יומא מז ע"ב

דף מז - ב

ובקמיצת מנחת מחבת ומרחשת [או מאפה תנור - תוספות יום טוב מנחות פ"א], שהן מיני טיגון שהן אפויות תחילה, וחוזר ופותתן ואחר כך קומץ, וקשה קמיצתם יותר מקמיצת מנחת סולת שבירוציה נופלים מאליהם [רש"י ^[22]].

כיצד יעשה שלא יהא הקומץ מבצבץ ויוצא מחוץ למלוא קומצו: הרי זה מוחק [מסיר] - את הבירוצים המבצבצים ויוצאים - בגודלו מלמעלה, ובאצבעו הקטנה [הזרת] מלמטה.

וזו היא עבודה קשה שבמקדש, לדקדק, שלא ישאר בקומצו אלא הקומץ, לא חסר ולא יותר, [רש"י מנחות יא א]. ^[23] ותמהינן: וכי אטו זו היא עבודה קשה שבמקדש, ותו לא [אין עבודות קשות נוספות במקדש]?!

והא איכא מליקה של עוף, שאף עליה שנינו בברייתא: וזו היא עבודה קשה שבמקדש?!

והא איכא נמי חפינה שניה שבבית קדשי הקדשים, שאף עליה שנינו בברייתא לקמן: וזו היא עבודה קשה שבמקדש?! [ראה לקמן הערה 34]

אלא כך תאמר: זו - קמיצת המחבת והמרחשת - היא אחת מעבודות קשות שבמקדש.

אמר רבי יוחנן: בעי רבי יהושע בן עוזאה:

סולת הנכנס בין הביניים [בין אצבעותיו של הכהן] בשעת קמיצה, מהו, האם הוא בכלל הקומץ, או לא [ראה הערה ^[24]]?

אמר פירש רב פפא: דגוואי [מה שנראה בפנים, ת"י] לא תיבעי לך, דודאי קומץ הוא.

ודבראי [מה שנראה בחוץ, ת"י] נמי לא תיבעי לך, דודאי שיריים הוא.

כי תיבעי לך: דביני ביני, כלומר: מה שבין האצבעות ממש, שאינו נראה לא מבחוץ ולא מבפנים [ריטב"א] - מאי הוי, קומץ או שיריים?

אמר רבי יוחנן: הדר פשטה רבי יהושע בן עוזאה: בין הביניים ספק נינהו ^[25]; ומקטיר מספק אף את בין הביניים!

ומפרשינן: היכי עביד, כיצד יקטיר את שניהם?

אמר רבי חנינא: מקטיר קומץ לחודיה [לבדו] - תחילה, והדר [ושוב] מקטיר את מה שהיה בין הביניים.

דאי אמרת: יקטיר את בין הביניים ברישא קודם שהקטיר את הקומץ, הרי דילמא שיריים נינהו, והוו להו השיריים שנשארו: שיריים שחסרו בין קמיצה [להקטרה]; והרי אמר מר: שיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה, אין מקטירין עליהן את הקומץ ^[26]!.

ותמהינן: אי הכי [ראה הערה ^[27]], הרי השתא נמי - שמקטיר את הקומץ תחילה - שוב לא יוכל להקטיר את בין הביניים אחריו?! כי שמא בין הביניים שיריים הוא, ואיקרי כאן [קורא אני על דבר זה]:

כל שממנו לאשים [מאחר שנתת לאש את כל משפטו, רש"י ^[28]], הרי הוא - מה שנותר - ב"בל תקטירו"; והואיל ואפשר שכבר הוקטר כל משפט המנחה, הרי שוב אי אפשר להקטיר את בין הביניים?!

ולמדו חכמים דין זה ממאמר הכתוב: [כי כל שאור וכל דבש] לא תקטירו ממנו אשה לד'. [קרבן ראשית תקריבו אותם לד', ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח]; ודרשו חז"ל: "לא תקטירו ממנו אשה לד'", לא תקטירו דבר שניתן ממנו לאש.

אמר משני רבי יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי: לא יקטיר את בין הביניים לשם הקטרה, כדי שלא יעבור מספק על "בל תקטירו"; אלא דמקטיר ליה לבין הביניים לשום עצים בעלמא - וכך יעשה: יקטיר את בין הביניים על המזבח, ויאמר: אם קומץ הוא, והרי עדיין לא נקטר כל משפטו לאשים, הריני מקטירו לשום קומץ; ואם שיריים הם, הרי זה כאילו היו עצים בעלמא. ^[29]

וכרבי אליעזר, המתיר להקריב דבר שניתן ממנו לאשים - לשום עצים.

דהכי תניא גבי אברי חטאת העומדים לאכילה, שנתערבו - אחר הקטרת האימורין - באברי עולה העומדים להקטרה, וצריך הוא מספק להקטיר את כולם על המזבח, כי כל אבר שמא עולה הוא וצריך להקטירו; ומאידך: אברי החטאת הואיל והוקטרו האימורין, יש בהם משום "כל שממנו לאשים הרי הוא בבל תקטירו"

-

ואמר רבי אליעזר במשנה בזבחים [עו א]: יתן הכל למעלה על המזבח, ורואה אני את בשר החטאת מלמעלה כאילו הן עצים -

ומפרש בברייתא טעמיה דרבי אליעזר:

רבי אליעזר אומר: כתיב " [כי כל שאור וכל דבש] לא תקטירו ממנו אשה לד' [קרבן ראשית תקריבו אותם לד'] ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח", ודרשינן "ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח" אף על דרש הכתוב "כל שממנו לאשים הרי הוא בבל תקטירו", והכי אמרינן:

לריח ניחוח אי אתה מעלה את שכבר הוקטר ממנו לאשים, אבל אתה מעלה אותו לשום עצים, דכיון דלא להקטרה מכוין - שרי [רש"י שם].

ואכתי תמהינן: הניחא לרבי אליעזר המתיר להקריב לשום עצים את שממנו לאשים -

אלא לרבנן דפליגי עליה דרבי אליעזר [בזבחים שם], ואוסרין להקטיר אף לשום עצים, מאי איכא למימר, הרי אין יכול להקריב את בין הביניים לאחר הקטרת הקומץ, כי שמא שיריים הן, והרי הן ב"בל תקטירו"?!

אמר רב מרי: הואיל ואין יכול להקטיר את בין הביניים, הרי שיש להמנע מלבוא לידי כך, וקמצי שמיני [יקמצו את המנחה כהנים שמנים], שבשר אצבעותיהן בולט ודוחק זה לתוך זה, ואין שם בין הביניים.

השתא דאתית להכי: לרבי אליעזר נמי, לכתחילה דקמצי שמיני -

כי אף רבי אליעזר לא התיר להעלות לשום עצים, אלא באברי עולה שנתערבו באברי חטאת, כיון שאין להם תקנה אחרת, שאם לא כן יצאו כולם לבית השריפה; אבל כל היכא דאפשר, אסור לעשות כן לכתחילה; והכא כל היכא דאפשר, עבדינן קמיצה בכהן שמן, שאין שום דבר נכנס בין האצבעות במקום שאינו נראה [רש"י וריטב"א].

[בין הביניים פשט ומחץ ופזר וחשב בחפינת חבירו - סימן; שיבושים יש כאן כמבואר ב"דקדוקי סופרים"].

בעי רב פפא: בין הביניים של מלא חפניו - מהו?

כלומר: אפילו אם תימצי לומר כי בין הביניים של קומץ אינו נקטר, כיון שבין הביניים בירוצין הוא, ובירוץ הקומץ אינו נקטר [כדלעיל עמוד א] -

מכל מקום בחפינה מספקא לן, כי אפשר שאפילו בירוצי החפינה נקטרים [נתבאר על פי "שיח יצחק", על פי שיטת רש"י].

ותמהינן: מאי קא מיבעיא ליה? כלומר: מהיכי תיתי מספקא ליה לרב פפא אם בירוצי החפינה נקטרין - ודאי משום דקא מיבעיא ליה:

אי גמר גזירה שוה "מלא מלא" מהתם מקומץ המנחה, וכשם שבקומץ המנחה בירוצו אינו נקטר, משום דכתיב "בקומצו" [כדלעיל עמוד א], שמא אף בחפינה כן!

וכיון שכן תיקשי: הרי כבר מיבעיא לן לעיל בעמוד א, אי ילפינן "מלא מלא" מקומץ, לענין עשיית מידה לחפינה; ודין מידה בקומץ הרי ילפינן לה נמי מ"בקומצו" [כדלעיל עמוד א], ואם כן, הרי שתי הבעיות הן היינו הך?!

שהרי ממה נפשך: אם אתה אומר לענין מידה בחפינה, כי אף בחפינה יש את הדין הנלמד מ"בקומצו", הרי אמרת: כאילו נאמר "בחפניו" גבי חפינה; ושוב ממילא יכול אתה ללמוד מ"בחפניו" לענין בירוצי החפינה.

ואם אי אתה לומד - לענין מידה בחפינה - את הגזירה שוה "מלא מלא", אם כן מהיכי תיתי כי לענין בירוצי החפינה יש ללמוד את הגזירה שוה, והרי הכל לימוד אחד מ"בקומצו". [וראה עוד ברש"י לקמן מח א ד"ה והכא נמי]. ^[30]

ומשנינן: ספיקו של רב פפא אינו: אם ילפינן "מלא מלא" מקומץ; הואיל ודבר זה כבר נשאל בבית המדרש ולא איפשיט -

אלא רב פפא הכי בעי ליה: אפילו אם תימצי לומר, כי לא ילפינן "מלא מלא" מקומץ, מכל מקום יש לדון שבין הביניים אינו נקטר, כיון שלא במתכוין נכנסה שם הקטורת; והכי קא מיבעיא ליה:

כתיב: ולקח מלוא המחתה גחלי אש מעל המזבח ומלא חפניו - ולא אמר: ולקח מלא חפניו - קטורת סמים דקה והביא מבית לפרוכת; ואם כן יש להסתפק:

מי אמרינן: כל שהוא מלא חפניו וגו' ואפילו לא נתכוין לקחתו בחפניו, והביא מבית לפרוכת בעינן -

כלומר: "ולקח" דמשמע שיקח במתכוין, לא קאי אלא על הגחלים ולא על הקטורת; ואם כן אדרבה משמע, אפילו בא ממילא לתוך חפניו יביאנו; וכיון שכן, אף את בין הביניים יקטיר, דהא איכא "מלא חפניו", ואף שלא נתכוין.

או דילמא: "ולקח" מלא המחתה גחלי אש וגו' ומלא חפניו קטורת סמים דקה "והביא" מבית לפרוכת וגו'", בעינן -

כלומר: "ולקח" עולה גם על לקיחת הקטורת, וכיון שכן, אינו מקטיר את בין הביניים, דהא ליכא "ולקח", דמשמע: יקח במתכוין?

ומסקינן: תיקו. ^[31] אמר רב פפא: פשיטא לי, כי מה שאמרה תורה: וקמץ משם "מלא קומצו", היינו קמיצה כדרך דקמצי אינשי [כפי שרגילים לקמוץ].

וכיצד הוא דרך הקמיצה: מעמיד כף ידו ואצבעותיו על חודם על גבי המנחה, ודוחק את ידו ואצבעותיו לתוך המנחה, ו"סוגר" את אצבעותיו על כף ידו, והרי קומץ בידו.

אבל בעי רב פפא: אם קמץ בראשי אצבעותיו, תחב את אצבעותיו - כאשר "כף" היד מופנית כלפי המנחה - בצורה אלכסונית לתוך המנחה, ומשהכניס את אצבעותיו, "סגר" אותן על "כל" כף ידו, והרי קומץ בידו -

מהו שתועיל קמיצה באופן זה, כלומר: האם דרך קמיצה בכך, ונמצאת קמיצה זו "קמיצה כדקמצי אינשי" או לא [תוספות]? ^[32]

תו בעי רב פפא: אם קמץ מלמטה למעלה, תחב את אצבעותיו - כאשר "גב" היד מופנית כלפי המנחה - בצורה אלכסונית לתוך המנחה, ומשהכניס את אצבעותיו, "סגר" אותן כלפי מעלה, והעלה את הקומץ על כף ידו [והוא כעין "ראשי אצבעותיו", אלא שב"ראשי אצבעותיו" כפו מופנית כלפי המנחה, ואילו "מלמטה למעלה" כפו מופנית כלפי מעלה].

מהו שתהיה קמיצה זו: "קמיצה כדקמצי אינשי". כלומר: האם דרך קמיצה בכך?

תו בעי רב פפא:

אם קמץ מן הצדדין [ברש"י: מן הצד], שם את גב ידו על גבי המנחה בצורה שטוחה, ודוחף את ידו תוך כדי דחיקתה במנחה, עד שהסולת נכנס בין אצבעותיו לכף ידו ^[33] מהו?

ומסקינן בשלשת בעיות אלו שבדרך הקמיצה: תיקו.

והשתא מיבעי ליה לרב פפא בחפינה, כעין מה שנסתפק לגבי קומץ:

אמר רב פפא: פשיטא לי, כי "מלא חפניו" שאמרה תורה, היינו: כדחפני אינשי; תוחב את חודם של שתי ידיו לתוך הקטורת וחופן. ^[34]

אבל בעי רב פפא: חפן בראשי אצבעותיו [וכדרך שנתבאר בקמיצה] - מהו? מלמטה למעלה - מהו? מן הצד - מהו?

תו מיבעי ליה לרב פפא גבי חפינה: חפן ביד זו לחוד, וביד זו לחוד, וקרבן זו אצל זו - מהו? ^[35]

ומסקינן בכל ארבעת האיבעיות של רב פפא בחפינה: תיקו. ^[36]

הא כיצד חופה שלש אצבעותיו על פיסת ידו וקומץ במנחת מחבת ומרחשת שהן קשין כדתניא מרחשת עמוקה ומעשיה רוחשים ומחבת צפה ומעשיה קשים מוחק בגודלו מלמעלה וחותך היוצא למעלה מאצבעותיו ובאצבעו הקטנה חותך היורד היוצא חוץ מן הקמיצה.

וזו היא עבודה קשה מעבודות קשות שבמקדש. פי' מבורץ. שהוא הנמשך ושופע יוצא ויורד אחרי אצבעותיו וכמו שפירשנו הוא מפורש במנחות פרק שתי מדות של יבש [דף צ] (כלומר הלכתא) מדות הלח בירוציהן קודש מדות היבש בירוציהן חול כו'. עד ר' יוסי לא מן השם הוא זה אלא שהלח נעקר אחרי שנכנס בכלי ונקדש נעקר ונשתת לאחוריו לפיכך הוא קדש שכבר קדש. והיבש אינו נעקר. וכיון שנתברר כי אינו קדוש בירוץ הקומץ מיבעיא לן המתקבץ מן המנחה בין האצבעות ביני [סדק] הנראה כמו נקב מפולש מהו מן הקומץ חשוב או לא ופשטנא לכתחלה לא קמצי אלא כהנים בעלי בשר שמנים שאצבעותם עבות מלמטה וכשסותם אצבעותיו וקומץ ואין שם סדק כלל ואם קמצו כחושים לר' אליעזר ההוא דביני ביני מעלה לשום עצים ומקטיר הקומץ ואוכל המנחה אבל לרבנן ספק הוא יש לומר שיריים הוא וכל שממנו לאשים השירין שלו אסורין להקטיר מהן כי קומץ אמרה תורה הקטר ולא שיריים ויש לומר קומץ הוא ואין המנחה ניתרת אלא אחרי הקטרת הקומץ לפיכך אין לה תקנה היכי דמי כל שממנו לאשים הרי הוא בבל תקריבו כגון חטאת ואשם שיש אימורין לגבוה שהוא לאשים אם אמר אעלה את כולה עובר בבל תקטירו אבל עולה שכתב בה והקטיר הכהן את הכל המזבחה וכן כל המנחות כולן מקטירין מהן קומץ אם חזר והקטירן עובר בבל תקטירו. אבל חביתי כ"ג שכתוב בהן כליל תקטר. וכן קומץ לבונה כדאמרי' בהוציאו לו ואיבעיא לן ביני וביני של מלא חפניו מהו ועלתה בתיקו. ועוד בעי מי שקמץ בראשי אצבעותיו או מן הצדדין של אצבעותיו מהו וכן מי שחפן בראשי אצבעותיו או מקצת אצבעותיו עד שמעלה לתוך חפניו. או חפן בידו אחת ובידו אחת וקירבן זו אצל זו מהו ועלו כולן בתיקו דבקיה לקומץ בדפניה דמנא או בארעיתו מהו ועלו בתיקו.

ובמחבת ומרחשת מוחק בגודלו. כו׳ פי׳ דאלו בקומץ של סולת הבירוצון נופלין מאיליהן אבל במנחת מחבת ומרחשת שהם מיני טיגון והן אפויות תחלה וחוזר וכותתן מצויין בהן בירוצין שאינם נופלין מאיליהם ולפיכך צריך למחוק הבירוצין בגודלו מכאן ובאצבעו קטנה מכאן וכדפרש״י ז״ל:

בין הבינים של מלא קומצו. פי׳ מה שנכנס בין האצבעות קומץ הוא דבעי הקטרה או שירים הוא ונאכל:

דגואי לא תיבעי לך פירו׳ מה שנראה בפנים לא תיבעי לך דקומץ הוא ודבראי דהיינו מה שנראה בחוץ לא תיבעי לך דודאי שירים הוא. כי תיבעי לך דביני ביני כלומר מה שבין האצבעות ממש שאינו נראה לא מבחוץ ולא מבפנים מאי:

אמר רבי יוחנן הדר פשיט יהושע עזאה בין הבינים ספק. ואיכא למידק דכיון דספק קאמר דהוי מאי פשיטותא הכא לבעיין. ואפשר דה״ק בין הבינים ספק לפי שהוא נדון כפנים וכבחוץ כספק בין השמשות שיש בו מן היום ומן הלילה. הכא נמי יש בו מבפנים ויש בו מבחוץ וכקומץ ושירים המעורבין ביחד:

שירים שחסרו בין קמיצה להקטרה. פי׳ שאבד או נתפזר או נשרף מהם כלום בין קמיצה להקטרה. והכא הרי חסר מהן מה שבין האצבעות שנשרף בשעת הקטרת הקומץ:

ה״ג השתא נמי איקרי כאן וכו'. ולא גרסי׳ אי הכי השתא נמי דמאי אי אמרת בשלמא איכא הכא בין הכי והכי איכא חששא וריעותא או משום שירים שחסרו או משום כל שממנו לאישים ומאן דגריס אי הכי לאו אי אמרת בשלמ׳ גמור הוא אלא ה״פ דאי עבדי׳ כדאמרת השתא נמי איכא חששא ולעולם אין לדבר תקנה ויש כיוצא בו במקומות מועטין כדכתי׳ בפ״ב דע״ז:

כל שממנו לאישים. פרש״י ז״ל כל שנתנו ממנו לאישים מה שראוי להקטיר אם חוזר ונותן לאישים מן השירים עובר משום בל תקטירו כדכתיב לא תקטירו ממנו אשה לה׳ לא תקטירו דבר שכבר ניתן ממנו לאישים:

דמקטר להו לשם עצים כר׳ אליעזר דתניא וכו' פי׳ הא דר׳ אליעזר איתא בפר׳ התערובת באיברי חטאת הנשארים אחר הקטורת אימורים שנתערבו באיברי עולה שהם כליל ר׳ אליעזר אומר יתן הכל על המזבח. ואע״ג דאיכא באיברי החטאת משום כל שממנו לאישים. התם הוא כשנותן מן השירים לשם הקטרה אבל הכא אינו נותנם אלא לשם עצים בעלמא ויליף טעמא משום דבתר האי קרא דלא תקטירו ממנו כתיב קרבן ראשית תקריבו אותם לה׳ ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח. ומוסב על מקרא הראשון והכי משמע קרא אותו שאמרתי לך לא תקטירו ממנו פעם שניה אלא קרבן ראשית בלבד לא אמרתי אלא שלא יעלו לריח ניחוח אבל לשם עצים בעלמא מותר וכן פרש״י ז״ל בפ׳ התערובות:

לר׳ אליעזר נמי לכתח׳ דקמצי שמיני. פי׳ דעד כאן לא שנה ר׳ אליעזר לשם עצים אלא באיברים שנתערבו דלית להו תקנתא אחריתי אי נמי בדיעבד אבל כל היכא דאפשר אסור לעשות כן לכתחילה והכא כל היכא דאפשר עבדי׳ קמיצה בכהן שמן דווקא משום דבר נכנס בין האצבעות במקום שאינו נראה:

מאי קא מיבעיא ליה אי גמרי׳ מלא מלא מהתם. פי׳ מה קומץ בירוצו אינו נקטר אף חפינה בירוציה אינם נקטרים. היינו הך דבעינן לעיל גבי מדה לקומץ אי גמירי׳ מלא מלא לחפינה דהא תרויהו חד טעמא נינהו דבירוצין ומדה לקומץ תרויהו מקומץ נפקי לן כדאיתא במתניתא דלעיל בהדיא וכל היכא דעבדי׳ ג״ש תרוייהו מיתי׳ להו דכמאן דכתי׳ גבי חפינה דמי ואי לא עבדי׳ ג״ש אף מדת לקומץ לית לן. ומהדרי׳ דרב פפא בלא ג״ש בעי לה להא דהכא ופשטיה דקרא דחפינה מספקא ליה מלוא חפניו והביא בעי׳ והא איכא פי׳ ואפילו בין הבינים נקטרין או דילמא ולקח והביא בעי׳ וליכא פי׳ כי מה שבין הבינים לא לקחו הוא אלא מאליו נכנס לבין הבינים בלא מתכוין וכיון שכן אינו נקטר כן פרש״י ז״ל וא״ת לעיל נמי ניבעי הכי מלא חפניו בעי׳ וכי עבד מדה לחפינה הא איכא מלא חפניו או דילמא ולקח והביא בעי׳ וליכא כבר תירץ רש״י ז״ל דליכא למימר התם ולקח בעינן וליכא דהא קימא לן במס׳ סוכה דלקיחה על ידי דבר אחר שמא לקיחה הלכך כל היכא דלא גמרי׳ מלא מלא מהתם שפיר איכא למימר שיעשה מדה לחפינה:

אמר רב פפא פשיטא לי מלא קומצו כדקמצי אינשי. פרש״י ז״ל צידו של אצבעותיו למטה כלומר שכופף ראש אצבעותיו לפס ידו וקומץ כמי שנוטל בכלי וזו הקמיצה המובחרת מיהו אם קמץ בדיעבד בראשי אצבעותיו שהיה פס ידו למטה ותחב ראשי אצבעותיו בסלת וקמץ קומץ שלם עד שמילא כל אורך פס ידו מהו וכן מלמטה למעלה מהו שהפך גב ידו למטה והעלה הקומץ בראשי אצבעותיו לתוך פס ידו עד שמילא פס ידו מהו וכן מן הצד מהו גב ידו למטה ולא תחב אצבעותיו בסולת אלא דחק גב ידו בסולת. והסולת היה נכנס מאיליו מן הצדדין מהו:

הדביק אצבעותיו זה בזה אם אעפ"כ נכנס מן הקמח בין האצבעות כגון שהיו ידיו כחושות ופרקיהן בולטים ונותנים ריוח בין הדבקים ואי אפשר לו להדביקם כל כך כל שנראה מבחוץ אחורי האצבעות בכלל השיריים ונאכל וכל שהוא נראה בפנים בכלל הקומץ ונקטר ומה שהוא בין האצבעות והאצבעות סותמין אותו ואינו נראה לא מבחוץ ולא מבפנים והוא הנקרא בסוגיא זו ביני ביני יש אומרי' שהכל בכלל הקומץ ולא עוד אלא שיש פוסקים כן אף במה שנראה מבחוץ הואיל והדביק הוא את ידיו כפי היכולת ומ"מ יש פוסקים שהוא ספק ואינו מקטירו עם הקומץ כאחד ואף לבדו לכתחילה לא יקטיר ואם הקטיר הורצה ודוקא שהקטיר של בין הבינים תחלה ואח"כ הקומץ ואף בזו אין השיריים נאכלים שמא שיריים הם ונמצא שחסרו בין קמיצה להקטרה וכל שחסרו השיריים בין קמיצה להקטרה או נטמא קצתן ונשאר מעט מהן בכשרות מקטירין את הקומץ עליהם אלא שאין השיריים נאכלין אבל אם הקטיר את הקומץ תחלה אינו מקטיר עוד את של בין הבינים שכל שיש ממנו ראוי לאישים להקטרה והקטיר את הראוי להקטיר ממנו הרי הנשאר ממנו אחר הקטרה בבל תקטירו ולא סוף דבר לשם הקטרה אלא אפי' לשם עצים ליתנם על המערכה כאדם הנותן עליה עצים ומתוך כך לדעת הפוסקים כן ראוי לברור לקמיצת כהנים שידיהם שמנות ובעלות בשר שלא יכנס דבר בין אצבעותיהם:

אף מלא חפניו של יום הכפורים לדעת המעמיד זו של מנחה בספק אף זה ספק ואי אפשר לברור כהן שמן לחפינה שאינה כשרה אלא בכהן גדול ומ"מ נראה מתוך כך שצריך להדביק אצבעותיו ביותר עד שלא יכנס ביניהן כלום:

קמץ את המנחה בראשי אצבעותיו וחפה את פס היד ריקנית וקמח שבאצבעותיו בא לו לפס היד או שקמץ מן הצדדין ר"ל שהכניס את היד מצדה וקמץ דרך צדי הקמח בכלי או ממטה למעלה כגון שנתן גב היד כנגד הקמח ומעכה עד שבלט הקמח ונכנס לפס היד או שהטה את הכלי ונפל הקמח לצדו וקמץ משם שאע"פ שהוא תוך כלי אינו מונח בשולי הכלי או שהפך הכלי על ידו ר"ל כלי שרת שבא ליתן את הקומץ בתוכו ונתן הקומץ בבית קבול שבשוליו שאע"פ שהוא בתוך כלי מ"מ אינו עומד בתיקונו כל אלו ספק ולא יקטיר ואם הקטיר הורצה:

לענין הקטרת מלא חפניו ביום הכפורים אינן מחוקות מכל וכל ולא גדושות אלא טפופות ר"ל בגובה מועט חפן בראשי אצבעותיו או מלמטה למעלה או מן הצדדין או שחפן ביד זו לבדה (או) וביד זו לבדה ואח"כ צירפן זו לזו כל אלו ספק ולא יקטיר ואם הקטיר הורצה וכן יתבאר בסמוך שאם נתפזרה קטרת מחפניו לארץ וכנסה או שחפן חבירו ההדיוט ונתן לתוך חפניו של כהן גדול ושיעור חפניו שוה לשל חבירו או שחפן ומת אם יכול שני ליכנס במה שחפן ראשון והוא הדין אם נטמא או אירע בו פסול אחר שחפן אף אלו ספק והם בדין שהזכרנו אבל במנחה אם נתפזר מן הקומץ יראה שפסול וכן ראיתיה לקצת מפרשים:

המליקה נאמרה בין בחטאת העוף בין בעולת העוף אלא שבעולת העוף מבדיל הראש מן הגוף ואם לא הבדיל פסולה וכיצד מולק קוצץ ויורד בצפורן וחותך מפרקת בלא רוב בשר שאלו חתך רוב בשר עמה הרי היא נבילה קודם שיגיע לסימנין ומתוך שצריך לחתוך מפרקת בלא רוב בשר היה הטורח מרובה וחטאת העוף אינו מבדיל הראש מן הגוף ואם הבדיל פסול וכיצד מולקה אוחז שתי רגליה בין אצבעותיו וכן שתי גפיה בין שתי אצבעותיו ומותח צוארה לרוחב אצבעותיו ומולק ואף זו עבודה קשה מן הקשות שבמקדש:

דגואי לא תבעי לך. מה שנראה בפנים דבראי מה שנראה בחוץ:

הדר פשטה בין הבינים ספק הוא. מספקא ליה לרבינו אריה מאי פשיטותא היא זו דמ"מ ספק הוא לחומרא ולא פשט בעייתו ומספק יש לו לעשות כן דמדאורייתא ודאי לא איירי דקמי שמיא גליא אם היא מן הקומץ או לא:

חפן בראשי אצבעותיו מהו. וא"ת מאי קמיבעיא אי ילפינן מלא מלא מקטורת היינו הך י"ל דמיבעיא ליה אפילו לא ילפינן מלא מלא מקטורת אי נימא משמעות^א)צ"ל דחפניו. דחפינה משמע ליה חפינה בכי האי גוונא ועוד דמוסיף על בעיותיו חפן בזו ובזו וקרבן זו אצל זו כו':

מקטיר קומץ לחידי' והדר מקטיר בין הביניים פי' חשובין קומץ הו"ל הקטר קומצה כשני פעמים ותנן בפ' הקומץ בתרא הקטיר קומצה פעמים כשרה:

גמרא והוו להו שירים שחסרו בין קמיצה להקטרה ואמר מר כו': בפרש"י בד"ה דמקטיר ליה לשם עצים דמתנה ואומר אי שירים כו' כצ"ל:

בד"ה אי גמר מלא מלא מה קומץ בירוצו כו' ובד"ה היינו כו' תרוייהו חד טעמא הוא דבירוצין כו' עכ"ל יש לדקדק לפירושו דבין הבינים גבי קמיצה מטעמא דבירוצין נגעו ביה וא"כ קשה בבירוצין גופיה הוה ליה למיבעי הכא גבי חפניו אי גמר מלא מלא וי"ל דאפשר דלא שייך בירוצין גופייהו גבי חפניו כיון דבב' ידיו הוא חופן אלא הא דמיבעי לן בבין הבינים דנגעו ביה מטעם בירוצין שייך שפיר נמי גבי חפניו אבל התוס' נזהרו מזה שפירשו דגבי קמיצה נמי בבין הבינים לאו מטעמא דבירוצין נגעי ביה אלא מדכתיב וקמץ הכהן ולא בין הבינים דלאו כהן קומץ אלא ממילא כו' דהשתא ניחא דבבירוצין גופיה לא קמיבעיא ליה משום דקושטא הוא דהיינו הך אי גמר מלא מלא או לא ודו"ק:

תוס' בד"ה הדר פשטה כו' והוה ס"ד למיפשט האי בכלל כו' ונ"מ אי טיבלא הוי אם נתערב כו' עכ"ל ולכאורה קשה דהמ"ל דנ"מ דאי הוה טיבלא מצי למקטר בין הבינים ברישא לשם עצים אבל אי הוי בין הבינים ספק שמא שירים נינהו והוו ליה שירים שחסרו בין קמיצה להקטרה וי"ל דהמקשה דפריך א"ה השתא נמי איקרי כאן כל שממנו כו' ולא אסיק אדעתיה דמקטר להו לשם עצים ע"כ דליכא למימר הנ"מ אלא כמ"ש התוס' ודו"ק:

בא"ד וטבל במשהו ואי ספיקא הוה בטיל עכ"ל לא ידענא אם האי טבל במשהו משום הקומץ דאית ביה שהוא חלק גבוה לאישים א"כ א"נ דספק הוא [הא] הוה איסורו משום הקומץ והוי במשהו ולא בטיל בחולין ודו"ק:

בד"ה ואמר מר כו' לשון הקטרה אצל הקומץ דעיקר כו' אין מקטירין עליהן ולהכי קאמר כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה חפן בראשי כו' היינו הך כדפריך לעיל וי"ל כו' עכ"ל כצ"ל:

גמרא ובמחבת ובמרחשת מוחק כו'. התוי"ט כתב במנחות פ"א מ"ב דה"ה מאפה תנור. ואנכי תמה דהא גם מנחת סולת טעונה בלילה קודם קמיצה וא"א שלא תהא יוצאה חוץ לקומץ. ושם (נד) ברש"י ד"ה מנחת חוטא מבואר דאף אותה שהיתה חרבה מוחקה ג"כ. ונ"ל דלשון מוחק משמע בכח וזה לא נצרך אלא באפויות:

רש"י ד"ה ר"פ. דמולקח לא כו' מדה לחפינה. כצ"ל:

רש"י ד"ה מן הצד. אלא מוליך עלה (כצ"ל). ור"ל על הסלת:

אמר ר"מ דקמצי שמני. נ"ב צ״ע אם לעולם צריך הכהן כחוש שעובד היום להניח עבודת הקמיצה לעשותה ע"י כהן שמן אחר. ובכ״ג בחפינה דיו"כ ודאי ליכא למימר הכי שידחה כ"ג כחוש בשביל (זה) או שלא נמנה לכ״ג כ"א שמן דוקא. אע"ג דאיכא למימר אה״נ כיון שצ"ל גדול מאחיו בנוי בכח כו' צריך שיהיו שמן ג"כ ואי לא משכחי ליה כה״ג וי"ל שאר מעלות האם יניחוהו ויעמידו דוקא כ״ג שמן אפי' אין בו שאר כל המעלות:

תוס' ד"ה הדר כו' (ס"ד "למיפשטה אי" בכלל כצ״ל) דספק הוא "ודאי" ואין לחזור כו' כציל:

גמרא או דילמא ולקח והביא בעינן. עיין לקמן דף מט ע"א תוס' ד"ה בעי רב פפא:

[מלואים: הדר פשטה בין הביניים ספיקא הוי הקשו התוס' מאי פשטה הוא זה כיון דאכתי ספק הוא ותי' דמעיקרא מיבעי ליה אי טיבלא כדמעיקרא הוי אי ספק הוי ספק קומץ ספק שיריים אי טיבלא הוי כמו מרבה במעשרות דפירותיו מתוקנים ומעשרותיו מקולקלים דכל מאי דשקיל טפי מדיני' ואינו נראה בחוץ בדעתיה דכהן תליא מילתא ואין דעתו שיהיה קומץ אלא מה דגואי ומה שנשאר בכלי ומה דבראי ליהוי שיריים אבל דביני ביני טיבלאהוי כמעיקרא קודם קמיצה או דילמא פשיטא דטיבלא לא הוי אלא ספק או שיריים או קומץ הדר פשטה דספיקא הוא ונ"מ אי טיבלא הוי אם נתערב בחולין לא בטיל וטביל במשהו ואי ספיקא הוי בטיל וק"ל הא אפי' את"ל טיבלא הוי אפ"ה בטל דהא דקיי"ל טבל אפי' באלף לא בטיל או משום כהתירו כך איסורו דקיי"ל חטה אחת פוטרת את הכרי כדאמר' בפ"ה דע"ז והא לא שייך אלא גבי טבל דתרומה אבל לא בטבל זה של מנחה ואפי' לאידך טעמא דטבל אינו בטל משום דהו"ל דבר שיש לו מתירין כדאמ' בפ"ז דנדרים (דף נ"ח) ה"ט נמי ליתא אלא גבי טבל דתרומה ומעשרות ומשום דאית ליה תקנה לפרוש עליו ממקום אחר אבל טבל זה דמנחה אין לו תקנה ודאי בטל מיהו י"ל דנ"מ אליבא דר"ש דאמר רפ"ז דמנחות (דף ס"ג) מנחת חוטא של כהנים נקמצת והקומץ קרב לעצמו והשיריים קריבין לעצמן והשתא אי ליכא ספיקא בבין הבינים אלא הא לחוד אי קומץ הוי או שיריים במנחת כהן קרב ממ"נ דהא בין קומץ בין שירים קריבין אבל אי הוי נמי ספק טבל אינו קרב מ"מ עיקר דברי התוס' שפי' דקומץ בדעתיה דכהן תליא ושמא אין דעתו של כהן שיהא קומץ אלא דגואי ליתא דודאי הא לא תלוי בדעת הכהן אלא מה שהוא קומץ דין קומץ עליו מאיליו ממילא ומה שהוא שירים נעשה שירים ממילא ואפי' דעת כהן עליהם להיות נשאר בטבלם לאו כלום הוא ולא דמי להא דאמרינן במנחות פ"ג (דף כ"ד) דקומץ בדעתיה דכהן תליא וכהן כי קמיץ אדעתא דעשרון קא קמץ התם מיירי באבד חצי עשרון והפריש אחר תחתיו ואח"כ נמצא הראשון דהשתא איכא יותר משיעור מנחה תליא בדעת הכהן דאין קומץ אלא על שיעור עשרון אבל היכא דליכא אלא שיעור מנחה שהוא עשרון קומץ דין קומץ עליו ממילא וכן שיריים ולא מהני דעת כהן כלל להשאיר מקצת מן העשרון בטבלו וזה ברור:]

[מלואים: מקטיר קומץ לחוד תחילה והדר בין הבינים ק"ל כיון דמספקא לן דילמא בין הביניים לאו שם קומץ עליהם א"כ הו"ל קומץ זה יתר ע"י בין הבינים הללו והא קומץ יתר פסול לגמרי כדאמר' בפ"ק דמנחות (דף ו') קומץ היתר והחסר פסול ואיזה יתר שקומצו מבורץ:]