יומא מח ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מח - א

בעי רב פפא:

קיימא לן במסכת מנחות, שהקומץ טעון נתינה וקידוש בכלי שרת ["מתן כלי"], וקומץ מתוך הכלי בה נתונה המנחה, ונותן את הקומץ לתוך כלי אחר - ואותו כלי מקדש את הקומץ.

ויש להסתפק בדין מתן כלי של הקומץ: אם לא נתן את הקומץ בשולי הכלי, אלא דבקיה לקומץ בדופניה דמנא [דיבקו בדופני הכלי] ^[37] מבפנים - מאי?

מי אמרינן: "תוך" כלי בעינן, והא איכא.

או דילמא: הנחה בתוכו כתקנו בעינן, והא ליכא.

תיקו.

בעי מר בר רב אשי ^[38]:

אם אפכיה למנא [הפך את הכלי] שבסיסו עשוי כעין בית קיבול, ודבקיה לקומץ בארעיתיה דמנא [דיבק את הקומץ בקרקעית הכלי] באותו בית קיבול - מהו ^[39]?

מי אמרינן: הנחה בתוכו של כלי בעינן, ולא איכפת לן אם ב"תוך" זה או ב"תוך" אחר, והא הרי איכא.

או דילמא: הנחה כתקנו בעינן, והא ליכא.

תיקו.

בעי רב פפא:

"מלא חפניו" שאמרו: האם מחוקות [ללא גודש] הן, או גדושות?

אמר ליה רבי אבא לרב אשי: תא שמע: מלא חפניו שאמרו: לא מחוקות ולא גדושות, אלא טפופות [צפות], גודש מעט צף על הקטורת שבחפניו.

תנן התם במסכת זבחים [הקדמת הגמרא היא לבעייתו הבאה של רב פפא]:

כל הקרבנות מן הבהמה, הרי הכהן מקבל את הדם מצואר הבהמה לתוך כלי שרת, והדם מתקדש בכלי, והכהן מוליכו אצל המזבח וזורקו עליו.

אבל אם נשפך הדם מצואר הבהמה על הרצפה, ואספו הכהן משם לתוך כלי שרת, הרי הדם פסול לזריקה על המזבח.

ותנן עוד משנה אחרת בזבחים:

אם קיבל הכהן את הדם מצואר הבהמה לתוך כלי, ונשפך הדם מן הכלי על הרצפה, ואספו הכהן מן הרצפה, הרי הדם כשר לזריקה.

ואגב דמייתי הגמרא למשניות אלו מפרשינן להו:

מנא הני מילי, דבעינן שירד מצואר הבהמה ישירות לתוך הכלי?

דתנו רבנן: כתיב: אם הכהן המשיח יחטא וגו' והקריב על חטאתו אשר חטא פר בן בקר וגו'. ולקח הכהן המשיח מדם הפר והביא אותו אל אוהל מועד. וטבל הכהן את אצבעו בדם והזה מן הדם וגו'.

ומפרשינן לקרא:

ולקח [הכהן המשיח, ת"י] מ"דם הפר", ללמדך: הרי זה לוקח כדי לזרוק על המזבח - מדם הנפש, הוא קילוח הדם היוצא לאחר שחיטת הסימנים [רבינו אליקים] ונפש הבהמה יוצאת בו -

ולא מדם העור, הוא הדם שמתקבל בכלי קודם ששחט את הסימנים ואינו נקרא "דם הנפש" אלא "דם העור" [רא"ל].

ולא מדם התמצית, הוא הדם שמטפטף לאחר קילוח [רא"ל].

והואיל ואמר הכתוב "מדם הפר", והיה לו לומר ולקח דם הפר:

הרי אנו גורעים את תחילת התיבה של "מדם", ומוסיפין אותה על מלת "הפר" בתחילתה, וכאילו נאמר: "דם מהפר" יקבלנו לתוך הכלי, ולא מן הרצפה.

ומפני מה אנו דורשין את הפסוק באופן זה: דאי סלקא דעתך כי לכך אמרה תורה "מדם הפר", כדי ללמדך: ולקח "מדם" ואפילו לא לקח אלא מקצת מדם הנפש -

והאמר רב יהודה: המקבל צריך שיקבל את כל דמו [כל דם נפשו] של פר, שנאמר:

ואת "כל" דם הפר ישפוך אל יסוד [ה] מזבח; ואם אינו ענין לשיירי הדם, שהרי אין השיריים "כל דם הפר", תנהו ענין לקבלת הדם [ת"י מגמרא זבחים] -

הרי למדנו שצריך לקבל את כל דם הפר ולא מקצתו.

אלא על כרחך שמע מינה: מאי "מדם" הפר, כדי ללמדך: דם מהפר יקבלנו ולא מן הרצפה; וקסבר: גורעין ומוסיפין ודורשין.

ומאחר שידענו כל זה, בעי רב פפא:

נתפזר [ה] (ה) קטורת על הרצפה ממלוא חפניו קודם שנתקבלה בכף - מהו? מי אמרינן: ידו שחפן בה כצואר בהמה - דמי, והרי הקטורת פסולה, כדם שנשפך מצואר הבהמה קודם קבלה בכלי.

או דילמא: ידו ככלי שרת דמי, והרי זה כדם שנשפך אחר שנתקבל בכלי ולא פסולה הקטורת. ^[40]

ומסקינן: תיקו (*40).

בעי רב פפא:

חישב בחפינת הקטורת על מנת להקטירה למחר שהוא חוץ לזמן הקטרתה [רש"י], או חוץ למקומה [ריטב"א] מהו שתתפגל הקטורת או תיפסל כמו בקרבנות ובקומץ המנחה?

מי אמרינן יליף גזירה שוה מלא מלא ממנחה שנאמר בה: זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים, הרי שהוקשה המנחה לשלמים שעיקר דין פיגול נאמר בהם -

ומה התם במנחה מהניא בה מחשבה, הכא נמי בקטורת מהניא בה מחשבה ^[41] - או לא? ^[42]

אמר ליה רב שימי בר אשי לרב פפא:

תא שמע מן המשנה במסכת עדיות:

שנינו במשנה בחגיגה כ ב: הכלי מצרף מה שבתוכו לקודש, אבל לא לתרומה; היינו: אם היו חתיכות אוכלין של קודש הרבה בכלי אחד, ואפילו אינם נוגעין זה בזה, הרי הכלי מצרפן להיות כולן חתיכה אחת, וכשנגעה טומאה באחת מהן - נטמאו כולן.

ונחלקו בגמרא שם:

רב חנין סבירא ליה, כי דין זה הוא דאורייתא, ונלמד מהכתוב: כף אחת עשרה זהב מלאה קטורת, הכתוב עשאו לכל מה שבכלי - אחת.

רבי חייא בר אבא משמו של רבי יוחנן סבירא ליה: כי אינו אלא מדרבנן, ומעלה היא בקודש, והכי קיימא לן [וכשיטתו יתבאר כאן].

העיד רבי שמעון בן בתירא: על אפר חטאת [אפר פרה אדומה] שנגע טמא במקצתו, שטימא את כולו.

הוסיף רבי עקיבא על דברי רבי שמעון - והעיד:

על הסולת והקטורת והלבונה והגחלים ^[43] של יום הכפורים [הרע"ב], שהיו מונחים אף בכלי שאין לו תוך [תוספות יום טוב], שאם נגע טבול יום הפוסל את הקודש רק במקצתן, הרי זה פסל את כולן.

קא סלקא דעתך דרב שימי בר אשי: מדפסל בקטורת טבול יום, הרי שקדשה הקטורת בכלי קדושת הגוף -

ואם כן פסלה נמי לינה בקטורת -

וכיון שכן, מדלינה פסלה בקטורת, הרי פסלה בה נמי מחשבה על מנת להלינה. ^[44]

בעי רב פפא:

הערות

^[37] כתב הריטב"א: נתנו בתוך חללו ודבקו יפה בענין שיהא עומד שם כלי, שיהא הכלי מסומך, והיינו דקאמר: "דבקיה".

^[38] רש"י אינו גורס כאן את דברי מר בר רב אשי, שיח יצחק; וראה תוספות. ומתבאר כאן על פי דברי רש"י במנחות יא א.

^[39] א. לשון הגמרא דקאמר: "ודבקיה", משמע, כי לא נסתפקו בגמרא אלא אם כן יכול לעמוד הקומץ בקרקעיתו, אף לכשיחזור ויעמיד את הכלי כדרכו, [או אפשר אפילו, כי לא נתקדש הקומץ עד שיעמידנו כדרכו], אבל בלא זה ודאי לא נתקדש הקומץ.

^[40] כתב הריטב"א בביאור ספק הגמרא: הקשה ה"ר אלחנן: אמאי לא בעינן לה גבי קמיצה?! ותירץ ר"י ז"ל: "דבקמיצה, כיון דמדאורייתא בעיא מתן בכלי, פשיטא דידו כצואר בהמה דמי; אבל גבי חפינה מספקא לן: משום דכל היכא דהוה אפשר לא בעינן כף, ומשום דלא אפשר הוא שמכניס בכף [כדלעיל מז א], מי אמרינן: סוף סוף בכלי הוא נותן וידו כצואר בהמה, או דילמא כיון שאין כלי מעכב, ידו ככלי הוא". ביאור דבריו: לדעת הריטב"א מאחר שאי אפשר בלא כלי, הרי נתחדש עבודת קבלה ומתן כלי כדם וכקומץ [וכמו שכתב הריטב"א לקמן בד"ה הא דאמרינן: חפינה אית בה ארבע עבודות, חפינה כנגד שחיטה, וקבלת הכף והולכה, והקטרה כנגד זריקה], וכיון שכן אם נשפך קודם שנתקבל בכף, הרי זה כדם שנשפך קודם קבלה בכלי; אלא שיש לומר: הואיל וכל דין זה "לקבלו" בכלי, אינו לעכב, לכן יש לומר כי שאם נשפך תחילה לית לן בה. אמנם ב"שמועת חיים" ו"חונן דעה" ביארו ספק הגמרא לפי הריטב"א: דענין זה גופה אם מאחר דאי אפשר צריך נתינה בכלי, היא גופה ספק הגמרא. ב. דרך אחרת בביאור הסוגיא הובאה בלקוטי הגרי"ז לזבחים דף כ"ד, והיא: קשה, מה שייך בחפינת קטורת פסול "נשפך", כיון דליכא שם דין קבלה כלל, ואף דאמרינן התם דבעיא כלי, זה רק משום דלא אפשר, ואפילו אם נאמר דמשום זה בעינן כלי, אבל דין קבלה וקידוש בכלי ודאי ליכא, ואם כן מה שייך בזה פסול נשפך?! ועל כן נראה, דמקרא ד"דם מהפר יקבלנו" אמנם אין אנו יודעים אלא שהוא סדר בקבלה, שתהיה הקבלה מהפר; אבל בספרא יש עוד לימוד, ונלמד משם שכך הוא דין החפצא של הדם, שאם אינו במקומו, דהיינו או בצואר או בכלי אלא נשפך, הרי שחל פסול על הדם, והואיל ובקטורת מקום הקטורת הוא בידו, הרי שאם אינו במקומו חל בו פסול זה; [ולא הביאו משמו לבאר, מה הן שני צדדי הגמרא]. וראה עוד בביאור סוגיא זו, במקדש דוד סימן ז אות א ד"ה והת"י וד"ה והנה בירושלמי; ובהערה 40* בדעת התוספות. 40*. הקשו התוספות: לפי צד אחד בדברי רב פפא, כי אף אם נתפזרה הקטורת כשירה הקטורת, אם כן למה לי כלל כף, והרי כל עיקר הטעם שצריך כף הוא משום דאי אפשר להוליכה בלא כף כמבואר לעיל, והרי יכול להשים המחתה על הקטורת שבחפניו, וכשיכנס אל הקודש פנימה יפזר הקטורת מידיו על הרצפה, ויניח את המחתה בין הבדים, ואחר כך יגביה הקטורת מן הרצפה, ויתננה על גבי גחלים. ואם כן נפשוט ממה שאין עושים כן, שאם נתפזרה הקטורת על הרצפה, פסולה?! ותירצו: לאו אורח ארעא לעשות כן בכל שנה ושנה. והקשה ב"שמועת חיים", הרי כל עיקר הסברא לפסול בנתפזרה הקטורת, הוא משום דבעינן קידוש בכלי ישירות מן הצואר, ועיקר דין הקידוש בכלי אינו אלא משום דלא אפשר בלא הולכה בכלי כמו שכתב הריטב"א [לעיל הערה 40], וכיון שכן, אם באמת משכחת לה שיוליכנה בלא כף כהצעת התוספות, הרי אין שום חיסרון במה שנתפזר אפילו לרב פפא. ואם באו להקשות כהצעתם, אין להם לתלות הדברים בספיקו של רב פפא, אלא כקושיא בפני עצמה על הגמרא דלעיל?! ואפשר, שהתוספות סוברים כדברי הגרי"ז שבהערה 40, שספק הגמרא אינו תלוי בדין קידוש כלי, ואפילו אם לא בעינן קידוש כלי יש לפסול נתפזרה קטורת, ואם כן דבריהם אתי שפיר, וצ"ע; וראה היטב שיטת התוספות בענין קידוש כלי בכף, בדבריהם בד"ה חישב [בתחילת העמוד הבא].

^[41] כתב רש"י: אין להקשות "היינו הך" כשם שמקשה הגמרא לעיל לענין בין הביניים, כיון שכבר נסתפקנו בספק זה לענין מידה לחפינה. והטעם: אין הנידונין שוין, כי מה שאין עושין מידה לקומץ, ובירוצי מנחה שאינן נקטרין [שהוא יסוד בעיית בין הביניים], הרי הן נלמדים גבי מנחה מהמילה "בקומצו", ואם כן ספק אחד הוא אם להעתיק את מה שנלמד מ"בקומצו" לענין חפינה, וכאילו כתיב "בחפניו", ואינו ענין לספק זה שאינו תלוי במילת "בקומצו", ואפשר כי לענין זה לא נתקבלה גזירה שוה.

^[42] ביאר החזון איש את בעיית הגמרא: אי יליף "מלא מלא" למחשב חפינה כקמיצה, שהרי מן הדין אין מחשבה מועלת אלא בדבר שיש לו מתירין לאדם או למזבח [אכילת האדם או המזבח ניתרת על ידי דבר אחר, וכבשאר קרבן שהן ניתרין על ידי עבודות הדם, או במנחה שהיא ניתרת על ידי הקומץ; וכשחשב בעבודות ה"מתיר" על הדבר ה"ניתר" על ידו, הוי פיגול], אבל במנחת כהנים שאינה נקמצת אין מחשבה פוסלת, ולכן מן הדין לא היה מקום לפיגול בקטורת; אלא דילפינן מלא מלא ממנחה לפסול מחשבה בחפינה. [זבחים ט טו].

^[43] אע"ג שהלבונה והגחלים אינם אוכל, הרי חיבת הקודש מכשרתן לטומאה, רש"י חגיגה כג ב.

^[44] הסוגיא צריכה ביאור: הרי הפשיטות אינה ממין הבעיא, שהרי הבעיא היתה אם שייך פיגול בקטורת, ואם כן מה יוסיף לנו שהקטורת קדשה קדושת הגוף?! וביאר החזון איש שם: רב שימי סבר בסברא דודאי מרבינן מלא מלא, אלא שיש מקום לומר שאין החפינה מכלל עבודה אלא כעין יציקה ובלילה במנחות שהיא הכשר מצוה, והא ראיה, שהרי הקטורת מונחת כל השנה ולא נפסלת בלינה, ומזה יש ללמוד כי עיקר קדושתה להקרבה באה בבת אחת עם ההקטרה, שהרי לא מצינו "עבודה" בדבר שאין לינה פוסלת, ועל זה הביא רב שימי מן המשנה דבכלי מיפסל בלינה, ואם כן הוי השתא קרבן גמור, ומסתבר דחפינה במקום קמיצה.

רב פפא: מדיני הקמיצה הוא, שלאחר שקומצים את הקומץ בכלי אחד קיימת חובה להניחו בכלי שרת אחר כדי להקטירו אחר כך ובכך הוא מקדישו, ואם במקום להניחו בתחתית הכלי כראוי דבקיה לקומץ בדופניה דמנא מאי [הדביק את הקומץ בדופן הכלי מהו דינו]? וצדדי השאלה: האם רק שהקומץ יהיה בתוך כלי בעינן [צריכים אנו], והא איכא [והרי יש], או דילמא [שמא] הנחה בתוכו כתקנו בעינן [צריכים אנו] והא ליכא [והרי דבר זה אינו]. לשאלה זו לא נמצאה תשובה והושארה בתיקו [תעמוד השאלה במקומה].

כעין זה בעי [שאל] מר בר רב אשי: אפכיה למנא ודבקיה [הפך את הכלי, והדביק] את הקומץ בארעיתיה דמנא [בקרקעית, תחתית הכלי] מהו דינו? האם הנחה בתוכו בעינן [צריכים אנו] והא איכא [והרי יש] שהרי הקומץ בין דופני הכלי, או דילמא [שמא] הנחה כתקנו בעינן [צריכים אנו] וליכא [ואין כאן]? אף שאלה זו נשארה בתיקו [תעמוד השאלה במקומה].

בעי [שאל] רב פפא: מלא חפניו שאמרו האם צריכים להיות מחוקות כלומר במידה מצומצמת ומחוקה, או גדושות במקצת? אמר ליה [לו] ר' אבא לרב אשי: תא שמע [בוא ולמד] ממה ששנינו מפורש בברייתא: מלא חפניו שאמרו — לא מחוקות, ולא גדושות, אלא טפופות כלומר, מליאות למדי אבל לא בגדישה.

א תנן התם [שנינו שם] במשנה בזבחים (לב,א): נשפך הדם של בהמת הקרבן על הרצפה במקום לקבלו ישירות לכלי ואספו משם לכלי פסול, משום שלא נתקבל הדם כתיקונו. ואם כבר קיבל את הדם בכלי ולאחר מכן נשפך הדם מן הכלי שקיבלו אותו בו על הרצפה ואספו והחזירו לכלי — כשר.

ושואלים: מנא הני מילי [מניין דברים אלה]? דתנו רבנן [ששנו חכמים] במדרש הלכה: נאמר: "ולקח הכהן המשיח מדם הפר" (ויקרא ד, ה) ומשמעו: מדם הפר שהוא דם הנפש עצמו, שהוא הדם המקלח מבית שחיטתו ובו הנפש יוצאת ולא מדם העור שיצא אגב חיתוך העור שלפני השחיטה, וכן לא מדם התמצית היוצא לאחר שהפסיק הדם לקלח אחר השחיטה.

"מדם הפר", דורשים כאילו היה כתוב בשינוי סדר האותיות — "דם מהפר" יקבלנו — במישרין, דאי סלקא דעתך [שאם יעלה על דעתך] לומר ולדרוש כרגיל כי תוספת האות "מ" במילים "מדם הפר" באה לצמצם את הדברים ולומר כי הכוונה היא — מדם ואפילו מקצת דם, והאמר [והרי אמר] רב יהודה: המקבל, צריך שיקבל את כל דמו של הפר, שנאמר: "ואת כל דם הפר ישפך אל יסוד מזבח העלה" (ויקרא ד, ז) — הדגיש הכתוב לומר כי יש לשפוך את כל דמו של הפר, ודבר זה לא שייך אלא רק אם נאמר שחובה עליו לקבל את כל דמו.

אלא שמע מינה [למד מכאן] מאי [מה] יש לדרוש "מדם הפר" — דם מהפר יקבלנו. וקסבר [וסבר] חכם זה: כי גורעין אות ממילה אחת ומוסיפין למילה שניה ודורשין כאילו היו הדברים יחד.

על סמך הלכה זו בעי [שאל] רב פפא שאלה זו: אם נתפזר הקטורת ממלוא חפניו מהו? האם ידו כצואר בהמה דמי [נחשב] ולכן הקטורת פסולה, או דילמא [שמא] ידו ככלי שרת דמי [נחשבת] ואם נפלה מן היד לא פסולה? שאלה זו לא נמצאה לה תשובה והושארה אף היא בתיקו [תעמוד השאלה במקומה].

ב ועוד בעי [שאל] רב פפא: חישב מחשבה של פסול בשעת חפינת קטורת כגון שחשב להקטירה לאחר הזמן הראוי לה מהו? האם פוסלת מחשבה זו או לא? מי אמרינן [האם אומרים אנו] כי יליף [לומדים אנו] בגזירה שוה "מלא" "מלא" ממנחה, מה התם [מה שם] במנחה מהניא [מועילה] בה מחשבה לפוסלה, אף הכא נמי מהניא [כאן גם כן מועילה] בה מחשבה בחפינה לפסול, או לא, שמא אין להשוותן בכך?

אמר ליה [לו] רב שימי בר אשי לרב פפא: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלתך, ממה ששנינו: הוסיף ר' עקיבא הקומץ של סולת המנחה, וכן הקטורת, או הלבונה, או הגחלים הצבורים בכלי אחד, שגזרו חכמים שאם נגע טבול יום במקצתן — פסל את כולן, שמפני חיבת הקודש דנים אנו אותם כאילו היו חטיבה אחת, אף שבאמת אינם מחוברים זה לזה, אלא הם יחידות קטנות בפני עצמן, ומעיקר הדין היה צריך טבול יום לפסול רק את אותו חלק שנגע בו ולא יותר.

ומעתה נדון: קא סלקא דעתך [עלה על דעתך], כלומר: הנחה ראשונה היתה: מדפסל [כיון שדברים אלה נפסלים] במגע טבול יום — כך פסלה בהם נמי [גם כן] לינה לאחר זמנם. ומכיון שלינה פסלה — כך פסלה נמי [גם כן] מחשבה. ועל כן, כיון שהקטורת נחשבת כמו הסולת לגבי טומאה — אף לגבי מחשבה נפסלת היא כמותה.

עוד בעי [שאל] רב פפא שאלה זו:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rav Pappa: What is the halakha in a case where he stuck the handful of flour onto the side of the vessel? After the flour of a meal-offering has been separated, it must be placed in a vessel for burning, an action that sanctifies the flour. Rav Pappa inquires as to what the halakha is if the priest places the flour on the sides, instead of on the bottom of the vessel. The Gemara clarifies the two sides of the dilemma: Do we require the handful to be inside the vessel, and that is the case here? Or perhaps we require the handful to be placed properly inside the vessel, and that is not fulfilled in this instance. No answer is found for this question, and the Gemara concludes: Let it stand unresolved.

Mar bar Rav Ashi raised a similar dilemma: What is the halakha if the priest overturned the vessel and stuck the handful to an indentation in the underside of the vessel? Do we require the handful to be inside the vessel, and that requirement is fulfilled here; or perhaps we require it to be placed properly in the vessel, and that is not the case here? With regard to this question as well, the Gemara states: Let it stand unresolved.

§ Rav Pappa raised a dilemma: Should the handfuls to which the Sages referred be smoothed over or slightly overflowing? Rabbi Abba said to Rav Ashi: Come and hear an explicit statement in a baraita: The handfuls to which the Sages referred should be neither smoothed over nor overflowing, but full, without any flour spilling out.

§ We learned in a mishna there, in Zevaḥim 32a: If the blood of the sacrificial animal spilled on the floor instead of being collected directly into a vessel, and a priest collected it from there into a vessel, it is disqualified, as it was not collected properly. Conversely, if the blood spilled from the vessel onto the floor, after it was collected properly, and a priest collected it and put it back in the vessel, it is valid.

The Gemara asks: From where are these matters derived? As the Sages taught in a halakhic midrash: “And the anointed priest shall take from the blood of the bull” (Leviticus 4:5); this means that the priest shall take from the blood of the soul, i.e., the bull’s blood that flows from the place of slaughter as the animal dies, and not from the blood of the skin, which bleeds out when the skin is cut before the slaughter, nor from the blood squeezed from an animal after the initial spurt.

The baraita interprets the phrase “from the blood of the bull,” as though these words were written in a different order: Blood from the bull, i.e., the priest shall receive it directly. For if it should enter your mind that the letter mem, which means “from” in the phrase “from the blood of the bull,” is limiting and indicates that even if the priest received some of the blood, his action is acceptable, didn’t Rav Yehuda say: He who receives the blood must receive all of the blood of the bull, as it is stated: “And all the blood of the bull he shall pour out on the base of the altar” (Leviticus 4:7)? This verse emphasizes that the priest must pour all of the bull’s blood, which is possible only if he has collected all of it.

Rather, learn from this that what is the meaning of the phrase: “From the blood of the bull”? It means that the priest must receive the blood directly from the bull. And this Sage maintains that the Sages subtract and add and interpret homiletically, i.e., one may take a letter from one word, insert it into a second word, and explain the phrase in that manner.

§ Rav Pappa raised a dilemma based on the above ruling: What is the halakha if the incense from his handfuls scattered? Is his hand considered like the neck of the animal, and the incense is disqualified? Or perhaps his hand is considered like a vessel used in the Temple service, and if the incense fell from his hand it is not disqualified. No answer was found for this question either, and the Gemara again concludes: Let it stand unresolved.

§ Rav Pappa raised another dilemma: What is the halakha if the High Priest thought a disqualifying thought during the taking of the handful of the incense, e.g., if he intended to burn it after its appropriate time? Does this thought invalidate the rite or not? Do we say that this halakha is derived by means of a verbal analogy of “handfuls” and “handfuls,” from the case of a meal-offering, as follows: Just as there, with regard to the meal-offering, thought is effective to invalidate it, so too here, with regard to taking a handful of incense, thought is effective to invalidate it? Or should the two cases not be compared?

Rav Shimi bar Ashi said to Rav Pappa: Come and hear a resolution to your dilemma: Rabbi Akiva added the handful of fine flour and the incense, and the frankincense, and the coals that are collected in a vessel, to the ruling of the Sages that if one who immersed himself during the day touched part of them, he disqualifies all of them. Due to the respect in which sacred objects are held, these objects are treated as one solid unit. This is so despite the fact that its parts are not really attached to each other but are separate small segments and therefore, logically, one who immersed himself during the day should disqualify only those parts of the item with which he came into direct contact.

The Gemara explains: It enters your mind that from the fact that one who immersed himself during the day disqualifies these items by touch, therefore leaving them after their permitted time likewise disqualifies them; and from the fact that leaving them after their time disqualifies them, therefore thought likewise disqualifies them. Consequently, as incense is similar to flour with regard to ritual impurity, it is also disqualified by the priest’s improper thought.

§ Rav Pappa raised another dilemma:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

תניא מלא חפניו לא מחוקות ולא גדושות ולא טפופות.

תנן התם נשפך הדם מבית הצואר של פר על הרצפה ואספו פסול כו' מנ"ל דת"ר ולקח מדם הפר (ומדם) [מדם] הנפש ולא מדם העור כו' ואסיקנא מדם הפר קרי ביה דם מהפר כלומר מדם שכתוב בפסוק קח המ"ם ממנו ונשאר הדם והוסף אותו על הפר שנמצא הפסוק דם מהפר קסבר גורעין המ"ם ומוסיפין אותו על הפר ודורשין אותו דם מהפר. וזהו שאמר רב יהודה השוחט צריך לקבל כל דם הפר מהפר. ואם קבל דם הפר בכלי ונשפך מן הכלי ואספו כשר כי הכלי קדשו כבר.

וזה שמועה מפורשת בשחיטת קדשים פ"ב [ד' כה] נתפזרה הקטורת ממלא חפניו מהו תיקו ומיבעיא לן חישב בחפינת קטרת להקטירם למחר מהו יליף מלא מקומץ מה קומץ פסל בה מחשבה דתנן בתחלת [פ"ב] מנחות הקומץ את המנחה להקטיר קומצה למחר פיגול וחייבין עליו הכא בקטורת נמי פסלה בה מחשבה וכן המחשב בחתיית גחלי המחתה מהו ופשטינן לה מהא דתנן בעדיות פרק ו' הוסיף ר' עקיבא הסולת והקטורת והלבונה והגחלים שאם נגע טבול יום במקצתן פסל את כולן ומדפסיל בהו טבול יום פסיל בהו נמי לינה ומדפסלה בהו נמי לינה פסלה בהו נמי מחשבה.

דבקיה לקומץ בדופני דמנא. פי׳ דקיימא לן כי לאחר קמיצה יש לו לתת הקומץ בכלי שרת ואם לא נתנו בשוליו של כלי שרת אלא שנתנו בתוך חללו בדופנו ודבקו יפה בענין שהיה עומד שם כלי שיהא הכלי מסומך. והיינו דקאמר דבקיה לא מחוקות ולא גדושות אלא טפופות כלו׳ צפות קצת ודוקא בחפינה דכתיב מלא חפנו אבל בקמיצה דכתי׳ בקומצו אינו אלא מחוק כדאי׳ לעיל וכן פרשו בתוספות:

גורעין ומוסיפין ודורשין. פי׳ ודוקא מאותיות שהם בראשי תיבות או בסופן כי הכא וכדכתי׳ בפרק יש נוחלין בס״ד:

נתפזרה קטורת ממלוא חפניו מהו כו'. הקשה הר׳ אלחנן ז״ל אמאי לא בעי׳ לה גבי קמיצה. ותירץ ר״י ז״ל דבקמיצה כיון דמדאורייתא בעיא מתן בכלי פשיטא דידו כצואר בהמה דמי אבל גבי חפינה מספקא לן משום דכל היכא דהוה אפשר לא בעינן כף ומשום דלא אפשר הוא שמכניס בכף מי אמרינן סוף סוף בכלי הוא נותן וידו כצואר בהמה או דילמא כיון שאין כלי מעכב ידו ככלי הוא ולא איפשיטא:

בעי רב פפא חשב בחפינת קטורת מהו. פי׳ שחשב בשעת חפינה להקטיר קטורת חוץ למקומו או חון לזמנו. אם הוא נעשה פגול. מי יליף מלא מלא מהתם פי׳ דגבי קמיצה הא קיימ׳ לן שאם חשב בקמיצה פגל דאע״גב דפגול בשלמים כתיב הא רבייה רחמנא דכתיב זאת התורה לעולה לחטאת ולמנחה וגו׳ מה התם מהניא מחשבה הכא נמי מהניא לפגול או לא. וכתבו בתוס׳ דלענין פסול ההקטרה הוא דמיבעי׳ לן אבל כרת ליכא אע״פ שחשב בחוץ לזמנו שיש בו כרת בשלמים. וכדתנן בזבחים אלו דברים שאין חייבין עליהם כרת משום פגול הדם והקומץ וכו׳ אלמא אפילו חשב בקמיצה אין בו כרת ודיו לבא מן הדין להיות כנדון. וא״ת אמאי לא פרכינן הכא לרב פפא כדפרכינן לעיל מאי קא מיבעי׳ ליה אי גמר מלא מלא מהתם היינו הך. י״ל דהא ליתא דלעיל איכא למיפרך הכי משום דתרוייהו כחד טעמא דהוו בגופו של קומץ וחפינה מה שאין כן בזו. ואפילו גמרינן בהני דלעיל ג״ש אפשר דלא אתיא להכי. אי נמי איפכא דשאני הכא דלא הוי אלא גלויי מלתא בעלמא דהא לפני לפנים חמור מקמיצה ודין הוא שיפגל:

שאם נגע טבול יום במקצתן פסל את כולן. פי׳ שהכלי שרת מצרף כל מה שבתוכו להיות הכל גוף אחד והא פסולא דאורייתא היא כל היכא שנתנו בכלי שיש לו תוך גמור כדנפקא לן התם מדכתי׳ כף אחת הכתוב עשה כל מה שבכף אחת ודוקא בדבר שהוא צריך כלי שרת דומיא דכף דדבר שאינו צריך כלי שרת אין הכלי מצרפו אלא מדרבנן ואפילו בשצריך לכלי אם אין לו תוך גמור אין צירופו אלא מדרבנן דדומיא דכף אחת בעי׳ וכדאמרי׳ התם פרק חומר בקדש דאוקי׳ בשצברן על גבי טבלה שיש לה לבזבזין ומדרבנן מפני שאין לו תוך גמור ולאפוקי כל שאין לו תוך כלל דאפי׳ מדרבנן אינו מצרף.

קס״ד מדפסל טבול יום פסל נמי בלינה וכיון דלינה פסלה מחשבה נמי פסלה כך הגרס׳ בנוסחי דוקני ומשמע דהכי קאי אמסקנא. וקש׳ א״כ היכי אמרי׳ קס״ד וי״ל דנקט ליה אגב רהטא דאמרי׳ הכי פרק טבול יום גבי פרים הנשרפים דדייקינן הכא דקס״ד מדפסלה לינה פסלא נמי מחשבה ודחי׳ לה דדילמא לינה פסלה מחשבה לא פסלה והוי האי קס״ד כעין זימנין דאמרינן בעלמא סברוה דקאי אמסקנא והא דאמרינן מדפסיל טבול יום פסלה נמי בלינה לומר דכיון דפסיל ליה טבול יום מכלל שנתקדש קדושת הגוף בכלי שרת וכיון שכן דין הוא שיהא נפסל בלינה. והקשו בתוספות והרי קטורת שנפסלו בטבול יום כדאיתא בפ״ק דשבועות ואפילו הכי אינו נפסל בלינה עד שקדשה בכלי כדאיתא בפ״ב דמעילה ותירצו דהתם בשהניחו בכלי שאינו מקטירו בו. דקטורת צורך כל השנה הוא כדאמרינן נמי בשבועות כי כשכותשה לתוכה הוא כותשה לצורך כל השנה וכלי שרת אין מקדשין שלא בזמנן שלא מדעת לכולי עלמא בכי הא שלא הוזקקו לכלן אבל הכא איירי׳ שנותנו בכלי שרת להקטירו מיד. והקשה רש״י ז״ל אדמייתי לה מדיוקא דכיון דפסל טבול יום דמיפסלא בלינה. לייתי לה ממתני׳ דמעילה דקתני בהדיא הקומץ והקטורת ומנחת כהנים מועלין בהן משהוקדשו קדשו בכלי הוכשרו ליפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים ובלינה ולא תירץ רבינו כלום. ור״י ז״ל תירץ דאי מהתם הוה אמינא שאין נפסל בלינה אלא מדרבנן אבל הכא דאיירי בצירוף כלי וקתני שפסל את כולו על כרחיך פסול טבול יום מדאורייתא הוי כל היכא שיש לו תוך וכיון דפסיל טבול יום מדאורייתא פסיל נמי בלינה מדאורייתא. ואע״גב דהתם קתני חייבין עליהם דילמא חייבין מכת מרדות דרבנן וכדאמרי׳ במסכת כריתות אכל אוכלין טמאין ושתה משקין טמאין ונכנס למקדש חייב והיינו חייב מרדות דרבנן דפסוליה לאו דאורי׳ וא״ת אדרבה צירוף כלי דהכא דרבנן דקתני רישא העיד רבי יהושע בן בתירא על אפר חטאת כו׳ ואלו אפר חטאת שאינו צריך כלי אינו אלא מדרבנן וקתני עלה הוסיף רבי עקיבא כו'. י״ל דקתני הוסיף רבי עקיבא דבמה שצריך לכלי איכא צירוף דרבנן אפילו במה שאין לו תוך גמור כגון טבלא וכדאי׳ התם. וריב״א ז״ל תירץ דאי ממתני׳ דמעילה הוה אמי׳ התם בקטורת של כל השנה דבעי כלי שרת מדאורייתא מה שאין כן בשל יום הכפורים דלא בעינן כף אלא משום דלא אפשר הלכך אפשר דכי נמי מקדש לא מפסיל בלינה. להכי מייתי הא דהכא דמיירי בגחלים דיום הכפורים כדאית׳ בירושלמי וה״ה בקטורת דיום הכפורים וכיון דפסל טבול יום מדין צירוף כלי ודאי פסולא דאורייתא הוא. ומדפסיל מדאוריי׳ מיפסיל נמי בלינה מדאורייתא:

הא דאמרינן ומדפסלה לינה מחשבה נמי פסלה. לאו כלל דוקא הוא דהא אמרינן בפרק טבול יום דבפרים הנשרפים לינה פסלה מחשבה לא פסלה. וטעמא דמלתא משום דגבי פגול כתיב אם האכול יאכל אחת אכילת מזבח ואחת אכילת אדם וכל שאין בו לא אכילת מזבח ולא אכילת אדם אין בו פגול. ותו איכא נמי איברים דפסלה בהו לינה ולא פסלה בהו מחשבה. וטעמא משום שאין פגול אלא בדבר שהוא עיקר כפרה מה שאין כן באיברים שאין כפרה אלא בדם. ותו איכא מנחת כהנים ומנחת נסכים ומנחת כהן משיח דפסלא בהו לינה ולא פסל׳ בהו מחשבה וטעמא משום שאין בהם ד׳ עבודות דהא אינן נקמצות אבל חפינה אית בה ד׳ עבודות חפינה כנגד שחיטה וקבלת הכף והולכה והקטרה כנגד זריקה וכן העלו בתוספו':

דם הקרבן שהיה ראוי לזריקה ונשפך מצואר הבהמה על הרצפה ואספו משם ונתנו בכלי כדי שיזרוק אינו כלום ונפסל הזבח שנאמר מדם הפר מהפר יקבלנו אבל אם כבר קבלו בכלי ונשפך מן הכלי לרצפה ואספו כשר נשפך מקצתו מצואר הבהמה לרצפה ונשאר מקצתו וקבלו כשר ובלבד שיהא דם זה שקבלו בכלי שרת מן הצואר דם הנפש ר"ל דם הקילוח אבל אם היה דם התמצית או דם העור אינו כלום ומ"מ כל שלא נשפך צריך לקבל את כולו שנאמר ואת כל דם הפר ישפך:

חפינת הקטרת וקומץ המנחה עבודה גמורה היא וכל מלאכת מחשבת פגול פוסלת בהם ר"ל שאם חשב בחפינתו או בקמיצתו על מנת להקטירו למחר נתפגל אבל חתיית הגחלים אם חשב בהן הדבר ספק הואיל ואינה עיקר מצוה אלא מכשיר של מצוה וגדולי המחברים פסקו שאף החתייה נפסלת במחשבה ויראה לי סעד לדבריהם ממה שנכללו הגחלים עם הקומץ ליפסל בטבול יום על הדרך שנבאר עכשיו אלא שמ"מ בסוגיא זו נשארה בספק ואינו דומה לפיסולין שבטבול יום שאין הטעם אלא שהכלי מצרפן כמו שנבאר אבל ליפסל במחשבה לא:

באחרון של חגיגה ביארנו שהכלי מצרף כל מה שבתוכו לקדש ליטמא כולו בנגיעת מקצתו אבל לא לתרומה כלומר שאע"פ שאינו הכל אחד אלא חלקים מפורדים כל שנגע טמא או אפי' טבול יום במקצתו נטמא כולו כאלו הכל חלק אחד ודוקא לקדש אבל לתרומה לא ניטמא אלא מקום מגעו והסמוך לו שני והסמוך לחברו שלישי והשאר טהור ומעלה זו אע"פ שכל המעלות מדברי סופרים יש להם רמז מן התורה שנאמר כף אחת עשרה זהב מלאה קטרת כל מה שבכף הרי הוא ככלי אחד מעתה אפר חטאת או הסלת של מנחות והקטורת והלבונה והגחלים שהיו בכלי אחד ונגע טמא או אפי' טבול יום במקצתם נטמא הכל מדברי סופרים שהרי כל אלו קדושים קדושת הגוף וגחלים אלו בתלמוד המערב שבמס' חגיגה התבאר דוקא בגחלים שחותה ביום הכפורים שנכנס להיכל באותה מחתה עצמה שהוא חותה בה כמו שביארנו בפרק קלפי מ"ד ב' אבל שבכל יום הואיל ואותה שחותה בה אינו מכניסה להיכל אלא שחותה בשל כסף ומכניס בשל זהב לא נטמאו כולן במגע מקצתן וכן פסקוה גדולי המחברים ומ"מ גדולי המגיהים כתבוה אף באותה שבכל יום ומפני שהוזקקו לכלים מתחילה ר"ל קודם שעירה אותם וכן אמרוה שם אף בשירי מנחה הואיל והוצרכו לכלי קודם קמיצה והקומץ והקטורת ומנחת כהנים משהוקדשו בכלי הוכשרו בלינה ובמחשבה:

דבקיה לקומץ בדופניה דמנא. בפ"ק דמנחות (דף יא.) בעי אכתי בעיא אחרת בכי האי גוונא:

ולקח מדם הפר ומדם השעיר. ריב"א פי' דגרס ולקח הכהן המשיח מדם הפר וה"ג לה בת"כ ול"ג ולקח הכהן מדם [הפר ומדם] השעיר דההיא בפר ושעיר של יוה"כ במתן דמים שהיה נותן על טהרו של מזבח הפנימי לפני ולפנים ודהיכל אבל קרא דולקח הכהן המשיח מדם הפר מיירי בקבלה כדאיירי הכא:

ואת כל הדם ישפוך. בפ"ב דזבחים (דף כה.) קאמר אם אינו ענין לשיריים דכתיב ואת כל הדם דבשיריים ליכא כולו דם תנהו לענין קבלה:

נתפזרה קטרת ממלא חפניו מהו. תימה לרב ר' אלחנן מדשבקיה לקומץ ונקט קטורת משמע דבקומץ פשיטא ליה ואי ילפינן מלא מלא מקומץ היינו הך ואומר רבי דפשיטא דגבי קומץ הוי כצואר בהמה לפי שיש ד' עבודות במנחה כנגד ד' עבודות של דם כדאמרינן במנחות (דף יג:) אבל בקטרת מיבעיא ליה לפי שאין כלי לחפינה אלא משום דלא אפשר כדלקמן בסמוך והלכך לא דמיא ליה קמיצה שהיא במקום שחיטה וקידוש בכלי הוא במקום קבלת דם:

מדפסיל טבול יום פסלה נמי לינה ומדפסלה לינה פסלה נמי מחשבה. מה שהקשה הקונטרס אמאי לא מייתי מתניתין דפ"ב דמעילה (דף י.) קדשו בכלי הוכשרו ליפסל בטבול יום ומחוסר כפורים ובלינה אומר רבי דההיא דמעילה איכא לאוקמה מדרבנן וריב"א פי' דלהכי לא בעי לאיתויי משם דמיירי בקטרת של כל השנה מדקתני התם קדשו בכלי לכך פסלה בה לינה לפי שמתקדשת בכלי שרת אבל הך דהכא מיירי בקטרת של יוה"כ דעיקרה אינה בכלי אלא משום דלא אפשר כדאמרינן לעיל ואין כאן כלי שרת לקדשה לא הוה אמרינן דמפסלי בלינה ועוד דומיא דגחלים דמיירי בגחלים של יוה"כ כדמשמע בירושלמי וכדפי' לעיל אך קשה קצת דמשמע דחפניו קדשו כמו כלי שרת ועוד דסוף סוף נותנה בכף שהוא כלי שרת:

מדפסיל טבול יום פסלה נמי לינה. קשה לרבי הרי קטרת שנפסלת בט"י משנתנה במכתשת כדאמרינן בפ"ק דשבועות (דף יא.) ואפ"ה לא פסלה בלינה עד שקדשה בכלי כדתנן בפרק שני דמעילה (דף י.) י"ל דמדרבנן הוא דמפסלא מאז בטבול יום וה"נ מוקמינן ההיא דמעילה לפירוש רבי דמדרבנן והא דקתני וחייבין עליהן משום נותר כו' היינו מכת מרדות מדרבנן כדאמרינן בפ"ג דכריתות (דף יב:) אכל אוכלין טמאין ושתה משקין טמאין כו' עד ונכנס למקדש חייב והיינו מדרבנן דפסול גויה דרבנן כדאמרינן לקמן בפ"ב (דף פ:) אבל הכא מיירי בדאורייתא מדפסיל טבול יום ע"י צירוף דמדרבנן לא מחמרינן לפסול ע"י צירוף מיהו תימה אמאי לא פשיט דפסלה ביה מחשבה מדתנן התם בסיפא ושאין לו מתירין חייבין עליו משום נותר וטמא ופיגול אין בו ולמה לי טעמא לפי שאין לו מתירין תיפוק לי דלא שייכא ביה כלל מחשבה אפילו ליפסל אלא ש"מ דשייכא ביה מחשבה לפסול מיהו י"ל דלא אצטריך האי טעמא אלא משום (טעמא) אחרינא ומ"מ בקטרת שייך האי טעמא אע"ג דלא שייך התם וא"ת איך תועיל כלל מחשבה בקטרת הלא אינו על מזבח החיצון כשלמים י"ל דפסול מיהא הוי דמודה ר"ש לפסול מק"ו בפ"ק דזבחים (דף יד.):

ומדלינה פסלה פסלה נמי מחשבה. וא"ת מדאמרינן בזבחים פרק טבול יום (דף קד:) לינה מהו שתועיל בפרים הנשרפים ובשעירים הנשרפים ופשיט ליה מדאמרינן ושוין שאם חשב באכילת פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים לא עשה ולא כלום מאי לאו מדמחשבה לא פסלה לא פסלה נמי לינה ודחי דילמא מחשבה לא פסלה לינה פסלה ואומר רבי דה"נ לא פשיט לן מדפסלה לינה פסלה נמי מחשבה ולהכי קאמר קס"ד לפי שאין פשוט לן כ"כ והתלמוד לא חש לדחות ולהאריך כאן:

ומדפסיל טבול יום פסלה נמי מחשבה כו'. וא"ת כיון דתליא במחשבה בטבול יום אמאי לא בעי רב פפא בטבול יום ובלינה וממילא תפשוט מחשבה ושמא הך דהא בהא תליא לא פשיטא ליה דקס"ד הוא דקאמר כדפי' לעיל ועוד שמא אפילו לא פסיל טבול יום הוי פסלה נמי מחשבה:

מחשבה נמי פסלה. וא"ת הרי אברים ופדרים דלינה פסלה בהו אם אינם בראשו של מזבח ומחשבה לא פסלה בהו אם חישב ע"מ להקטיר כזית למחר או לאכול מן השלמים שלא בזמנם. ה"ר יוסף. ורבי אומר דלא דמי להקטרה שאינה מתרת בקרבן ועיקרו כבר נעשה בדם אבל הכא קמיצה וחפינה במקום עבודות קיימין:

ומדלינה פסולה מחשבה נמי פסולה יש ספרים שכתוב בהן דילמא טבול יום פוסל לינה לא פסלה ואת"ל לינה פסלה מחשבה תיבעי לך והיא גירסא דיוקא שאין לפשוט מחשבה מלינה דהיכ אמרי' בזבחים בפ' טבול יום מאי לאו מדמחשבה לא פסלה לינה נמי לא פסלה לא דילמא מחשבה האי דלא פסלה אבל לינה פסלה אלמא אין לפשוט זה מזה שיש לך דלינה פסלה ומחשבה לא פסלה:

גמ' בעי מר בר רב אשי אפכיה למנא כו' כצ"ל:

בפרש"י בד"ה מה כו' וה"נ מהניא מחשבה כו' והכא ליכא לאקשויי היינו הך כו' תרוייהו בעיי ה"ל חד טעמא כו' כדהתם בקומצו כו' עכ"ל אבל מדברי התוס' נראה דלאו בחד טעמא בעי תרוייהו דלעיל דהך דבין הבינים לאו מטעמא דבקומצו הוא אלא מדכתיב וקמץ הכהן ולא בין הבינים דממילא עייל כמ"ש לעיל ואפ"ה פריך לעיל היינו הך והכא לא פריך ליה היינו הך ויש לפרש לדברי התוס' דלא פריך היינו הך אלא היכא דבכה"ג נמי מיבעיא ליה הכי גבי קומץ דהיינו בבין הבינים מה שאין כן הכא במחשבה דפשיטא ליה גבי קמיצה וכן נראה מלשון התוס' דלעיל גבי חפן בראשי אצבעותיו שכתבו כיון דכבר איבעיא לן גבי קמיצה מאי הדר תו מיבעיא ליה בחפינה היינו הך כדפריך לעיל כו' ודו"ק:

תוס' בד"ה בעי רב פפא דבקיה כו' אבל בפ"ק דמנחות איתא בכל כו' דגרסינן נמי לבעיא דמר בר כו' ושמא י"ל דהוא היה מפרש כאן שהיפך כו' דהל"ל בקודש כדתנן כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה גורעין כו' דהתם נמי נסיב ו' דונחלתו ולמ"ד כו' עכ"ל כצ"ל ר"ל דהתם נמי לפי דברי המתרץ נסיב ו' כו' ועושה תיבה בפני עצמה ולא מיקרי מפסקא לקרא וה"נ י"ל הכא כיון דלא מחסר ולא מייתר שום אות בקרא וע"ש בפרשב"ם וק"ל:

בד"ה מי יליף מלא כו' דשייך בה פיגול בהליכתה ובהקטרתה למ"ד במנחה הקטרה מפגלת כו' עכ"ל ר"ל כיון דאשכחן במנחה דהקטרה מפגלת הקטרה כו' דהיינו הקטרת של לבנה דאינו דבר אוכל ה"נ איכא למימר בקטרת של יוה"כ דהכא וק"ל:

בא"ד ואע"ג דלא אתקש לשלמים הא כתיב כו' ודרשינן מיניה זה בכור כו' כ"ש קטורת דאיהו גופיה קריבה כו' עכ"ל הך דבכור ומעשר נמי דהוי בכלל קרבניהם לא מרבינן להו לפיגול אלא מדאתקשו לשלמים בהאי קרא כדאמר בהדיא פ"ק דזבחים אלא דר"ל ואע"ג דלא אתקש לשלמים כו' דאע"ג דלא אתקש קטורת לשלמים בהדיא בקרא כמו מנחה מ"מ הא בתר האי קרא כו' וכיון דקטורת נמי בכלל קריבה הוא איתקש נמי איהו גופיה לשלמים ולא הוי חוזר ומלמד בג"ש ודו"ק:

בד"ה מדפסיל כו' הקשה רש"י כו' בפ' בתרא דיומא ולהכי לא הוה מחמרי כו' אבל הכא דייק כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל אבל הכא דמחמרי רבנן דליטמא אפילו ע"י צירוף דייק שפיר מדפסל בה טבול יום דאורייתא כו' וק"ל:

גמרא אפכיה למנא ודבקיה לקומץ בארעתיה דמנא. עי' בתוספות ובפרש"י דמנחות. וק"ל לפירושם לישנא דודבקיה דהא גם בלא דיבוק יונח יפה. ולע"ד נל"פ דהפכו על צדו ושולי הכלי עומדת בנצב ולכן צריך לדבק שלא יפול על דופנו. א"נ שהפכו ממש פיו למטה ודיבק הקומץ בשולי הכלי בפנים שלא יפול. ולמאי שפירשתי יתורץ ג"כ פי' הר"ח בהא דזבחים:

גמ' שם בעי ר"פ מלא חפניו שאמרו מחוקות או גדושות. ק"ל מדוע לא פריך הש"ס הכא ג"כ היינו הך לפרש"י. (ור"ל לאפוקי לשיטת התוס' שכ' הרש"א לקמן בפרש"י) וא"ל דהש"ס סמיך כאן על הא דלעיל דה"נ לא קרינן בהבירוצין ולקח. א"כ יקשה היינו הך דבעי ר"פ גופיה בבין הבינים. וזה י"ל בדוחק. אבל קשה לפי מאי דפשיט מהברייתא דלא מחוקות א"כ ש"מ דלא ילפינן מלא מלא. וי"ל דאיכא למימר נמי לאידך גיסא מדתני ולא גדושות ש"מ דילפינן ולהכי לא כתביה בגופיה למימרא דמ"מ טפופות בעינן ע"ד דאמר אביי בפסחים (כה) וכן כתבתי בס"ד בשבועות (לג):

תד"ה מי. ונ"ל לפרש דפשיטא ליה כו' ובהקטרתה כו'. ר"ל דהקטיר קצתה ע"מ להקטיר המותר למחר ול"א דזה נקרא חצי מתיר ע"ש בסוגיא ספ"ב. והרש"א ל"ד בזה במחכ"ת:

בסה"ד ופשיט כו' בכל עבודה. כצ"ל בבי"ת:

תוס' ד"ה מדפסיל (בע"ב). כדתנן בפ' א"ל אכל אוכלין טמאין כו' ונכנס למקדש חייב אף על גב כו'. אבל רש"י פירש שם דנכנס למקדש חייב לא קאי על אכל אוכלין טמאין אלא על שתה רביעית יין דתני התם וע"ש בת"י (יג ב):

בא"ד מדקתני ברישא גבי אפר חטאת טמא ובסיפא קתני טבו"י. הט"א בחגיגה (כג ב) הניח דבריהם בתימה דהא טבו"י כשר בפרה. ול"נ ליישב דהתוס' דהכא אזלי לשיטתייהו בזבחים (יז ב) בד"ה שרפה דטבו"י דאורייתא פסול לפרה מדרבנן ע"ש:

בסה"ד ואי לא קאי אקטורת כו' לא מיפסל בלינה כדפרישית הכא בקס"ד כ"ש דקשה טפי אמאי לא מיפסל בלינה אף לאחר שקדשו בכלי ולמאי דדייקינן כו' מההוא דהוסיף כו'. כצ"ל. ועי' רש"א והגהת הב"ח:

תוס' ד"ה מדפסיל בה טבול יום וכו' עד ע"ב ואי משום חיבת הקדש הא לא שייכא בה כשנעשית אפר. עיין חגיגה דף כג ע"ב תוס' ד"ה והא דרבנן. ובטורי אבן שם דף כג ע"א ד"ה לא ישא:

דבקיה לקומץ בדופניה דמנא. קיי''ל במסכת מנחות (דף כו.) שהקומץ טעון מתן כלי וקומץ מתוך כלי זה ומקדשו לתוך כלי אחר ואם לא נתנו בשוליו ונתנו בדופניו ודבקו מהו: טפופות. לשון דבר צף בגובה מעט כמו על דאטפת אטפוך (אבות פ''ב משנה ו): נשפך הדם על הרצפה. ולא נתקבל בכלי: מן הכלי כו'. משנה היא לעצמה בפרק אחר (דף לב.) ואינן זו בצד זו ושתיהן במסכת זבחים: מנא הני מילי. דבעינן שירד מצואר בהמה לכלי: מדם הנפש. דם קילוח שהנפש יוצאה בו: גורעין. אות מתיבה זו ומוסיפין על תיבה זו ודורשין: חישב בחפינת קטורת. על מנת להקטירה למחר: מי יליף מלא מלא ממנחה. מה התם מהניא מחשבה בקמיצתה דנפקא לן במנחות (דף פג.) מזאת התורה לעולה ולמנחה וגו' הוקשו לשלמים מה שלמים מפגלין ומתפגלין אף מנחה וכו': והכא נמי מהניא מחשבה. בחפינתה או לא והכא ליכא לאקשויי היינו הך כדאקשי לעיל דהנהו תרוייהו בעיי הוו להו בחד טעמא לאיתויי הבא בחפניו כדהתם בקומצו אבל הך מילתא אחריתי היא ואי נמי לא דרשי גזירה שוה לענין בקומצו דילמא דרשי לה לענין מחשבה: פוסל את כולם. שזו היא מאחת עשרה מעלות שנאמרו בחומר בקדש (חגיגה דף כ:) שהכלי מצרף כל מה שבתוכו להיות כאלו נגע בכולו: קס''ד מדפסיל טבול יום. אלמא קידשה הכלי קדושת הגוף פסלה נמי לינה וכיון דפסלה לינה פסלה נמי מחשבת לינה כשחישב להקטירה למחר וקשיא לי דשבקיה למתניתין דמעילה (דף י.) דתנן בה בהדיא הקומץ והקטורת ומנחת כהנים מועלין בהן משהוקדשו קדשו בכלי הוכשרו ליפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים ובלינה והכא דחיק לאיתויי בקא ס''ד מטבול יום:

בעי רב פפא דבקיה לקומץ בדופניה דמנא וכו'. בתר הכי גרס ... בעי מר בר רב אשי אפכיה למנא ודבקיה לקומץ בארעיתיה דמנא מאי הנחה בתוכו בעינן והא איכא או דילמא כתיקונו בעינן והא ליכא תיקו וברוב ספרים ליתא לבעיא דמר בר רב אשי אבל בפרק קמא דמנחות (דף יא.) איתא בכל הספרים וכיון דמייתי לכולה מילתא דהתם הכא אגב גררא נראה דגרסינן נמי לבעיא דמר בר רב אשי ותימה לי דבפרק המזבח מקדש (זבחים דף פח.) אמר שמואל כלי שרת אין מקדש אלא בפנים ופר''ח למעוטי חקק מושבו מבחוץ ושמא יש לומר דהוא היה מפרש כאן שהיפך הכלי כי כיתונא ונעשה תוכו ברו וברו תוכו שפיר מקדש ורש''י פי' שם אלא בפנים בעזרה וקשה דהוה ליה למימר בקודש כדתנן התם: גורעין ומוסיפין ודורשין. לא שייך למיפרך סכינא חריפא דמפסקא לקראי כדפריך בפ' יש נוחלין (ב''ב דף קיא:) דהתם [נמי] נסיב וי''ו דונחלתו ולמ''ד דלשארו ועושה תיבה בפני עצמה. בפ''ב דזבחים (דף כה.) גרס אמר רב יהודה אמר שמואל השוחט צריך שיגביה סכין למעלה שנאמר ולקח מדם הפר ולא מדם הפר ודבר אחר ותימה מדמעטינן דם הסכין כל שכן שעל הרצפה וי''ל דילמא דם הסכין גרע טפי שנתקבל בפסול כדאמרינן במנחה לא בלל כשר ואם בללה חוץ לחומת העזרה איכא למאן דאמר פסולה בפ''ק דמנחות (דף ט.) אי נמי אי לאו טעמא דגורעין ומוסיפין ודורשין ה''א דמדם הפר ודבר אחר אתא למעוטי שעל הרצפה אבל דסכין שפיר דמי הא דלא מיבעיא לן הכא אין לי אלא קדשי קדשים קדשים קלים מניין כדקא מיבעיא בפרק שני דזבחים (דף כה:) גבי הצורם אוזן הפר ואחר כך קיבל דמו פסול שנאמר הפר שהיה כבר דכיון דגלי בחד מינייהו דה''ה קדשים קלים הכי נמי באידך: או דילמא ככלי שרת דמי ולא פסולה. תימה לי תיפשוט מדקא מייתי ליה לפני ולפנים בכף ולא מייתי ליה בחפניו ואמר לעיל משום דלא אפשר ואי ידיו ככלי שרת דמו נעייל בחפניו וננחה למחתה עילויה וכי מטי התם ירפה קצת ידיו זו מזו ויניח לקטורת ליפול על הרצפה והמחתה תשאר עדיין בידיו ולישקלה למחתה ולותבה אארעא והדר יגביה הקטורת מן הקרקע ויתננה על הגחלים כיון דידיו ככלי שרת דמו וצ''ל אפילו את''ל דידיו ככלי שרת דמו ולא מיפסיל אי נפלה אארעא ואספה מכל מקום לאו אורח ארעא לעשות כן לכתחילה בכל שנה ושנה השתא לפני מלך ב''ו אין עושין כן לפני מלך מלכי המלכים הקב''ה עאכ''ו: מי יליף מלא מלא מהתם. פירש''י ומנחה מתפגלת בקמיצה דילפא בהיקשא מזאת התורה לעולה ולמנחה וגו' דהוקשה לשלמים שמפגלין ומתפגלין ותימה לי והאמרינן בפרק איזהו מקומן (זבחים דף מט:) דדבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בג''ש בקדשים ונ''ל לפרש דפשיטא ליה דשייך בה פיגול בהליכתה ובהקטרתה למ''ד במנחה הקטרה מפגלת הקטרה בפרק הקומץ זוטא (מנחות דף יז.) כיון דכל הני עבודות דמו לגמרי לעבודת המנחה ואע''ג דלא איתקש לשלמים הא כתב בתר קרא דוזאת התורה ביום צוותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם (ויקרא ז) ודרשינן מיניה זה בכור מעשר ופסח וכל מידי דשייך ביה הקרבה והקטרה עד שאני מרבה לוג שמן של מצורע דמוכח בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כח.) דבעינן לשמו ושאל הרב רבי יום טוב הקדוש את ריצב''א מנלן והשיב לו מביום צוותו להקריב את קרבניהם נפקא דאיהו נמי איקרי קרבן כדכתיב (ויקרא יד) והקריב אותו לאשם ואת לוג השמן ודרשינן בפרק בית שמאי (זבחים דף מד:) כל קרבנם (במדבר יח) לרבות לוג שמן של מצורע כ''ש קטורת דאיהי גופה קריבה לאשים וכתב בה לשון הקטרה ולא מיבעיא ליה הכא אלא אי חשיבא חפינה עבודה כמו קמיצה דבקמיצה פשיטא לן דהיא עבודה ומפגלין בה כמו שחיטה בזבח שהשחיטה היא מפרשת חלק גבוה הדם מחלק הדיוט כך קמיצה מפרשת הקומץ מן המותר אבל בחפינה לא שייך למימר הכי דאפילו מה שנשאר במחתה הוא חלק גבוה ובפעם אחרת מקריב אותה אבל מספקא ליה אי גמר מלא מלא וחשיבא כמו קמיצה או לא ופשיט רב שימי בר אשי מדפסלה בה לינה פסלה בה מחשבה ככל עבודה שהזקיק לה הכתוב ואם כן בחפינה נמי פסלה בה מחשבה: מדפסיל בה טבול יום פסלה בה לינה. תימה האמר בפ''ק דשבועות (דף יא:) נתנה למכתשת נפסלת בטבול יום ואפילו הכי לא פסלה בה לינה שהרי היו משהין אותה כל השנה כולה י''ל ההוא פסולה דפסיל בה טבול יום אינו אלא מדרבנן ולהכי לא פסלה בה לינה אבל האי דהכא מדאורייתא כמו שאפרש הקשה רש''י אמאי מייתי מדיוקא מדפסיל בה טבול יום פסל בה לינה לייתי ממתניתין דפ''ב דמעילה (דף י.) דקתני בהדיא הקומץ והלבונה והקטרת מנחת כהנים ומנחת כהן משוח ומנחת נסכים מועלין בהן משהוקדשו קדשו בכלי הוכשרו ליפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים ובלינה ולא תירץ וריב''א תירץ דההיא דהתם איכא למימר

דף מח - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד