קיסי. פי׳ ההוא יומא דאפליגו בה בבי מדרשא ואתנחו ביה סימנא למידע במאי פליגי. רביא בר קיסי מכפר בשעיר המשתלח פי׳ דקיימא לן דמיתת צדיקים מכפרת ולהכי עבדו סימנא דבמידי דכפרה פליגי ההוא יומא. והיינו השעיר המשתלח שהוא לכפר מה שאין כן בפרה דאע״ג דאמרי׳ התם למה נסמכה פרשה מרים לפר׳ פרה לומר לך כשם שהפרה מכפרת כך מיתתן של צדיקים מכפרת אין עיקר הפרה לכפרה אלא לטהרה. אבל שעיר המשתלח אין עיקרו אלא לכפרה. וכן פירשו בתוספות:

אחת כשרה בזר. ק״ל דהא איפליגו תנאי בפרה של דורות איכא מאן דאמר לדורות בכהן גדול ואיכא מאן דאמר בכהן הדיוט. אבל זר ליכא למ״ד. י״ל דאמר לך שמואל דהתם הוא מקבלת הדם ואילך. אבל שחיטה אפילו בזר דאפילו באותה שעשה אלעזר לא היתה אלא בזר כדיליף לקמן:

ואחת פסולה בזר. פי׳ לא סוף דבר זר ממש אלא כל שזר אצלה ואפילו כהן הדיוט דהא אלעזר וחקה או אהרן וחקה כתיב בה אליבא דרבי והכי אמרי׳ בפרק ד אחין זר ששמש בשבת יש כאן משום זרות ואוקי׳ בשחיטת פרו של אהרן וכמאן דאמר שחיטתו בזר פסולה ומאי זר למי שזר אצלה:

שאני פרה דקדשי בדק הבית היא. פי׳ דאפילו למ״ד פרה כקדשי מזבח ה״מ לשאר מילי אבל לענין זה אין לחלק בה בין שחיטה לשאר דברים כיון שכל עבודותיה בחוץ כדפרש״י ז״ל ומידי דהוה אמראות נגעים דבעו בה כהונה כדמפרש בסמוך:

מושרף את הפרה לעיניו. וא״ת ודילמא ההוא נמי שישרוף אחר אותה בפניו של אלעזר. י״ל דהא ליכא למי׳ כיון דלא כתיב לעיל מינה ונתתם אותה אל אלעזר כדכתיב גבי שחיטה:

למעוטי מאי כו'. עד למשמרת למי נדה. וא״ת ומנא לן דאתי למעוטי מידי. ועוד ליתו כולהו מלמשמרת. וי״ל דלא משמע להו דכתיב למשמרת אלא לעיקר הכשרה דפרה ותדע דהא כתב רחמנא אידך קראי לאשמועי׳ דלמשמרת לא קאי אכולהו. והיינו דאמרי׳ למעוטי מאי דאי לא אתא למעוטי מידי לשתוק וליתו כולהו מלמשמרת כך פירשו בתוספות:

שחיטת כל הקדשים כשירה בזר ואפי' לכתחילה וכן בכל הפסולים לעבודה חוץ מן התמיד שצריכה כהן לכתחילה ומתוך כך היו מפייסין עליה כמו שהתבאר וכן שחיטת פרו של כהן גדול ביום הכפורים ושחיטת פרה אדומה צריכה כהן לכתחלה שחיטת הפר בכהן גדול ושחיטת הפרה בכל כהן אבל בדיעבד אף שחיטת התמיד ואף שחיטת פר כהן גדול ביום הכפורים אע"פ שכתוב בה אהרן וחקה וכן פרה אדומה אע"פ שכתוב בה אלעזר וחקה שחיטתן כשירה בזר ובכל הפסולים:

פרה אדומה אין בה קדושת מזבח אלא קדושת דמים שהרי שחיטתה בהר המשחה אלא שאעפ"כ בקצת דברי' אנו דנין בה בדין קדשי המזבח כמו שביארנו בשני של עבודה זרה כ"ג א':

מראות נגעים כל חכם שהוא בקי בהן ובשמותיהן יכול לראותן ולדון אותן בטהרה או לטומאה אלא שהטומאה והטהרה תלויות בכהן כיצד זה שבו הנגע הולך לפני כהן ואם אין הכהן בקי הולך לו עמו אצל חכם והחכם רואה ודן ואם הוא דן את הנגע בטמא אומר לכהן אמור טמא והוא אומר ואם דנו בטהור אומר לו אמור טהור והוא אומר ואם דנו להסגר אומר הסגירהו והוא מסגיר כמו שיתבאר במקומו:

פרה אדומה צריך שלא יסיח דעתו ממנה משעת שחיטתה עד שתשרף ותעשה אפר וכל שעוסק בה בזמן זה ועשה מלאכה או נתעסק בדבר אחר פסולה וכן היסח הדעת פוסל במילוי המים לקדוש ר"ל שאם היה ממלא ונתעסק במלאכה אחרת בשעת המילוי או בשעת הולכתן או בשעה שמערן מכלי לכלי פסלו אבל אסופת אפר הפרה אחר שנשרפה וכריכת ארז ואזוב בשני תולעת והשלכתם לתוך השריפה אפילו היה מתעסק במלאכה אחרת אין בכך כלום וכן משנתקדשו המים ר"ל משהוטל האפר בתוכם אם הוליכן או עירן מכלי לכלי והוא מתעסק במלאכה אחרת אין בכך כלום:

ושל שעיר המשתלח משקל שני סלעים. תימה אי טעמא משום דבעי חלוקה בשני [שקלים] סגי דהא במצורע לא בעינן אלא שקל ושמא גמרא גמר לה דבעינן הכי:

חד אמר משקל שקל. דס"ל דלא בעינן כובד וא"נ בעינן כובד סגי ליה בהכי:

בשעיר המשתלח פליגי. תימה הכא נמי מ"ט דמ"ד (ארבעה) [עשרה] זוזים כי למה צריך כל כך אי משום חלוקה בשני שקלים סגי כדפרישית לעיל ובהא איכא למימר דפשיטא ליה דמשום פרסומי ניסא שמלבין צריך יותר:

רביא בר קיסי מכפר כשעיר המשתלח. אין זה סימן גמור דה"נ הוה מצי למימר כפרה אדומה דאמרינן במועד קטן (דף כח.) למה נסמכה פרשת מיתת מרים לפרשת פרה אדומה מה פרה אדומה מכפרת אף מיתת צדיקים מכפרת אלא זה היה יודע שהיו אומרים כשעיר המשתלח ועוד כי שעיר המשתלח כל עיקר לכפרה אבל פרה עיקרה לטהרה נאמרה:

אחת כשרה בזר ואחת פסולה בזר. וה"ה נמי בכהן הדיוט דכיון דאלעזר וחוקה כתיב בפרה ואהרן וחוקה ביוה"כ דכהן הדיוט פסול והא דנקט פסולה בזר משום דנקט זר גבי כשרה נקטיה גבי פסולה א"נ בזר אצלה קאמר והכי אמרינן בס"פ ד' אחין בשמעתא דזר ששימש בשבת קאמר יש כאן משום זרות כו' ומוקי לה בשחיטת פרו של אהרן כמ"ד שחיטת פרו בזר פסולה והא זר קאמר ומשני זר אצלו קאמר:

שחיטת פרה בזר פסולה. נראה דבעיא נמי בגדי כהונה כשאר עבודות ולמאן דמכשיר שחיטת פרה בזר לא תקשי מדתנן במסכת פרה (פ"ד מ"א) שחטה שלא בכ"ג פסולה ור' יהודה מכשיר משמע דאפילו מאן דמכשיר לא מכשיר אלא בכהן הדיוט דמצינו למימר דר' יהודה מכשיר אפילו בזר דלאו עבודה היא:

שאני פרה דקדשי בדק הבית היא. מכאן קשה לרבי על הא דאמר במסכת ע"ז בפרק אין מעמידין (דף כג:) ש"מ פרה קדשי מזבח היא דאי קדשי בדק הבית מי מיפסלא ברביעה ומשני שאני פרה דחטאת קרייה רחמנא אלא מעתה תיפסל ביוצא דופן אלמה תניא ור"ש מכשיר משמע שר"ל אלא מעתה דפסלה פרה ברביעה מטעמא דחטאת קרייה רחמנא תיפסל ביוצא דופן אפילו לר"ש דמסתמא לא פליג בהך דרשא על רבנן דבשלמא אי אמרת קדשי מזבח היא מצינו למימר דפליג ר"ש ואית ליה קדשי בדק הבית היא אלא כיון דאמרי חטאת קרייה רחמנא תיפסל ביוצא דופן אפילו לר"ש וכ"ת ר"ש לית ליה כו' אלא שאני פרה הואיל ומום פוסל בה כו' משמע שסותר טעמא דחטאת קרייה רחמנא ובא לומר דלר"ש דמכשיר ביוצא דופן הויא קדשי בדק הבית ולרבנן הוי קדשי מזבח והשתא קשה דבשמעתין דהכא משמע דקדשי בדק הבית היא אפילו לרבנן דר"ש וכן בספ"ק דשבועות (דף יא:) קאמר גבי פרה נפדית על כל פסול שבה כו' שאני פרה דקדשי בדק הבית היא מקמי דלוקי לה התם כר"ש וגם בכל שיטת התלמוד דאמרינן פרה קדשי בדק הבית בפ"ק דזבחים (דף יד:) ובפרקא)צ"ל חטאת העוף דף סח. המזבח מקדש ובפ"ק דמנחות (דף ו:) ובפ"ג דבכורות (דף כה.) [גבי] ר' יוסי בן המשולם ובתמורה פרק אלו קדשים וכי נעמיד כל התלמוד דלא כרבנן דר"ש ע"כ נראה לרבי דה"פ התם אלא מעתה תפסלב)צ"ל ביוצא דופן. כזבח כלומר כיון דפסל' בה רביעה בין לר' אליעזר דהתם לעיל בין לרבנן דידיה אי מטעם דקדשי מזבח אי מטעם דחטאת קרייה רחמנא תיפסל ביוצא דופן אלמה תניא כו' ור"ש מכשיר ומסתמא אינו חולק על ר"א ורבנןג)צ"ל רבותיו. ורבותיו דפסלי לה לעיל ברביעה והוא יכשירנה אלא הואיל ומום פוסל בה כו' כלומר לעולם קדשי בדק הבית היא לכ"ע ולר"ש [הוי] טעמא משום [הואיל] דמום פוסל בה כו' ולרבנן טעמא משום דחטאת קרייה רחמנא והשתא א"ש הא דאמרינן בפ"ק דחולין גבי מנא לן דאזלינן בתר רובא דחטאת קרייה רחמנא דהיינו כרבנן דר"ש ומיהו אף ר"ש גופיה יכול להודות שם באותה דרשא דהא בספרי מפקינן נמי פסול שלא לשמה דהוי פסול בגופה ומיהו י"ס דגרסי גירסא אחרת במס' ע"ז פרק אין מעמידין ומשמע מינה כפירוש ראשון אלא מעתה תיפסל ביוצא דופן כו' עד מודה ר"ש לענין קדשים שאינו קדוש ואלא מאי קדשי מזבח היא תיפסל ביוצא דופן אלמה תניא ור"ש מכשיר האי מאי אי אמרת בשלמא קדשי מזבח היא היינו דפליגי ר"ש ורבנן אלא אי אמרת קדשי בדק הבית היא מי פסל' בה רביעה כו' לעולם אימא לך קדשי בדק הבית היא ולענין רביעה אפילו ר"ש מודה דפסולה דכתיב כי משחתם בהם וגו' וזה משמע כפירוש ראשון שפירש וגם בפ"ק דשבועות בסוגיא שהבאתי לעיל בתר דמסיק התם אלא שאני פרה הואיל ודמיה יקרים [גריס] והאי תנא דס"ל קדשי מזבח היא מני רבנן היא דפליגי עליה דר"ש בפ' אין מעמידין ופירוש משובש הוא בספרים ואין זה לשון תלמוד דלא מוכח התם מידי שצריך לסבור דפרה קדשי מזבח היא כי מה שצ"ל שם טעמא דדמיה יקרים לאו משום דהויא קדשי מזבח כדס"ד מעיקרא דהא לבסוף מוקי לה כר"ש דאית ליה קדשי בדק הבית ובספר רבינו יעקב בע"ז שאני פרה הואיל והמום כו' ואין כתוב בה אלא שאני כו' וכן ניחא לפירוש זה שפירש בלא אלא דהא לא הדר ביה מטעמא דחטאת קרייה רחמנא ואפילו לפי הספרים שכתוב בהם אלא שפיר אתא דאליבא דר"ש חוזר:

ורב חד בשחיטה וחד בשריפה וצריכי. תימה לרב דאית ליה לקמן דאפילו כהן הדיוט כשר מהזאה ואילך לוקמא לקרא כפשטיה שיהיה כהן שורף ואלעזר רואה י"ל דאה"נ אלא ניחא ליה למידרשינהו כולהו בחדא גוונא. ה"ר אלחנן. והא דתניא בספרי ושרף את הפרה לעיניו שיהא אחר שוחט ואלעזר רואה היינו דלא כרב ושמואל דהכא:

למעוטי מאי. וא"ת למה יש לנו לומר שבא למעט אדרבה אית לן למילף מינייהו י"ל שהמקשה היה יודע דדרשינן היסח הדעת מלמשמרת אלא לא הוה ידע דמוקמינן ליה לאסיפת אפרה ומילוי מים וקידוש א"נ הוה מיבעיא ליה דהא קרא דלמשמרת והני תרי קראי שני כתובין הבאים כאחד נינהו ועל כרחין באו למעט. ריב"א:

שחיטה לאו עבודה היא. אי קשיא והא אמרן בפירקין דלעיל יכול לא מירק יה אפסול. א"כ הויא לה עבודה וכל עבודת יוה"כ אינה כשרה אלא בו אלמא אפי' מירוק דתמיד של שחר אם הי' מעעב הי' צריך כ"ג שחיטות הפר לא כ"ש תשובה ס"ל לרב דדוקא עבודת יוה"כ צריכה כ"ג אבל עבודה דלאו יוה"כ נמי דוקא עבודה שאינה כשירה בזר אבל השחיטה שהיא כשירה בכל מקום בזר לא ביעא כהן גדול:

בפרש"י בד"ה של פרה כו' חלוקה משקל שני סלעים ודיה בכך של כו' הד"א וכצ"ל והשאר טעות הוא ודו"ק:

בד"ה ה"ג כו' ובד"ה ומילוי מים לתת לתוך אפר להזות הס"ד כצ"ל:

תוס' בד"ה כי אתא רבין כו' דלר' יונתן לית ליה כובד כו' עכ"ל לא ידענא מהיכא פסיקא להו דר' יונתן לית ליה כובד ואפשר דהוה גרסי בברייתא דמייתי רבא כובד תנאי היא דתניא למה כורכן כדי שיהא כולן באגודה אחת דברי ר' יונתן כו' אבל בכל הספרים גרסינן דברי רבי גם נראה מדבריהם דהוה גרסינן כי אתא רב דימי אמר ר' יונתן שלש לשונות שמעתי כו' ובכל הספרים גרסי' א"ר יוחנן כו' וק"ל:

בד"ה למעוטי מאי כו' דע"כ היסח הדעת לא פסיל בכולהו כו' כצ"ל:

גמרא וההוא יומא נח נפשיה דרביא ב"ק כו'. נ"ל דסתמא דגמרא קא"ל דההוא יומא ר"ל ביום דאמר ר"י מדיפתי לרבינא ודלא כדמשמע לכאורה מפרש"י דההוא יומא קאי על אותו יום דאיפלגו רשב"ח ורבנן וכ"ז מדברי ר' ירמיה כי רביא ב"ק נראה שהיה אמורא ולא היה בזמן התנא רשב"ח וגם נ"ל דזהו רבין ב"ק שהיה בימי רבינא בחולין (כ ב) ונפל ט"ס בחד מקום. ואשכחן בב"ב (סג) רבינא ב"ק ואולי גם שם ט"ס:

בסה"ע ומילוי מים וקידוש. כ"נ דצ"ל וכן בפרש"י. וכ"נ מתוס' לקמן (ע"ב) ד"ה למשמרת:

תד"ה כי אתא כו' משקל י' זוז (כצ"ל). אע"ג דריו"נ לא חייש לכובד כו'. נראה דהיה בגירסתם לעיל במקום אר"ח אמר רב א"ר יונתן עץ ארז כו' שקלטתן כו'. והרש"א שכ' דגירסתם בברייתא דלמה כורכן היה דברי ר' יונתן ונמשך אחריו הגרי"פ תמוה דלפ"ז איך יתיישב מש"כ שמא רבין ס"ל כשינויא דאביי דמ"מ מדקאמר כדי שיהיו כולן באגודה אחת מוכח דל"ל כובד. גם לא מצינו שיחלוק ריו"נ עם ראב"ש:

גמ' דרביא בר קיסי. נ"ב חולין דף כ ע״ב (שם איתא רבין ועי' ב"ב דף סג ע״א):

שם רביא בר' קיסי. כצ"ל:

שחיטת פרה בזר פסולה ולשמואל כשירה הקשו הת"י מדתנן במס' פרה פ"ד שחטה שלא בכהן גדול פסולה ור' יהודא מכשיר משמע אפילו מאן דמכשיר לא מכשיר אלא בכהן הדיוט דמצינו למימר דר' יהודא מכשיר אפי' בזר דלאו עבודה היא ולא נראה דלא דק בזה דאם איתא דר' יהודא ורבנן פליגי בפלוגתא דרב ושמואל לא הוי שתיק הגמ' מלומר כתנאי כי כן דרך הגמ' בכל מקום ועוד דאי אפשר לומר דפליגי אמוראי במאי דפליגי תנאי במתניתין דאם כן לימא מר הלכה כמר ומר הלכה כמר אלא ודאי תרתי מילי נינהו ושם במתניתין לא בשחיטת פרה פליגי ולא מיירי התם משחיטה כלל אלא אי לדורות נעשית בכהן גדול או בכהן הדיוט והיינו דאמרינן לקמן איכא דאמרי לדורות בכהן גדול ואיכא דאמרי לדורות בכהן הדיוט ואפלוגתא דר' יהודא ורבנן דהתם קאי ומה שהביאו הת"י שחטה שלא בכהן גדול פסולה אלמא בשחיטה פליגי ליתא דהתם לא קאמר שחטה שלא בכהן גדול אלא שלא בכהן גדול סתמא ואשאר עבודות קאי ולא אשחיטה והכי תנן התם פרת חטאת ששחטה שלא לשמה קבל והזה שלא לשמה פסולה ושלא רחוץ ידים ורגלים פסולה ור"א מכשיר ושלא בכהן גדול פסולה ור' יהודא מכשיר, וסברי התוס' דהאי שלא בכהן גדול אשחיטה דמיירי ביה רישא שחטה שלא לשמה קאי וליתא אלא אהא דקאמר בתר הכי קבל והזה שלא לשמה קאי ור' יהודא דמכשיר היינו בכהן הדיוט ולא מיירי מזר תדע דאי האי שלא בכהן גדול אשחיטה דאתחיל בה ברישא קאי אם כן מציעתא דשלא רחוץ ידים ורגלים נמי קאי אשחיטה הוי ליה לר' יהודא נמי לאפלוגי בהא ולהכשיר בשלא רחוץ כמו שמכשיר בזר הוא הדין ודאי דלא בעי רחוץ אלא ודאי האי שלא רחוץ ושלא בכהן גדול אשאר עבודות דאיירי ביה רישא קאי והא דר' אליעזר ור' יהודא תרי טעמי נינהו דר' אליעזרלא בעי ריחוץ הואיל ונעשית בחוץ וקרא גבי ריחוץ בבואם אל אהל מועד ואל המזבח כתיב ומ"מ מודה לרבנן דצריך כהן גדול ור' יהודא סבירא ליה דאין צריך כהן גדול ומ"מ בריחוץ מודה לרבנן דצריך דתרי מילי נינהו ולא תליא זה בזה ועוד דבתר פלוגתא דר' יהודא ורבנן תנן התם סתמא ובמחוסר בגדים פסולים ומשמע דכולי עלמא מודו בהא ואי כולה מתניתין אשחיטה הוי ליה לר"י לאפלוגי נמי בהא ולהכשיר אלא ודאי כדפירשתי:

חד אמר פרה פסולה פרו כשירה וחד אמר פרו פסולה ופרה כשירה ונראה לי דפרה כשירה לא דמי לפרו כשירה דאידך דלמאן דאמר פרה כשירה אפילו לכתחילה שוחטה זר דכיון דחוקה לא קאי אשחיטה והאי ושחט אותה לפניו היינו שיהא זר שוחט ואלעזר רואה ולא נכתב כהן גבי שחיטת פרה ממילא לכתחילה נמי מותר לזר לשחוט כמו בכל הקדשים שזר שוחטן אפילו לכתחילה כדאיתא ריש פ"ב דזבחים (דף ל"ב) אבל למ"ד פרו כשירה היינו דווקא בדיעבד דחוקה אשחיטה לא כתיב דלאו עבודה היא אבל לכתחילה לא מבעי דאין לזר לשוחטו אלא אפילו כהן אחר חוץ מכהן גדול נמי לא דהא כתיב גבי שחיטת פר אהרן דמשמע אהרן דווקא וכפי' לעיל בפ"ג בסוגי' דקרצו בכמה ושם נתבאר. עוד נראה נפקא מינה בין פרה לפרו דלמ"ד שחיטת פרה בזר פסולה דמי לשאר עבודות דצריכה בגדי כהונה וריחוץ ידים ורגלים ושאר דברים ככל עבודות אבל בשחיטת פרו למ"ד פסולה בזר לאו משום דבעי כהונה אלא משום דבעי בעלים דוקא ואם כן אינו צריך בגדי כהונה ושאר דברים שפוסל ומיחל עבודה דהא לאו משום דעבודה היא אתינן עלה אלא משום דבעי בעלים דוקא משום הכי אין שחיטתו אלא בכהן גדול דוקא וכמו שכתבתי שם ולקמן ומ"מ לאו עבודה היא הלכך אין פסולי עבודה פוסלין בה ולמאי דפי' הא דקאמר רב פרה פסולה ושמואל קאמר פרו פסולה לאו חדא מחתא מחתינהו:

מאי שנא פרו דכתיב אהרן וחוקה משמע לשמואל אע"ג דשחיטה לאו עבודה היא אפילו הכי עיכובא דחוקה עלה נמי קאי. וקשה לי הא בפרק קמא דמנחות (ד' ה') אמר ריש לקיש דמנחת העומר שנקמצה שלא לשמה כשירה ושיריים אין נאכלין עד שיביא מנחת עומר אחר ויתירנה ופריך מקרב היכי קרבה ממשקה ישראל מן המותר לישראל ומשני רב אדא בר אהבא קסבר ריש לקיש אין מחוסר זמן לבו ביום ומתיב ר' פפא הקדים חטאתו לאשמו לא יהא א' ממרס בדמה אלא תעובר צורתה ותצא לבית השריפה ופריך ואמאי מותיב רב פפא והא רב פפא הוא דאמר שאני הלכות מצורע דכתיב בה הויה פי' והויה עיכובא משמע וקאמר רב פפא הכי קא קשיא ליה אימא הני מילי עבודה שחיטה לאו עבודה היא ואי אין מחוסר זמן לבו ביום יהא אחר ממרס בדמה ולקרב אשם והדר לקרב חטאת ומחמת קושיא זו הדר ביה מההוא שנויא דאין מחוסר זמן לבו ביום והשתא מאי קשיא ליה לרב פפא האיכא שמואל הכא דסבירא ליה דחוקה דמשמע עיכובא אשחיטה נמי קאי אע"ג דלאו עבודה היא ואם כן הכי נמי איכא למימר דהויה דמצורע נמי קאי אפילו אשחיטה אע"ג דלאו עבודה היא דמאי שנא עיכובא דהויה מעיכובא דחוקה הא ודאי דא ודא אחת היא ואם כן מאי פריך התם אדריש לקיש דלמא כשמואל סבירא ליה דכל היכי דרבי קרא לעיכובא אשחיטה נמי קאי והתוס' הקשו מהא דפריך בפרק קמא דזבחים ובפ"ק דמנחות (דף ו') והאמר רב שחיטת פרה בזר פסולה ומשני שאני פרה דקדשי בדק הבית היא ליפרך מפרו של אהרן למאן דאמר פסולה בזר דליכא למימר הכי ותי' דמהא ליכא למיפרך דהתם לאו משום דעבודה היא דהא פסולה אפילו בכהנים אלא בכהן גדול לחוד אלא גלי רחמנא דבעינן בעלים מידי דהוי אסמיכה דלאו עבודה היא ובעי בעלים ויפה תירץ על קושיתם דהתם מיירי דאין ללמוד משחיטה דאשכחן דפסולה בזר ש"מ דעבודה היא דשאני הכא דלא משום טעמא דעבודה פסולה בזר אלא פרו היינו טעמא דבעינן בעלים אבל הא ודאי קשה כיון דמ"מ למ"ד שחיטת פרו בזר פסולה בעל כרחך חוקה אשחיטה קאי אע"ג דאין טעם הפסול משום עבודה אלא היינו טעמא דבעי בעלים תיתי מהי תיתי מ"מ חזינן דכל היכא דכתב רחמנא עיכובא אשחיטה נמי שדינן לה אע"ג דלאו עבודה היא אם כן הכא נמי האי עיכובא דהויה דכתב רחמנא גבי מצורע שדינן לה נמי אשחיטה אע"ג דלאו עבודה היא דאנן נמי לאו מטעם עבודה אתינן למפסל בהא דהקדים חטאתו לאשמו אלא מדכתב רחמנא שחיטת אשם קודם לשחיטת חטאתו וכתב רחמנא הויה לעיכובא אהקדמת שחיטת זה לזה נמי קאי כדקאי עיכוב דחוקה לשמואל אשחיטת פרו נמי דבעי בעלים ואם שחטו אחר פסול:

ורב שלא יסיח דעתו ממנו קשה לי מנא ליה לרב להוציא המקרא ממשמעותיה דהא פשטיה דקרא דושחט אותו לפניו משמע שיהא אחר שוחט לפני אלעזר והוא רואה והאיך דריש להאי לפניו שלא יסיח דעתו ומ"מ הוא בעצמו שוחט הא בכל מקום שדורשין להוציא קרא ממשמעותי' הוא על ידי איזה יתור או שאי אפשר לומר כפשטיה והכא מאי איכא למימר:

ושמואל שלא יסיח דעתו מנא ליה נפקא ליה מושרף את הפרה לעיניו משום דנפקא ליה שחיטה משריפה וקשה לי הא בספרי תנא ושחט אותה בא הכתוב ולימד על הפרה שתהא מלאכה פוסלה בשחיטתה ושרף את הפרה בא הכתוב ולימד שתהא מלאכה פוסלה בשריפתה והביאו רש"י בפ"ב דחולין (דף כ"ט) גבי הא דמייתי התם כל העוסקים בפרה מתחילה ועד סוף מטמאין בגדים ופוסלין אותה במלאכה אחרת והשתא לשמואל דלמד שחיטה משריפה לענין הסח הדעת גבי מלאכה נמי נילף משריפה וי"ל דלשמואל ניחא משום דהתם אמר דכל העוסקים בה מטמאין בגדים ותנן בספ"ד דפרה לעולם מועלין בה ומרבין לה עצים ומעשיה ביום ובכהן והמלאכה פוסלת בה עד שתעשה אפר והא אפילו השלכת עץ ארז ואזוב נמי בכלל עד שתעשה אפר וש"מ דמלאכה פוסלת בהן ועוד הא קתני הא דמלאכה פוסלת בהדי ביום ובכהן והני נמי נעשים ביום ובכהן כדאמרינן לקמן והשתא מנא ליה הא כיון דלאו גופה דפרה נינהו דהא מהאי טעמא ממעטינן להו לקמן מהיסח הדעת אלא ודאי ש"מ מדכתב רחמנא גבי היסח הדעת דפוסל בשחיטה ובשריפה ול"ל נילף שחיטה משריפה והוא הדין לכל מעשה דבגופה יש ללמוד משריפה מהדר ומכתב בשחיטה למה לי אם אינו ענין לדברים שבגופה תנהו ענין להשלכת עץ ארז ואזוב אע"ג דלאו גופה דפרה נינהו אפילו הכי מלאכה פוסלת בהו וכ"מ כדפי' בספרי עצמו דקאמר ושחט אותה מלמד שתפסל במלאכה אחרת בשחיטתה ושרף את הפרה מלמד שתפסל במלאכה אחרת בשריפתה הא עד שלא יאמר יש לי בדין אם פוסלת בשחיטתה לא תפסול בשריפתה אלא בא הכתוב ולימד על הפרה שתהא מלאכה פוסלת בה משעת שחיטתה עד שתעשה אפר ובלשון הזה כתב הר"ש בסוף פ"ד דפרה ומשמע כדפי' ואדרבה לפי זה קשה לי אדרב דמצטרך קרא לשחיטה בפני עצמה לענין הסח הדעת ולשריפה בפני עצמה דחד מחברי' לא ילפינן לה דהשתא תרווייהו צריכי לגופיה אם כן גבי מלאכה מנא ליה דפוסלת בהעץ ארז ואזוב דלאו גופה דפרה נינהו כיון דפסול מלאכה דכתב רחמנא גבי שחיטה ושריפה לגופיה איצטריך ונהי דכל שאר עבודות דמגופה דפרה איכא למילף משחיטה ושריפה אבל הני מנא ליה וי"ל לפי מה שכתבו התוס' לקמן ניחא שהקשו למאי איצטרך קרא בכל הני ג' באסיפת הפרה ומלוי וקדוש למשמרת לפסול בהסח הדעת לכתוב בחד וליתו אינך מיניה ותי' דהייתי ממעט מי שלא נאמר בו למשמרת הואיל וכשר באשה כבאיש ולא הייתי ממעט להעץ ארז ואזוב דפסול באשה והכא נמי גבי פסול מלאכה מרבה אני נמי להעץ ארז ואזוב הואיל ופסול באשה אע"ג דל"ג דפרה הן הואיל ודמי לשחיטה ושריפה דגלי בהו רחמנא פסול מלאכה כפסול אשה אבל שחיטה ושריפה לא אתיא חד מחבריה מטעמא אחרינא דמפרש ואזיל דשחיטה תחילת עבודה היא ושריפה דהשתא מתכשרא פרה:

(מב א) וההוא יומא נח נפשיה דרביא בר קיסי.—עי' בפי' רש"י. אבל בהגהות רש"ש פי' ההוא יומא דאמר כן ר' ירמיה מדיפתי. ורבין בר קיסי שבזמן רבינא (חולין כ ע"ב) הוא עצמו רביא בר קיסי דהכא. והנה כבר הקדימו בפירוש זה בסדר הדורות ע' רביא בר קיסי (ע"ש). וגם יש להוסיף שבה"ג הלכות שחיטת חולין באמת גרס בחולין שם: אמר רבינא אמר לי רביא בר קיסי*[וכ"ה הנוסח בדפוסים ישנים בגמרא וברש"י, בכתבי יד נשתבש: רבא, רמי, עי' ד"ס הע' ת'.].

של פרה משקל עשר זוז. דבעיא כובד: של שעיר. דבעיא חלוקה משקל שני סלעים ודייה בכך: של מצורע. דלא הא ולא הא סגי ליה בשקל: הכי גרסינן פליגי בה ר''ש בן חלפתא ורבנן בפרה: וסימן. שלא תטעה לומר שאחד היה אומר משקל שני סלעים משנה זו תהא לך סימן ששנינו (מנחות דף קי.) אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים בסימן זה תזכור לומר שהאחד נתן בה שיעור המרבה מכולן והאחד נתן בה שיעור וקא ממעט מכולן אבל שיעור בינוני לא הוזכר כאן: לא בפרה פליגי. בלשון של פרה: וההוא יומא. דאיפליגי בה נח רביא בר קיסי. שם חכם: מכפר. מיתת צדיקים מכפרת כדאמר בעלמא (מועד קטן דף כח.) למה נסמכה מיתת אהרן לבגדי כהונה לומר לך מה בגדי כהונה מכפרין אף מיתת צדיקים מכפרת: של פרו. פר כהן גדול של יוה''כ: אלעזר וחוקה. אלעזר כתיב בה ונתתם אותה אל אלעזר הכהן וגו' (במדבר יט) וכתיב (שם) זאת חקת התורה וכל היכא דכתי' חוקה עיכובא הוא: אהרן וחוקה. דכתיב (ויקרא טז) והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו וכפר וגו' ושחט את פר החטאת אשר לו וגו' וכתיב באחרי מות בענינא (שם) והיתה זאת לכם לחקת עולם לכפר על בני ישראל: שחיטה לאו עבודה היא. ולא קיימא חוקה אשחיטה: שאני פרה דקדשי בדק הבית היא. כלומר אין בה קדושת המזבח אלא קדושת דמים בעלמא שהרי שחיטתה בהר המשחה הלכך אין צד עבודות נחלקות בה וכל העבודות שוות בה: ולא כן דכן הוא. בתמיה אשחיטת פרו דקדושת הגוף היא לא כתיבא חוקה ואשחיטת פרה כתיבה חוקה ומיפסלא בזר: אמראות נגעים. דכתיב (ויקרא יג) (כנגע נראה) והובא אל אהרן הכהן: ושחט אותה לפניו. מדכתיב לפניו מכלל דהשחיטה לאו אאלעזר קאי אלא ושחט אותה אחר לפני אלעזר: ורב. לעולם אלעזר שחטה ומאי לפניו שלא יסיח דעתו משמירתה: דהשתא הוא דמתכשרא פרה. שהרי כל עצמה אינה עשויה אלא לאפרה: למעוטי מאי. דלא פסיל בה היסח הדעת במעשה פרה: אסיפת אפרה. ואסף איש טהור וגו' (במדבר יט): ומילוי מים. לתת לתוך אפר להזות: לקידוש. היא נתינת מים על האפר ומערבן יחד:
כי אתא רבין פירשה משמיה דר' יונתן של פרה משקל י' סלעים. משום כובד אע''ג דר' יונתן לא חייש לכובד כדאמר רבא תנאי היא דלר' יונתן לית ליה כובד שמא רבין ס''ל כשינויא דאביי דאמר כאן בקולחת כאן בנכפפת ואפי' לספרים דגרסי כי אתא רבין פירשה משמיה דר' יוחנן צריך לתרץ כן דמ''מ אליבא דר' יונתן פירשה דאיהו אמר ג' לשונות שמעתי אי נמי י''ל ג' לשונות שמעתי דקאמר אליבא למאן דאית ליה כובד ושמעתי קאמר וליה לא סבירא ליה: שחיטה לאו עבודה היא. בכל דוכתא פרש''י משום דכשירה בזר ותימה הוא דבפ''ק דזבחים (דף יד:) פריך והרי שחיטה דא''א לבטלה וכשירה בזר ומשני שחיטה לאו עבודה היא והשתא מה תשובה היא זו שהרי הקשה שהיה לה ליפסל בזר כיון דא''א לבטלה ופירש רבינו יעקב מאורליינ''ש דלאו עבודה היא דנוהגת אפי' בחולין וקשה א''כ מאי פריך עלה התם והאמר רב שחיטת פרה בזר פסולה בשלמא לפרש''י פריך שפיר אבל לפירוש רבינו יעקב מאי פריך נהי דשחיטת פרה פסולה בזר מ''מ לאו עבודה היא כיון דנוהגת נמי בחולין והיה נראה ליישב פרש''י כן ולפרש שחיטה לאו עבודה היא כיון דהוכשרו בה כל הפסולין ואפי' נשים ועבדים וטמאים מסתמא לא חשיבא עבודה לפני המקום מאיזה טעם שיהא או משום דנוהגת נמי בחולין או משום טעמא אחרינא והדר פריך מנא לך דלאו עבודה היא מדהוכשרו בה כל הפסולין והלא יש שחיטה שהיא פסולה בזר כגון שחיטת פרה ורבינו שמשון מפרש לאו עבודה דגבי קבלה בעינן שהמקבל יעמוד בפנים ובשחיטה אם עמד והושיט ידו לפנים ושחט כשר כדדרשינן בפרק כל הפסולין (שם דף לב:) בן הבקר לפני ה' והוא בעצמו הקשה לשמעון התימני דפליג התם ואמר שיהו ידיו של שוחט לפנים מן הנשחט מאי איכא למימר מיהו מצי למימר דאפי' לשמעון התימני שחיטה לאו עבודה היא שהרי בקדשי קדשים צריך שיעמוד המקבל בצפון כדדרשינן בפרק איזהו מקומן (שם דף מח.) מולקח לו יקח ובשוחט לא בעינן שיעמוד השוחט בצפון וכי פריך בפ''ק דזבחים (דף יד:) ובפ''ק דמנחות (דף ו:) והאמר רב שחיטת פרה בזר פסולה ומשני שאני פרה דקדשי בדק הבית היא תימה ליפרך מפרו של אהרן למאן דאמר פסולה בזר ולא הוה מצי לשנויי הכי ואמר לי מורי הרב ר' שמואל בר שלמה בשם הר' יוסף קלצון זצ''ל דמהתם ליכא למיפרך דהתם לאו משום דעבודה היא דהא פסולה אפי' בשאר הכהנים אלא בכ''ג לחודיה אלא גלי רחמנא דבעינן בעלים מידי דהוה אסמיכה דלאו עבודה היא דבעינן בעלים: שאני פרה דקדשי בדק הבית היא. והכי נמי אמרינן בפ''ק דזבחים (דף יד:) ובפ''ק דמנחות (דף ו:) ובפ''ק דשבועות (דף יא:) וקשה מכאן לפרש''י שפירש בריש פ' אין מעמידין (ע''ז דף כג: ושם) גבי ש''מ פרה קדשי מזבח היא דאי קדשי בדק הבית היא מי מיפסלא ברביעה אלא מעתה תיפסל ביוצא דופן אלמה תניא ופסולה ביוצא דופן ור''ש מכשיר אלא שאני פרה הואיל והמום פוסל בה דבר ערוה ועבודת כוכבים פוסל בה ופרש''י דלרבנן קדשי מזבח היא ולהכי מיפסלא ברביעה וביוצא דופן ולר''ש קדשי בדק הבית היא ולהכי לא מיפסלא ביוצא דופן והאי דמודה ר''ש דמיפסלא ברביעה משום דכיון דהמום פוסל בה דבר ערוה ועבודת כוכבים פוסלין בה וקשה לפי' דא''כ כל סתמי דהש''ס בכמה דוכתי דקאמר פרה קדשי בדק הבית היא כר''ש ולא כרבנן ושם מפורש ובפרק קמא דחולין (דף יא. ד''ה חטאת) בשמעתא דמנא הא מילתא דאזלי בתר רובא הארכתי: . למעוטי מאי אילימא למעוטי אסיפת אפרה כו'. תימה לי מאי קאמר למעוטי מאי וכי חובה הוא שיש לי למעט וליכא למימר משום דהוי שחיטה ושריפה שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין דאדרבה אינן באין כאחד דהא מיצרך צריכי ונראה דע''כ היסח הדעת לא פסיל בכולהו דאי פסיל בכולהו מאי איצטריך למיכתב בשחיטה ובשריפה דלא אתו מהדדי ליכתביה גבי אסיפת אפרה או מילוי מימיה או באחת מן השאר שאינן תחילת עבודה ולא עבודה דהשתא הוא דמתכשרה פרה וניתו כולהו וניגמר מינה למאי הילכתא כתביה בתרתי שיש בכל חדא מילתא דחשיבותא אלא שמע מינה למעוטי עבודה שאין לה שום חשיבותא דלא פסל בה היסח הדעת והיינו דקאמר למעוטי מאי:
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי
מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד