יומא מו ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מו - ב

ולכן, לענין טומאה, מאחר דתחילתו של התמיד [שחיטתו וזריקת דמו] בר מדחיא טומאה הוא, ראוי הוא לדחות את הטומאה, שאם אין כהן טהור לזרוק את דמו, הרי כהן טמא כשר לזרוק את הדם. לכן סופו נמי דחי שבת, גם סופו [הקטרת אבריו] דוחה שבת.

אבל לענין שבת, דתחילתו לאו בר מידחא שבת הוא, מאחר שתחילתו של התמיד [שחיטתו וזריקת דמו] של תמיד של ערב שבת אינה ראויה לדחות את השבת, שהרי שחיטת התמיד של ערב שבת וזריקת דמו נעשים רק מבעוד יום, ^[1] לכן סופו נמי לא דחי. גם סופו [הקטרת אבריו] אינו דוחה שבת.

ובזה תירץ רבא את שיטתו, שסופו של התמיד דוחה את הטומאה ואינו דוחה את השבת.

ועכשיו מתרץ רבא את שיטת רב חסדא, הסובר שסופו של התמיד דוחה את השבת ואינו דוחה את הטומאה:

ולרב חסדא לא קשיא קושיתך, מפני ש"סופו כתחילתו" - לית ליה!

רב חסדא אינו סובר שיש להשוות את דין סוף התמיד לתחילתו, וסובר שיש חילוק אחר בין טומאה לשבת:

שבת ד"הותרה" היא בקרבנות ציבור לגמרי, לכן סופו הקטרת איבריו נמי דחי.

אבל טומאה, ד"דחויה" היא בקרבנות ציבור, ולא הותרה לגמרי, ואם יש אפשרות למצוא כהן טהור, חייבים לחזר אחריו כדי להקריב את הקרבן בטהרה, ^[2] לכן לא כל עבודות התמיד דוחות את הטומאה.

אלא רק תחילתו, זריקת הדם, דעיקר הכפרה היא, דחי את הטומאה. ^[3] אבל סופו, הקטרת האברים, כיון דלאו עיקר כפרה היא, שהרי עיקר כפרת הקרבן היא בזריקת דמו, לא דחי את הטומאה.

לעיל בסוגייתנו [מה ב] התבאר שאש המנורה והמחתה [שהכניסו בה גחלים לקטורת שבקדש הקדשים] היתה ניטלת מהגחלים שעל המזבח החיצון.

ובאש שעל המזבח החיצון נאמר [ויקרא ו ו]: "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה". ומכאן, שהמכבה את האש שעל המזבח עובר באיסור "לא תעשה".

ועתה הגמרא דנה בחותה גחלים [במחתה] מהמזבח החיצון לצורך המנורה או הקטורת, האם הגחלים נחשבות עדיין כ"גחלי המזבח", והמכבה אותן עובר בלא תעשה של כיבוי גחלי המזבח, או שפקע מהן שם גחלי המזבח, והמכבה אותן אינו עובר בלא תעשה.

איתמר: המכבה אש מחתה ומנורה, אחרי שחיתה גחלים במחתה מעל המזבח החיצון, לצורך המחתה [הקטורת] והמנורה, כיבה את האש:

אביי אמר: חייב. רבא אמר: פטור.

ומבארת הגמרא את מחלוקתם:

היכא דכביי, אם כיבה אותן כאשר המחתה עדיין בראשו של מזבח, דכולי עלמא לא פליגי דחייב.

כי פליגי - במה נחלקו? היכא דאחתיה אארעא, וכבייה. במקרה שהניח את המחתה על הארץ, וכיבה אז את הגחלים:

אביי אמר חייב, משום שעדיין אש המזבח הוא.

רבא אמר פטור, שהרי כיון דנתקה מן המזבח והניחה על הארץ - נתקה מלהיות "אש המזבח" ^[4] [ולא נאמר בה עוד "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה"].

והוינן בה: אלא הא דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: המוריד גחלת מעל גבי המזבח וכיבה חייב - כמאן!? כמי סובר רב נחמן?

האם כאביי בלבד [שהרי לרבא המכבה אש שנטל מן המזבח לצורך מחתה ומנורה, על הארץ, פטור]!? ^[5]

ומשנינן: אפילו תימא, אפילו תאמר שהוא סובר כרבא [שהמכבה אש מחתה ומנורה על הארץ פטור], עדיין אפשר לקיים את דברי רב נחמן שהמוריד גחלת מעל גבי המזבח וכיבה חייב:

כי התם, המוריד גחלת לארץ - לא אינתיק למצותה, לא היה הניתוק מן המזבח לצורך מצוה אחרת, ולכן עדיין הגחלים נחשבים "אש המזבח" [והמכבה אותם חייב, כדברי רב נחמן]. ^[6]

אבל הכא, המוריד אש מחתה ומנורה לארץ - אינתיקה למצותה. האש ניתקה מהמזבח לצורך מצוה אחרת, ופקע ממנה בכך שם "אש המזבח". ^[7]

איכא דאמרי, יש אומרים שמחלוקת אביי ורבא [במכבה אש מחתה ומנורה] נאמרה באופן אחר:

דאחתיה אארעא וכבייה, במקרה שהוריד את הגחלים לארץ וכיבן - בזה דכולי עלמא לא פליגי דפטור.

כי פליגי, היכן נחלקו, היכא דכבייה במקרה שכיבה אותן כאשר המחתה עדיין נמצאת בראשו של מזבח:

אביי אמר חייב, משום שעדיין אש המזבח הוא.

רבא אמר פטור, שהרי כיון דנתקה האש שבמחתה מאש המערכה, נתקה מלהיות "אש המזבח" [ולא נאמר בה "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה"].

והוינן בה: אלא הא דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: המוריד גחלת מעל גבי המזבח לארץ, וכבה חייב - כמאן, כמי סובר רב נחמן?

האם אינו סובר לא כאביי ולא כרבא?! שהרי שניהם מודים [לפי לשון זו] כשהניח את אש המנורה והמחתה על הארץ וכיבה שם, פטור!

ומשנינן: התם, המוריד גחלת לארץ - לא אנתיק למצותה. לא היה הניתוק מן המזבח לצורך קיום מצוה אחרת. ולכן הגחלים עדיין נחשבות "אש המזבח" [והמכבה אותן חייב, כדברי רב נחמן].

ואילו הכא, המכבה את אש המחתה והמנורה - אינתיק למצותה. האש ניתקה מאש המערכה לצורך קיום מצוה אחרת, ופקע ממנה בכך שם "אש המזבח". ולכן המכבה אותה פטור.

הדרן עלך טרף בקלפי

הערות

^[1] שחיטתו נעשית בין הערביים. ובעל כרחך גם זריקת דמו נעשת לפני שתחשך. שהרי אם לא זרקו את דמו מבעוד היום, הדם נפסל בשקיעת החמה. רש"י.

^[2] נחלקו אמוראים לעיל ו ב אם טומאה דחויה או הותרה בקרבנות ציבור. ודעת רב חסדא שטומאה דחויה.

^[3] וממילא גם השחיטה דוחה את השבת, שהרי אי אפשר לזרוק את דם הקרבן בלי לעשות את העבודות שקדמו לזה.

^[4] על פי רבנו אליקים [והריטב"א כתב שהפסוק "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" לא בא לחייב אלא שלא תכבה על המזבח עצמו. שאם כיבה אותה שם חייב]. לעיל מד ב שנינו, בשעה שהיה הכהן מערה גחלים [לקטורת] ממחתה של כסף למחתה של זהב היו מתפזרים לו קב גחלים, והיה מכבדן לאמה והיינו אמה של מים. כך פירש רש"י. והקשו התוספות: לדעת אביי שסובר כאן שאפילו כאשר הגחלים הורדו מן המזבח לארץ, עדיין המכבה אותן חייב. אם כן איך הותר לכבדן לאמה ולכבותן? ותירץ רבנו שמחה שאמה שהוזכרה שם אינה אמת מים, אלא מקום הוא. [רבנו אליקים לעיל מג ב פירש שהוא מקום במזבח]. עוד תירצו תוספות: הגחלים שהתפזרו מן המחתה התפזרו במתכוין, שהרי חתה גחלים במחתה של ארבעה קבין ועירה אותן לתוך מחתה של שלשה קבין. ומה שהתפזר אין בדעתו לאסוף. ובזה מודה אביי שכיון שניתק מן המזבח ניתק ממנו שם "אש המזבח". אבל אש המחתה והמנורה מדובר שהורידה לארץ בכלי ועדיין היא ראויה למצותה. ולכן היא עדיין חשובה "אש המזבח". עיין ביתר דבריהם [וראה לעיל מג ב הערה 8].

^[5] הרי ההלכה כרב נחמן, ובכל מקום שנחלקו אביי ורבא הלכה כאביי [חוץ מיע"ל קג"ם כמבואר בבבא מציעא כב, ב ועוד].

^[6] על פי פירוש ר' אליקים הנ"ל הערה 4. וכן נראה מרש"י ד"ה אינתיק. ועיין ריטב"א.

^[7] הקשו תוספות ישנים: גחלת שפקעה מעל המזבח לא יחזיר [זבחים פו א]. ומכיון שלא יחזיר הרי נשלמה מצותה. ואיך אפשר לחייבו משום מכבה אש המזבח? ותירצו: שם מדובר דוקא בגחלים שפקעו מאליהן, אבל בהורידן בידים יחזיר, וכן כתבו בתוספות הרא"ש. והריטב"א מוסיף ומבאר שכאשר פקעו מעצמם הרי המזבח דחאן [ואין מועלין בהם כמבואר בתוספתא מעילה א ז. עיין שם].

פרק חמישי - הוציאו לו

ולכן טומאה, שתחילתו בר מידחא [ראוי לדחות] את טומאה הוא — סופו נמי דחי [גם כן דוחה] את הטומאה. ואילו שבת שמתחילתו לאו בר מידחא [אינו ראוי לדחות] את שבת, שהרי כאן מדובר בקרבן תמיד של יום השישי שאינו דוחה את השבת, סופו נמי [גם כן] לא דחי [דוחה] את השבת לשרוף איברים שנשארו מקרבן התמיד של יום שישי.

ואף לרב חסדא לא קשיא [קשה], שכן נימוק זה של סופו כתחילתו לית ליה [אין לו], שאין הוא מקבל השוואה זו. כי שבת שהותרה היא בציבור מלכתחילה היתר גמור לכן סופו נמי דחי [גם כן דוחה] את השבת, שהרי עבודת הקרבנות נעשית לכתחילה בשבת.

ואילו טומאה שרק דחויה היא בציבור, שאף שמקריבים בציבור בטומאה, מכל מקום נעשה הדבר מתוך הדחק ואם אפשר בטהרה — עושים, ולכן תחלתו שחיטתו והזאת דמו שעיקר הכפרה תלוי בכך, יעשה אף בטומאה ודחי [דוחה] מצוה זו את הטומאה, אבל סופו דלאו [שאינו] עיקר כפרה — לא דחי [דוחה] את הטומאה, שהרי עיקר הכפרה כבר היתה, ואין סיבה איפוא להוסיף ולדחות את איסור הטומאה.

א כיון שעסקנו בדיני הבאת אש למחתה ולמנורה, מביאים מה שאיתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בשאלה מה דינו של המכבה אש הגחלים הנמצאים במחתה לאחר חתייתם מהמזבח ומנורה, אביי אמר: חייב על כך. רבא אמר: פטור.

ומצמצמים את המחלוקת: דכבייה [אם כיבה] את האש הזו בראשו של מזבח, דכולי עלמא לא פליגי [לדעת הכל אין חלוקים] שהוא חייב. כי הדבר כלול בתוך האיסור לכבות אש המזבח, כאמור: "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" (ויקרא ו, ו). כי פליגי דאחתיה אארעא וכבייה [כאשר נחלקו היה כאשר הוריד מאש זו לארץ ושם כיבה אותה]. אביי אמר: חייב עליה כי עדיין בכלל אש המזבח הוא, רבא אמר: פטור, כיון שנתקה ממקומה לצורך חתייתה עם המחתה ושוב אינה שייכת לאש המזבח — נתקה, ואין דינה עוד כאש המזבח.

ושואלים: אלא הא [הלכה זו] שאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: המוריד גחלת מעל גבי המזבח וכיבה — חייב, כמאן [כשיטת מי היא] דעה זו? לכאורה רק כשיטת אביי היא!

ודוחים: אפילו תימא [תאמר] שהלכה זו כשיטת רבא, ויש לחלק; התם [שם] הגחלת שהוריד לא אינתיק [נותקה] למצותה, שעדיין מאש המזבח היא, ולא ניתנה לצורך מצוה אחרת, אבל הכא אינתיקה [כאן נותקה והועברה] ממצותה, וכיון שעכשיו היא שייכת כבר למצות מנורה ומחתה שלא נאמר בהן איסור כיבוי כבאש המזבח, לכן פטור.

איכא דאמרי [יש אומרים] שמחלוקת זו היתה באופן אחר.

דאחתיה אארעא וכבייה [אם הוריד את האש במחתה על הארץ וכיבה אותה], דכולי עלמא לא פליגי [לדעת הכל אין חלוקים] שהוא פטור; כי פליגי [כאשר נחלקו] — היה זה דכבייה [כאשר כיבה אותה] בראשו של המזבח לאחר שניתקה מן המערכה, אביי אמר: חייב, שהרי אש המזבח הוא. רבא אמר: פטור, וטעמו: כיון שנתקה — נתקה.

ושואלים: אלא הא [הלכה זו] שאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: המוריד גחלת מעל גבי המזבח וכבה — חייב, כמאן [כשיטת מי היא], הלא אינו לא כשיטת אביי ולא כשיטת רבא! ודוחים: מכאן אין להקשות לשניהם, כי התם לא אינתיק [שם לא נותקה] למצותה, אלא נשארה בגדר אש המזבח, ולכן גם כשהורידוה חייבים עליה, הכא אינתיק [כאן ניתקה] כבר למצותה אחרת ושוב אינה בכלל אש המזבח, ולכן אם הורידה ודאי אין חייבים על כיבויה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Therefore, with regard to overriding the prohibition to bring an offering in a state of ritual impurity, since the beginning of the sacrifice of the daily offering is fit to override the prohibition of offering it in a state of ritual impurity, so too, its end also overrides the prohibition. However, in the case of Shabbat, the beginning of a daily offering of the weekday is not fit to override Shabbat, since by definition it must be brought on its appropriate day. Therefore, its end also does not override Shabbat in the event that limbs remain from Friday’s daily offering.

And it is also not difficult to the opinion of Rav Ḥisda, because he does not hold that its end is like its beginning. Rather, he has the following reasoning: The prohibitions of Shabbat are not merely overridden in the case of a communal offering, but they are actually permitted, such that there is no need to try to avoid performing the necessary labors when sacrificing it. Therefore, its end also overrides Shabbat.

However, in the case of the prohibition to bring an offering in a state of ritual impurity, which is merely overridden in the case of a communal offering, it is preferable to avoid doing so. Therefore, the beginning of its sacrifice, i.e., its slaughter and the sprinkling of its blood, and its burning, which is the essential stage that provides atonement, overrides the prohibition and should be done even in a state of ritual impurity. However, its end, i.e., the burning of the sacrificial parts, which is not the essential stage that provides atonement, does not override the prohibitions.

The Torah prohibits the fire on the altar to be extinguished: “A perpetual fire shall be kept burning on the altar, it shall not go out” (Leviticus 6:6). With regard to this prohibition, an amoraic dispute was stated: With regard to one who extinguishes the fire of the coals that are taken with the coal pan for the incense on Yom Kippur or the fire of the coals that are taken in order to light the candelabrum, Abaye said: He is liable. Rava said: He is not liable.

The Gemara elaborates on the dispute: In a case where one extinguished a coal while still standing upon the top of the altar, everyone agrees that he is liable. This is because the verse explicitly is referring to extinguishing a flame “upon the altar.” When they disagree, it is in a case where he brought the coals down to ground level and extinguished a coal there. Abaye said: He is liable, since it is still considered fire of the altar. Rava said: He is not liable, because once it has been removed from the altar it is considered removed and no longer part of the altar’s fire. Therefore, the prohibition does not apply to it.

The Gemara asks: But if so, with regard to this ruling that Rav Naḥman said that Rabba bar Avuh said: One who takes down a coal from upon the altar and extinguishes it is liable, in accordance with whose opinion is he ruling? Could he possibly be ruling in accordance with the opinion of Abaye? Certainly not. In disputes between Abaye and Rava, the halakha follows Rava.

The Gemara explains: You can even say his ruling is in accordance with the opinion of Rava by making the following distinction: There, in the ruling of Rav Naḥman, the coal was not removed to fulfill its mitzva. Therefore, it is still considered to be part of the fire of the altar and the prohibition still applies. Whereas, here, in the dispute between Abaye and Rava, this is a case of coal that was removed to fulfill its mitzva. Therefore, it is associated with its mitzva and no longer considered the fire of the altar.

There are those who say a different version of the dispute:

In a case where he brought the coals down to the ground and extinguished a coal there, everyone agrees that he is not liable. When they disagree it is in a case where one extinguished a coal while still standing upon the top of the altar. Abaye said: He is liable, since it is still considered fire of the altar. Rava said: He is not liable, because once it has been removed from the altar it is considered removed and no longer part of the altar’s fire. Therefore, the prohibition does not apply to it.

The Gemara asks: But if so, with regard to this ruling that Rav Naḥman said that Rabba bar Avuh said: He who takes down a coal from upon the altar and extinguishes it is liable, in accordance with whose opinion is his ruling? It would appear that it is neither in accordance with the opinion of Abaye, nor in accordance with the opinion of Rava. The Gemara explains: You can even say that his ruling is in accordance with the opinion of Rava by making the following distinction: There, in the ruling of Rav Naḥman, the coal was not removed to fulfill its mitzva; it is therefore still considered to be part of the fire of the altar and the prohibition applies. Whereas, here, in the dispute between Abaye and Rava, this is a case of coal that was removed to fulfill its mitzva, and it is therefore associated with its mitzva and no longer considered the fire of the altar.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ופריק רבה לדידי האי דכתיב במועדו בתמיד ל"ק אנא אקישנא סופו לתחלתו מה תחלתו אע"פ שהוא תמיד של חול דוחה טומאה דכתיב ביה במועדו ואפילו בטומאה כך סופו דוחה טומאה ואינו דוחה שבת כתחלתו מה תחלתו תמיד של ע"ש אם נאנסו ולא הקריבוהו אינו קרב בשבת עם תמיד של שבת כך סופו אינו דוחה שבת לרב חסדא נמי האי דכתיב במועדו ל"ק סופו כתחלתו לית ליה שבת דהותרה בצבור שנאמר וביום השבת שני כבשים סופו נמי דוחה שבת טומאה דדחויה היא בצבור כדאסיקנא בפרק ראשון לרב ששת דדחויה היא תחלתו דעיקר כפרה היא דחי סופו דלאו עיקר כפרה לא דחי:
מאחר שנתברר כי לא בא זה הפסוק אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה אלא לאש מחתה ומנורה.

אתמר המכבה אש הנלקח מעל המזבח למחתה או להדליק המנורה אביי אמר חייב אע"ג דאחתה לארעא וכביא אש המזבח קרינן ביה. וכתיב לא תכבה רבא אמר כיון דאחתה נעתקה מאש המזבח ופטור.

ואקשינן אלא הא דאמר רב נחמן המוריד גחלת מעל המזבח וכיבה חייב. כמאן כאביי כלומר הלכתא כרב נחמן וקי"ל אביי ורבא הלכתא כרבא וקשיא הלכתא אהלכתא ופרקינן התם לגבי רב נחמן אפילו רבא מודה שחייב כיון דשלא לשום מצוה הורידה אש המזבח קרינא ביה וחייב. כי קאמינא דפטור היכא דנתקה למצוה למחתה או למנורה (דכיון דנתקה למצוה למחתה או למנורה) דכיון דנתקה למצותה לאו אש מזבח היא. ובמנורה ובמחתה לא אשכחנן לה קרא לא תכבה.

איכא דאמרי היכא דאחית גחלת לארעא וכביה דברי הכל פטור כי פליגי במכבה גחלת למזבח אביי אמר חייב אש מזבח היא.

רבא אמר פטור כיון דנתקה למחתה או להדלקת המנורה יצאה מתורת אש מזבח ונעשית אש מחתה ומנורה:

שבת דתחלתו לאו בר מידחי שבת. פי׳ דתחלת קרבן זה שהיה מערב שבת אינו דוחה את השבת שאין איברים של ערב שבת קרבין בשבת אלא בשנשחט ונזרק דמן מבעוד יום וגם בשהתחיל להקטיר האיברים בענין שמשלה בהן האור וכדכתי׳ לעיל מדכתיב עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת.

איתמר המכבה אש מחתה ומנורה. פי׳ אש של גחלים דמחתת הקטורת דיום הכפורים דלפני לפנים. וגחלים שנוטל להדליק בהם נרות שבכל יום ויום.

רבא אמר פטור כיון דנתקה נתקה. פי׳ דקסבר דכי כתיב אש תמיד תוקד על המזבח לא בא לחייב אלא שלא תכבה על המזבח עצמו שאם כיבה אותו שם חייב:

התם לא אינתיק למצותה. פי׳ וכמאן דאיתיה במזבח דמי כי עדיין הוא לרומו של מזבח אבל הכא אינתיק למצותה ושוב לא קרינא ביה אשו של מזבח. והקשו בתוספות מיהא דאמרינן התם גחלים שפקעו מעל גבי המזבח אין מועלין בהן ואין חייבין עליהם משום לא תכבה. ותירצו כי חילוק יש בין שפקעו מאיליהן דכי פקעו מאיליהן פקעה קדושתן שהמזבח דחאם והיינו דקאמרי׳ הכא בכלה שמעתין שהורידו בידים מעל המזבח.

הכא אינתיק למצותיה. פי׳ ומשום הכי פליגי ביה דרבא פטר כיון דאנתיק למצותיה ואביי מחייב אע״ג דאינתיק למצותיה וא״ת ולאביי תיקשי הא דאמרינן לעיל נתפזרו גחלים מכבדן לאמה. ואמאי והא עבר משום לא תכבה ואלו לאביי בין אינתיק ובין לא אינתיק חייב עליו ותירצו בתוספות דהתם אפילו אביי מודה דכיון שנטלו לצורך גחלים של מחתה ונשתיירו שם שפטור עליו כי כשחותהו מעל גבי המזבח על דעת כן חותהו שיערה מהם הצריך למחתה של קטורת והשאר שיהא הולך לאיבוד מה שאין כן כשהורידו בחנם ומה שאין כן בראש מחחה ומנורה שהיו צריכין למחת׳ ומנורה. ובהכי סליק פירקא בס״ד:

ממה שנאמר בתורה אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה אתה למד שכל המכבה אש של מזבח לוקה ולא סוף דבר כולו אלא אפי' גחלת אחת ולא סוף דבר שמכבהו על המזבח אלא אפילו הוריד גחלת אחת וכבה למטה לוקה ומ"מ אם לקח אש מן המזבח במחתה להקטיר ממנה קטרת או להדליק ממנה את המנורה אפילו העלן למזבח וכבן פטור שכבר נתקו לעבודה אחרת ואינה קרויה עוד אש של מזבח: ונשלם הפרק תהלה לאל:

הוציאו לו וכו' כבר ביארנו על אלו הפרקים שכולם מסודרים על אפני סדרי העבודות שביום הכפורים כולם על הסדר אחת לאחת וביארנו מהם בפרק שלישי עבודת התמיד ווידוי ראשון שעל הפר וברביעי ביארנו ענין הגרלת השעירים וקשירת לשון הזהורית שבהם וחזרתו אצל פרו ווידוי שני שעליו ועל כל שכיניו ושחיטתו וקבלת דמו וחתיית גחלים במחתה מחזקת שלשת קבין לצורך הקטרת שלפני לפנים המיוחד לעבודת היום ועכשיו בזה הפרק יסדר גם כן קצת שאר העבודות על הסדר ועל זה הצד יחלקו ענייני הפרק לחמשה חלקים הראשון בענין קטרת זה הנעשה לפני לפנים על המחתה בין בדי הארון השני חזרתו אצל דם הפר שכבר נתן (למזרח) [למזרק] והזאות שבו לפני לפנים השלישי שחיטת שעיר שעלה עליו הגורל לשם וקבלת דמו והזאותיו שלפני לפנים הרביעי חזרתו אצל דם הפר להזות ממנו מבחוץ על הפרוכת וכן של שעיר ועירוב שני הדמים והזאות מתערובתם ושפיכת הדמים החמישי אם חס ושלום אירעו בו קצת קלקולים בעבודה כגון ששנה בסדר או נשפך הדם כיצד הוא עושה זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיבאו בו הרבה דברים שלא מן הכוונה על ידי גלגול כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם וכמו שיתבאר:

המוריד גחלת מעל המזבח וכיבה חייב. הקשה ה"ר אלחנן מהא דתנן בפ' המזבח מקדש (דף פו.) גחלת שפקעה מעל המזבח לא יחזיר וכיון דלא יחזיר נשלמה מצותה ואיך חייב [משום] מכבה ויש לומר שיש חילוק בין פקעה מעל המזבח להורידה:

הדרן עלך טרף בקלפי

בא"ד ועוד דלרבה דתחלתו דוחה שבת היינו אפי' סופו דהקטרות ולרב חסדא תחלתו דוחה טומאה היינו כו' שנתותרו אינן דוחין את הטומאה כו' כיון דכשרים הם והיכא דאמרי' אינן דוחין הטומאה דלא חשיב כתמיד דיומיה כו' אלא ס"ל לבר משבת ומה כו' כ"ש בהקטרה דיומיה נימא כו':

בד"ה כי פליגי כו' אלא מקום הוא ול"נ דלא קשיא כו' הד"א:

בא"ד הקשה במגילת סתרים וז"ל הא גחלים קדושים הן כדתנן כו' דה"מ לתרוצי במחתה שניה של ג' קבין שמאותה כו' בע"א דלכך מכבדן לאמה כו' וה"נ אין לומר דהמחתה ראשונה של ארבעה קבין כו' כצ"ל:

בפרש"י בד"ה דחויה היא כו' דאפשר מהדרינן אטהורין עכ"ל כצ"ל:

סליק פרק טרף בקלפי

רש"י ד"ה שבת. ודם נפסל בשקה"ח. לכאורה שפת יתר הוא דמאי חילול שבת איכא בזריקה עי' יבמות (לג ב):

תד"ה תחילתו. (בסופו). אבל הפשט ונתוח דמעכבי כפרה כו'. שם ליתא להאי. אלא שהתוס' עצמם מפרשים דזהו בכח המאמר דשם סד"א כיון כו'. אבל אינו מוכרח כלל דיל"פ וגלי לן רחמנא בנתינת האש אף דלא מעכבא כפרה בעיא כהונה וה"ה להפשט ונתוח אף דל"מ כפרה בעיין כהונה. שוב ראיתי להתוי"ט שם שכתבו כן:

טומאה דתחילתו. מה תחילתו בר מדחי טומאה הוא אם אין כהן טהור לזרוק דמו: שבת דתחילתו. דתמיד דערב שבת לאו בר מידחא שבת שהרי בין הערבים נשחט ודם נפסל בשקיעת החמה: דחויה היא בציבור. בקושי הותרה וכל כמה דאפשר מהדרינן אטהורין: המכבה אש מחתה ומנורה. לאחר שחתה גחלים למחתה או למנורה כיבן: חייב. משום לא תכבה: אינתיק למצותה. לשום למחתה ותו לא קרינן ביה אש המזבח: דכבייה בראשו של מזבח. לאחר שניתקה ממערכתה:

שבת היינו אפילו סופו הקטרתו ולרב חסדא תחילתו דוחה טומאה היינו דווקא שחיטה וזריקה וליכא למימר דלרבה נמי תמיד דשבת תחילתו דוחה שבת שחיטה וזריקה סופו הקטרתו אינו דוחה דהאמר בפרק אלו דברים (פסחים דף סח:) בא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה שהרי הקטר חלבים ואימורים כשרים כל הלילה ואין ממתין להם עד שתחשך ועוד מאי קאמר רבה שבת תחילתו לאו בר מידחי שבת הוא סופו נמי לא דחי ואי סופו אין דחי דקאמר אפילו בתמיד דשבת מאי קאמר דלאו בר מידחי שבת הוא הא בר מידחי שבת הוא על כן נראה לר''י פירוש שני שפירש''י תחילתו וסופו הכל על הקטר חלביו קאי וקאמר רב חסדא הקטר חלביו שלא ניתותרו דוחין טומאה סופו איברים שניתותרו אינן דוחין הטומאה לעשות להם מערכה בפני עצמן ולהקטיר בטומאה אלא מקטירן בטומאה על המערכה גדולה דכיון דטמאים הן אינן דוחין . הטומאה דלא חשיב כתמיד דיומיה ודוחה את השבת כדגמרינן (שבת כ.) מבכל מושבותיכם ועושין להם מערכה בפני עצמן כיון דכשירים הן ורבה ס''ל תחילתו דוחה את השבת איברים דתמיד דיומיה סופו איברים שניתותרו אינן דוחין שבת לעשות מערכה בפני עצמן אפילו אם הן טהורין אבל דוחה את הטומאה אם ניתותרו בחול עושין להם מערכה בפני עצמן ומקטירן בטומאה והיינו פלוגתא דלעיל קאמר אפילו פסולין עושין להם מערכה בפני עצמן ואפילו בשבת והיינו פלוגתא דרב הונא בין לרבה בין לרב חסדא ורבה דאמר סופו אינו דוחה שבת לית ליה פירכא דרבה דאמר בכל יום תנן אלא סבירא ליה לבר משבת ומה שכתב רש''י הראשון עיקר נראה כי הוקשה לו על פירוש שני דקאמר תחילתו דעיקר כפרה ואי אאיברים קאמר הני לאו עיקר כפרה נינהו ומיהו לא קשה דבהקטרה נמי איכא כפרה ועיקר כפרה קרי לתמיד דיומיה וגדולה מזו אמרינן לעיל בפ''ב (דף כז.) איצטריך ס''ד אמינא כיון דעבודה דלא מעכבא כפרה היא כו' אבל הפשט וניתוח דמעכבא כפרה בעי כהונה אלמא אפילו הפשט וניתוח קרי עיקר כפרה לגבי נתינת אש דהדיוט אף על גב דעיקר כפרה בדם היא כל שכן בהקטרה דיומיה ניחא דקרי ליה עיקר כפרה לגבי איברים דניתותרו: כי פליגי דאחתה אארעא וכבייה אביי אמר חייב. הקשה רבינו שמחה דאמר לעיל (דף מד:) נתפזר הימנה קב גחלים מכבדן לאמה ופרש''י לאמת המים שבעזרה וקשה לאביי ופי' דלאמה דלעיל אין זה אמת המים אלא מקום הוא ולי נראה דלא קשיא דלא מיחייב משום דכיון דבמתכוין חותה בשל ד' קבין ומערה לשל ג' קבין ונתפזר מהן קב ומה שנתפזר אינו עומד לאוספן אפי' אביי מודה כיון דאינתיק אינתיק אבל אש דמחתה ודמנורה מיירי דאחתה אארעא ובכלי וחזי למצותה ולהכי חייב לאביי ולרבא פטור דלא מיחייב אלא או בראש המזבח או אפילו למטה היכא דקאי לאהדוריה כמו המוריד גחלת וכיבה דחזיא לאהדורה ושוב מצאתי בתוספ' תמיד של רבי ברוך ברבי יצחק שהקשה הקושיא ותירץ כמו שתירצתי עוד תירץ דמכבדן לאמה לאחר שכבו וכתב שרבינו נסים זצ''ל הקשה אותה במגילת סתרים וזהו לשונו הא גחלים קדושים הן כדתנן (חגיגה דף כג:) הוסיף ר''ע הסלת והלבונה והגחלים שאם נגע טבול יום במקצתן פסל את כולן וא''כ איך מכבדן לאמה והלא מפסיד קדשים ותירץ דבירושלמי מקשה זאת הקושיא בפרק בתרא דחגיגה וה''ג התם תינח קטורת ולבונה גחלים מאי פירוש אמאי פסל את כולן והלא אינם קדושים אמר רבי בון בר רב כהנא תיפתר בגחלים של יום הכפורים שבמה שהוא חותה את כולן הוא מכניס אבל גחלים של כל יום לא כההיא דתנינן נתפזר הימנה קב גחלים מכבדן לאמה פי' גחלים של יום הכפורים בכלי שחותה בו הוא מכניס להכי הכלי מצרפן אבל מחתה של כסף שאין כליין לא מצרפן להו ואינן קדושים ולכן מכבדן לאמה ומיהו רבינו ברוך פירש פירוש הירושלמי בע''א דבעי למה פסל את כולן והלא אינו צריך לכלי שהרי נתפזר מהן קב גחלים ואפילו למאן דאמר בחגיגה (דף כד.) דכלי מצרף אפילו שאין צריך לכלי היינו למאן דאמר צירוף דאורייתא דאז הוסיפו חכמים אפילו שאין צריך לכלי אבל למ''ד צירוף דרבנן לא וכדמוכח בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כד.) ומשני בשל יוה''כ שהיו כולם קדושים והוא הדין דהוה מצי לתרוצי במחתה שניה של ג' קבין שמאותה לא נתפזר כלל ורבינו תם משיב להרב רבי יעקב ישראל בע''א דלכך מכבדן לאמה דכלי שרת אין מקדשין אלא מדעת ולא מיקדשי הנך גחלים וקשה דאם כן תקשה מכאן למאן דאמר פרק לולב וערבה (סוכה דף מט:) כלי שרת מקדשין שלא מדעת מיהו בפרק קמא דמנחות (דף ז.) דייק רבי יוחנן מברייתא זאת אומרת כלי שרת אין מקדשין אלא מדעת ושמא סבור כההיא ברייתא והכי נמי אין לומר דמחתה ראשונה של ד' קבין לא היתה כלי שרת דהא כתיב ולקח מלא המחתה גחלי אש משמע שהיתה כלי שרת ולא יתכן לומר דווקא דיום הכפורים קדושה דביום כפור כתיב קרא ועוד כיון דהוו על המזבח מקדש את הראוי לו ודוחק לומר דהיינו דווקא בקרבנות:

דף מו - ב

הדרן עלך טרף בקלפי

הערות

פרק חמישי - הוציאו לו

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד