יומא מג ע"א

דף מג - א

איכא בינייהו ההבדל ביניהם הוא במקרה  דאפיק חמור בהדה, שהוציא חמור יחד עם הפרה האדומה.

לדעת רבי שלא דורשים את טעם הכתוב, אסור לעשות כן, שהרי התורה אמרה "אותה" - לבדה. ואין חילוק בין חמור לפרה.

אבל לדעת רבי שמעון, שטעם הפסוק שאמר "אותה" - לבדה" הוא משום שלא יאמרו שחורה שחטו, או שתים שחטו, כל זה שייך בהוציא פרה אחרת עמה. אבל אם הוציא עמה חמור אין חשש שהרואים יאמרו ששחטו חמור. ^[1]

ג. ועולא ממשיך לדרוש את המקרא בסדר עבודת יום הכיפורים:

"ושחט אותה לפניו".

ודרשו חכמים:

"ושחט אותה", דוקא אותה. מכאן שלא ישחוט פרה אחרת עמה. ^[2] "לפניו" -

לדעת רב שפוסל שחיטה בזר, דרשו: מכאן שלא יסיח דעתו ממנה.

ולדעת שמואל שמכשיר שחיטה בזר, דרשו: מכאן שיהא זר שוחט ואלעזר רואה. ^[3]

ד. "ולקח אלעזר הכהן מדמה באצבעו והזה אל נכח פני אהל מועד מדמה שבע פעמים". ופסוק זה מדבר בקבלת הדם והזאתו. ^[4]

מדוע הוזכר אלעזר במקרא זה?

לשמואל הסובר כי שחיטת הפרה שהוזכרה במקרא הקודם כשרה בזר, כתבה התורה כאן "אלעזר" כדי לאהדוריה לאלעזר. להחזיר את קבלת הדם והזאתו לאלעזר, לומר שהעבודות הללו פסולות בזר. ^[5] ואילו לרב הסובר ששחיטת הפרה שהוזכרה במקרא הקודם פסולה בזר, אם כן אין צורך לומר כאן "אלעזר". שהרי אפילו אם היה כתוב "ולקח מדמה באצבעו" [בלא "אלעזר"] היה מובן מאליו שהפסוק מדבר על אלעזר שהוזכר בפסוק הקודם.

וממילא, הוי מיעוט אחר מיעוט - פעמיים מיעט הכתוב שדוקא אלעזר כשר, ולא אחר. וכלל אמרו חכמים: "אין מיעוט אחר מיעוט בא, אלא לרבות".

ומרבים ממה שנאמר "אלעזר" פעמיים דאפילו כהן הדיוט כשר לקבלת הדם והזאתו, ואין צריך שדוקא אלעזר יקבל את הדם ויזה. ^[6]

ה. בהמשך הפרשה מתבאר, שאחרי קבלת דם הפרה והזאתו, היה שורף את הפרה. ^[7] ונאמר בפסוק ו: "ולקח הכהן עץ ארז ואזוב ושני תולעת והשליך אל תוך שריפת הפרה". למה הוזכר במקרא זה "הכהן"?

לשמואל הסובר כי העבודות שהוזכרו במקרא לעיל [מקבלת הדם ואילך] נעשו דוקא על ידי אלעזר, נאמר כאן "הכהן", ללמדך על עבודה זו דאפילו בכהן הדיוט היתה נעשית.

והרי זה "משמע מוציא מיד משמע". שעבודה זו [השלכת עץ ארז וכדומה] היא שונה מהעבודות שקדמו לה. שהרי קבלת הדם והזאתו [ושריפת הפרה] לדעת שמואל נעשו דוקא על ידי אלעזר. ואילו השלכת עץ ארז כשרה בכהן הדיוט.

ואילו לרב, שגם העבודות שהוזכרו במקראות הקודמים כשרות בכהן הדיוט, אם כן "הכהן" שהוזכר כאן הוא בגדר "משמע ממילא". שהרי גם אם לא היתה התורה מפרשת שהכהן היה משליך את הארז, היינו מבינים דבר זה מעצמנו, מפני שהמקראות שלפניו מדברים בכהן הדיוט.

ומעתה קשה לדעת רב, מדוע הוזכר "הכהן" במקרא זה? ומבארינן: [לרב], אצטריך הוצרך הכתוב לומר "הכהן", מפני שאילו לא נאמר "הכהן" סלקא דעתך אמינא, היה עולה בדעתך לומר, כיון דלאו גופה דפרה נינהו - שמאחר ועץ הארז ושני התולעת והאזוב אינם גוף הפרה עצמה, לכן לא ליבעי כהן, לא נצטרך כהן בהשלכתם.

קא משמע לן השמיע לנו הכתוב שצריך כהן בהשלכתם.

ו. ובהמשך הפרשה נאמר בפסוק ז:

"וכבס בגדיו הכהן".

"הכהן" שהוזכר בפסוק זה הוא בגדר "משמע ממילא", שהרי בפסוק הקודם [השלכת הארז] הוזכר הכהן. וגם אילו לא הוזכר כאן הכהן, היה מובן ממילא שהפסוק מדבר על הכהן שהוזכר לעיל.

ואם כן למה הוזכר במקרא זה "הכהן"?

מכאן דרשו: "הכהן" - בכיהונו. כיון ש"הכהן" נכתב בסמוך ל"בגדיו" ["וכבס בגדיו הכהן"] דרשו שבגדיו יהיו בגדי כהונה [כאילו אמר הכתוב "וכיבס בגדיו שבכיהונו]. ^[8] ז. ונאמר בהמשך פסוק ז: "וטמא הכהן עד הע רב"

וגם "הכהן" שהוזכר כאן הוא בגדר "משמע ממילא", שהרי המקרא שלפניו מדבר בכהן.

ואם כן למה הוזכר במקרא זה "הכהן"?

מכאן דרשו: בא הכתוב ללמד, שדין "כהן בכיהונו", שצריך ללבוש בגדי כהונה, נוהג גם לדורות [ולא רק בפרה האדומה הראשונה שעשו במדבר].

ומקשינן: הניחא דרשה זו [ש"כהן בכיהונו" נוהג לדורות] למאן דאמר שפרה אדומה לדורות בכהן הדיוט. שלדבריו שפיר מובן שלולא שנאמר "הכהן" פעם שניה הייתי יכול לומר שלדורות לא צריך בגדי כהונה.

אלא למאן דאמר פרה אדומה לדורות נעשית בכהן גדול, הרי גם לולא שנאמר "הכהן" פעם שניה, מובן מאליו שצריך בגדי כהונה, מקל וחומר:

השתא, עכשיו שלמדנו שכהן גדול בעינן, שעבודות הפרה חמורות, שנעשות דוקא בכהן גדול.

אם כן - בכיהונו מיבעיא!? וכי צריך לומר שעבודות הפרה טעונות בגדי כהונה?! ^[9]

ומתרצינן: אין. אכן הפסוק בא ללמד שבגדי כהונה נוהגים גם לדורות. כי אף על פי שאפשר ללמוד דבר זה בקל וחומר, מכל מקום, מילתא דאתיא בקל וחומר - דבר שאפשר ללמדו מקל וחומר, טרח וכתב ליה קרא - טורח המקרא וכותב אותו בפירוש. ^[10]

ח. בהמשך הפרשה נאמר בפסוק ט:

"ואסף איש טהור את אפר הפרה והניח מחוץ למחנה במקום טהור"

נאמר בפסוק "איש" [ולא נאמר "כהן"] - להכשיר את הזר לאסוף את אפר הפרה.

ופסוק זה הוא בגדר "משמע מוציא מיד משמע", שאילו נאמר "ואסף את אפר הפרה" [ולא נאמר "איש"] הייתי אומר שהפסוק מדבר על הכהן שהוזכר בפסוקים הקודמים. לכך נאמר "איש", לרבות את הזר. [ולהוציא ממשמעות הפסוקים הקודמים].

ונאמר בפסוק "טהור". ומילה זו מיותרת, שהרי פרה אדומה נקראת גם "חטאת", ^[11] ומובן שצריך לעשות את כל מעשיה בטהרה כשם שחטאת נעשית בטהרה. ^[12]

אלא הכתוב בא להכשיר את האשה. ^[13]

ונאמר בפסוק "והניח מחוץ למחנה", ללמד שרק מי שיש לו דעת להניח כשר. יצאו חרש שוטה וקטן שאין בהן דעת להניח, שהם פסולים. ^[14]

ט. ובהמשך הפרשה נאמר בפסוק יז:

"ולקחו לטמא [לצורך טהרת הטמא] מעפר שריפת החטאת [הפרה האדומה], ונתן עליו מים חיים אל כלי". כלומר, מערבים את אפר שריפת הפרה במי מעין. ופעולה זו נקראת "קידוש" [קידוש המים ועשייתם ל"מי חטאת"]. ^[15]

וכדי לדרוש פסוק זה הביא עולא משנה:

תנן התם - שנינו שם [במסכת פרה ה ד]:

הכל כשרין לקדש את המים [על ידי שנותנים אותם על אפר שריפת החטאת שבכלי]. חוץ מחרש שוטה וקטן. זו היא דעת חכמים.

רבי יהודה מכשיר בקטן, ופוסל באשה ובאנדרוגינוס. ^[16]

והוינן בה: מאי טעמא דרבנן? מהו הטעם של חכמים הפוסלים את הקטן ומכשירים את האשה? ומפרשינן: דכתיב: "ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת ונתן עליו מים חיים". מאחר שלא נאמר בתורה אלא "ולקחו" [ולא התפרש מי הם הלוקחים] הרי משמע ממילא שהכתוב מדבר על האנשים שהוזכרו בעבודה הקודמת שהיא אסיפת האפר.

ולכן, הנך דפסלי לך באסיפה, חרש שוטה וקטן שפסלתי לך אותם באסיפת האפר, ^[17] פסלי לך - פסלתי לך אותם גם בקידוש.

והנך דאכשרי לך באסיפה - אשה ואנדרוגינוס ^[18] שהכשרתי לך אותם באסיפת האפר, אכשרי לך בקידוש - הכשרתי לך אותם גם בקידוש.

ורבי יהודה הסובר שאשה ואנדרוגינוס פסולים, וקטן כשר, מה טעמו? הרי "ולקחו" שנאמר בענין קידוש מתייחס לאנשים שהוזכרו לעיל [באסיפת האפר] כדעת חכמים!

רבי יהודה יענה לחכמים: אם כן, אם אכן דבריכם נכונים, ש"ולקחו" מתייחס לאנשים שהוזכרו לעיל, לימא קרא יאמר הכתוב "ולקח" בלשון יחיד, כשם שנאמר לעיל בענין אסיפת האפר לשון יחיד!

מאי "ולקחו"? מדוע נאמר "ולקחו" בלשון רבים? אלא, בהכרח, כוונת הכתוב היא להוסיף לך אדם נוסף שכשר כאן [אף על פי שלעיל בענין אסיפת האפר הוא פסול]. ולומר לך, דאפילו קטן, דפסלי לך התם שפסלתי לך בענין אסיפת האפר, בכל זאת הכא, כאן בענין קידוש - הרי הוא כשר.

ואשה מנא ליה, מנין לו לרבי יהודה שהיא פסולה?

שנאמר: "ונתן עליו מים חיים". ודרש רבי יהודה: "ונתן" ולא "ונתנה". ^[19]

עד כאן הסבירה הגמרא את דעת רבי יהודה.

ומעתה קשה על רבנן, מה הם יענו על טענת רבי יהודה? מדוע הפסוק שינה וכתב "ולקחו" בלשון רבים?

ומבארינן: ורבנן יתרצו את דבריהם: אמנם "ולקחו" מתייחס לאנשים שכשרים לאסיפת האפר שהוזכר לעיל. ושינה הכתוב ואמר "ולקחו" בלשון רבים, משום שאי כתב רחמנא [המקרא] "ולקח, ונתן" בלשון יחיד, הוה אמינא שאין עבודת הקידוש כשרה אלא עד דשקיל חד ויהיב חד. עד שאותו אדם שלקח את האפר, הוא עצמו יתן את המים לאפר, לכן כתב רחמנא "ולקחו" בלשון רבים, ללמדנו שאפילו אם לקחו שנים, כשר.

ואי כתב רחמנא "ולקחו ונתנו" [שניהם בלשון רבים], הוה אמינא הייתי אומר שאין עבודת הפרה כשרה אלא עד דשקלי תרי ויהבי תרי - עד ששני אנשים יקחו את האפר והם עצמם יתנו אותו למים.

לכן כתב רחמנא [במקרא] "ולקחו" בלשון רבים, "ונתן" בלשון יחיד. ללמדך, דאפילו שקלי תרי ויהיב חד - שאפילו אם שנים לקחו את האפר, ואחד נתן את המים, כשרה. ^[20]

עד כאן עולא דרש את הפסוק שנאמר בענין קידוש המים.

י. ואחרי הקידוש התבאר בפרשה סדר הזאת מי הפרה על הטמאים:

"ולקח אזוב וטבל במים איש טהור והיזה על האהל".

ועולא מבאר מי הוא "איש טהור" שהוזכר כאן.

לרבנן, הסוברים שהקידוש נעשה באותם אנשים שהוזכרו באסיפת האפר, נמצא ש"איש טהור" שהוזכר כאן בהזאה מיותר, שהרי גם הקידוש [שלפני ההזאה] נעשה בידי "איש טהור" [שהוזכר בענין אסיפת האפר] וגם אילו לא הוזכר כאן בהזאה בפירוש "איש טהור", זה היה מובן מאליו.

ואם כן, בעל כרחך, אין כוונת הפסוק: "איש" - להכשיר זר, ו"טהור" - להכשיר את האשה, וכפי שהסברנו בענין אסיפת האפר וקידוש. שהרי זה היה מובן מאליו. והפסוק לא היה צריך לכתוב דבר זה בפירוש.

אלא בהכרח ש"איש טהור" שהוזכר בהזאה, נדרש בדרך של "משמע מוציא מיד משמע".

[כלומר "איש טהור" שהוזכר בהזאה, אינו "איש טהור" שהוזכר באסיפה ובקידוש].

ולכן דרשו רבנן בהזאה: "איש" ולא אשה. "טהור", להכשיר את הקטן [להיפך מאסיפה וקידוש, שאשה כשרה בהם, וקטן פסול].

ואילו לרבי יהודה, הסובר שאשה פסולה בקידוש וקטן כשר, בהכרח אין לפרש את "איש טהור" שהוזכר בהזאה כדעת חכמים [איש ולא אשה, טהור להכשיר את הקטן], בגדר "משמע ממילא".

שהרי אם כך, לא היה צריך לומר כאן "איש טהור" וזה היה מובן מאליו.

אלא רבי יהודה דורש: "איש" - ולא קטן. "טהור" - להכשיר את האשה. [להיפך מקידוש, שהאשה פסולה בו והקטן כשר - לדעת רבי יהודה].

מיתיבי סתירה על מה שבארנו שרבי יהודה סובר שאשה כשרה בהזאה, וקטן פסול: שנינו במסכת פרה [יב י]: הכל כשרין להזות את מי הפרה חוץ מטומטום ואנדרוגינוס ^[21] ואשה, שהם פסולים.

וקטן שיש בו דעת - אשה מסייעתו, ומזה! מותר לאשה לסייע לו בהזאה. ^[22]

תינוק שאין בו דעת האשה מסעדתו כו' ואין כשרין אלא ביום שנא' והזה הטהור על הטמא ביום השלישי וביום השביעי אף אני אביא שחיטה וקבלת דמה כו' הא מתנית' כר' ישמעאל דמכשיר אסיפת אפרה באשה דתניא ואסף איש טהור איש להוציא את הקטן טהור להביא את האשה דברי ר' ישמעאל רבי עקיבא אומר איש להוציא את האשה. הזאת מימיה כשרין בזר דתנן הכל כשרין להזות כו' ודייקינן מינה שחיטתה מ"ט אינה כשרה באשה משום דכתיב ונתתם אותה אל אלעזר הכהן וגו' וכתיב ושחט אותה לפניו ואמרינן אלעזר ולא אשה נימא אלעזר ולא זר מיהא תיובתא לשמואל וסייוע לרב. אמר עולא כל הפרשה כולה משמע מוציא מיד משמע כלומר מה שמרבה זה המקרא ממעט האחר מה שממעט האחר מרבהו האחר ונתתם אותה אל אלעזר הכהן אלעזר היה באותה העת סגן וא' אותה הפרה נעשית בסגן אבל לדורות אינה נעשית בסגן אלא או כ"ג או בכהן הדיוט והוציא אותה שלא יוציא אחרת עמה הנה אותה של נתינה מיעטה הסגן ואותה של הוצאה מיעטה אחרת ושחט אותה לפניו לרב כדאיתיה ולשמואל כדאיתיה ולקח אלעזר הכהן מדמה ללמד שהזאה באלעזר ולרב דאמר כי השחיטה נמי באלעזר הוי מיעוט אחר מיעוט והיא שחיטה באלעזר ולא בזר. הזאה באלעזר ולא בזר מיעוט אחר מיעוט לרבות כהן הדיוט פי' כהן בכיהונו בלא מים ולא טמאה בכיהונו בטכסים הכהונה בבגדים שהוא מתוקן לעבודה.

ואסף איש טהור את אפר הפרה והניח להכשיר הזר כלומר כל איש ואפי' זר טהור להכשיר את האשה והניח מי שיש בו דעת להניח לפסל חרש שוטה וקטן.

תנן התם במס' פרה פרק ה' הכל כשרים לקדש חוץ מחשו"ק ר' יהודה מכשיר בקטן ופוסל באשה ובאנדרוגינוס מ"ט דרב דכתיב ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת ונתן עליו מים חיים אל כלי איתקוש נתינת מים חיים אל כלי לעפר שרפה מה עפר שרפה הכל כשרין באסיפה חוץ מחשו"ק אף קדושין כן ור"י אמר לך א"כ היה לך לכתוב ולקח לטמא דשמעינן הוא שאסף את האפר הוא שיטול ויתן המים החיים אל כלי לקדש מ"ט כתיב ולקחו ללמד דאפילו קטן דפסול באסיפה כשר בקידוש ולקח אזוב וטבל במים איש טהור לרבנן דמכשירי אשה בקידוש פסלי הכא בהזאה את האשה טהור להכשיר הקטן דפסלי בקידוש לר' יהודה איש ולא קטן טהור להכשיר את האשה מה שהכשיר בקידוש והוא הקטן פסלו בהזאה ומה שפסל בקידוש הכשיר בהזאה ואקשינן איני והתנן בפרה בפרק האחרון בסופו הכל כשרין להזות חוץ מטומטום ואנדרוגינוס ואשה וקטן כו' ולא פליג ר' יהודה ומכשיר באשה וטומטום.

ולקח אלעזר הכהן מדמה. פי׳ והאי קרא איירי בקבלת הדם והזאת דמה והא דהדר כתיב ביה אלעזר הכהן לשמואל דאמר דשחיטה בזר כשרה וכי כתיב ושחט אותה לפניו שיהא אלעזר רואה איצטריך למכתב הכא אלעזר הכהן לאהדורה לאלעזר. דאי כתיב ולקח מדמה באצבעו הוה משמע שהזר השוחט יקבל הדם ולרב דאמר שחיטה באלעזר דוקא הא דהדר כתב הכא אלעזר היינו למיהוי מיעוט אחר מיעוט למעט שאר כהנים חוץ מאלעזר ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות שתהא קבלת הדם והזאתו כשרין אפילו בכהן הדיוט הלכך האי קרא בין לרב בין לשמואל משמע מוציא מיד משמע.

לשמואל דאפילו לכהן הדיוט. פי׳ והוי משמע מוציא מיד משמע ולרב קרא דלעיל נמי בכהן הדיוט והוי משמע ממילא אלא דאיצטריך למכתב כהן מטעמא דמפרש ואזיל:

הכהן בכיהונו. פי׳ להכי כתב הכהן מיותר לאשמועינן שצריך ללבוש בגדי כהונה ובמסכת פרה אמרו כי בבגדי לבן היתה נעשית ובסיפרי מוכח לה מחקה חקה דיום הכפורים ואמרי׳ התם שאלו תלמידיו את רבן יוחנן בן זכאי באי זו כלים היתה נעשית אמר להם בבגדי זהב אמרו לו למדתנו רבינו בבגדי לבן אמר להם אם מה שראו עיני ושרתו ידי שכחתי ק״ו מה שלמדתי מרבותי וכל כך למה כדי לדחוק בה את התלמידים כלו׳ לחדד בה את התלמידים שיהו זוכרין מה שלמדו לפניו ודכות׳ בפרק יוצא דופן:

השתא כהן גדול בעי׳ בכיהונו מיבעיא הקשו בתוספות לימא ליה דאיצטריך בכיהונו לדברים האמורים לעיל שהם כשרין בכהן הדיוט ויש שתירצו דהא ליתא דכי כתיב הכהן בכיהונו אכלה פרש׳ משמע ואפילו לדברים שהן בכהן גדול ולא נהיר והנכון כמו שפי׳ ז״ל דהכי פרכי׳ דכיון דאיכא שום עבודה דאצרכה רחמנא כהן גדול פשי׳ לן דמאי דהדר אפשר בכהן הדיוט דבעי׳ בכיהונו דמסתמא לא נחתיה מעבודה לעבודה תרי דרגי:

מלתא דאתיא בק״ו טרח וכתב לה קרא. פי׳ כשאין צריך לעקם הרבה כי הכא וכדכתי׳ בריש פרק איזהו נשך:

ואסף איש טהור את אפר הפרה. פי׳ והאי איש טהור מיותר הוא לדרשא דכיון דכתב רחמנא לעיל הכהן מסתמ׳ איש טהור הוא אלא ודאי לדרשא אתא איש להכשיר את הזר טהור להכשיר את האשה וליכא למימר אמאי לא אמרי׳ איפכא חדא דלא נפקא לן מינה מידי אי מפכת לה אפיך ותו דכיון דקתני בכל דוכתא איש ואתי למעוטי אשה לא אתי שפיר למדרש מיניה הכא ריבויא דאשה ועוד י״ל דכיון דלעיל מינה מיירי שהוא איש כהן דרגא דרגא ממעטי׳ ליה ומעיקרא מרבי׳ דלא בעי כהן ולבסוף מרבי׳ אשה וכן נראה מפי׳ רש״י ז״ל:

ולקחו לטמא מעפר. פי׳ ומסתמא ולקחו אותם דלעיל משמע ור׳ יהודה א״כ לימא קרא ולקח מאי ולקחו דאפילו קטן פירוש דלקחו טפי לך גברא יתירא:

ונתן ולא ונתנה. פירוש מייתורא דקרא והיינו דאמרי׳ בסמוך דלרבנן איצטריך למשרי דשקלי תרי ויהיב חד ואי לא דרשי׳ ייתורא אפילו תימא דאתא לומר דיהיב חד אכתי איכא למימר דההוא חד ליהוי גברא משום ונתן ולא ונתנה אלא ודאי כדאמרן וכן בדין דאי משום דכתוב בלשון זכר אורחא דקראי הוא בדבר הנוהג בין באיש בין באשה:

לרבנן איש ולא אשה טהור להכשיר את הקטן וכו׳. פי׳ וליכא למימר איפכא דא״כ לשתוק קרא והוי משמע ממילא מאסיפה דלעיל אלא ודאי משמע מוציא מיד משמע הוא ולא פליג ר׳ יהודה פי׳ דאם איתא דפליג הוה ליה למיתנייה בהדיא והא דלא קשיא לן לרבנן דלעיל אכשרי׳ קטן לגמרי והכא קתני אשה מסייעתו משום דאשה מסייעתו לאו דוקא אלא לריבות׳ נקטיה ומשום דסתם קטן בעי סיוע אבל לר׳ יהודה קשיא אשה וקטן:

זה שביארנו שכל מעשי הפרה צריכין כהן פירושו כהן בכיהונו ר"ל בבגדי כהונתו שלא בבגדי חול ובין כהן גדול בין כהן הדיוט אין לובשין בו אלא ארבעה בגדים של כהן הדיוט וכבר ביארנו בכמה מקומות שהצדוקים היו אומרים שאין פרה נעשית אלא במעורבי השמש והחכמים היו חולקים לומר שאף בטבולי יום ולהוציא מלבן היו מטמאין את הכהן המתעסק בשרץ וכיוצא בו וטובל ואח"כ מתעסק בה קודם הערב השמש וכן כל הכלים שמכניסין אפר הפרה לתוכה כולם טבולי יום היו ואין צריך בפרה שיהו כל מעשיה נעשין באחד אלא אפי' זה ממלא וזה נותן את האפר וכן בכולם וזהו הרמוז כאן הוה אמינא עד דיהיב חד ושקל חד וכו' שיהא הממלא את המים והנותן את האפר אחד קמ"ל ולקחו ונתן עד אפילו שקלי תרי ויהיב חד ומינה שאין צריך שיהא הכל באחד או בשנים אלא בכמה שירצו:

המשנה השניה והכוונה לבאר בה ענין החלק השני והשלישי והוא שאמר בא לו אצל פרו שניה וסמך שתי ידיו עליו והתודה וכך הוא אומר אנא השם עויתי פשעתי חטאתי לפניך אני וביתי ובני אהרן עם קדשך אנא השם כפר נא לעונות ולפשעים ולחטאים שעויתי ושפשעתי ושחטאתי לפניך אני וביתי ובני אהרן עם קדושיך ככתוב בתורת משה עבדך לאמר כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם והן עונין אחריו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד אמר הר"ם השם ית' אמר וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל ולפיכך אמר בוידוי ראשון אני וביתי ואומר בשני ובני אהרן לפי שהוא מכפר תחילה בעד נפשו ואחר כך מכפר בעד הכהני' ואחר כך על כל ישראל וזה שתראה כתוב משלשה הוידויין עון ופשע וחטא הוא דעת ר' מאיר והוא סומך על מה שאמ' הכתוב והתודה עליו את כל עונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם ואין הדבר כן לפי שכונתו בזה אינה אלא שיכלול מיני העונות כי עונות הם העונות שהאדם עושה אותם במזיד וחטאים הם הנעשים בשגגה ופשעיהם מיני הכפירה והמרד בשם ית' בעשיית העונות הגדולות שעושיהן נקרא פורק עול כחלול שבת וע"ז והעקר אצלנו מתודים על הקלות ואחר כך מתודה על החמורות ולפיכך יהיה סדר הוידוי כלם ליחיד כמו לצבור חטאנו עוינו פשענו ואין הלכה כר' מאיר שחטו וקבל במזרק את דמו נתנו למי שהוא ממרס בו על הרובד הרביעי שבהיכל כדי שלא יקרש נטל את המחתה ועלה לראש המזבח וחתה וירד והניחה על הרובד שבעזרה ממרס ענין שמניע את הדם כדי שלא יקפא רובד אצטבא:

אמר המאירי בא לו אצל פרו כלומר אחר שהגריל בשעירים ונתברר לו איזהו לשם ואיזהו לעזאזל וקשר בהם לשון הזהורית שלא יתערבו לא זה בזה ולא אחד מהם באחרים חזר לו בין האולם ולמזבח אצל הפר שלו שכבר התודה עליו פעם אחת על עצמו ועל אשתו שהיה במקום זה ועכשיו חוזר להתודות עליו פעם שניה על כל שבטו שכל הכהנים מתכפרים בפרו של כהן גדול עצמו על כל טומאת מקדש וקדשיו אע"פ שבשאר עבירות מתכפרים בשעיר המשתלח עם כל ישראל כמו שהתבאר בשבועות ומתוך כך סומך עכשיו גם כן שתי ידיו על ראש הפר ומתודה בהזכרת השם שלשה פעמים וכך היה אומר אנא השם וכו' מתוך שהיה צריך להזכיר שם המפורש הוא אומר את השם שאינו אומר בהדיא יי' ואע"פ שאומר לפני יי' בזו אינה אלא מפני שאינו רוצה להזכיר את המקראות בשנוי ואומר אנא השם עויתי פשעתי וחטאתי לפניך אני וביתי ר"ל אשתי ובני אהרן עם קדשיך ככתוב וכו' וכולן עוני' אחריו ברוך שם וכו':

שלא ישחוט עמה אחרת. והיינו עמה ממש בסכין ארוכה דאי לאחריה^א)צ"ל היסח דעת מיהא איכא. מאי איכא:

כהן גדול בעינן. ק"ו הוא שצריך בכל עבודותיה בגדי כהונה:

ונתן ולא ונתנה. ומיותר הוא ומלשון זכר לא דייק שכל התורה כולה בלשון זכר נאמרה:

כתב רחמנא ולקחו ונתן דאפילו שקלי תרי ויהיב חד. דאי כתבינהו תרווייהו בלשון יחיד ה"א דהכי עדיף טפי דשקיל חד ויהיב חד מדשקלי תרי ויהיב חד^ב)צ"ל ואי. (ואמרינן דאי) הוה כתיבא בתרווייהו לשון רבים הוה ס"ד דרבים עדיפי וא"ל השתא דכתב בלקיחה תרי ובנתינה חד [לאו] לאשמועינן דדוקא בעינן תרי בלקיחה אלא משמע ליה לתלמודא שבא לומר דלא קפדינן בין תרי לחד ובין אותו שעשה הלקיחה לאדם אחר ואי הוה כתב ונתנו ולקח ה"א דנתינה עדיפא ובעיא תרי:

אשה מסייעתו ומזה. במסכת פרה (פי"ב מ"י) תנן אשה מסייעתו ומזה ואוחזת לו במים וטובל ומזה פירוש שלא אחזה אלא במים דוקא אבל אם אחזה בידו הזאתו פסולה:

ולקח אלעזר הכהן מדמה באצבעו לשמואל לאהדורי לאלעזר פי' דדוקא שחיטתה כשרה בזר אבל קבלת דמה וזריקתו צריכין אלעזר הכהן ולדורות או כ"ג למר או כהן הדיוט למר אבל השחיטה גם לדורות כשרה בזר לרב הוי מיעוט אחר מיועוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות דאפילו כהן הדיוט. פי' דדוקא שחיטה צריכה אלעזר אבל קבלת הדם וזריקתו כשרין אפילו בכהן הדיוט גם השחיטה כשרה בכהן הדיוט וכ"ש קבלה וזריקה ובין לרב בין לשמואל זה הוא משמע מוציא מיד משמע:

ולקח הכהן עץ ארז ואזוב לעיל מני' כתיב ושרף את הפרה לעיניו ולעיל דרשי' האי לעיניו שלא יסיח דעתו ממנה וכיון דלא כתיב כהן משמע דאדלעיל קאי ולקח אלעזר הכהן מדמה לרב אפילו כהן הדיוט ולשמואל דוקא אלעזר וזהו משמע ממילא ואינו מוציא מיד משמע ולרב סר"א הואיל ולאו גופא דפרה נינהו לא ניבעי כהן קמ"ל פי' והוי משמע ממילא שכמו שהקבלה והזריקה כשה בכהן הדיוט גם עץ ארז ואזוב כשרין בכהן הדיוט:

אשה מנ"ל ונתן ולא ונתנה פי' לאו ממשמעותה יליף דונתן לשון זכר משמע דא"כ כל היכי דכתיב לשון זכר נמעט אשה והא גבי שחיטה כתיב ושחט את בן הבקר ונימא ושחט ולא ושחטה ואמאי שחיטה כשרה בנשים והרבה יש כיוצא בזה אלא מדשני קרא בלישני' דריש דכתיב ולקחו להכשיר את הקטן וכיון דנקט לשון רבים ליכתוב נמי ונתנו אלא מדכתיב ונתן ש"מ למעוטי אשר ולרבנן הוי משמע ממילא ולרב יהודא הוי משמע מוציא מיד משמע:

גמ' וקטן שיש בו דעת אשה כו' ובכל סדר המשנה במס' פרה גרסי' וקטן שאין בו דעת אשה כו':

בפרש"י בד"ה לשמואל כו' ולקח מדמה הוה משמע דאשוחט קאי כו' ובד"ה ולקח כו' מוקמינן ליה אכהן דקבלה כו' ובד"ה הכהן כו' ידענא דאהא דאיירי כו' ובד"ה הניחא כו' בכהן כתב הכא כו' ובד"ה להכשיר כו' פשיטא דחטאת קרייה כו' הד"א כצ"ל:

בד"ה ולקחו לטמא כו' ולקחו אותם הנאמרים באסיפה זר ואשה ולא כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ונתן ולא כו' בדיבוריה דכתיב ולקחו כו' ובד"ה הכל כשרין כו' דלא קתני ת"ק חוץ מטומטום י"ל כו' ובד"ה אשה מסייעתו כו' אוחזת לו המים אפי' בשעת הזאה כו' עכ"ל בסדר המשנה שלפנינו נמי קתני הכי אוחזת לו המים כו' אלא דלא קתני התם לישנא אפי' בשעת הזאה כו' ודו"ק:

גמרא ה"א עד דשקיל חד ויהיב חד. נראה דר"ל לאפוקי דלא לישקלו תרי וכן דלא יהבי תרי וכדדרשינן בחולין (ס"ד כט) תזבח שלא יהיו שנים שוחטין. וכן תפרש ואכ"ר כו' עד דשקלי תרי כו' אבל השתא דכ"ר ולקחו ל"ר וכתב ונתן ל"י מוכח דכשר בין בתרי ובין בחד דלא מסתבר לחלק בין לקיחה לנתינה וכמו לעיל דדרשינן והניח מי שיש בו דעת גם אאסיפה וכן ר"י אינו מחלק ביניהם אע"ג דריבוי דקטן כתיב גבי לקיחה ומעוט דאשה גבי נתינה וכ"מ בת"י אלא שלשונם מגומגם קצת:

רש"י ד"ה לרב. דאמר שחיטה נמי לאלעזר כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה הכהן בכיהונו. אלא למסמך כהן אבגדיו כו'. לעיל (כד ב) בפירושו בד"ה ובכלי שרת מוכח דמהכהן לבד משמע בבגדי כהונתו והוא כדדרשינן בזבחים (יז ב) אין בגדיהם עליהם אין כהונתן עליהם וע"ע שם (יח) בפי' בד"ה אי מהתם. וכן כאן בסמוך דריש מהכהן לחודיה לדורות:

רש"י ד"ה לקדש. לתת מים על האפר בכלי חרס. תיבת חרס נ"ל למחוק עי' פ"ה דפרה מ"ה:

תד"ה לרב. והא דאר"ז כו' דמשמע הא בכהן כשרה כו'. ק"ל א"כ מדוע לא ידע ר' יצחק לעיל הי מינייהו ה"ל לידע דודאי שמע פסולה אפרה דאי אפרו מאי איריא זר אפי' כהן הדיוט נמי. וי"ל קצת דשם נוכל לומר דנקט זר משום פרה דכשרה אפי' בזר. אבל לכאורה תימה דמאי קשה להו נימא דזר אצלה קאמר כדמשני ביבמות (לג ב). ונ"ל דהכא דבא לאשמועינן עיקר דינא דמי פסל לה איך לאמר דזר אצלה קאמר הא איכא למימר דכשרה בכהן הדיוט וא"כ אינו זר אצלה דאולי דורש ושחט אותה היינו כהן הדיוט לפניו (לפני אלעזר) וכמו דלא מרבינן ממיעוט אחר מיעוט אלא כהן הדיוט ולא זר. שוב ראיתי בת"י לעיל על הא דרי"צ שקדמוני במקצת:

תד"ה מאי. י"ל משום דאתי (כצ"ל) לכלל דעת. משמע דסתם שוטה לא מיקרי אתי לכלל דעת כמו קטן. וכן בר"פ מי שהחשיך שוטה וקטן לשוטה ובטוש"ע סימן רס"ו איתא הטעם שהקטן יבא לכלל דעת. ומ"מ שוטה מיקרי ג"כ קצת אתי לכ"ד דחשיב בר כריתות מה"ט כדאיתא בתוס' גיטין (כב ב) והרא"ש בפ"ב דכתובות סי' יד שלמד שוטה מקטן דיש לו זכיה ע"י אחר הואיל דאתי לכ"ד מיירי בשוטה דעסיק ביה שם דהוא עתים חלים וכדמסיים שם. ולכן אנכי תמה על הרמ"א בחו"מ סי' רל"ה וסמ"ע שפסקו בסתם שוטה דיש לו זכיה ע"י אחר דמנ"ל הא. ובמרדכי שמצויין שם ג"כ אין רמז לזה:

תוס' ד"ה ונתן וכו' אלא היכא דכתיב איש בהדיא. עיין סוכה דף כח ע"ב תוס' ד"ה השוה:

[מלואים: ושחט אותה שלא ישחוט אחרת עמה בפ"ב דחולין אהא דא"ר התם שחט בהמה אחרת עמה פרה פסולה אמ' נשחטה בהמה אחרת עמה אצטריכא ליה דסד"א ושחט אותה אמר רחמנא ולא אותה וחברתה והיכי דמי כגון ששחט ב' פרות בהדי הדדי אבל בהמה דחולין אימא לא קמ"ל נ"ל דיש לפרש בתרי גווני או דבהמה דחולין נמי פוסל משום ולא אותה וחברתה אע"ג ששחטה שלא בכוונה ואין בה משום מלאכה אפילו הכי הואיל ולר' נתן חולין שלא בכוונה כשר הו"ל שחיטה ורחמנא אמר ושחט אותה לבדה אי נמי יש לפרש הכי דדוקא שחיטת חולין עמה פוסל אבל שחיטת ב' פרות אדומות ל"ל בה כיון דשתיהן פרות אדומות נינהו ושוחטן לשם כך הו"ל חדא שחיטה ובכל חדא ושחט אותה קרינן בה משא"כ פרה וחולין דתרי ענינא נינהו הו"ל ב' שחיטות מיהו ה"מ לר' נתן דשחיטת חולין אין צריך כונה ואיכא למימר דקמ"ל קרא אותה לבדה בנשחטה של חולין עמה בלא מתכוין דאע"ג דבלא מתכוין אין כאן משום מלאכה אפ"ה איכא משום אותה לבדה הואיל ושחיטה של חולין כשירה ושמה שחיטה אבל כששחט ב' פרות אדומות ביחד ל"ל בה לא משום מלאכה ולא משום אותה לבדה דשתיהן ענין אחד הן וכחדא חשיבא ומ"מ לרבנן דפסלי שחיטת חברתה שלא בכונה בע"כ כי כ"ר אותה לבדה למעוטי אותה וחברתה היינו לב' פרות אדומות דאל"כ אותה לבדה ל"ל אי למעוטי בשחט של חולין עמה במתכוין תיפוק ליה דפרה פסולה משום מלאכה ואי שלא בכונה כיון דלרבנן בהמה פסולה הא פרה כשירה ואין כאן משום אותה וחברתה דשל חולין לא שמה שחיטה כדא"ר התם נשחטה בהמה א' עמה לרבנן פרה כשירה א"ו האי ושחט אותה לבדה לא צריכא אלא לשוחט ב' פרות אדומות ביחד דכל א' נפסלה משום שחיטת חברתה עמה וכמש"ל ומ"מ לר"נ א"ל דבשחט ב' פרות ביחד ל"ל בה משום לבדה דכחדא חשיבא והא דאמר לעיל ולא אדומה שלא יאמרו ב' שחטו אלמא שחיטת ב' פרות פוסלת אחת את חברתה משום אותה לבדה ההיא כרבנן אבל לר' נתן דקיי"ל כוותיה בהא ל"ל בה וכדפי' והשתא לפי שיטה זו הא דכ"ר אותה שלא ישחוט אחרת עמה ות"ל משום מלאכה שפוסל בשחיטתה די"ל דמיירי בשוחט אחרת עמה שלא במתכוין דאין כאן משום מלאכה א"נ אפי' במתכוין ובשוחט פרה אדומה אחרת עמה דמשום מלאכה ליכא ומשום ולא אותה וחברתה איכא לפי' א' לכ"ע ולפי' ב' לרבנן מיהו לישנא שלא ישחוט אחרת עמה דנקט משמע שלא ישחוט במתכוין קאמר ואפ"ה איצטריך ליה למעוטי מקרא דושחט אותה ותיפוק ליה משום מלאכה והשתא לפי' א' ניחא דמיירי בשוחט ב' פרות אדומות דמשום מלאכה ליכא ומשום ולא אותה וחברתה איכא אפי' לר' נתן אבל לפי' ב' בכה"ג לר' נתן אפי' משום אותה וחברתה ליכא וא"א לאוקמי לסתמא דגמרא כרבנן דלית הילכתא כוותייהו אלא ודאי פי' א' עיקר. והרמב"ם לקח לו שיטה א' שכתב בפ"ד מהלכות פרה אדומה שחט את הפרה ונשחטה בהמה אחרת עמה או נחתכה דלעת עמה כשרה שהרי לא נחתכה למלאכה אע"פ שהבהמה שנשחט עמה כשירה לאכילה שאין שחיטת חברתה צריך כונה אבל אם נתכוון לחתוך הדלעת ונחתכה בשעת שחיטה פסול שהרי עשה עמה מלאכה ומשום שהיה גורס בההיא דפ"ב דחולין נשחטה בהמה אחרת עמה לר' נתן שתיהן כשירות לרבנן פרה כשירה בהמה פסולה פשיטא סד"א ושחט אותה אמר רחמנא ולא אותה ואת חברתה ואפי' בהמת חולין נמי קמ"ל ולדבריו צ"ל הא דאמר הכא ושחט אותה שלא ישחוט אחרת עמה היינו דוקא פרה אדומה אחרת אבל בהמת חולין ל"ל בה מיהו ה"מ כששחט אחרת שלא במתכוין אבל במתכוין אפי' של חולין פוסל משום מלאכה ומ"מ הא דקאמר ושחט אותה שלא ישחוט אחרת עמה מיירי בפרה אדומה אחרת דאילו בשל חולין בין במתכוין בין שלא במתכוין ל"ל בה משום ולא אותה וחברתה אלא ודאי בפרה אדומה אחרת מיירי ובין במתכוין ובין שלא במתכוין בכה"ג משום ולא אותה וחברתה איכא ומשום מלאכה ליכא כיון דשתיהן לשם פרה נשחטו וכדפירשתי לעיל:]

[מלואים: [לעיל] משום ולא אותה וחברתה אע"ג דבכה"ג משום מלאכה ליכא וכדפי' בשם התוס' אפ"ה משום אותה וחברתה איכא דסלקא דעתך אמינא דבכהאי גוונא אפי' משום אותה וחברתה נמי ליכא הואיל ושתיהן לשם פרה נשחטו הו"ל כחדא וכמ"ש קמשמע לן דלא ולפ"ז הא דנקט שחורה ואח"כ אדומה הו"ל לא זו אף זו דבשחורה ודאי איכא משום תרתי משום מלאכה ומשום ולא אותה וחברתה ובאדומה סד"א דאפי' משום חדא ליכא קמ"ל דאפ"ה משום חדא מיהו איכא והיינו דנקט רש"י תרי טעמי דמלאכה ודשלא ישחוט אחרת עמה משום הנך תרתי דקתני שחורה ואדומה דבאדומה ליכא אלא משום שלא ישחוט אחרת עמה וכדפי' ולשיטת הרמב"ם שאכתוב בסמוך דליכא משום אותה וחברתה אלא בששחט ב' פרות דוקא כ"ש דאתי שפיר דהשתא הני תרי טעמי דמשום מלאכה ומשום ולא אותה וחברתה בחדא פרה לא משכחת לה כלל דבשחורה ליכא אלא משום מלאכה לחוד ולא משום אותה וחברתה ובאדומה ששחט שתיהן לשם פרה משום אותה וחברתה איכא ומשום מלאכה ליכא מש"ה נקט הני תרתי שחורה ואדומה ובתרי בבי ולא ערבינהו משום דלא ראי זה כראי זה ואיסורא דאיכא בהא ליתא בהא אבל לשיטת רש"י ההיא דשחורה בכלל איסורא דאדומה ועדיפא מינה דהכא תרתי והכא חדא אלא דאיכא למימר לא זו אף זו קתני וכדפירשתי:]

[מלואים: לשמואל לאהדורי' לאלעזר נ"ל לפרש דאפרת משה ושל דורות קאי למ"ד בדורות בכה"ג לאהדורי' מזר ששחט לכה"ג דווקא ולמ"ד בכהן הדיוט לאהדורי מזר לכהן הדיוט ולרב דדריש במיעוט אחר מיעוט ולרבות דאפי' בכה"ד אשל דורות נמי דריש לה להאי מיעוט אחר מיעוט ואליבא דמ"ד לדורות בכה"ג ואמאי דאצריך רחמנא בשל שעה אלעזר שהוא סגן לדורות בעי כה"ג ורב דאמר לעיל שחיטה בזר פסולה משום דאלעזר וחוקה כתיב ה"ה דפסול בכהןהדיוט מה"ט אלא של שעה באלעזר דווקא ושל דורות בכה"ג אתי האי מיעוט אחר מיעוט לשל דורות נמי לרבות כהן הדיוט אבל למ"ד לדורות בכהן הדיוט ואפי' היכא דבשל שעה הוי באלעזר דווקא לדורות בכהן הדיוט סגי בע"כ האי מיעוט אחר מיעוט לא כ"ר אלא אשל שעה לחוד ולרבות כהן הדיוט אבל אשל דורות לא מהני האי מיעוט כלום דלמאי נפקא מיניה הא הכל סגי בכהן הדיוט והא ודאי לא מצי למימר דבשל דורות קבלה וזריקה מרבי מהאי מיעוט אחר מיעוט דאפי' בזר כשירה דהא ליכא למ"ד שיהו כשרים בזר:]

[מלואים: לשמואל דאפי' בכהן הדיוט נ"ל דלאו למימרא מדכ"ר כהן הכא ולא כתב ולקח עץ ארז סתמא והוי משמע דאאלעזר דגבי ולקח קאי א"ו להכי כתב רחמנא כהן הכא משום משמע מוציא מיד משמע דאפי' כהן הדיוט וכדמשמע מפירש"י דא"כ מנ"ל להגמ' הא לשוייא פלוגתא חדשה בין רב ושמואל בדרשה דהאי קרא דילמא לשמואל נמי משום הכי כ"ר כהן כדא' אליבא דרב סד"א כיון דלאו גופה דפרה נינהו ל"ל כהן קמ"ל אלא ממשמעותיה דקרא גופיה משמע להגמ' הכי מדכתיב כהן גרידא ולא כתיב אלעזר הכהן הכל בכלל כהן ואפי' הדיוט נמי במשמע:]

[מלואים: דאפי' בכהן הדיוט ומשום לדורות נמי איצטריך למ"ד לדורות בכהן גדול אבל למ"ד לדורות בכהן הדיוט ל"צ אלא לפרת משה לחוד וכגוונא דפירשתי לעיל:]

[מלואים: אין מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא ק"ל הא בספרי נ"ל הא דבבגדי לבן נעשית כדתנן בפ"ד דפרה מגז"ש דחוקה חוקה מיוה"כ וכדפי' לעיל והא גז"ש כ"ע אית להו אפי' למ"ד לדורות בכהן הדיוט דאל"כ מנ"ל דנעשית בבגדי לבן היכא שעשאה כה"ג וא"צ ח' בגדים של זהב דכה"ג דהא אפי' למ"ד לדורות בכהן הדיוט לאו למימרא דכה"ג פסול לעבודת פרה דליתא דהא כל ז' פרות שנעשו ע"י כה"ג נעשו כדתנן בפ"ג דפרה ומי עשאן וכו' וכל המנויים שם כהנים גדולים היו אלא לדורות אף בכהן הדיוט קאמר וכ"ש בכה"ג דעדיף טפי והשתא מנ"ל היכא דעשאה כה"ג א"צ ח' בגדים ובד' בגדי לבן סגי ליה דאי מהכהן בכיהונו אין בכיהונו של כה"ג אלא א"כ לובש ח' בגדים זהב שלו כדאמר בפ"ב דזבחים (דף י"ח) בני אהרן הכהן בכיהונו כה"ג שלבש בגדי כהן הדיוט ועבד עבודתו פסולה אלא ע"כ מהא גז"ש דחוקה חוקה נ"ל הא א"כ כיון דכ"ע אית להו האי גז"ש לד' בגדי לבן ליכא למימר הכהן בכיהונו בין לשעה בין לדורות והא ל"מ בשום מקום שיאמר הגמרא מילתא דאתיא בגז"ש טרח וכתב לה קרא דבשלמא ק"ו דאדם דן מעצמו איכא למימר הכי משא"כ גז"ש דאין אדם דן מעצמו ל"ל הכי:]

[מלואים: [לעיל] איש להכשיר את הזר טהור לרבות את האשה ק"ל לכתוב רחמנא טהור לחוד איש ל"ל וכ"ת דמטהור לא הוי מרבינן אלא זר איש אבל אשה לא ליתא דמסתמא דטהור הכל במשמע כדא' לעיל אשה מ"ט לא אלעזר ולא אשה זר נמי אלעזר ולא זר אלמא אי לאו מיעוטא דאלעזר מסתמא אין לך להוציא את האשה כל היכא דזר כשר אי ליכא קרא למעט אשה מיניה מסתמא איש ואשה שוין ול"ל דכ"ר הכא גבי אסיפה איש לרבות זר דתו איצטריך למכתב טהור לרבות את האשה דלא תימא איש ולא אשה לא לכתוב רחמנא איש כלל ומטהור לחוד נפקא ליה להכשיר איש ואשה:]

[מלואים: לקדש פירש"י לתת מים על האפר וכתבו עליו התוס' ובמסכת פרה בכמה דוכתי משמע שהיו נותנים האפר על המים והא דכתיב ונתן עליו מים י"ל ונתן עליו בשבילו מים אל כלי ואדרבה משמע שהמים נוגעין בכלי והאפר נותן עליהם מלמעלה ואני אומר שנעלם מהם סוגיא שלמה דפ"ב דסוטה (דף ט"ז) דא' התם אליבא דרבנן דמים ברישא לעיכובא דאל כלי מים דווקא ועליו לערבן דבכ"מ מכשיר למעלה והאפר מכשיר את המים להזאה ור"ש ס"ל התם רצה זה נותן ברישא רצה זה נותן ואיתא נמי לההיא סוגיא בפ"א דתמורה (דף י"ב) ומהתימה על רש"י שפי' דלא ככ"ע דהא ליכא למ"ד דאפר ברישא דוקא ואולי אליבא דר"ש מפרש הכי ולתת מים על האפר שפי' היינו אם רצה קאמר ודוחק ועוד ק"ל שביק רבנן ופי' כר"ש וגם סתם מתניתין בפ"ב דערכין כרבנן איתא ובפי"ט דשבת (דף קל"ז) מייתי לה להא מתניתין ונשמר שם רש"י מזה ופי' לקדש לתת עפר על המים ואולי בכאן ט"ס הוא בפירש"י:]

[מלואים: הכל כשרים לקדש ברפ"ק דערכין דרש כל הכל דכולה גמרא לאתויי מאי קאמר הכל כשרים לקדש לאתויי מאי לאתויי לר"י קטן ולרבנן לאתויי אשה דתניא הכל כשרים לקדש חוץ מחרש שוטה וקטן ר"י מכשיר בקטן ופוסל באשה ואנדרוגינוס ונ"ל דהא דקאמר התם דתניא הכל כשרים לקדש ט"ס הוא ודתנן גרסינן דסיפא דההיא משנה גופא היא כדמייתי לה הכא ומשנה שלימה היא בפ"ה דמסכת פרה ותימה גדולה בעיני הא דקאמר הכל כשרים לקדש לר"י לאתויי קטן ולרבנן אשה הא בסיפא דההיא משנה גופה בהדיא תני לה ר"י מכשיר בקטן וגם לאתויי אשה לרבנן לא צריך דמדפוסל ר"י לאשה בסיפא מכלל דלרבנן אשה כשירה לקדש ואע"ג דהתם קאמר הכל נידרין לאתויי פחות מבן חודש ואע"ג דבהדיא תני לה בסיפא פחות מבן חודש נידר תני והדר מפרש לא דמי לההיא דהכא דהתם לאו גבי הדדי תני להו אלא בבא בפני עצמה משנה אחרת אבל הכא האי הכל כשרים לקדש וחוץ מחש"ו כולה חדא מילתא וחדא בבא היא לא שייך לומר תני והדר מפרש דאין זה והדר מפרש אלא היא היא וכולה חדא מילתא היא ואי משום דרבנן לא קאמרי בהדיא דאשה כשירה מ"מ הא ממילתא דר"י שמעת לה ממילא מדתני ר"י פוסל באשה מכלל דרבנן מכשרי וכ"ש דליכא למימר דהכל אדר"י לאתויי קטן הא בהדיא קתני ר"י מכשיר בקטן ואע"ג דאיכא למימר דהכל כשירים דקאמר אדרבנן ולא אדר"י מ"מ הגמ' דקא' לר"י לאתויי קטן ור"ל דהכל אדר"י נמי קאי קשיא הא בהדיא קתני ר"י מכשיר בקטן אם לא שתאמר דגמ' לרווחא דמילתא קא' לה דלר"י לאתויי קטן ובאמת ל"צ לזה דהכל אדרבנן לחודיה קאי ולא אדר"י דאין זה נח דא"א לומר דהגמ' קא' מילתא דליתא [אלא] לרווחא ואפי' בדוחקא א"א לומר כן. ונ"ל משום דהכא איכא תרי מילתא לקיחת העפר ונתינת המים לתוך הכלי ולרבנן דדרשי בפ"ב דסוטה ובתמורה עליו לערבן איכא עוד ד"א דכשנותן האפר על המים צריך לערב המים עם האפר היטב שיהיו המים צפין על האפר ומ"מ ב' דברים לכ"ע איכא בהא עבודה של קידוש היינו נתינת האפר ולקיחתו כדכתיב ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת ונתינת המים דכתיב בסיפא דקרא ונתן עליו מים חיים אל כלי והן בכלל קידוש ושם קידוש כוללן ומה"ט ילפינן להו מהדדי מה דגלי רחמנא שפסול בזה פסולין נמי בזה ומה דגלי שכשר בזה כשרין נמי בזה אע"ג דלא גלי גביה רחמנא שהרי טעמא דר"י מכשיר בקטן הוא מדכתיב ולקחו דאפי' קטן דפסלי לך התם הכא כשר כדמסיק והא גבי לקיחת אפר כתיב והא דפוסל באשה הוא מדכתיב ונתן ולא ונתנה כדמסיק והא גבי נתינת מים כתיב והשתא ר"י דמכשיר קטן בקידוש ופוסל באשה ממ"נ בהי חלק של קידוש מיירי אי בלקיחת עפר אמאי פוסל באשה הא התם לא מיעט רחמנא לאשה דונתן גבי מים כתיב ואי מיירי מנתינת מים אמאי מכשיר בקטן הא ולקחו דמרבי לקטן גבי אפר כתיב ולא גבי מים אלא ודאי ע"כ כיון דלקיחת אפר ונתינת מים חדא מילתא היא וחדא עבודה הן וזקוקין זה לזה ילפינן להו מהדדי ליתן את האמור בזה לזה וכיון שכן אתי שפיר דהכל כשרים לרבנן לאתויי אשה אפי' לחלק זה של קידוש שהיא נתינת מים דכתיב גביה ונתן דמיניה נ"ל לר"י דאשה פסולה דונתן ולא ונתנה ואי לאו משנה יתירא דהכל ה"א דע"כ לא פליגי רבנן אר"י דפוסל באשה אלא בההוא חלק של קידוש דלקיחת עפר דלא נכתב שם מיעוטא דר"י יליף לקיחה מנתינה ורבנן לא ילפי אבל בנתינה דכתב רחמנא ונתן גביה אפי' רבנן דרשי ונתן ולא ונתנה קמ"ל משנה יתירה דהכל לרבות דאפי' בנתינה נמי מכשרי רבנן לאשה דלא דרשי כלל ונתן למעוטי אשה וה"נ לר"י הכל לאתויי קטן אפי' בנתינה אע"ג דולקחו דמרבי ר"י מיניה להכשיר קטן בלקיחה כתיב ולא בנתינה אפ"ה בנתינה נמי מכשיר דנתינה ולקיחה חדא היא ואע"פ שמה שהוכרחתי דמתני' מיירי מב' צדדי קידוש יש לדחות דאיכא למימר דלא מיירי אלא מצד נתינה דכתיב גביה ונתן דממעט מיניה ר"י לאשה ואפ"ה מכשיר גביה קטן משום דפ' זו נדרשת כולה במשמע מוציא מיד משמע ומשמע ממילא וההיא הכשר קטן דנתינה משמע ממילא הוי מלקיחה שלפניה ולאו משום דיליף מהדדי אבל ונתן דכתיב בנתינה למעוטי אשה לר"י לא יליף לה אלקיחה שלפניה ואדרבה בלקיחה משמע ממילא שלה היא מאסיפה שלפניה דאמר לעיל טהור להכשיר את האשה מ"מ הדבר ברור בלא האי הכרח דלקיחה ונתינה חדא הווין לכל דבר והשתא ההיא דרפ"ק דערכין אתי שפיר וכדפירשתי:]

[מלואים: הנך דפסלי לך באסיפה. בפ' הערל (דף ע"ב) פרש"י התם דרשינן איש ולא קטן טהור להכשיר את האשה וליכא למימר איפכא איש ולא אשה טהור להכשיר את הקטן דא' בפ' טרף בקלפי כל הפ' כולה משמע מוציא מיד משמע וע"כ סוגיא דשמעתא הכי איתא התם ואני תמה הרבה איך הביא רש"י משמעתין דבר שאינודהא הכא אמרינן איש להכשיר את הזר טהור להכשיר את האשה וקטן ממעט מוהניח שאין בו דעת להניח שוב ראיתי להתוס' שם שהקשו על רש"י הכי גם מה שמסיים דל"ל איפכא משום דכל הפרשה משמע מוציא מיד משמע אין לו שום משמעות וכי בעבודה דלפני אסיפה מכשרינן לקטן דנימא דזה מוציא ממשמע דלפניו לפסלו הא בעבודות דלפני אסיפה לא קטן כשר ולא אשה כשירה בהו:]

[מלואים: מאי ולקחו דאפי' קטן פי' התוס' והא דמכשיר בקטן טפי מבחרש ושוטה י"ל משום דאתי לכלל דעת גם בפ' הערל פי' התוס' ומכשיר טפי בקטן משום דאתי לכלל איש ולדבריהם הא דאמר לקמן גבי וטבל לרבנן טהור להכשיר את הקטן צ"ל נמי קטן דווקא הוא דכשר להזות משום דאתי לכלל איש ודעת אבל חרש ושוטה לא דהא דר"י גבי קידוש ודרבנן גבי הזאה חד טעמא הוא משום משמע מוציא מיד משמע דאסיפה הוא וק"ל הא בתוספתא תניא ומביאה הר"ש במס' פרה ר"י בנו של ריבב"א חש"ו שהיזו ואחרים רואין אותם הזאתם כשירה אלמא בחרש ושוטה נמי מכשיר בהזאה א"כ הא דלא כר"י ודלא כרבנן וליכא למימר דכר"י ס"ל דפוסל קטן בהזאה ומ"מ באחרים רואין אותן מכשיר כדא' בפ"ג דגיטין (דף כ"ג) גבי כתיבת הגט דפסול בחרש שוטה קטן ומ"מ בגדול עומד על גביו כשר ליתא דגדול עומד על גביו שאני מאחרים רואין אותן דעומד על גביו היינו שמלמדו ומזהירו לעשות לשמה אבל אחרים רואין אותן היינו מרחוק ואינו אלא רואה בעלמא וכדא' בפ"ק דחולין (דף י"ב) גבי שחיטה דתנן גבי חרש שוטה וקטן שאם שחטו ואחרים רואין אותן כשירה מאן תנא דלא בעי כונה לשחיטה א"ר ר"נ היא ופירשו התוס' התם דאע"ג דגבי גט דבעי לשמה מהני בגדול עומד על גביו אחרים רואין אותן אין זה עומד על גביו וכדפי' והא דבעי ר"י הכא אחרים רואין אותן היינו שיראו אותו מזה כדינו כמו שצריך אחרים רואין אותן גבי שחיטה שיראו אותו שוחט כהוגן ואע"ג דאי מזה על האדם הא מי שהוזה עליו רואה הזאתו ול"ל ראיית אחרים י"ל דמיירי במזה על הכלים א"נ על חש"ו א"נ אפי' במזה על גדול ובמזה על מקום שהמוזה עצמו א"א לו לראות וצריך ראיית אחרים מ"מ ר"י בשיטת רבנן דמכשירין קטן בהזאה ומכשי' אפי' חרש ושוטה ומיניה לר"י דמכשיר קטן לקידוש ה"ה לחרש ושוטה:]

[מלואים: עד דשקיל חד ויהיב חד פי' רש"י ותוס' דה"א ההוא גופי' דשקיל הוא צריך ליתנו במים וק"ל א"כ חד חד תרי זימני דקאמר ל"ל הכי הו"ל למימר עד דשקיל ויהיב חד דמשמע ההוא דשקיל הוא דיהיב ואפשר לפרש דהכי קאמר עד דשקיל חד האפר ולאפוקי תרי דלא יקחו וכן יהיב לאפוקי תרי דלא יתנו המים כתב רחמנא ולקחו ונתן דאפי' שקלי תרי האפר ויהיב חד המים שפיר דמי מ"מ פי' רש"י ותוס' עיקר דלהך פי' ק"ל מאי קאמר אי כתב רחמנא ולקח ונתן ה"א עד דשקיל חד ויהיב חד מהיכי תיתי לומר כן וכי משום דכתב רחמנא לשון יחיד בב' א"א הא כל מה שאמור בפ' בלשון יחיד ואסף איש טהור ולקח אזוב וטבל במים וכי נימא דע"י ב' א"א וכ"ת אה"נ הא לקמן אמרינן וקטן שיש בו דעת אשה מסייעתו ומסיים עלה שם במס' פרה ואם אחזה בידו אפי' בשעת הזיה פסול וטעמא משום דאשה אחזה בידו דפסולה להזאה אבל איש שפיר דמי ואמאי הא ולקח וטבל והזה אמר רחמנא בלשון יחיד אלא ע"כ אע"ג דכתב רחמנא בלשון יחיד אפי' בב' נמי שפיר דמי אבל לפי' רש"י ותוס' א"ש דה"א ההוא גופיה דשקיל וכו':]

הוה אמינא עד דשקיל חד דהוה אמינא דההוא גופיה דשקיל האפר יתן המים משום דנתינה למים ותערובתן חדא מילתא וחדא עבודה הן וסלקא דעתך אמינא דעבודה א' אי אפשר שתעשה בב' אנשים קמ"ל דשפיר דמי מיהו מהא דאם אחזה בידו בשעת הזיה דפסול אינו ראיה כל כך למאי דאפרש בסמוך הוא דמיירי בהקטן לבד אינו יכול דהשתא אפילו אם תמצא לומר דהני דכתב רחמנא בפרשה בלשון יחיד על ידי ב' אי אפשר מ"מ בכהאי גוונא בכשירים להזיה בא' יכול וא' אינו יכול הוה ליה כאלו עשה אחד את הכל משום הכי דוקא באשה אחזה בידו פסול אבל באיש שפיר דמי כיון דהגדול יכול והקטן אינו יכול הוה ליה כאלו עשאו והזה הגדול לבדו וגם הא דפי' הואיל ובלשון יחיד נאמרה כולה פרשה על ידי ב' אי אפשר כהאי גוונא אמרינן ספ"ק דתמורה (דף י"ג) שאין הצבור והשותפין עושין תמורה לפי שכל הפרשה בלשון יחיד נאמרה א' ממיר ואין ב' ממירין מיהו לא דמי כל כך דשאני התם דכתב רחמנא כמה פעמים בלשון יחיד לא יחליפנו ולא ימיר ואם המר ימירנו וכולן בלשון יחיד נאמרו ולא אישתמיט בשום פעם לכתוב לשון רבים ש"מ א' דוקא ולא ב' מיהא להאי טעמא הכא נמי אתי שפיר דכיון דנתינת האפר והמים חדא מילתא היא אי כתב רחמנא ולקח ונתן תרוייהו בלשון יחיד הוה אמינא דווקא הוא ע"י א' ולא ע"י ב' דכיון דכתב רחמנא לשוןיחיד ב' פעמים בדבר אחד והכי נמי אי כתב רחמנא ולקחו ונתנו תרווייהו בלשון רבים הוה אמינא בין בלקיחה בין בנתינה על ידי ב' דוקא מהאי טעמא להכי כתב רחמנא ולקחו לשון רבים ונתן לשון יחיד למימרא דבין בלקיחה בין בנתינה בין על ידי אחד בין על ידי ב' דהא שתיהן א' הן ואי אפשר שיחלקו בדיניה ובהכי ניחא נמי ולא תקשה מהא דתניא בתוספתא דמס' פרה הביאו הר"ש בפ"ד דפרה היזו פי' הזאת הדם ז' כהנים כאחד הזאתן פסולה ה' דז' פעמים כתיב והיינו בזה אחר זה הזאתן כשירה ולא אמרינן מדכתב רחמנא והזה בלשון יחיד א' ולא ב' דכיון דלא כתיב והזה ב' פעמים בלשון יחיד אין לך להוציא את ב' מהכא והיינו טעמא נמי דגבי מעשר כתיב ואם גאל יגאל לשון יחיד ואפילו הכי ב' גואלים כדאמר בפ"ק דזבחים (דף ו') דאמר התם דאין ב' יורשין ממירין בקרבן אביהם משום דאם המר ימיר לרבות היורש א' ממיר ואין ב' ממירין ופריך אלא מעתה גבי מעשר דכתיב ואם גאל יגאל לרבות את היורש הכא נמי אחד גואל ולא ב' ומהני שאני מעשר דגבי אבוהון נמי איתא בשותפות והשתא מאי שנא מעשר מתמורה הא מעשר נמי גאל יגאל בלשון יחיד נאמר אלא ודאי משום דגבי מעשר לשון יחיד לא נאמר אלא פעם אחת דהא גאל יגאל אינו אלא כפל לישנא ולרבות את היורש קאתי ולפיכך אין לך להוציא ב' מן הכלל ובהכי נמי ניחא לי הא דאמר ריש פ"ק דתמורה וערכין לפי שכל הענין כולו אינו מדבר אלא בלשון זכר מה סופינו לרבות את האשה תלמוד לומר המר ימיר והקשו התוס' פ"י דמנחות (דף צ"ג) הא בכל מקום בעי קרא למעט אשה כגון בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות וכן בגנבתו ולא בגנבתה אע"ג שכל הענין בלשון זכר נאמר ולמאי דפי' ניחא דשאני הכא דלא כתב בלשון זכר אלא פעם אחת ואין זה מקומו:

וקטן שיש בו דעת אשה מסייעתו ומזה במתניתין פ' י"ב דפרה מפרש לה ואוחזת לו במים והוא טובל ומזה אם אוחזה בידו אפילו בשעת הזיה פסול פי' לפי שאחיזת המים אינו אלא מעשה איצטבא בעלמא אבל אחיזת היד מסייעת לו להזאה ממש ואשה פסולה להזאה. וקשה לי אם אוחזת בידו ממש מאי הוה הא אינה אלא מסייע וקי"ל מסייע אין בו ממש כדאמרינן בפ"ב דביצה (דף כ"ב) אמימר שרי למכחל עינא מנכרי בשבת ואע"ג דקא מסייע בהדיה דקעמיץ ופתח מסייע אין בו ממש ולא תימא דבדרבנן דוקא כגון מכחל עינא הוא דאמרינן מסייע אין בו ממש אלא אפילו בשל תורה נמי כדאמ' בפ"י דשבת (דף צ"ג) גבי ב' שהוציאו חפץ לרשות הרבים בשבת זה יכול פי' להוציאו לבדו וזה אינו יכול זה שיכול חייב ושאינו יכול פטור דמסייע אין בו ממש ומייתי לה מהא דתניא קיבל בימין ושמאל מסייעתו עבודתו כשירה ואמאי הא קמסייע בהדי הדדי לאו משום דאמר' מסייע אין בו ממש והכא נמי אם הקטן טובל ומזה כי אשה אוחזה בידו ומסייעתו מאי הוה הא דמי לקיבל בימין שכשר לעבודה ושמאל מסייעתו שפסול אפילו הכי עבודתו כשירה דמסייע אין בו ממש מיהו י"ל דהקטן אינו יכול להזות לחוד בלי סיוע אחרים לפיכך אם האשה מסייע הוה ליה הפסול שהוא האשה יכול והכשרה שהוא הקטן אינו יכול ואינו אלא מסייע ועיקר הזאה מן האשה הוא והקטן המסייע אין בו ממש אי נמי מיירי בזה אינו יכול הקטן וזה אינה יכולה האשה דכהאי גוונא אמרינן התם דמה ליה כאלו כל אחד עושה בפני עצמו ואם האחד כשר והא' פסול פסול דאין שום אחד מהם שיהא נקרא מסייע דאין בו ממש [ועוי"ל דלעולם ביכול אף הקטן להזות בעצמו אלא דמ"מ בהזאה זו לא היתה האשה רק מסייעתו רק שעשתה בגוף המעשה כמו הקטן שהיא נמי יכולה ואחזתו בידו מכח שניהם נעשתה ההזאה וזה נמי פסול אף דיכול הקטן בעצמו מ"מ הלא לא נעשתה ההזאה זו מכח הקטן לבד] והשתא לפירוש א' מתניתין לצדדין קתני ורישא וסיפא בתרי גווני קטן מיירי רישא דקתני והוא טובל ומזה היינו בקטן שיכול להזות בפני עצמו בלי אחיזת אחר עמו את האזוב מדקתני והוא טובל ומזה אלמא ביכול בפני עצמו להזות עסקינן וסיפא אם אחזה בידו בשעת הזאה פסולה לאו אההוא קטן דאיירי ברישא מיירי דאי ביכול להזות בפני עצמו אפילו אם אוחזה בידו נמי שפיר דמי דאינו אלא מסייע אלא בקטן שאינו יכול להזות בפני עצמו מיירי אבל לפירוש ב' כולה אחד קטן מיירי וביכול בפני עצמו אלא שהאשה נמי יכולה בפני עצמה לפיכך אם מזה לחוד כשר ואם אשה אחזה עמו פסול כיון דזה יכול וזה יכול וכדפירשתי ופירוש ב' עיקר דדוחק לאוקמא מתניתין בתרי גוונא קטן מלצדדין קתני:

תוס' ד"ה הכל כשרים הגאון מהר"ר צבי בתשו' סי' קנ"ד תמה על דבריהם וכבר קדמו הרב תוספת י"ט פ"א דתמורה משנה ה'. והרב חזון נחום שם והרב מהר"ם ן' חביב בס' כפות תמרים דף ל' ע"ב יישבו קצת (אמר המגיה עיין חוט המשולש בשו"ת דף י"ט ע"ב):

דאפיק חמור בהדה. דלתנא קמא שרי דליכא שמא יאמרו לרבי אסור דהא אותה כתיב: ולקח אלעזר הכהן. בקבלת דמה: לשמואל. דדייק לפניו לומר שהזר כשר לשחיטה איצטריך למיכתב בקבלת דמה אלעזר לאהדורה לאלעזר דאי כתב ולקח מדמה (והזה באצבעו) הוה משמע דאשוחט קאי: לרב. נמי דאמר שחיטה באלעזר היא לא הוה ליה למיכתב בקבלה אלעזר וכי כתיב הוי מיעוט אחר מיעוט לאלעזר ולא אחר ואין מיעוט אחר מיעוט כו': ולקח הכהן עץ ארז לשמואל. דאמר קבלה והזאה באלעזר הואי כתיב בה כהן לאכשורי השלכת עץ ארז בכהן הדיוט הוי האי משמע מוציא מיד משמע וכן כל הני דאמרינן ולרב דמכשר קבלה בכהן הדיוט הוי האי משמע ממילא ואינו מוציא מכלל מקרא שלפניו ואיצטריך למיכתב ביה כהן דאי כתב ולקח עץ ארז ולא כתיב כהן הוה אמינא ולקח כל מי שירצה ולא הוה מוקמינן ליה אכהן דקבלה סלקא דעתך אמינא הואיל ולאו גופה כו': הכהן בכיהונו. האי כהן קרא יתירא הוא דלא הוה ליה למיכתב אלא וכבס בגדיו וגו' ואנא ידענא דאהא דאיירי ביה קאי אלא למסמך כהן אבגדיו כלומר שבבגדי כהונה נעשית ולא בבגדי חול: וטמא הכהן עד הערב. ללמד על פרה הנעשית לדורות שצריכה בגדי כהונה: הניחא למאן דאמר. לעיל לדורות בכהן הדיוט ולא גמר חוקה מיום הכפורים איצטריך למיכתב כהן הכא ללמד על של דורות שתעשה בבגדי כהונה: איש להכשיר הזר. משום דלעיל מיניה איירי בכהן כתיב הכא איש להכשיר את הזר דאי כתב ואסף את אפר הפרה הוה אמינא כהן דלעיל מיניה איירי בכהן כתב הכא איש: להכשיר את האשה. דאי למעוטי טמא פשיטא דחטאת קרייה רחמנא: לקדש. לתת מים על האפר בכלי חרס: ולקחו לטמא. בתר ואסף איש טהור כתיב זו היא עבודה שאחר אסיפה וכתיב ולקחו אותם הנאמרים באסיפה זר ואשה ולא חרש שוטה וקטן: א''כ. הואיל אדלעיל קאי נימא ולקח דהא גבי אסיפה בלשון יחיד כתביה: אשה מנא ליה. וכן אנדרוגינוס משום ספק אשה: ורבנן. אמרי לך לעולם אדלעיל קאי והא דלא כתיב ולקח לשון יחיד דאי כתיב ולקח ונתן הוי אמינא עד דשקיל חד האפר והוא עצמו יתנהו על המים כתיב ולקחו דאפילו שקלי תרי: ולקח אזוב. דכתיב בהזאת מימיה והיא עבודה שאחר הקידוש: לרבנן. דאמרי הקידוש נעשה באותן של אסיפה ובאסיפה כתיב איש טהור דהיינו זר ואשה על כרחך איש טהור דהכא לאו לאכשורי זר ואשה ולמיפסל קטן ולהוי משמע ממילא דאם כן לשתוק קרא מיניה ונכתוב ולקח אזוב וטבל במים והזה ואנא ידענא דבההוא דלעיל מינה קאי וכי כתבינא למדרש איש ולא אשה על כרחך משמע זה מוציא מיד משמע: טהור להכשיר קטן. דפסליה בקידוש: ולרבי יהודה. דאמר אשה פסולה בקידוש וקטן כשר אתא האי למימרא איפכא איש ולא קטן טהור להכשיר אשה דע''כ ליכא למימר דמשמע ממילא דאם כן לישתוק מיניה:

לרב הוי מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. על כרחך צ''ל לרבות כהן הדיוט שיהא כשר בקבלה והזאה אבל. בהוצאה ושחיטה דווקא אלעזר דהא לכולהו לישני אמרינן לעיל אותה לאלעזר והא דאמר ר' זירא אמר רב לעיל שחיטת פרה בזר פסולה דמשמע הא בכהן כשירה ואפי' בכהן הדיוט יש לומר דלדורות קאמר וסבירא ליה כההוא לישנא דאותה לאלעזר הכהן הא לדורות בכהן הדיוט: הכל כשרין לקדש. פירש רש''י המים על האפר ובמסכת פרה בכמה דוכתי משמע שהיו נותנין האפר על המים והא דכתיב ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת ונתן עליו מים חיים אל כלי דמשמע מים על האפר [ב] יש לפרש ונתן עליו בשבילו יתן מים חיים אל כלי ואדרבה משמע שהמים נוגעים בכלי והאפר נותן עליהם מלמעלה: מאי ולקחו לטמא דאפילו קטן דפסלי לך התם הכא כשר. והא דמכשיר טפי בקטן מבחרש ושוטה יש לומר משום דאתי לכלל דעת: ונתן ולא נתנה. אע''ג דכל התורה כולה בלשון זכר נאמרה ואפילו הכי לא ממעטינן אשה אלא היכא דכתיב איש בהדיא יש לומר דשאני הכא מדשני קרא בדיבוריה דכתיב ולקחו לשון רבים והדר כתיב ונתן להכי דרשינן ולא ונתנה [וע''ע תוס' יבמות עב: ד''ה ונתן]: עד דשקיל חד ויהיב חד. פי' ההוא גופיה דשקיל ליה מערב ליה במים: הכל כשירין להזות חוץ מטומטום ואנדרוגינוס כו'. תימה לי דהני תרי משניות דהכל כשרין לקדש ולהזות מיתנן במסכת פרה (פ''ה מ''ד ובפי''ב מ''י) מ''ש דבקידוש לא קתני טומטום בהדי אשה ואנדרוגינוס כדקתני גבי הזאה וי''ל דת''ק דרבי יהודה נמי פסיל ליה לטומטום לקדש מפני שהוא ספק ערל כדאמר בפ' הערל (יבמות עב:) טומטום שקידש קידושו פסול מפני שהוא ספק ערל וערל שקידש קידושו פסול אנדרוגינוס שקידש קידושו כשר מפני שהוא ספק אשה רבי יהודה פוסל באשה ואנדרוגינוס ות''ק דרבי יהודה דמתניתין היינו ת''ק דרבי יהודה דברייתא דפרק הערל (גם זה שם) דסבירא ליה כר' עקיבא דמרבי לערל כי טמא והא דלא קתני ת''ק חוץ מטומטום יש לומר אין למידין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בהן חוץ ותנא חוץ מחרש שוטה וקטן ושייר ערל וטמא וטומטום והא דלא פריך ממתניתין למאן דאמר ערל שהזה הזאתו . כשירה ופריך מברייתא י''ל משום דבברייתא קתני בהדיא דהזאתו פסולה להכי ניחא ליה למיפרך מינה: אשה מסעדתו. בפרק בתרא דמסכת פרה) בתוספתא מפרש כיצד מסעדתו אוחזת לו המים אפילו בשעת הזאה ולא מבעיא בשעת טבילת האזוב. דהזאה חשיב טפי רבותא מטבילת האזוב משום דקרא דמכשרי' מיניה קטן בטבילה כתב דכתיב וטבל במים איש טהור ודרשינן מיניה טהור להכשיר הקטן וילפינן הזאה מטבילה דאיתקשו להדדי כדאיתא בסוף פרק ב' דמגילה (דף כ.) ובמתניתין דפרק בתרא דפרה (משנה י) מסיים עלה ואם אחזה בידו אפילו בשעת הזייה פסול ור''י מסימפונ''ט גימגם בזה דבתוספתא משמע דהזאה הוי