דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 221ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מו - א

אבל מהאי גיסא ומהאי גיסא, משני צידי המזבח שאינם מול פתח ההיכל, אימא לא. והייתי אומר שלא יטול משם גחלים.

לכך נאמר "מעל המזבח", לומר שכל הגחלים שבמערב המזבח כשרים [ואפילו הגחלים שאינם כנגד הפתח ממש].

ולכן צריכא, הוצרך הכתוב לכתוב את שני הדברים ["מעל המזבח" ו"מלפני ה'"]. [1]

שנינו לעיל, שלדעת רבי מאיר היתה מערכה נפרדת, שעליה נתן איברים ופדרים של אתמול שלא נתעכלו מבערב.

ועתה הגמרא מבארת ענין זה:

אמר רבי אלעזר משום בר קפרא: אומר היה רבי מאיר: אברי עולה [2] שנתותרו [שנותרו מאתמול] - עושה להן מערכה בפני עצמה, וסודרן. ואפילו בשבת עושה מערכה לאברים של אתמול למרות שהם שייכים לקרבנות של יום חול.

ומדברי רבי אלעזר [בשם רבי מאיר] למדנו שני חידושים:

א. אברי עולה שנותרו מאתמול עושה להם מערכה בפני עצמם בימות החול.

ב. אפילו בשבת שאסור להבעיר אש, מותר להבעיר מדורה בפני עצמה לאברים של אתמול. [3]

ומקשינן על תחילת דברי רבי אלעזר: מאי קמשמע לן, מה השמיענו רבי אלעזר, במה שאמר בחידושו הראשון, שעשו מערכה בפני עצמה לאברים ופדרים של אתמול?

הרי תנינא, כבר שנינו דין זה במשנתנו בשם רבי מאיר: בכל יום היו שם ארבע מערכות, ואחת מהן היתה לאברים ופדרים של אתמול [וכמו שביארה התוספתא, שמובאת בגמרא לעיל מה א]. [4]

אמר תירץ רבי אבין:

לא נצרכה המימרא של רבי אלעזר אלא לפסולין. להשמיענו שאפילו קרבנות שיש בהם פסול [אך נאמר בהן הדין "אם עלו למזבח לא ירדו" [5]], שאם נותרו מאתמול, עשו להם מערכה, והקטירום.

ודוקא שמשלה בהם האור [האש], שאז פקע איסורן מהן. [6] אבל לא משלה בהן האור - לא עשו להם מערכה בפני עצמה, אלא הקריבום על המערכה הגדולה. [7]

איכא דאמרי: אחד קרבנות כשרין ואחד קרבנות פסולין - אי משלה בהם האור, אין, אכן עושה להם מערכה בפני עצמם. ואי לא משלה בהם האור - לא.

ומקשה הגמרא על החידוש השני של רבי אלעזר [בדעת רבי מאיר]:

רבי אלעזר אמר: ואפילו בשבת שאסור להבעיר בה אש, מותר להבעיר בה מדורה נפרדת להקטרת איברים של אתמול.

ומקשינן: תנינא, הרי שנינו דין זה במשנתנו בשם רבי מאיר: "והיום חמש" [ביום הכיפורים היו חמש מערכות, ואחת מהן לאברים של אתמול שלא נתעכלו מבערב]! והרי יום הכיפורים אסור במלאכה כשבת, ולמה הוצרך רבי אלעזר לפרש שעושים בו מערכה בפני עצמה כמו בשבת? [8]

אמר רב אחא בר יעקב תירוץ:

איצטריך. כי סלקא דעתך אמינא, היה עולה בדעתך לומר, הני מילי דברי המשנה [שאמרה בשם רבי מאיר שביום הכיפורים היתה מערכה נפרדת לאברי אתמול] נאמרו רק היכא [היכן] דחל יום הכיפורים להיות אחר השבת, ביום ראשון, ומשום דחלבי קרבנות שבת קרבין ביום הכיפורים שחל במוצאי שבת. [9] אבל אם חל יום הכיפורים באמצע שבת [באמצע השבוע] לא עושים להם מערכה נפרדת, היות שאין הבערת המערכה לאברי יום חול דוחה את יום הכיפורים, והוא הדין שאינה דוחה את השבת.

לכן, קמשמע לן, השמיע לנו רבי אלעזר שמבעירים מערכה בפני עצמה אפילו לצורך איברי יום חול. [10]

אמר רבא: מאן האי דלא חייש לקמחיה!? מיהו זה שאינו בודק אם הוא טוחן חיטים או פסולת [11] [ומשל הוא זה].

איך זה שרב אחא בר יעקב לא בדק את תירוצו? הא "בכל יום היו ארבע מערכות" תנן! ו"בכל יום", משמע אפילו בשבת [שגם בשבת עשו מערכה לצורך קרבנות של יום חול]!

ומסקינן: קשיא. [12] למדנו מדברי רבי אלעזר בשם בר קפרא ורבא, שגם בשבת היו עורכים מערכה להקטרת קרבנות של יום אתמול.

ופליגא המימרא של בר קפרא ורבא על המימרא דרב הונא.

דאמר רב הונא: קרבן התמיד - רק תחילתו דוחה את השבת.

כאשר תחילתו [השחיטה וזריקת הדם] היתה בשבת [דהיינו תמיד של שבת, שכל עבודותיו נעשות בשבת] הרי הוא דוחה את השבת בכל עבודותיו, ואפילו בהקטרת האימורים. [13]

ואילו סופו - אינו דוחה את השבת.

כאשר רק סוף עבודות הקרבן [הקטרת האימורים] הוא בשבת, דהיינו קרבן התמיד של ערב שבת [שכבר נשחט ונזרק דמו ביום שישי], הרי אין הקטרתו דוחה את השבת, אלא צריך להעלות את אבריו על האש לפני כניסת השבת. [14]

ודברי רב הונא הם שלא כדברי בר קפרא ורבא, שאמרו הקטרת אברי התמיד של יום חול נעשת בשבת. [15]

וכיון שהגמרא הביאה את מאמר רב הונא כלשונו בלא הסבר נוסף, מביאה עתה הגמרא את דברי האמוראים שהסבירו את מאמר רב הונא:

גופא: אמר רב הונא: תמיד - תחילתו דוחה. סופו - אינו דוחה. והוינן: מאי, את מה סופו של התמיד אינו דוחה?

ונחלקו אמוראים בדבר:

רב חסדא אמר: סופו של התמיד [הקטרת האברים] אמנם דוחה את השבת, ומכל מקום אינו דוחה את הטומאה. ואם לא מצאו כהן טהור להקטיר את אברי התמיד, אין מקטירים אותו על ידי כהן טמא. [16]

ורבא אמר להיפך: סופו של התמיד [הקטרת האברים] דוחה את הטומאה. ואינו דוחה את השבת [אם תחילתו היתה בערב שבת]. [17] אמר ליה אביי לרבא: הן לדידך לדבריך קשיא, והן לרב חסדא קשיא:

ואביי מפרש את דבריו:

לדידך, רבא, קשיא:

מאי שנא טומאה, במה שונה ומיוחדת טומאה, שהיא נדחית מפני הקטרת אברי התמיד? הרי זה משום דכתיב [במדבר כח] בענין הקרבת התמיד: "במועדו", ומשמע שיש לעשותו בזמנו בכל ענין, ולא יעבור זמנו, [18] ואפילו בטומאה!

אם כך, לענין שבת נמי, גם נדרוש מ"במועדו", שיש לעשותו בכל ענין ולא יעבור זמנו ואפילו בשבת [19]!

ולמה אמר רבא שסופו של התמיד אינו דוחה את השבת?

ולרב חסדא קשיא:

מאי שנא במה שונה ומיוחדת שבת שהיא נדחית מפני הקטרת אברי התמיד? הרי זה משום דכתיב [במדבר כח] בענין התמיד: "במועדו". ומשמע שלא יעבור זמנו אפילו אם היום שבת!

אם כך, לענין טומאה נמי, גם נדרוש מ"במועדו" שלא יעבור זמנו, ויש לעשותו אפילו בטומאה!

אמר ליה רבא [לאביי] תירוץ: לא לדידי קשיא, וכן לא לרב חסדא קשיא!

לדידי לא קשיא, לפי שיש לחלק בין איסור הקרבה בטומאה לבין איסור הבערה בשבת:

מפני שדין וסופו של הקרבן [הקטרת האברים] הרי הוא כדין תחילתו [שחיטתו וזריקת דמו].

הערות

[1] למסקנת הגמרא לפירוש רש"י, לומדים "מלפני ה"' שיקח גחלים מצד מערב המזבח, ומדובר במזבח החיצון. ו"מעל המזבח" לומדים שאפשר ליטול גחלים גם מצידי המזבח שלא כנגד הפתח. ולפי זה, למסקנת הגמרא נוטל מן הגחלים שבמערב המזבח. וכן פסק הרמב"ם [עבודת יום הכיפורים ד, א]. [ולפי פירוש הר"ח (שפירש "מלפני ה"' מול פתח ההיכל). למסקנת הגמרא לומדים "מלפני ה"' שהמזבח החיצון היה מקצתו לפני ה'. ו"מעל המזבח" מלמד שנוטל גם מהגחלים שאינם מלפני ה', וכן נראה מדברי המאירי]. ובגמרא בזבחים [נח א] מבואר שנטלו את הגחלים המכוונות כנגד פתח ההיכל, וכתבו התוספות כאן שזהו דין לכתחילה בלבד, אך בדיעבד יכול ליטול מהגחלים שבצידי המזבח. ועיין תוספות ישנים ותוספות הרא"ש [ועיין לחם משנה שם].

[2] יש גורסים "עולת חול", ורש"י שולל גירסא זו. כפי שיבואר להלן.

[3] במסכת שבת דרשו חכמים מהפסוק "לא תבערו אש בכל מושבותיכם", שמשמע דוקא בכל מושבותיכם אי אתה מבעיר אש, אבל אתה מבעיר בבית המקדש לאברים לפדרים שלא התעכלו מבערב [כך היא מסקנת הגמרא שם]. ריטב"א (וראה להלן הערה 15).

[4] מכאן מוכיח רש"י שאין גורסים [אומר היה רבי מאיר, אברי] "עולת חול". מפני שלפי הגירסא זו כל הברייתא לא באה אלא כדי להשמיענו שאברי עולת חול קרבין בשבת. ואם כן מדוע הגמרא שואלת שכבר למדנו דין זה מהמשנה? הרי בא להשמיענו שאפילו בשבת עשו להם מערכה ! ואין לומר שהגמרא התכוונה לשאול שמלשון המשנה "בכל יום" משמע אפילו בשבת. שהרי להלן הגמרא שואלת שאלה זו, ומוכח שכאן הגמרא לא התכוונה לשאול כך. על פי הריטב"א בהסבר רש"י [שלא כהגהת הב"ח]. ורבנו אליקים גורס "עולת חול". וכך הגירסא בתוספות מנחות מ ב. שבת כ א. ופסחים פג ב.

[5] בזבחים פד א מבואר מי הם הפסולים שאם עלו למזבח לא ירדו.

[6] א. בזבחים [מג א, פה ב] מבואר שקרבנות פסולים שמשלה בהן האור, אפילו אם כבר ירדו מן המזבח מעלים אותם למזבח, ומקטירים אותם. הרמב"ם [בהלכות פסולי המוקדשין יח, כא] כתב שפקע איסורן מהן. ורש"י כאן ובזבחים מבאר שכאשר משלה בהן האור נעשו לחמו של מזבח. ולדעת רבי אבין קרבנות כשרים עשו להם מערכה בפני עצמה. ואילו קרבנות פסולים שאם עלו לא ירדו, לא עשו להם מערכה בפני עצמה, אלא אם כן משלה בהם האור, שאז הרי הם ככשרים. וכפי שמשמע מלשון הרמב"ם הנ"ל [כך מבואר בדברי תוספות ישנים ותוספות הרא"ש בשם ריב"א ד"ה ואפילו. וראה גם בתוספות הרא"ש ד"ה ואפילו השני]. [והחזון איש אורח חיים קכו כט למד מדברי התוספות שבימות החול אפילו לפסולים שלא משלה בהם האור, עשו מערכה בפני עצמה. אבל, בתוספות ישנים כאן מבואר שלענין ימות החול יש הבדל בין כשרים לפסולין. וכן כתוב בתוספות הרא"ש]. ב. השיעור במשלה בהן האור: רש"י כתב בזבחים [פה ב] שאפילו אם משלה כל דהו. אבל הרמב"ם [פסולי המוקדשין יח כא] כתב דוקא שמשלה האש ברובם [ועיין לחם משנה שם פרק ג הלכה ט].

[7] משמע שבכשרים אפילו אם לא משלה בהם האור עשו להם מערכה בפני עצמה והקריבום על המזבח [וכן כתבו תוספות ישנים ותוספות הרא"ש ראה בהערה הקודמת]. וקשה, הרי האברים הם מאתמול ועבר עליהם הלילה, ואם כן גם הם פסולים משום "לינה". ומדוע יש הבדל בין פסול "לן" לשאר פסולין? ובזבחים פז א נחלקו אביי ורבא אם לינה מועלת [פוסלת] על גבי המזבח: דעת אביי - שאברים שלנו על המזבח אין חל בהם פסול לינה בעלות השחר, ואם ירדו אחרי כן, חוזרים ומעלים אותם למזבח. ודעת רבא - שאפילו אם האברים היו בראש המזבח בעלות השחר, בכל זאת אם ירדו אסור לחזור ולהעלותן מפני שחל עליהם פסול לינה. ומבאר החזון איש, שאפילו לדעת רבא צריך לומר שבעוד שהאברים היו על המזבח לא חל עליהם פסול לינה כלל. אלא שרבא סובר שמיד כשירדו מן המזבח [אחרי עלות השחר] חל עליהם פסול לינה. ולפי זה מובן שיש הבדל בין קרבנות כשרים לפסולים. שקרבנות כשרים כיון שהם עמדו על המזבח לא חל עליהם פסול לינה כלל והרי הם כשרים לגמרי [חזון איש זבחים יט מב בסוף הדברים. עיין שם].

[8] במשנה לא הוזכר שמדובר בקרבנות פסולים, ואם כן קשה, שמא רבי אלעזר בא להשמיע לנו שאפילו פסולין קרבין בשבת? תירץ בתוספות הרא"ש: מאחר שכבר למדנו [מדבריו של רבי אלעזר בענין ימות החול] שפסולין שמשלה בהם האור הרי הם ככשרים, ממילא אנו יודעים שהן קריבים בשבת [ועיין תוספות ישנים].

[9] במשנה בשבת קיג א שנינו: "חלבי שבת קרבין ביום הכיפורים". ומבואר שם שחלבי יום הכיפורים אינם קרבין בשבת. וכל שכן שעולת חול אינה קריבה בשבת. וכן דרשו בפסחים פג ב: "עולת שבת בשבתו" - ולא עולת חול בשבת.

[10] קשה, שהרי מבואר בפסחים פג ב שאין עולת חול קריבה בשבת. [וכנ"ל בהערה הקודמת]. ואילו רבי אלעזר אמר בגמרא כאן שעולת חול קריבה בשבת [וכן דרשו במסכת שבת כ א מ"בכל מושבותיכם" והובא לעיל הערה 3] ! ותירצו ריב"א ורבנו תם, שבשבת אין מקריבים עולת חול אלא אם כן משלה בהן האור, ואפילו בקרבנות כשרים. תוספות, תוספות ישנים ותוספות הרא"ש. וכן כתב הריטב"א. [ואפילו לפי רבי אבין שמחלק בין כשרים לפסולים, אין חילוק אלא לענין מערכה בפני עצמה בימות החול, אבל לא לענין להקריבם בשבת. תוספות ישנים ותוספות הרא"ש. ועיין תוספות. וחזון איש אורח חיים קכו, כט. ועיין תוספות פסחים פג, ב].

[11] על פי רש"י בפסחים פד א. וכעין זה פירש רש"י בסוכה נד א. [ועיין רש"י יבמות מב ב. ורבנו אליקים כאן].

[12] מכאן קושיא על רב אחא בר יעקב. אבל אין מכאן תיובתא [דחיה] לדבריו, מפני שהוא יכול לתרץ ש"בכל יום" היינו בכל יום שבימות החול. ריטב"א. וכן נראה מרש"י להלן ד"ה ופליגא דרב הונא, ומתוספות ד"ה תחילתו [באמצע הדיבור בעמוד ב].

[13] כך נראה מדברי מדברי רש"י ועיין מה שהקשו התוספות על דבריו. ועיין גם בתוספות ישנים ותוספות הרא"ש. ורש"י הביא פירוש אחר להלן בשם רבותיו והסכימו הראשונים הנ"ל לדבריהם עיין להלן הערה.

[14] כך פירש רש"י. ומשמע מדבריו שאין מקטירים אותו בשבת כלל. אבל תוספות הרא"ש והריטב"א הוכיחו שמקטירים אותו בשבת, מהברייתא במסכת שבת כ א: נאמר "לא תבערו אש בכל מושבותיכם". ודרשו "בכל מושבותיכם" אי אתה מבעיר אש אבל אתה מבעיר אש בבית המקדש לצורך אברים שלא נתעכלו מן הערב. וכוונת רב הונא כאן שאין עושים להם מערכה בפני עצמה בשבת. אבל מקטירים אותם על גבי המערכה הגדולה.

[15] הגמרא כאן היא כשיטת רבא דלהלן. שמפרש בדעת עולא שאינו דוחה את השבת. ושלא כדברי רב חסדא. תוספות רא"ש. ריטב"א. [אך מתוספות משמע שהגמרא כאן היא גם כשיטת רב חסדא. עיין חזון איש אורח חיים קכו ל].

[16] מבואר בפסחים עו, ב ששחיטת התמיד וזריקת דמו דוחין את הטומאה.

[17] לפי דברי רש"י יש הבדל בין הבנת רב חסדא להבנת רבא בדברי רב הונא. שאמר "תחילתו דוחה": לדעת רב חסדא "תחילתו" היינו שחיטתו וזריקת דמו הם דוחים את הטומאה. אבל הקטרת אמוריו אינה דוחה את הטומאה אפילו בקרבן של היום. ואילו לדעת רבא "תחילתו" היינו אם שחיטתו וזריקת דמו נעשו היום, אזי אפילו הקטרת אבריו דוחה את השבת. ורק אם שחיטתו היתה אתמול, בזה אינו דוחה את השבת בהקטרת אבריו. ויש בזה קושי. ומטעם זה [ועוד קושיות] דחו הראשונים את פירושו של רש"י, והסכימו עם פירוש רבותיו של רש"י כדלהלן. [ועיין היטב בלשון הריטב"א בקושיא זו]: רבותיו של רש"י מפרשים: "תחילתו" היינו הקטרת אברים של קרבן היום. "סופו" היינו הקטרת אברים של קרבן שמאתמול. ורב חסדא סובר שאפילו לקרבנות של אתמול עשו מערכה בפני עצמה בשבת. אבל לענין טומאה אין ראוי לדחות את הטומאה בשבילם, ורבא אמר להיפך. [ריטב"א]. [ורש"י הקשה על פירוש זה שבגמרא להלן שתחילתו היא עיקר כפרתו. והרי אין ההקטרה עיקר הכפרה, אלא זריקת הדם ! וקושית רש"י מובאת בראשונים כאן. ותירצו התוספות, שיש גם בהקטרה כפרה. ועיקר הכפרה היא בקרבנות היום. ולא של אתמול. ועיין בשאר הראשונים כאן]. [ומשמע מתוספות שלשיטתם של רבותיו של רש"י, אפשר לפרש את דברי הגמרא לעיל "ופליגא דרב הונא", גם לדברי רב חסדא. עיין חזון איש אורח חיים קכו ל].

[18] על פי רש"י פסחים עז א.

[19] הקשו תוספות ישנים: בגמרא כאן מבואר שלומדים מהפסוק "במועדו" שתמיד דוחה שבת. ואילו בשבת כ א למדו זאת מ"בכל מושבותיכם" [כדלעיל הערה 3] ! עיין בדבריהם סוף ד"ה ואפילו הראשון ובתוספות הרא"ש שם. ובריטב"א כאן. [עיין עוד בתוספות ישנים כאן ד"ה במועדו].

אבל מהאי גיסא ומהאי גיסא [מצד זה ומצד זה] של המזבח אימא [אמור] שלא, על כן צריכא [צריך] לשני הכתובים ללמדנו הלכה זו.

א אמר ר' אלעזר משום [בשם] בר קפרא, אומר היה ר' מאיר: איברי עולה שנתותרו שנשארו על המזבח ולא הספיקו להתעכל — עושה להן מערכה מיוחדת בפני עצמה וסודרן עליה להישרף, ואפילו בשבת.

ושואלים: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו] בכך? הלא תנינא [שנינו] דבר זה במפורש שלשיטת ר' מאיר בכל יום היו שם ארבע מערכות ואחת מהן מיוחדת לשריפת איברים. אמר ר' אבין: לא נצרכה אלא לאיברים פסולין, שיש קרבנות פסולים שכיון שעלו על המזבח, שוב אין מורידים אותם משם.

ומעירים: ודוקא שכבר משלה בהן האור (האש) והחלו כבר להישרף, אבל אם עדיין לא משלה בהן האור — לא, אין מעלים אותם למזבח.

איכא דאמרי [יש אומרים]: אחד איברי עולה כשירין ואחד פסולין, אי [אם] כבר משלה בהן האור — אין [כן] מעלים אותם למזבח, ואי [ואם] לא — לא.

ועוד שואלים: מה שאמר בר קפרא "ואפילו בשבת" גם כן הרי תנינא [שנינו] ואין בכך חידוש, שהרי למדנו לשיטת ר' מאיר: והיום ביום הכיפורים חמש ואם ביום הכיפורים, שהוא שבת שבתון, ודינו לכל דבר כשבת, עושים בו חמש מערכות, ודאי שגם לשבת עושים מערכה מיוחדת לשריפת איברי עולה שנתותרו!

אמר רב אחא בר יעקב: מכל מקום איצטריך [הוצרך] להיאמר, כי סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] כי הני מילי היכא [דברים אלה אמורים כאשר] חל יום הכפורים להיות אחר השבת ביום הראשון, ואז עושים בו מערכה מיוחדת לשריפת איברי אתמול, על סמך ההלכה המקובלת שחלבי קרבנות שקרבו בשבת ולא הספיקו להישרף קרבין ונשרפים ביום הכפורים, אבל חל יום הכיפורים באמצע שבת, באחד מימות השבוע האחרים — לא, אין מוסיפין בו מערכה מיוחדת לשריפת איברים של יום חול — על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שבכל אופן עושים ביום הכיפורים מערכה מיוחדת לאיברי יום אתמול, אף אם היה זה באמצע השבוע.

אמר רבא: מאן האי [מי זה] שלא חייש לקמחיה [חושש לקמחו]? כלומר: מי הוא זה שאינו חושש לדברים שהוא מוציא מפיו, ואינו מדקדק בהם יפה, הא [הרי] "בכל יום" תנן [שנינו] ואין איפוא חילוק בין יום לחבירו! ומעירים: אכן קשיא [קשה הדבר] לדברי רב אחא בר יעקב.

ומעירים: ופליגא [וחלוקה] שיטת רבא ובר קפרא ש"בכל יום" האמור במשנה הוא דווקא, וכי אף בשבת היתה נעשית מערכה לשריפת איברי עולה של אתמול, על דעת רב הונא, שאמר: קרבן תמיד תחילתו דוחה שבת, שעבודת הקודש שבשחיטתו והקרבתו דוחה שבת, ואילו סופו, של קרבן התמיד, גמר הקטרתו, אינו דוחה שבת.

ב גופא [לגוף הדברים], כיון שהוזכרו דברי רב הונא דנים בהם לגופם. אמר רב הונא: תמיד תחילתו, כלומר: שחיטתו והקרבתו דוחה, ואילו סופו הקטרת איבריו ואימוריו אינו דוחה.

ושואלים בפירוש דברים אלו: מאי [מה פירוש] אינו דוחה? רב חסדא אמר: כוונתו, שסופו של התמיד כתחילתו שהוא דוחה את השבת, ואף בשבת מקטירים את איבריו ואימוריו, אבל אינו דוחה את הטומאה. שאם הוצרכו להקריבו בטומאה, מותר רק לשוחטו ולהזות את דמו, אבל אין מקטירים את איבריו. ורבה אמר: דוחה את הטומאה, ואינו דוחה את השבת.

אמר ליה [לו] אביי לרבה: לדידך קשיא [לשיטתך קשה] ולשיטת רב חסדא קשיא [קשה]; לדידך קשיא [לשיטתך קשה] — מאי שנא [מה, במה שונה] טומאה שהיא דוחה — דכתיב [שנאמר] בקרבן התמיד: "במעדו", והדגשה זו באה ללמד: ואפילו בטומאה, אולם אם כן, שבת נמי [גם כן] תדחה, שהרי "במעדו" משמע ואפילו בשבת.

ולרב חסדא קשיא [קשה] מאותו מקור: מאי שנא [מה, במה שונה] שבת שהתמיד דוחה אותה משום דכתיב [שנאמר] "במעדו", להדגיש שכן הדין אפילו בשבת, אם כן טומאה נמי [גם כן] יש להבין "במעדו" — ואפילו בטומאה, ומה טעם לחלק?

אמר ליה [לו] רבה: לא לדידי קשיא [לשיטתי קשה], ולא לשיטת רב חסדא קשיא [קשה]. והוא מסביר: לדידי לא קשיא [לשיטתי אינו קשה], כי סבור אני שדנים סופו כתחילתו,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

but from this side or from that side of the altar, both of which are not directly in front of the Sanctuary’s entrance, I would say that no, the fire may not be taken from there. Therefore, it is necessary to write both terms in order to teach this halakha.

Rabbi Elazar said in the name of bar Kappara: Rabbi Meir would say: With regard to limbs of a burnt-offering that remained on the altar from the previous night and which were not fully consumed, one should make a separate arrangement of wood for them and arrange them upon it to be burned. And this is done even on Shabbat.

What is bar Kappara teaching us when he informs us that Rabbi Meir requires a separate arrangement to be made? Surely, we already learned this in the mishna that cites Rabbi Meir as saying: On every other day, there were four arrangements of wood there, upon the altar. The Gemara answers: Rabbi Avin said: Bar Kappara’s teaching is needed only in order to teach the requirement to set up a fourth arrangement, even though it is only for limbs of disqualified offerings. As certain disqualifications apply only ab initio, if the offering is nevertheless brought upon the altar it should not then be removed. Bar Kappara teaches that Rabbi Meir’s ruling applies in the event that limbs of such an offering were not fully consumed.

The Gemara qualifies this: But this applies specifically when the fire has already taken hold of them and they have begun to burn. But if the fire has not yet taken hold of them, no, a separate arrangement is not made in order to burn them.

There are those who say a different version of this qualification: Both with regard to the limbs of valid offerings and of disqualified offerings, if the fire has already taken hold of them and they have begun to burn, yes, a separate arrangement is made to burn them, but if the fire did not take hold of them, no, a separate arrangement is not made in order to burn them.

Bar Kappara concluded: And this is done even on Shabbat. But surely, we already learned this in the mishna that cites Rabbi Meir as saying: But on this day, on Yom Kippur, there are five. This means that the arrangement for burning any remaining limbs is made also on Yom Kippur, despite the fact that all the Shabbat prohibitions apply.

The Gemara answers: Rav Aḥa bar Ya’akov said: Nevertheless, bar Kappara’s teaching is necessary, for it could enter your mind to say that this applies only when Yom Kippur occurs after Shabbat, i.e., on Sunday. Perhaps only in such a case is a separate arrangement made, based on the accepted law that leftover fats of Shabbat offerings are sacrificed and burned on Yom Kippur. However, if Yom Kippur occurs in the middle of the week, then perhaps no, a separate arrangement is not made in order to burn them. Therefore, bar Kappara teaches us that Rabbi Meir’s ruling applies in all cases.

Rava said: Who is this that does not care about his flour, i.e., he does not truly care about what he says and speaks imprecisely? Did we not learn in the mishna: On every other day. This clearly implies that Rabbi Meir’s ruling applies equally to all days of the week. As such, Rav Aḥa bar Ya’akov’s justification for bar Kappara’s teaching is already implied in Rabbi Meir’s words in the mishna. The Gemara comments: Indeed, it is difficult.

The Gemara comments: Both Rava and bar Kappara hold that a separate arrangement is made even on Shabbat. This disagrees with the opinion of Rav Huna, who said: The beginning of the sacrificial service of the daily offering, i.e., its slaughter, the sprinkling of its blood, and its burning overrides Shabbat; the end of its service, i.e., the burning of its sacrificial parts, does not override Shabbat.

The Gemara analyzes Rav Huna’s statement: Returning to the matter itself: Rav Huna said: The beginning of the sacrificial service of the daily offering overrides a halakha, whereas the end of its service does not override a halakha.

Previously, the Gemara assumed that Rav Huna was discussing the possibility that the sacrifice of the daily offering overrides Shabbat. The Gemara now clarifies if this was his intention: What is meant by saying that the end of its service does not override the halakha? Rav Ḥisda said: Although the end of its service does override Shabbat, it does not override the halakha that it should not be brought in a state of ritual impurity. This is true although the beginning of the sacrificial service of the daily offering may, if necessary, be brought in a state of ritual impurity. And Rabba said: The end of its service overrides only the halakha that it should not be brought in a state of ritual impurity, but it does not override Shabbat.

Abaye said to Rabba: It poses a difficulty to your opinion, and it poses a difficulty to the opinion of Rav Ḥisda. It is difficult to your opinion as follows: What is different about the prohibition of bringing an offering in a state of ritual impurity that the daily offering overrides it? Because it is written with regard to the daily offering “in its season” (Numbers 28:2), to emphasize that it should be brought under all circumstances, even if that means that it will be brought in a state of ritual impurity. But, by that logic, the daily offering should also override Shabbat. Because the term “in its season” emphasizes that it should be brought under all circumstances, this means even on Shabbat.

And it is difficult to the opinion of Rav Ḥisda: What is different about Shabbat that the daily offering overrides it? Because it is written “in its season,” to emphasize that it should be brought under all circumstances, even on Shabbat. But by that logic, the daily offering should also override the prohibition of bringing an offering in a state of ritual impurity. Because the term “in its season” emphasizes that it should be brought under all circumstances, this means even in a state of ritual impurity.

Rabba said to him: It is not difficult to my opinion and it does not pose a difficulty to the opinion of Rav Ḥisda. It is not difficult to my opinion, because I hold that the end of its sacrificial rite is like its beginning.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

א"ר אלעזר משום בר קפרא אומר היה רבי מאיר אברי עולות שנתותרו עושה להן מערכה בפני עצמן ושורפן ואפילו בשבת מאי קמ"ל תנינא כו' אמר רבינא לא נצרכה אלא לפסולין כו' ודברים פשוטין הן ובא רב אחא ואמר אצטריך סד"א הא דתנינן היום ה' מערכות אחת מהן לר' מאיר לאברין ופדרין שלא נתאכלו מבערב היכא דחל יוה"כ להיות אחר השבת דחלבי שבת קרבין ביוה"כ אבל באמצע שבת אם חל יוה"כ אימא לא א"ר מאיר שעושה מערכה לאברים ופדרין קמ"ל ר' אלעזר אפילו בשבת ובא רבא ואמר זה הטעם אין צורך להיאמר דהא בכל יום תנן בין בשבת בין בחול הדין אחד. ואמרינן כי האברין של עולות הנותרין מן החול עושה להן מערכה בפני עצמן ושורפו ואפילו בשבת פליגא עליה הא דרב הונא דאמר תמיד תחילתו דוחה סופו אינו דוחה ואלו האברים שנותרו סופו הן מאי סופו אינו דוחה רב חסדא אמר אינו דוחה טומאה אבל שבת דוחה רבה אמר סופו אינו דוחה שבת אבל טומאה דוחה. ואקשינן עלייהו והא במועדו כתיב ביה בתמיד מ"ש טומאה מ"ש שבת אי דחי הא דחי הא.

אבל מהאי גיסא ומהאי גיסא לא. פי׳ דהוה ס״ד דדוקא מן הגחלים של מזבח שהם כנגד פתח ההיכל אבל מהאי גיסא ומהאי גיסא לא ואע״ג דצד מערבי הוא קמ״ל מעל המזבח כן פרש״י ז״ל.

אמר ר׳ אלעזר בר קפרא אומר היה ר׳ מאיר אומר איברי עולת חול שניתותרו עושה להם מערכה בפני עצמה וסודרן אפילו בשבת כך הגרסא במקצת הספרים. אבל רש״י כתב דלא גרסי׳ עולת חול דא״כ משמע דכולה מלתא לא אתיא אלא לאשמועינן דאיברי חול שניתותרו עושין להם מערכה בשבת וא״ת היכי פרכינן מאי קמ״ל דהא אתא לאשמו׳ שבת וכי תי׳ דהיינו נמי דפרכינן דהא בכל יום תנן ואפילו בשבת הא ליתה דהאי פריכ׳ רבא הוא דאמרה לקמן. אבל השתא לא נחתי׳ להכי אלא ודאי דלא גרסינן עולת חול אלא ה״ג איברי עולה שניתותרו וכו׳ והשתא פרכינן ארישא דמשמע דאתא לאשמועינן דין איברי׳ שנתותרו מבעוד יום שעושין להם מערכה בפני עצמן. ואמרי׳ מאי קמ״ל בר קפרא דהא בהדיא תנן לה במתני׳ כדברי רבי מאיר. ולקמן פרכינן אסופא דקאמ׳ ואפילו בשבת דהא תנינן והיום חמש. ורבא פרכה מדתנן בכל יום ואפי׳ בשבת זו היא שטת רש״י והיא הנכונה:

לא נצרכה אלא לפסולין דמשלה בהן האור. פי׳ לפסולין שאם עלו לא ירדו וכן פרש״י ז״ל.

אבל באמצע שבת לא קמ״ל ואפילו בשבת והא אתיא לן מהא דאמרי׳ בשילהי פ״ק דמסכת שבת בכל מושבותיכם אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר בבית המוקד ואסיקנא דההיא לאיברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב הוא דאתא וק״ל דהא בפרק אלו קשרים אמרי׳ עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת. וי״ל דהתם לאיברים ופדרים שלא משלה בהן האור מבעוד יום דכוותה בחול מקטירין דהקטרת איברים בלילה כיון שנזרק הדם מבעוד יום כדאיתא בפרקא הממונה אבל איברי ערב שבת שלא משלה בהן האור מבעוד יום אינם קרבין בשבת:

קשיא. פי׳ אבל לא הוי תיובתא דאיכא למימר בכל יום דחול קאמר.

ופליגא דרב הונא כו'. סופו אינו דוחה. פי׳ והאי פליגא היינו אליבא דרבא דפריש בסמוך שאינו דוחה את השבת וא״ת ולרב הונא אליבא דרב תיקשי ליה מתניתא דבכל מושבותיכם דפ״ק דשבת וכי תימ׳ דמוקים לה לאיברים של קרבנות שבת כמו שפי׳ ר׳ יוסי הא ליתא חדא דההיא מעולת שבת בשבתו נפקא דודאי לכולהו מעשה הקרבנות כתיב ולא לשחיטה וזריקה בלחוד ועוד דברובא דנוסחי גרסי׳ התם לאיברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב הוא דאתא וי״ל דרב הונא מודה הוא דכיון דמשלה בהן האור מבעוד יום שקרבין בשבת אלא שהוא סובר שאין עושין להם מערכה באנפי נפשה. וכן תירץ ר״י ז״ל.

מאי אינו דוחה רב חסדא אמר דוחה את השבת ואינו דוחה את הטומאה. פי׳ לאו למי׳ דדוחה דתחלתו דקאמר כו׳ לומר דוחה את השבת ואינו דוחה דסופו שאינו דוחה את הטומאה דהא ליתא דכולה בחדא גוונא מיירי אלא רב חסדא קאמר דודאי אפילו סופו דוחה את השבת ואינו דוחה דקאמר רב הונא היינו שאינו דוחה את הטומאה. ולאפוקי ממאן דמפרש דרב הונא אינו דוחה את השבת קאמר נקט רב חסדא דוחה את השבת. ולרבא נמי כולה מיירי בשבת ולאפוקי מדרב חסדא נקט דדוחה את הטומאה והאי תחלתו וסופו פירש בו רש״י ז״ל משם רבותיו ז״ל דתחלתו היינו הקטרת איברים של היום וסופו הקטרת איברים שהיו מאתמול ורב חסדא סבר דודאי אפי׳ סופו דוחה את השבת דאיברים שלא נתעכלו מערב שבת קרבין בשבת ועושין להם מערכה לר׳ מאיר אבל אינם כדאי לדחות את הטומאה ורבא אמר איפכא והקשה רש״י ז״ל על זה מדאמרינן לקמן תחלתו דעיקר כפרתו ואלו הקטר איברים אינם עיקר כפרה שאין כפרה אלא בדם לכך פרש״י דתחלתו היינו שחיטה וזריקה שהוא תחלת הקרבן והם עיקר כפרה וסופו היינו הקטר איברים שאינם עיקר כפרה דרב חסדא סבר דבין תחלתו ובין סופו דוחה את השבת כלומר דבין קרבנות השבת ובין איברים שנתותרו מערב שבת עושין להן מערכה בשבת וכן תחילתו דוחה את הטומאה אבל אם נשחט ונזרק דמו בטהרה אין מקטירין האיברים בטומאה דכי אמרי׳ במועדו ואפילו בטומאה דוקא כשניטמאו קודם זריקה. ורבה סבר דסופו ג״כ דוחה את הטומאה אבל אין סופו דוחה את השבת דאיברים שניתותרו מערב שבת אין עושין להן מערכה בשבת ואין פי׳ זה נכון שהרי בכמה מקומות מצינו דהבשר והאימורין קרבין בטומאה ואף על פי שתחלתו בטהרה וכדאמרי׳ בפ״ק דמכילתין היה מקריב מנחת אלים וכבשים וניטמאו בידו אומר לו הוי פקח ושתוק. ואע״ג דבשעת זריקה היה בטהרה ועוד קשה קצת לפירוש זה דלא דמי סופו אינו דוחה דקאמר רב חסדא לסופו אינו דוחה דקאמר רבא דאלו לרב חסדא סופו אינו דוחה את הטומאה כל שנזרק בטהרה ואפילו בקרבנות שנשחטו ושנזרק דמן היום ואלו לרבא כי קאמר סופו אינו דוחה את השבת אינו אלא בהקטרת איברים שניתותרו מערב שבת. אי נמי דה״ק דעיקר כפרה של בשר זה בתחלתו דנהי דעיקר כפרה ביום ההוא מ״מ גם בבשר יש כפרה קצת היכא דאיתיה והנכון כפי׳ הראשון והא דאמרי׳ לקמן תחלתו דעיקר כפרה לאו עיקר כפרה ממש אלא שתלוי בו עיקר כפרה וכמאן דאמר אם אין בשר אין דם. מה שאין כן בסופו שאינו מעכב בדם כיון שכבר היה שם בשר בשעת זריקה.

מאי שנא שבת דכתיב במועדו ואפילו בשבת. ק״ל דהא אנן לענין איברים של ערב איירי׳ והנהו לא נפקי מבמועדו אלא מבכל מושבותיכם כדאיתא בפ״ק דשבת וכדכתי׳ לעיל וי״ל דאין הכי נמי מיהו מכיון דכתב רחמנא בכל מושבותיכם גלי לן שזה בכלל במועדו ודכותה בתלמודא.

כל שאמרו באיברים שאם לא נתאכלו מחזירין אותן בצדי המערכה ואפילו לא משלה בהן האור הואיל ולנו במזבח דוקא בכשרים אבל בפסולים אף באותם שנאמר עליהם שאם עלו לא ירדו כל שלא משלה בהן האור אין מחזירין אותם אבל אם משלה בהן האור מחזירין:

איברי התמיד שלא נתעכלו אין דוחין את השבת ולא יום הכפורים שנאמר עולת שבת בשבתו ולא בשבת אחרת וכן אמרו תחלתו ר"ל אותו שנשחט ביומו דוחה שבת אבל סופו ר"ל שנשחט ונקרב מאמש אלא שנשארו בו איברים שלא נתאכלו אין דוחין את השבת אלא מעלן מבעוד יום ואינן נקטרין משתחשך ע"י אדם וכן חלבי שבת אין קריבין ביום הכפורים אבל יום טוב אחר נדחה מפני החלבים והאיברים שלא נתאכלו וכן הטומאה נדחית מפניהם בסופו כתחלתו שהטומאה דחויה בצבור כמו שהתבאר ו' ב':

אבל מהאי גיסא ומהאי גיסא לא צריכא. וא"ת מדאמרינן בזבחים פרק קדשי קדשים (דף נח.) ביררו משם עצי תאנה יפין למערכה שניה של קטורת כנגד מערבית דרומית משוך קימעא כלפי צפון כו' ומוכח התם דבעינן שתהא המערכה מכוונת ממש כנגד פתח של היכל לפני ה' ממש ומצינו למימר דהתם למצוה ומיהו ר"ש יפה פי' דס"ד דבההיא מערכה גופה שהיא לפני ה':

אפי' בשבת. הקשה רבינו יעקב מדתניא בשבת בפרק במה מדליקין (דף כד:) ובפרק (כל כתבי) [ר"א דמילה דף קלג.] ובפסחים פרק כיצד צולין (דף פג:) עולת שבת בשבתו ולא עולת חול ביום טוב ועוד קשה על הך ברייתא דכיצד צולין מהך דרשא דספ"ק דשבת (דף כ.) דמוקמי ליה לקרא דלא תבערו אש בכל מושבותיכם למישרי אברים ופדרים שנתותרו מבערב אלמא עולת חול בשבת שרי ועל הך קושיא דשבת תירץ ה"ר יוסף דקרא דסוף פ"ק דשבת דבכל מושבותיכם לא אתא אלא למישרי אברים ופדרים של תמיד דשבת עצמו דס"ד כיון שיכול להמתינם עד הלילה של מוצ"ש שלא ידחו שבת עצמו ואין נראה דקשה משמעתין דהכא כדפרי' ועוד דפשט עולת שבת בשבתו משמע שיכולין להקטיר כל אברי התמיד בשבת ולא צריך קרא אחרינא ואפילו רבה ורב חסדא דפליגי לקמן בשמעתין היינו דוקא לענין מערכה בפני עצמן אבל בדחיית שבת במערכה גדולה לא אשכחן דפליגי ואומר רבי יעקב וכן פירש ריב"א דלא קשה מידי דהכא וההיא דספ"ק דשבת מיירי לענין אברים ופדרים שמשלה בהם האור מע"ש דנעשו לחמו של מזבח כדאמרינן הכא במשלה בהם האור ואפילו ללישנא דמפליג בין כשרים בין פסולין לענין משלה בהם האור היינו לענין מערכה בפ"ע אבל לא לענין דחיית שבת וא"ת האי דקאמר בסמוך במועדו ואפי' בשבת ולא מייתי קרא דבמושבותיכם י"ל דמהתם לא שמעינן עיקר דחיית התמיד אלא מג"ש דבמועדו במועדו ילפינן ליה בפ' אלו דברים (דף סו.) וממושבותיכם שמעינן דכיון שמשלה בהם האור נעשו לחמו של מזבח כתמיד עצמו:

ואפי' בשבת תנינא. מדקאמר ואפילו בשבת משמע ליה דתרי מילי נינהוא)תנינא הוא התחלת דבור בפ"ע. תנינא ואפי' דתנינן בכשרין ולא בפסולין מ"מ כיון דאשכחן דכי משלה בהםב)דחי שבת ה"ה פסולין כצ"ל. (תנינא):

ופליגא דרב הונא כו'. אליבא דרבא דמפרש דוחה את הטומאה ולא את השבת קאמר דפליגא אבל לרב חסדא דמפרש דוחה את השבת לא פליגא:

תחילתו דוחה. פירש"י בשם רבותיו תחילתו הקטרת אבריו סופו אברים שנתותרו וקשה לרש"י מדקאמר לקמן בסמוך תחילתו דעיקר כפרה דחי והיכי קרי עיקר כפרה להקטר אברים הלא אין כפרה אלא בדם ואין נראה לרבי קושיא דהא קרי ליה שפיר עיקר כפרה כיון שהוא מקטיר גוף הקרבן ועיקרו וה"נ אשכחן לעיל ס"פ שני (דף כו:) גבי מנין להפשט וניתוח שכשרין בזר ואכתי איצטריך סד"א כיון דלאו עבודה דמעכבא כפרה היא לא תיבעי כהונה קמ"ל דבעיא כהונה משמע אבל הפשט וניתוח דמעכבא כפרה ודאי בעו כהונה ואפילו לפי' אחר שפירש לעיל שאין משם ראיה מ"מ כיון שהקטרה הוא עיקר גוף הקרבן ודחי גם טומאה קרי ליה שפיר מעכב כפרה אבל רש"י פי' מפי עצמו תחלתו כגון שחיטה וזריקה של תמיד השבת סופו כגון אברים שנתותרו מערב שבת דתמיד של שבת [לא] קאמר דהא אין שום אמורא חולק דפשיטא דדחי כדאמרינן באלו דברים (דף סח:) שהרי הקטרה חלבים ואברים כשרין כל הלילה ואין ממתינים להם עד שתחשך גבי פסח שחל להיות בשבת ועוד [מאי] קאמר שבת דתחילתו לאו בר מידחי שבת כו' אלא בשל ע"ש מיירי אבל קשה לרבי דקאמר סופו דלאו עיקר כפרה הוא לא דחי טומאה והא תנן בפרק כיצד צולין (דף עו:) ה' דברים באין בטומאה ואין נאכלין בטומאה אלמא אפילו הקטרה דוחה טומאה ותניא נמי לעיל בפ"ק (דף ז.) היה מקריב מנחת פרים אילים וכבשים ונטמאת בידו כו' אומר לו הוי פיקח ושתוק וע"ק כי לפירש"י לא הוי השתא סופו דלענין טומאה בנתותרו כמו לענין שבת אבל אין להקשות אם אין הקרבתו דוחה טומאה איך יזרק הדם לרבי יהושע דאמר אם אין בשר אין דם דמצינו למימר דנטמא חלב קודם זריקה אז דוחה טומאה אפי' הקרבתו אבל נטמא אחר זריקה שנגמרו עבודות הדם אז לא ידחה טומאה וכפירוש רבותיו של רש"י היא עיקר:

במועדו ואפילו בשבת. תימה לרבי דהכא ובפרק אלו דברים (דף סו.) מפיק ליה מבמועדו ואילו בפרק כיצד צולין (דף עו:) חמשה דברים באין בטומאה מפיק ליה מבמועדיכם ולא ידענא מאי קשה דתמיד ופסח מפקי התם ודאי מבמועדו אבל שאר קרבנות צבור נפקא לן מבמועדיכם:

במועדו ואפילו בשבת. לאו ממשמעותא דריש הכי אלא מעולת שבת בשבתו נפקא לן בפרק אלו דברים (דף סו:) דתמיד דחי שבת ופסח ילפינן מגזירה שוה מועדו מועדו ושאר קרבנות צבור ילפינן מבמועדיכם:

איברי עולות שניתותרו עושה להן מערכה בפ"ע וסודרין ואפילו בשבת פי' והא דתנן בפ' אלו קשרים חלבי שבת קריבים ביהו"כ ואין חלבי יוה"כ קריבין בשבת והשת' חלבי יוה"כ אין קריבי' בשב' כ"ש איברים דע"ש שהוא חול דוק' להתחיל ולהטיר איברי ע"ש בליל שבת אסור ואע"פ שהוא יוה"כ אלא מקטירין אותן ביום ע"ש אבל מיהו אם הקטירום בע"ש ונותרו מהם כשמסדר המערכה בשבת בעבור התמיד עוד מבסדר מערכה אחרת בעבור האיברים שנותרו מע"ש דכיון דניתנה שבת לדחות בעבור התמיד דוחין אותה נמי בעבור האברים שנתורו אבל לילי שבת שלא ניתנו לדחות שאין קרבן שבת בלילה אין מקטירין איברי ע"ש שנותרו:

בפרש"י בד"ה ה"ג גופא כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה אבל לא משלה כו' אלא ע"כ אהקטרת תמיד דשבת כו' אף לאברים ופדרים דחלבי שבת כו' כדמשמע בשמעתין לכ"ע כו' והא דאמר חלבי שבת קרבין ביום כפורים וביו"ט היינו כו' משא"כ בעולת חול ביום כפורים וביו"ט כצ"ל:

בד"ה תחלתו כו' דהיינו הקטרה ולא מיירי באברים שנתותרו כו' כצ"ל:

גמרא איברי עולה שניתותרו עושה להן כו'. כצ"ל:

גמרא אמר ליה אביי לרבא לדידך קשיא. כעין זה עירובין דף מט ע"ב פסחי' דף צג ע"ב ב"ב דף קכד ע"ב:

אבל מהאי גיסא. דפתח לא ואע''ג דצד מערבי הוא: הכי גרסינן אומר היה ר''מ איברי עולה שניתותרו כו'. ולא גרסינן עולת חול דאי גרסי' ליה מאי תנינא דקא פריך ליה הא אתא לאשמועינן שבת ואם תאמר הכי פריך ליה בכל יום תנן ואפילו בשבת דהא הדר פריך ליה תו אפילו בשבת פירכא אחריתי: מאי קמ''ל. דקאמר עושה להן מערכה בחול תנינא בכל יום היו שם ד' מערכות וחדא מינייהו לאיברים שניתותרו: לפסולין. הנך דאם עלו לא ירדו: שמשלה בהן האור. דמההיא שעתא נעשו לחמו של מזבח: תנינא היום חמש. והרי יוה''כ כשבת וקתני דאיברי תמיד של ערב יוה''כ עושה להן מערכה ביוה''כ: בכל יום. היו ארבע מערכות תנן ואפילו שבת במשמע: ופליגא דרב הונא. אדבר קפרא ואדרבא דאמר בכל יום דמתניתין דווקא הוא ואפי' בשבת דרב הונא סבר בכל יום לבר משבת: תחילתו דוחה. תמיד של שבת נשחט בשבת וקרב בשבת: סופו אינו דוחה. תמיד של ערב שבת אין אבריו נקטרין משתחשך אלא מעלן מבעוד יום: הכי גרסינן גופא אמר רב הונא כו': מאי אינו דוחה. אינו דוחה את הטומאה הקטר חלבים ואימורין אלא זריקת דמו בלבד לישנא אחרינא תחילתו הקטר חלבים סופו איברים שניתותרו מבערב וזה שמעתי והראשון נראה בעיני:
אבל דהאי גיסא ודהאי גיסא אימא לא צריכא. נהי דמסיק הכא דאפי' דהאי גיסא ודהאי גיסא כשר הני מילי דיעבד אבל לכתחילה בעינן כנגד הפתח כדמשמע בזבחים ריש פרק קדשי קדשים (דף נח.) וא''ת מאי איצטריך קרא למימר דלא מעכב אי שקיל להו שלא כנגד הפתח מהיכא תיתי עיכובא והלא לא. שנה עליו הכתוב לעכב ואי מדכתיב חוקה לרבי יהודה דאמר (לקמן דף ס.) לא קאי חוקה אלא אדברים שנעשים בבגדי לבן בפנים למה לי קרא וי''ל כיון דהוי צורך פנים כפנים דמי מידי דהוה אקטורת שחפנה קודם שחיטת הפר דלא עשה ולא כלום אפי' לר' יהודה דצורך פנים כפנים דמי: אבל לא משלה בהן האור לא. לאו דווקא פסולין הוא הדין אפי' כשרין אי לא משלה בהן האור לא דקאמר עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת ומקשים והאמר בפ''ק דשבת (דף כ.) בכל מושבותיכם למישרי איברים ופדרים הוא דאתא ועל כרחך היינו איברים ופדרים דחול דאי של שבת מעולת שבת בשבתו נפקא ותירץ הרב רבי יוסף פור''ת זצ''ל דלמישרי איברים ופדרים היינו של שבת דאי מעולת שבת בשבתו ההיא מיירי בשחיטה וזריקה ולא נהירא לר''י דא''כ היכי גמרינן מיניה בפרק אלו קשרים (שם דף קיד.) דחלבי שבת קריבין ביו''ט או ביוה''כ ואי קרא בשחיטה וזריקה איירי אטו קרבן שבת נשחט בי''ט וביוה''כ אלא על כרחך אהקטרת תמיד דשבת דרשינן גופיה מקרא כדדרשינן בפרק אלו דברים (פסחים דף סו.) עולת שבת על עולת התמיד מכלל דתמיד דחי שבת ומסתמא בכל קרבנותיו קאמר ומיתורא דבשבתו דרשינן חלבי שבת קריבין ביו''ט או ביוה''כ למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אלא נראה לריב''א ולר''י דהא דאמר ולא עולת חול בשבת היינו בלא משלה בהן אור וההוא דלמישרי איברים ופדרים הוא דאתא במשלה בהן האור וא''כ הא דקאמר הכא ללישנא קמא דווקא משלה בהן האור ודווקא פסולין אבל כשרין לא לא בעי למימר אבל כשרין אפילו לא משלה בהן האור אלא ה''ק אבל כשרין לא איצטריך למימר דשרי היכא דמשלה בהן האור ומיהו אפי' ללישנא קמא לא שרי אפילו בכשרים אלא במשלה בהן האור דווקא ומיהו יכולני ליישב שלא יקשה לפירוש הרב פורת דודאי אי לא הוה כתב קרא דלא תבערו למישרי איברים ופדרים מקרא דעולת שבת בשבתו לא הוה דרשינן אלא שחיטה וזריקה דמעכבי אבל הקטרה לא כיון דיכולין להמתין עד הלילה והא דכתיב עולת שבת בשבתו הוה דרשינן ליה הכי אם נאנסו ולא שחטו תמיד של שבת ושחטו אותו ביוה''כ ולמר ביו''ט היכא דחל יוה''כ או יו''ט אחר השבת אבל בתר דנפקא לן מלא תבערו למישרי איברים ופדרים בתמיד של שבת מהשתא מוקמינא קרא דעולת שבת בשבתו אף לאיברים ופדרים לומר דחלבי שבת קריבין ביוה''כ או ביו''ט למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה וצריך לומר לפי' כמו כן דמודה הוא דאפי' דחול שרי בשבת היכא דמשלה בהן האור כדמשמע בשמעתין לכ''ע ולכל הפי' נ''ל דוחק שאנו צריכין לפרש ללישנא קמא דהכא דקאמר לא נצרכה אלא לפסולין דפסולין דנקט לאו דווקא וה''ה כשרין אלא דבכשרין לא איצטריך לאשמועינן ונראה לי דהא דאמר ולא עולת חול בשבת ולא עולת חול ביו''ט היינו בליל שבת או בליל יו''ט דלא ניתנו שבת ויו''ט לדחות בההיא שעתא אצל שום קרבן והא דאמר למישרי איברים ופדרים הוא דאתא איכא לאוקמי קרא לדמיסתבר דהיינו סמוך לבקר כי מסדר מערכה דיומיה וכיון דבלאו הכי מבעיר אש המערכה לצורך תמידין דיומא אמרינן דקרא דלא תבערו אתא למישרי איברים ופדרים דחול שניתותרו ואפי' לא משלה בהן האור כשרין ללישנא קמא דהכא ופסול במשלה בהן האור ולאיכא דאמרי אחד כשירה ואחד פסולה דווקא משלה בהן האור והא דאמר חלבי שבת קריבין ביוה''כ וביו''ט היינו אפילו בתחילת הלילה מעלן ומקטירן מה שאין כן בעולת חול ביוה''כ וביו''ט: תחילתו דוחה וסופו אינו דוחה רב חסדא אמר דוחה את השבת כו'. פרש''י תחילתו תמיד שחיטה וזריקה דוחה את הטומאה סופו דהיינו הקטרתו אינו דוחה הטומאה אבל שבת דוחה אפילו סופו ורבה אמר תחילתו דוחה תמיד של שבת שחיטה וזריקה דוחה את השבת וקרב בשבת סופו תמיד של ערב שבת אינו דוחה דאין איברים נקטרים משתחשך אלא מעלן מבעוד יום וזה הפי' תופש עיקר והקשה ר''י דהתנן בפרק כיצד צולין (פסחים דף עו:) חמשה דברים באין בטומאה ועל כרחך אפילו הקטרת אימורים קאמר מדקאמר ואינן נאכלין בטומאה מכלל דכל השאר בא בטומאה שחיטה וזריקה והקטרה ועוד דהקתני בהדייהו עומר דהיינו הקטרה ולעיל נמי בפ''ק (דף ו.) אמרינן היה מקריב מנחת פרים ואילים וכבשים ונטמאת בידו וכו' עד אומרים לו הוי פקח ושתוק אלמא הקטרה היא בטומאה מיהו י''ל דלא קשה דהקטרת קומץ דמנחה במקום זריקת דם דזבח וכי היכי דזריקה דוחה טומאה הכי נמי הקטרת קומץ כדאמר בזבחים בפ''ק (דף יג:) מקטיר נמי היינו זורק ומאין נאכלין בטומאה ניחא דיש לומר דנקט לישנא דשייך בכולהו דכולהו אין נאכלין בטומאה אבל לענין הקטרה יש מהן שנקטרת בטומאה כגון מנחת העומר ומיהו קשה דרב חסדא מפרש למילתא הכל בתמיד דכל יומא ויומא תחילתו שחיטה וזריקה דוחה הטומאה סופו אינו דוחה טומאה דהיינו הקטרה ולא מיירי באיברים שניתותרו ורבה מפרש תחילתו דוחה שבת תמיד דשבת סופו אינו דוחה איברים שניתותרו ועוד מאי קאמר תחילתו דוחה שבת שחיטה וזריקה אפי' סופו נמי דחי שבת הקטרה דתמיד דשבת ועוד דלרבה דתחילתו דוחה
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי
מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד