יומא נ ע"א

דף נ - א

איתיביה רבי יצחק נפחא לרבי אמי, הסובר "בפר ולא בדמו של פר", היות ולאחר מיתה לא מיקרי "פר":

והא כתיב בפרשת פר כהן משיח, לאחר זריקת דמו והקטרת אימוריו: "והוציא את כל הפר אל מחוץ למחנה, אל מקום טהור, אל שפך הדשן. ושרף אותו על עצים באש"

- הרי שאף לאחר מיתה הוא נקרא "פר"?!

ומשנינן: שיוציא את כולו.

כלומר, לא קרא אותו הכתוב עכשיו לאחר מיתה - "פר". אלא הכי קאמר: יוציא את כל הנשאר מן הפר, שהיה פר כשהיה חי [רש"י]. ^[64]

ואכתי תמהינן: והא כתיב בפר ושעיר של יום הכפורים [ויקרא טז כז]:

"ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת אשר הובא את דמם לכפר בקודש - יוציא אל מחוץ למחנה, ושרפו באש את עורותם ואת בשרם ואת פרשם".

הרי שאף לאחר שחיטה קראתו התורה "פר"?! ^[65]

אמר צירץ רב פפא: כאשר הכתוב מדבר בעור ובשר ופרש, והיינו, בגוף הבשר, כשנמצאים עורו ובשרו ופרשו כולן יחד, וכמו בפר ושעיר של יום הכפורים, בזה דכולי עלמא לא פליגי שנקרא "פר".

כי פליגי בדם בלבד.

מר סבר: גם דם איקרי "פר".

ומר סבר: דם לא איקרי "פר".

אמר רב אשי: מסתברא כמאן דאמר דם איקרי "פר".

דכתיב בפרו של כהן גדול ביום הכפורים: "בזאת יבא אהרן אל הקודש - בפר בן בקר".

אטו בקרניה מעייל ליה? וכי אוחז הכהן את הפר עצמו בקרניו ומכניסו אל הקודש?

אלא בהכרח הוא נכנס בדמו, שמכניסו אל הקודש, וקרי ליה לדמו - "פר"!

ואידך, הסובר "בפר ולא בדמו של פר", אמר לך: אין כוונת הכתוב לומר כי יביא אל הקודש פר, שהרי אין מכניס שם אלא דם. אלא כך הוא פירושו של מקרא:

במה הוכשר אהרן לבא אל הקודש - בפר בן בקר חי, שיביאנו לעזרה, ויקריבו לחטאת, שיעשה בו את כל עבודותיו.

וכעת חוזרת הגמרא לעיקר האיבעיא שנסתפקנו לעיל, כשמת הכהן הראשון ששחט את הפר, אם צריך הכהן שנתמנה לשחוט פר אחר.

ותמהינן: ותיפוק ליה, הוצא את פתרון הבעיה משום דחטאת שמתו בעליה [הכהן הראשון] היא.

וכל חטאת שמתו בעליה - למיתה אזלא [שהיא אחת מחמש "חטאות המתות", שדין מיתתן נלמד מהלכה למשה מסיני].

וכיון שדינה למיתה, ודאי שצריך להביא פר אחר?!

אמר ליה רבין בר רב אדא לרבא: כך אמרי תלמידיך:

אמר רב עמרם: חטאת זו - חטאת ציבור היא, הואיל והפר בא לכפר על כל הכהנים. וכיון שהיא חטאת ציבור - לא למיתה אזלא. ^[66] וכמו ששנינו במסכת תמורה יד א ^[67] שהפר הזה נחשב כקרבן ציבור, ולא קרבן יחיד של הכהן הגדול.

דתנן התם בדברי תנא קמא: יש בקרבנות הציבור מה שאין בקרבנות יחיד. שקרבנות הציבור דוחין את השבת ואת הטומאה, וקרבנות יחיד אינן דוחים לא את השבת ולא את הטומאה.

אמר לו רבי מאיר: והלא פר יום הכפורים של אהרן.

וכמו כן חביתי כהן גדול, מנחת חביתין שמביא כהן גדול בכל יום, מחציתה בבוקר ומחציתה בערב, כיון דכתיב בה "מנחת תמיד" הרי היא כמנחת תמידין, שדוחה את השבת ואת הטומאה.

וכן קרבן פסח.

דכל אחד מאלה קרבן יחיד הוא, ובכל זאת הוא דוחה את השבת ואת הטומאה היות וזמנו קבוע, ואין הדחיה של שבת וטומאה נובעת מחמת היותו קרבן ציבור.

ועתה מוכיחה הגמרא: לאו, האם לא ניתן לדייק מכלל דבריו של רבי מאיר, הטוען נגד תנא קמא מדינו של הפר של כהן גדול ביום הכיפורים שהוא קרבן יחיד ובכל זאת הוא דוחה את השבת והטומאה, דאיכא למאן דאמר, תנא קמא [לפי הבנת רבי מאיר], הסובר שקרבן זה אינו קרבן יחיד אלא קרבן דצבור, ^[68] ומהטעם הזה הוא דוחה את השבת ואת הטומאה [רש"י].

הרי שלדעת תנא קמא פר יום הכפורים קרבן ציבור הוא! ^[69]

והקשה רבא ^[70] על ראיית רב עמרם, שפר של יום הכפורים הוא "קרבן ציבור":

וליטעמיך, שאתה מבין שלדעת תנא קמא אף אלו קרבן ציבור הם, איך תסביר את הא דקתני [תוספתא תמורה א ז]:

אמר לו רבי יעקב לרבי יהודה [שהוא תנא קמא דמתניתין, רש"י] הסובר, שכל קרבן ציבור דוחה את השבת ואת הטומאה:

והלא פר הבא לכפר על העלם דבר של ציבור כאשר שגגו בית דין הגדול, והורו להתיר דבר שזדונו כרת, ושגגו העם ועשו על פי הוראתם, ואחר כך נודע לבית דין שטעו.

ושעירי עבודת כוכבים הבאים לכפר על הוראה מוטעית של בית דין בעבודה זרה.

וקרבן חגיגה שמביאים ברגלים [ומפרשת הגמרא לקמן נא א, למה חשובה החגיגה כקרבן ציבור].

דכל אלה קרבן ציבור הם, ובכל זאת אין הם דוחין לא את השבת ולא את הטומאה, כי אין זמנם קבוע.

והאיך אתה אומר כי כל קרבנות הציבור דוחין את השבת ואת הטומאה.

וכי אטו גם כאן תאמר: מכלל דאיכא למאן דאמר: קרבנות אלו דיחיד הם, ולפיכך אינם דוחין את השבת ואת הטומאה, והלא ודאי קרבנות ציבור הם?!

אלא לתנא קמא קא מהדר ליה רבי מאיר:

דשמעיה רבי מאיר לתנא קמא דאמר: קרבן ציבור דוחה את השבת ואת הטומאה, וקרבן יחיד אינו דוחה לא את השבת ולא את הטומאה -

ועל הרישא שבדברי תנא קמא אמר לו רבי מאיר: וכי אטו קרבן יחיד כללא הוא שאינו דוחה?! והלא פר יום הכפורים וחביתי כהן גדול ופסח דקרבן יחיד הם, ודוחין את השבת ואת הטומאה.

ואמר לו - לתנא קמא - רבי יעקב על הסיפא שבדבריו:

וכי אטו קרבן צבור כללא הוא שהוא דוחה את השבת ואת הטומאה?! והלא פר העלם דבר של ציבור ושעירי עבודת כוכבים וחגיגה דקרבן ציבור הם, ואין דוחין לא את השבת ולא את הטומאה.

אלא נקוט האי כללא בידך:

כל שזמנו קבוע, הרי זה דוחה את השבת ואת הטומאה - אפילו ביחיד כמו פר של יום הכפורים וחביתי כהן גדול ופסח!

וכל שאין זמנו קבוע הרי זה אינו דוחה לא את השבת ולא את הטומאה - ואפילו בצבור כמו פר העלם דבר ושעירי עבודת כוכבים; וחגיגה [שהרי יש לה תשלומין כל שבעה, רש"י,  70* ]!  70*.  וכן מפורש בגמרא פסחים עו ב, והתוספות שם מחקו גירסא זו, וכתבו טעם אחר.

וכיון שכן אין הוכחה מכאן דאיכא מאן דאמר קרבן ציבור הוא, אלא לכולי עלמא קרבן יחיד הוא; וחזרה הקושיא: מה הספק אם נכנס הכהן בדמו של פר, והרי החטאת הראשונה נפסלה. ^[71]

איתיביה אביי לרבא, דסבר: אין תנא שיסבור כי פר של יום הכפורים קרבן ציבור הוא: וכי אטו אין תנא שיסבור "קרבן ציבור הוא" [ר"ח ותוספות הרא"ש, דלא כ"שיח יצחק"]:

והרי תניא:

חמש חטאות מתות: ולד חטאת, ותמורת חטאת, וחטאת שמתו בעליה, וחטאת שנתכפרו בעליה באחרת, וחטאת שעברה שנתה - וסימנך: ותמנע [ריטב"א].

פר ושעיר של יום הכפורים שאבדו, והפריש אחרים תחתיהן והקריבום [מאירי, רמב"ם] ונמצאו הראשונים -

הרי כולם אותן שנאבדו [ריטב"א] ימותו, כי הואיל ואי אפשר להקריבם לשנה הבאה שהרי עברה שנתם, לפיכך ימותו כדין חטאת שנתכפרו בעליה [רש"י שבועות יא ב] -

וכן שעירי עבודת כוכבים שאבדו והפריש אחרים תחתיהן, כולם ימותו, דברי רבי יהודה, דקסבר רבי יהודה: אף חטאת ציבור למיתה אזלא [עפ"י רש"י הוריות ו א ^[72]].

רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים:

לא ימותו החטאות, אלא ירעו עד שיסתאבו [יפול בהם מום] וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה [לקיץ המזבח, והן קרבנות עולה שמביאים על המזבח כשהוא בטל מקרבנות] -

ומשום: שאין חטאת "צבור" מתה - ולא נאמרה הלכה למשה מסיני בחמש חטאות המתות אלא ביחיד [רש"י].

הרי מצינו תנא הסובר: כי פר של יום הכפורים חטאת ציבור הוא - ויש מקום לספק אם נכנס השני בדמו של פר, כיון דלא נפסלה החטאת, וכתירוצו של רב עמרם, ותיקשי לרבא דדחי ליה?!

אמר ליה רבא לאביי: לעולם לכולי עלמא פר של יום הכפורים קרבן יחיד הוא: ומאי "פר" דקתני בברייתא שהוא קרבן ציבור - פר העלם דבר של ציבור, שהוא ודאי קרבן ציבור.

ותמהינן: והא "פר" [ושעיר] של "יום הכפורים" קתני?!

ומשנינן: כי קתני - של יום הכפורים - אשעיר, אבל פר - בהעלם דבר של ציבור מיירי.

ותמהינן: והתניא ברייתא אחרת בהדיא: פר של יום הכפורים ושעיר של יום הכפורים שאבדו והפריש אחרים תחתיהן כולם ימותו, דברי רבי יהודה -

רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים: ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה, שאין חטאת "צבור" מתה, הרי בהדיא, כי אף פר של יום הכפורים הוא קרבן ציבור?!

ולפיכך משני רבא ^[73] שינוייא אחרינא: לא תימא בשתי הברייתות ^[74]: שאין חטאת "צבור" מתה - אלא אימא: שאין חטאת "השותפין" מתה, כי הפר שהוא מכפר על כל הכהנים חשוב "חטאת שותפין" -

והטעם שחטאת שותפין לאו למיתה אזלא:

משום דסבירא ליה לרבי שמעון כי חמש חטאות המתות בבת אחת נאמרו למשה מסיני, והואיל ותמורת חטאת לא שייך בחטאת שותפין, שהרי אין קרבן השותפות עושה תמורה, הוא הדין דשאר חטאות המתות אינם בקרבן שותפות. ^[75]

ותמהינן: כיון דסוף סוף אף רבא מודה כי פר של יום הכפורים קרבן שותפין הוא, אם כן: מאי נפקא מינה ליה לרבא לדחות ראיית רב עמרם מן המשנה ש"קרבן ציבור" הוא?! כי הרי עיקר תירוצו של רב עמרם על הקושיא שהקשינו לעיל: "ותיפוק ליה דחטאת שמתו בעליה היא, וחטאת שמתו בעליה למיתה אזלא", הרי מיושבת גם אם חטאת "שותפין" היא, כיון דלא אזלא למיתה; ואם כי רב עמרם קרי ליה "קרבן ציבור", ולרבא - שדחה הראיה מן המשנה - אין זה קרבן "ציבור" אלא קרבן "שותפין", הרי מה נפקא מינה יש בזה?!

ומשנינן: לא נחלק רבא על רב עמרם - ואמר: אין פר יום הכפורים קרבן "ציבור" אלא קרבן "שותפין" - כדי לדחות עיקר תירוצו; אלא כדי להעמיד דברים על דיוקם שאין הכהנים חשובים "ציבור". ^[76]

ומתוך כך ידעו התלמידים: דלא מייתו כהנים פר העלם דבר של "ציבור" בהוראה שהורו בית דין להתיר דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת [וכשם שמביא כל שבט], הואיל וכהנים אינם "ציבור", [וראה תוספת ביאור בהערה ^[77]].

תא שמע דאיכא למאן דאמר פר של יום הכפורים קרבן "ציבור" הוא:

דבעי רבי אלעזר:

ומותבינן תוב והוציא את כל הפר כו' ופריק רב פפא בעור ובשר ופרש כ"ע לא פליגי דאקרי פר כי פליגי בדם הפר. ר' חנינא ור' אמי אמרי לא אקרו פר ור"ל ור' יצחק נפחא אמרי דם נמי אקרי פר. ואע"ג דאמר רב אשי מסתברא כמ"ד דם נמי אקרי פר הא דחו רבי חנינא ור' אמי ואמרי במה הוכשר אהרן לבא אל הקדש בפר בן בקר לחטאת ולעולם כדאמרי' בפר ולא בדמו של פר. ואקשינן למ"ד בפר ואפילו בדמו של פר היאך מקריבין זה הפר וכבר מת בעליו וקי"ל בחטאת שמתו בעליה למיתה אזלא ולא קריבה כלל.

א"ל רבין בר רב אדא לרבה הכי אמרי תלמידיך אמר רב עמרם זה הפר חטאת צבור הוא וחטאת צבור לא (לוזלה) [אזלא] למיתה אלא קריבה משום דלא אפשר שימות צבור כולו. דתנן בתמורה פרק ב' א"ר מאיר והלא פר יוה"כ וחביתי כ"ג ופסח דקרבן יחיד הן ודוחין את השבת ואת הטומאה לאו מכלל דאיכא תנא דתני דאנון קרבן צבור ואתמהינן ולטעמיך הא דתניא א"ר יעקב והלא פר העלם דבר של צבור ושעירי ע"ז וחגיגה דקרבן צבור הן ואין דוחין לא את השבת ולא את הטומאה מכלל דאיכא תנא דתני הני דקרבן יחיד נינהו אלא ר"מ ור' יעקב תרווייהו [קמהדרי] להאי תנא דתני במתניתין במסכת תמורה יש בקרבנות הצבור מה שאין בקרבנו' היחיד.

שקרבנות הצבור דוחין השבת והטומאה וקרבנות יחיד אין דוחין לא שבת ולא טומאה וא"ל ר' מאיר כללא הוא ביחיד.

והרי פר יוה"כ כו'. וא"ל ר' יעקב כללא הוא בצבור. והרי פר העלם דבר של צבור כו' אלא אי שמיע לך כללא. האי כללא כל שזמנו קבוע דוחה שבת ודוחה טומאה ואפילו קרבן יחיד וכל שאין זמנו קבוע לא דחי לא שבת ולא טומאה. אפילו קרבן צבור. [איתיביה אביי] וכי (אין) [מי לא מצינו] מי ששונה כי פר יוה"כ קרבן צבור הוא. והתני פר של יוה"כ או שעיר ע"ז שאבדו כו' ר"א ור"ש אומרים ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו לנדבה. שאין חטאת צבור מתה. הנה אלו התנאים אומרים כי פר יוה"כ חטאת צבור הוא. ודחינן מאי פר פר העלם דבר של צבור כו' והתניא בהדיא פר של יוה"כ ושעיר של יוה"כ ותריצנא לא תימא שאין חטאת צבור מתה אלא תני שאין חטאת השותפין מתה.

למאי נפקא מינה דלא מייתי כהנים פר בהוראה כדגרסינן (בהודאות) [בהוריות] פרק ראשון [דף ו.

איתיבי׳ וכו׳ והוציא את כל הפר דאיירי בשהוא נשרף [צ״ל נשחט] ופרקי׳ שיוציא את כלו. כלו׳ דשאני התם דכתי׳ את כל הפר דמשמ׳ שיוציא את כולו והא לא שייך למי׳ אלא כשהוא שחוט:

ה״ג דתניא אמר לו רבי מאיר דמתניתא היא:

לאו מכלל דאיכא מאן דאמר דצבור הוי. וא״ת והיאך יכול לומר כן בחביתי כהן גדול דהא משלו הן באין ואין בהם שום כפרה לאחיו הכהנים והרי הן כאילו הן של אהרן דהוי קרבן יחיד לכולי עלמא כדאיתא לקמן. וי״ל דכיון שקרבין בתוך התמיד כדאיתא בפירקי׳ דלעיל חשיב קרבן צבור ועוד דאמרי׳ בפרק התכלת כהן גדול שמת ולא מינו אחר תחתיו מביאין חביתין משל צבור כן תירצו בתוספות:

כולם ימותו. פי׳ כל האבודים דהוו להו חטאת שכפרו בעליה. וגמירי חמש חטאות מתות ולד חטאת. תמורת חטאת. מתו בעליה. נתכפרו בעליה. עברה שנתה. וסימניך ותמנ״ע.

שאין חטאת צבור מתה. וא״ת מ״מ הא בעיא רעיה וגבי דמו של פר דליכא רעיה ילך לאיבוד וצריך לשחוט פר אחרת וא״כ כי נימא לעיל דאין חטאת צבור מתה מה אהני לן י״ל דהא ליתא דלר׳ שמעון מילתא פסיקא נקט שאין חטאת צבור מתה אלא דעבדי׳ ליה תיקון רעיה כדי שלא תלך לאיבוד ותהיה לנדבה וכל היכא דליכא רעיה כיון שאין חטאת צבור מתה הרי אינה נפסלת ועושין כפרה בדם ודין הוא שהרי אי אפשר שימותו צבור כולם והנשארים שצריכין כפרה יתכפרו בדם מה שאין כן בהא דמתניתא שכבר נתכפרו הבעלים ועבדי׳ תקנתא שירעו עד שיסתאבו כיון שאין חטאת צבור מתה:

אלא אימא שאין חטאת השותפין מתה. פרש״י ז״ל דקסבר ר׳ שמעון חמש חטאות מתות בחד דוכתא גמירי להו רחמנא דתמורת חטאת ליתא בשותפין שאין קרבן שותפין עושה תמורה כדכתיב ואם המר ימר בלשון יחיד אף כל חטאת השותפין אינה מתה והכי מפר׳ לה תלמודא במסכת הוריות.

ומאי נפקא לן מינה. כלומר מאי אהני לן בהאי דחוי דהא סוף סוף שפיר מיתרצא קושיין דלעיל דפרכינן ותפוק לי דהויא חטאת שמתו בעליה ומה לי דמשנינן דהויא לה חטאת צבור או דנימא דהויא חטאת השותפין דהא סוף סוף בין הא ובין הא לא אזלא למיתה ומהדרי׳ דאפ״ה לא ניחא לי׳ לרבא למיקרייה קרבן צבור כי היכי דלא ליתא למימר דשבט כהנים ציבור מיקרו ומביאין פר העלם דבר של צבור וא״ת והיכי קרי להו אביי לכהנים צבור דהא אביי גופא קרא להו במס׳ הוריות שותפין תירצו בתוספות דבתר דשמע התם לרב יוסף דקרי להו ציבור קרי להו הכא ציבור כרב יוסף ולקמן בפ׳ ב׳ שעירים פריך אביי מהאי מילתא דפר ושעיר ומשנינן שאני קרבנות צבור כדרבי טבי ופריך התינח שעיר פר מאי איכא למימר דאלמא לא חשיב פר קרבן צבור וי״ל דהתם אליבא דרבא פריך הכי דקרי לי׳ הכא קרבן השותפין. ועוד י״ל דלאביי קרבן השותפין הוא כהאי דהתם דהוריות וכאידך דפרק ש״ש. והכא בפרכי׳ קרי לי קרבן צבור כפשוטי׳ ולא דייק מילתא כיון דעיקר קושיין דלעיל לא נפקא לן מינה מידי.

זה שנאמר בפר כהן משיח בסדר ויקרא והוציא את כל הפר לא כל הפר דוקא שהרי הדם מיהא כבר הוזה ממנו כמה הזאות ושיריו נשפכו וכן שהאימורים כבר הוקטרו אלא פירושו כל מה שנשאר ממנו והוא קורהו פר על שם העור והפרש והבשר שהרי אף הדם לבד נקרא פר כמו שאמרו מ"ט א' בפר ואפי' בדם הפר כמו שביארנו:

חמש חטאות מתות והם ולד חטאת ותמורת חטאת מתו בעליה נתכפרו באחרת עברה שנתה סימן להם ותמנע ומ"מ יש פוסקים שבעברה שנתה אינה מתה אלא שתרעה עד שתסתאב ותמכר ויפלו דמיה לנדבה שמא תאמר היאך פסקנו שאם מת כהן גדול אחר שחיטת פרו שהמשמש תחתיו נכנס בדמו והרי מתו בעליה ונעשית חטאתו פסולה עד שאפי' היה חי היה הולך למיתה והאיך זה יוצא בו וכן אם מת קודם שחיטת הפר היאך יוצא באותו הפר והרי חטאת שמתו בעליה היא ופסלה תדע שפרו של כ"ג ביום הכפורים אע"פ שמשלו היה בא הואיל ואחיו הכהנים מתכפרים בו חטאת צבור הוא ולא של יחיד שהכהנים צבור הם קרויים לעניין זה ואי אפשר לומר בו חטאת שמתו בעליה שאין צבור מתים וחטאת כשרה היא וכן שחטאת של צבור אינה מתה בשום פנים שהרי ולד חטאת אין להם שאין צבור מביא נקבה תמורת חטאת אין להם שאין צבור עושין תמורה חטאת שמתו בעליה אין להם שאין צבור מתים אבדה חטאתם ונתכפרו באחרת ונמצאת אף זו בצבור אינה מתה אלא שתרעה עד שתסתאב ותמכר ויפלו דמיה לנדבה ואין צריך לומר שכן בעברה שנתה שהרי אף (במזיד) [ביחיד] פסקוה רבים כמו שכתבנו ואף גדולי המחברים פסקוה כן:

כל קרבן שזמנו קבוע אפי' של יחיד דוחה את השבת ואת הטומאה ר"ל טומאת מת כמו שביארנו בפרק ראשון ו' ב' ששאר הטומאות אינן דחויות לעולם אלא טומאת מת דחויה בו ר"ל שכל שהגיע זמנו של אותו קרבן ושעתו עוברת כגון פסח שאין דוחין אותו לפסח שני אחר שהוא טהור מפני טומאת הכהנים או הכלים אפי' עשו רוב צבור בטהרה ונשאר הוא יחיד וכל שכן בכל הפסחים שאפי' בטומאת עצמן אין צבור נדחה לפסח שני בטומאת מת וכן חביתי כהן גדול שעל כל פנים הוא צריך לעשותה בכל יום ואין צריך לומר בפר כהן גדול של יום הכפורים שהרי אף לענין זה כעין קרבן צבור הוא ואינו נדחה בטומאת מת ואם כל הכהנים טמאים יעשנו הוא בעצמו וכל שכן שאין צריך לומר בקרבנות צבור שקבוע להם זמן כגון תמידין ומוספין ומ"מ פסח שני דוחה את השבת אבל אינו דוחה את הטומאה וכל שאין קבוע לו זמן אפי' קרבן צבור כגון פר העלם ושעירי ע"ז ר"ל בשגגת רוב קהל בהוראת בית דין הגדול שבשגגת ע"ז מביאין פר ושעיר מכל שבט ובשגגת שאר עבירות פר מכל שבט והפרים נקראים פר העלם דבר של צבור והשעירים שעירי ע"ז ואלו אין שעתם עוברת לפיכך אין דוחין לא שבת ולא טומאה ואין צריך לומר קרבן יחיד שאין קבוע לו זמן כגון חטאות עולות ואשמות ומנחות ושלמי חגיגה שהרי יש לה תשלומין כל שבעה ואף ביום אחרון מ"מ כבר היה יכול לעשותה וזה שאנו קורין לחגיגה קרבן יחיד ובסוגיא זו קראוה קרבן צבור ומפני שבאה ביום טוב ובכנופיא מ"מ לשון הסוגיא אינו מדוקדק לענין פסק שהרי אף הפסח כן וקורהו קרבן יחיד ומפני שסובר שאף פסח שני דוחה שבת וטומאה ואנו כבר פסקנו שאינו דוחה את הטומאה אלא השבת וגדולי המחברים כתבו שכל קרבנות הצבור זמנן קבוע ואף גדולי המגיהים שתקו להם ואינו יודע מהיכן ושמא אין דעתם אלא קרבנות הבאים שלא בעבירה:

פר ושעיר של יום הכפורים שאבדו והפריש אחרים תחתיהם ונמצאו הראשונים אם קודם הקרבת השניים נמצאו יקרבו הראשונים והשניים ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה לקיץ המזבח והיא הקרויה נדבת צבור ובאה מכל אותן שנאמר עליהם ירעו עד שיסתאבו ואם כבר קרבו השניים ירעו הראשונים עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה שאין חטאת הצבור מתה:

זה שאמרו שאין חטאת הצבור מתה פירושו בכל שנקראין קהל כגון שבט אחד שכל שבט ושבט אקרי קהל כמו שהתבאר בהוריות וכדרך שביארנו כאן שפרו של כהן גדול הואיל וכל הכהנים מתכפרים בו חטאת צבור היא אבל חטאת של שותפין כל שהיא אחת מאלו שהזכרנו למיתה אזלא ולא נאמר כאן בחטאת השותפין שאינה מתה אלא לר' שמעון שסובר שכל שאחד מחמש חטאות נפקע בו ממיתה נפקעו כולם והרי תמורת חטאת אינה בשותפין שהרי אין השותפין ממירין כמו שיתבאר נ' ב' ואחר שכן לדעתו אף שאר חטאות של שותפין אינן במיתה שמא תאמר היאך אתה מוצא חטאת שותפין והרי חטאת ואשם אינם באים בנדר ונדבה שיהו שנים נודרים ומתנדבים כאחד אלא על חטא ידוע ואין שנים מתכפרים בחטאת אחת נראה לי כגון שנדרו שנים חטאתו ואשמו של פלוני עלינו שכל שאמר חטאתו ואשמו של פלוני עלי כל שרצה המחוייב בכך מקריב הוא וחבירו מתכפר על ידו וכן בשנים שנדרו כן אלא שאני תמה שזו ודאי אין קורין בה מתו בעליה אלא במיתת המתכפר ואינו אלא אחד אלא עקר הדברים שלא אמרו כאן חטאת השותפין אלא בפר יום הכפרים לבד שהכתוב עשה בו את כל הכהנים שותפים הואיל ואינו בא על חטא פרטי ולדעת האומר שאין השבט קרוי קהל כדי לקרותו חטאת צבור ואין בין זה לזה אלא קריאת השם ולדעת הקורהו חטאת צבור אי אתה מוצא חטאת שותפין בשום פנים ומ"מ בראשון של הוריות פירשנוה כגון שהיו להם בהמות בשותפות וחטאו שניהם ובררו שתי בהמות והפרישום לחטאותיהם ועדיין הם של שותפות:

פר העלם דבר של צבור ששגגו רוב צבור בהוראת ב"ד הגדול אע"פ שהוא מיעוט שבטים ואפי' אינם אלא שבט אחד או רוב שבטים אע"פ שהוא מיעוט צבור שכך שהוא רוב מצד אחד או מצד מנין הצבור או מצד מנין השבטים רוב הוא ומביאים שנים עשר פרים פר לכל שבט שהם שנים עשר פרים בכל העבירות חוץ מע"ז שמביאין בשגגת הוראתה שנים עשר פרים ושנים עשר שעירים פר ושעיר לכל שבט ואחר שאתה אומר שנים עשר פרים אף שבט לוי בכלל שהרי אפרים ומנשה אינם מנויים אלא כאחד לענין זה ולמדת שאף שבט לוי אקרי קהל כמו שפירשנו בהוריות בסוף פרק ראשון הא כל שהורה בית דין בשבט אחד ושגג כל שבטו על ידו אין הבית דין מביאים פר אלא כל יחיד לעצמו כמו שביארנו שם:

מאחר שביארנו בפרו של כ"ג ביום הכפורים שאע"פ שמשלו הוא בא הואיל ואחיו הכהנים מתכפרים בו חטאת צבור הוא הדבר פשוט שאם המיר בו אין תמורתו תמורה שאין הצבור עושין תמורה ואף לדעת הקורהו חטאת השותפין כך דנין בו שהרי השותפין גם כן אין עושין תמורה ומ"מ אע"פ שאין תמורתם תמורה מוזהרים הם עליה ואחד מן השותפין שהמיר או אחד שהמיר בקרבן צבור ויש לו שיתוף בה לוקה לא אמרו שאין ממירין אלא שאין תמורתם קדושה:

ולטעמיך הא דתניא גרס דאינה משנה. וא"ת ליקשי ליה מחביתי כ"ג דאינם של צבור שבאין משלו ולא שייכי מידי לאחיו הכהנים אלא כאילו של אהרן דחשבינן לקמן בשמעתין קרבן יחיד י"ל דכיון שקריבין עם מנחת צבור קרי ליה קרבן צבור ועוד דאמרינן בהתכלת (דף נא:) דכ"ג שמת ולא מינו אחר תחתיו שמביאין חביתין משל צבור. ה"ר יוסף:

ור"ש אומר ירעו עד שיסתאבו כו'. הקשה ריב"א מ"מ מה תירץ למעלה חטאת צבור היא ולא למיתה אזלא נהי דלאו למיתה אזלא מ"מ רועה היא וקשה להני תנאי^א)צ"ל ולעיל קאמר. דלעיל דקאמרי שמתכפרים בה ותירץ דהא דאמרינן רועה היינו היכא שנתכפרו בה כבר אבל היכא שעומדת עדיין להקרבה שלא נתכפרו בה אחיו הכהנים לאו לרעייה נמי אזלא ורבי אומר כי אין צריך לזה דהא דאמרן לעיל חטאת צבור שמתו בעליה לאו למיתה אזלא היינו לכ"ע אפילו לרבי יהודה דהתם מיירי במתו בעליה וההיא לאו מתה בצבור לשום תנא דאין צבור מתים כדנפקא לן בספ"ק דהוריות (דף ו.) כפר לעמך ישראל אשר פדית ראויה כפרה זו שתכפר על יוצאי מצרים ואפילו לרבי יהודה מייתי לה התם והוי כפר העלם דבר של צבור שמת אחד מן הצבור דקרבה. יש לתמוה למה הזכיר בכל פעם פר העלם דבר של צבור לשון יחיד ושעירי ע"ז מזכיר בלשון רבים ואע"פ שלא היה כי אם אחד ושמא לא ניחא ליה לישנא לאדכורי פר בלשון רבים ולומר פרי העלם דבר של צבור אבל אי הוה אמר פרי ע"ז היה מזכירם בלשון רבים כמו שעירי אבל פרי העלם אינו לשון יפה:

לא תימא שאין חטאת צבור מתה. פי' רב עמרם לא תירץ כן לעיל אלא אימא שאין חטאת שותפין מתה דפרו של אהרן חטאת שותפין הוא:

ומאי נ"מ דלא מייתו כהנים פר בהוראה. דלאו צבור נינהו וקשה לרבי הא נ"מ טובא דאי של צבור הוא אינה מתה דאין מיתה בצבור ונפקא לן בפ"ק דהוריות (דף ו.) מכפר לעמך ישראל ואי של שותפין היא מתה כשמתו בעליה דבצבור דוקא מפקינן מההוא קרא דהכי משמע בספ"ק דהוריות דתניא התם מת אחד מב"ד פטורין אחד מן הצבור חייבין ומוקי לה רב כר"מ ומתקיף לה רב יוסף דנוקמא כר"ש דאמר ב"ד מביאין עם הצבור מת אחד מב"ד פטורין דהוי חטאת השותפין שמת אחד מהן אחד מצבור חייבין דאין חטאת צבור מתה וא"ל אביי שמעינן ליה לר"ש דאמר חטאת שותפין לאו למיתה אזלא דתניא פר ושעיר כו' פירוש וא"כ לר"ש מת אחד מב"ד חייבין אבל לר' יהודה דאמר ימותו יש חילוק דחטאת שותפין מתה ולכך מת אחד מב"ד פטורין אבל גבי צבור אין מיתה בצבור דלר"י נמי אמרינן לעיל האי טעמא וא"כ ע"כ נ"מ טובא לר"י ועוד לר"ש גופיה נמי תימה דמשמע דלדידיה נמי יש חילוק בין חטאת שותפין לשל צבור ונהי דס"ל דחטאת שותפין אינה מתה אלא רועה כשנתכפרו בעליה מ"מ יש חילוק דהיכא דמת אחד מהם ס"ל שפיר שאינה קריבה אבל בצבור אינה נדחית בשביל מיתת האחד אבל בשותפין נדחית דמהיכא תיתי לן דקריבה ועוד תימה מנא ליה לאביי התם דלר"ש נמי מת אחד מבית דין חייבין משום דאית ליה בהך ברייתא דאין חטאת שותפין מתה והלא מ"מ לא [קרבה] ומיהו אומר רבי דהתם [א] איכא למימר דמעיקרא בהוריות סבר טעמא דר"ש משום דאין חילוק בין שותפין לצבור אבל לפי מסקנא דספ"ק דהוריות מצינו למימר דלר"ש נמי מת א' מן השותפין פטורין ומוקמינן לה להך ברייתא דהתם כר"ש כדמוקמא רב יוסף לעיל והשתא קשה דנ"מ טובא בין השותפין לשל צבור ואפילו לר"ש כדפרישנא ומה דוחק כאן התלמודא לאשכוחי נפקותא ונראה לרבי דהכא בשמעתין לא מצי משכח הך נפקותא דודאי גבי חטאת כרת כגון פר הבא על חטאת חלב ודם יש חילוק בין מת אחד מב"ד למת אחד מן (השותפין) הצבור אבל גבי פר חטאת דיוה"כ שאינו בא על [ב] חטא אין מניחין מלהביאה בשביל אותו כ"ג שמת דאית לן למימר דבין לר"י בין לר"ש ראויה היא להקרבה ואינה נדחית כלל בשביל מיתת האחד ואין חילוק בין ציבור לשותפין בזה ואף על גב דבעי לאיתויי ראיה התם לעיל משעיר ראש חדש שבא מתרומת הלשכה שאינו בא על חטא מבורר ואע"ג דאיכא איניש דמיית ומייתינן ליה מדידיה ולא אמרינן דאין מיתתו דוחה אותו התם ודאי יש לחוש כי שמא כל המעות שלו וכי האי גוונא ודאי קפדינן אבל כשאין לו אלא חלק בו לא קפדינן כי הכא בפרו של אהרן ול"נ דלא קשיא ולא מידי דנהי דודאי נ"מ בין צבור לשותפין היינו כגון שני בני אדם או ג' או כגון ב"ד שיכולין למות כולן וכיון שמת אחד מהן נדחה הקרבן אבל פר הבא על כל השבט בהא ודאי לא נ"מ אי מיקרו שותפין או צבור דכי היכי דאין חטאת צבור מתה לפי שאין מיתה בצבור הוא הדין נמי בשבט אחד מהאי טעמא דצבור נינהו כדאמרינן בבבא בתרא (דף קטו:) גמירי דלא כלה שבטא וקרינא בהן שפיר ראויה כפרה זו שתכפר על יוצאי מצרים והא דקאמר אביי בסוף פרק קמא דהוריות (דף ו.) דחטאת השותפין (מתה) שמעינן ליה לרבי שמעון דלא למיתה אזלא ומייתי הברייתא דפר ושעיר של יום הכפורים כו' ודחי ליה רב יוסף כהנים קאמרת שאני כהנים דעם לעצמן הן וחטאת צבור נינהו אבל אביי היה סבור דשותפין נינהו ול"ג התם שעירי ע"ז כי הכא דאי גרס ליה הוה מצינו למימר דלא מייתי ראיה מפר של יום הכפורים דההוא ודאי של צבור מיקרי אלא מייתי ראיה משעירי ע"ז דאית ליה לר"ש דבית דין נמי מייתי והילכך קרי ליה חטאת השותפין ומשום בית דין אבל פר של יום הכפורים חטאת צבור הוא והשתא א"ש דלא תיקשי דמאי שנא דקרי ליה אביי הכא חטאת צבור והא התם קאמר שמעינן ליה לרבי שמעון דאמר חטאת השותפין לא למיתה אזלא כו' וקרי ליה חטאת השותפין דהתם קאי אפר ושעירי ע"ז דמייתי ב"ד והכא קאי אפר יום הכפורים אבל התם אין לגרוס שעירי ע"ז ולומר דפריך מינה מדדחי אמר רב יוסף כהנים קאמרת ומהאי טעמא נראה לי דל"ג ליה הכא דאי גרס ליה היה יכול אביי להקשות (תימה) לו משעירי ע"ז דב"ד מייתי אם לא תאמר דקאמר אהני דמשל צבור מיהו שמעתין אתיא שפיר [ג] דבעי דקאמר הכא מאי נ"מ אי קרינן לפר של יוה"כ חטאת שותפין או חטאת צבור א] דלענין אין מיתה בצבור לא נפקא לן מידי אם דצבור נינהו כדפרי' וכן משמע ההיא דהוריות דכהנים קאמרת כו' זה נראה עיקר וזה הגהת רבי וחזרתי לתרץ ההיא דהכא לבין ההוא דהוריות בע"א דההיא דהוריות נ"ל דאית ליה דמייתי ר"ש טעמא לפר יוה"כ דחטאת השותפין אינה מתה במאי דקי"ל הלכה למשה מסיני דאין חטאת צבור מתה אלמא פשיטא ליה דשותפין לענין דין חטאת כצבור דמי וא"כ כי היכי דאין מיתה בצבור אין מיתה בשותפין ואין לדחות ראיה זו ולומר שזה ודאי יש ללמוד בחטאת שותפין מחטאת צבור דאין חטאת שותפין מתה כי כפרו בעליה כמו שחטאת צבור אינה מתה לפי שהטעם הגורם לחטאת צבור שאינה מתה דהיינו משום דלא משכחת בה ולד חטאת ותמורת חטאת וכולהו בחד מקום גמיר להו גורס כמו כן לחטאת השותפין שלא תמות דבה נמי לא משכחת ולד חטאת ותמורת חטאת אבל אחד מן השותפין [שמת] שלא תזיק לענין חטאת אין ללמוד ממיתת אחד מן הצבור דגבי צבור הוא דגלי קרא ראויה כפרה על יוצאי מצרים ולא גבי שותפין דהא לאו דיחויא היא דהא טעמא לא הוי משום דלא משכחת לה בצבור ושותפין ולד חטאת ותמורה לא תהא חטאתם מתה כי לא נאמר בסיני אלא כך חמש חטאות מתות ביחיד ואין חטאת מתה בצבור אלא רועה ושכחו באיזה נאמרה הלכה למות ובאיזה לרעות כדמוכח בפרק שני דתמורה (דף טז:) ונודע להם על ידי דהוה קים להו שבמקום שנאמרה מיתה יש ה' מיתות ולד חטאת ותמורת חטאת וחטאת שמתו בעליה וכיפרו בעליה ועברה שנתה מתוך כך נתברר להם שביחיד נאמרה מיתה ובצבור רעייה אבל הטעם של רעייה לא תלאו הקב"ה בסיני לא בולד ולא בתמורה שאין בצבור ולא בשותפות דמסתמא כענין שנאמרה בסיני אר"ש בברייתא והוא תלה הטעם כמו שאין חטאת צבור מתה א"כ כך נאמר בסיני חטאת יחיד מתה וחטאת צבור רועה שאם נאמר בסיני חטאת צבור ושותפין רועה כך היה לו לומר לר"ש שאין חטאת צבור ושותפין מתה הואיל ונאמר בסיני שאין חטאת [מתה] אלא במקום שחמשתן יכולין להיות בענין זה כמו כן היה לו לר"ש לשנות אלא ודאי לא נתלה הטעם של רעייה בסיני אלא במה שהיא של צבור ומדמייתי ראיה מחטאת צבור שנאמרה בה רעייה בסיני לחטאת השותפין אלמא חטאת צבור וחטאת שותפין שוות ושמעינן מינה דה"ה כמו שבחטאת צבור אין מיתת אחד לא מעלה ולא מוריד לענין החטאת וגם בחטאת השותפין כמו כן ודחי רב יוסף התם בהוריות דלא מייתי ר"ש ראיה מינה לשותפין אלא כהנים גופייהו שהפר של יוה"כ מכפר עליהם והוו צבור דאיקרו קהל לגבי הפר דאיתקש לקהל לענין כפרת פר יוה"כ ומדמסיק ובעי מאי הוי עלה אי כאביי דאמר דמייתי ר"ש ראיה מצבור לשותפין ונלמוד משם שחטאותיהם שוין גם לענין שאין מועלת בשותפין כמו שאינה מועלת בצבור אי כרב יוסף דאמר דפר יוה"כ חשיב דצבור ולא דשותפין ומסקינן כאביי דבחד מקום גמיר להו אלמא חטאת דב"ד נמי אינה מתה וב"ד ליכא למימר [דחשיבי כצבור] אלא ודאי חטאת שותפין כחטאת צבור ירעה. הכי אתיא שפיר סוגיא דהוריות. וה"נ בשמעתין אתי שפיר להאי פירושא דלא מצי למימר השתא אליבא דר"ש נפקותא בין אי הוי פר יוה"כ חטאת צבור בין אי הוי חטאת שותפין אלא לענין איתויי פר הוראה אבל לענין מיתת אחד מן הבעלים אין חילוק לר"ש בין צבור לשותפין כדמסיק בהוריות כאביי ולא כרב יוסף ומיהו לרבי יהודה הוי מצי למימר נפקותא אי הוה פר יוה"כ חטאת השותפין [מעתה אם] היה מת אחד מן הכהנים אם מת אחר שהופרש הפר ימות הפר ואי הויא חטאת צבור לא מצרכא ביה מידי ויקרב דאין צבור מתים כדנפקא לן מכפר לעמך ישראל אבל מקרבן לא מיפטרי במיתת אחד מהם או מת אחד מב"ד שיהו פטורין מפר העלם דבר ואע"ג דמצי משכח הא נפקותא לרבי יהודה כדפרישית ניחא ליה טפי למינקט נפקותא דהיא אפילו לר"ש ומיהו מספקא לי קצת לרבי יהודה במת אחד מן הכהנים אי ימות הפר כי הדעת נוטה לומר שלא ימות ואתי השתא שפיר טפי דאפי' לרבי יהודה אין למצוא נפקותא אחרת אלא אותה שאומר התלמוד אבל הטעם אינו ידוע לי כי למה לא ימות הפר במיתת אחד מן הכהנים אם הן שותפין כמו שאומר התלמוד בהוריות דשעיר ר"ח לא היה לו ליקרב אם מת אחד מן הצבור אי לאו דגלי קרא דאין צבור מתים ושמא בשביל שהפר קנוי לכ"ג יותר מלשאר הכהנים לפי שמממונו הוא בא לכך לא תפסלנו מיתת אחד מהם אלא מיתת כ"ג לבדו תפסלנו לרבי יהודה. לשון רבי. ושוב כתב מה שכתבתי לעיל שהלכה נאמרה חטאת המתה ביחיד ולא בצבור אינו מיושב שאם כן לא היה להם להסתפק בימי אבלו של משה בולד חטאת ותמורת חטאת ומתו בעליה כי באחת מאותן לא היה ראוי לשנות ביחיד נאמרה ולא בצבור דהא ליתא בצבור כלל וכתב רבי כי שוב פירשה בענין אחר ואותו ענין לא ראיתי אבל כדפרישנא לעיל הוא נכון ונראה:

אימא לפי שאין חטאת השותפין מתה. ואביי קרי להו לכהנים צבור ואף על גב דבפרק קמא דהוריות (דף ו.) קרי להו אביי שותפין הכא קרי להו צבור לבתר דשמעה מרב יוסף דהתם וא"ת והא לקמן פרק שני שעירי (דף סה.) פריך אביי מהא מילתא דפר ושעיר כו' ומשני שאני קרבנות צבור כדרבי טבי כו' הא תינח שעיר פר מאי איכא למימר אלמא לא מחשיב פר קרבן צבור י"ל דאליבא דרבא איירי התם דלא קרי ליה קרבן צבור. מ"ר. א"נ לענין תרומת הלשכה כ"ע מודו דלא הוי של צבור [דמ"מ משלו] בעינן דאשר לו כתיב ולא שייך התם תרומה חדשה:

דלא מייתו כהנים פר בהוראה. פי' שאם תקראהו קרבן צבור יכול לטעות ולקרותו פר צבור שיביאו הכהנים פר בהוראה ומ"מ אפילו מאן דקרי ליה קרבן צבור לא מייתו כהנים פר בהוראה כדאמרינן פ"ק דהוריות (פסחים דף ו.) משום דלאו קהל איקרי הראויין לכפרה נינהו:

איתיבי' ר' יצחק נפחא לר' אמי והוציא את כל הפר שיוציא את כולו פי' משום דכתיב לעיל מניי' ואת עור הפר ואת כל הפר דלא תומר יפשיטנו וינתחנו ויוצא עור בפני עצמו ובשר בפ"ע וראש וכמים ופרש בפ"ע ואקשי לי' מואת פר החטאת ואת שעיר החטאת דיוה"כ דלא כתיב לעיל מיני' וקרי לי' פר ושעיר לאחר שחיטה אלא אמר רב פפא בועד ובשר ופרש כו' והדר בי' מתירוצא דשיוציא את כולו דהא בהני לא שייך האי תירוצא ויש ספרים שכתוב בהן מאי פר שהי' פר מעיקרא וכך פירש גם רבינו ברוך זצוק"ל ואינו נ"ל דא"כ בפר יוה"כ נימא הכי כפר שהיה מעיקרא ואפי' בדמו של פר:

חטאת ציבור היא ולאו למיתה אזלא פי' שהרי אחיו הכהנים מתכפרין ואם הוא מת הכהנים קיימים והילכך אין זו חטאת שמתו בעלי':

ולטעמיך דקתני אמר לו ר' יעקב כו'. פי' ה"נ דיכול לו להוכיח מחביתי כ"ג דליכא למימר דפליג בהו ת"ק ולימא דציבור נינהו:

שאין חטאת ציבור מתה. פי' אלמא חטאת ציבור היא ובין למ"ד ירעו הנ"מ כשנתכפרו באחרת אבל הכא שלא נתכפרו עדיין ה"נ דיוצאין בדמו של פר:

בפרש"י בד"ה חטאת צבור כו' ועל אחיו הכהנים בא ועל כל קהל ישראל כו' עכ"ל ולמאי דמסיק דפר דכה"ג לא הוי חטאת צבור אלא חטאת השותפין הכהנים מתכפרין בפר אבל קהל ישראל אין מתכפרין אלא בשעיר וכן מוכח בברייתא לקמן יכול לא יביא משל ציבור שאין מתכפרין בו אבל יביא משל הכהנים כו' וק"ל:

תוס' בד"ה איתיביה כו' דהאי קרא לאחר זריקה איירי כו' כצ"ל:

בד"ה פר העלם כו' וזה אינו דההיא עולה הוי ואפילו אם יביא כל שבט שעיר בע"ז פר מיהא לא מייתי הלכך נקט פר כו' עכ"ל מתוס' ישנים וק"ל:

גמרא פר ושעיר של יוה"כ שאבדו והפריש אחרים תחתיהן וכן שעירי כו'. כצ"ל ומה שבינתיים מיותר וכן ליתא לקמן ובשבועות:

גמ' שם ר' אלעזר ור"ש אומרים ירעו כו'. כצ"ל אלעזר בל"י וכמו שהגיה הגרי"פ לקמן בסמוך:

רש"י ד"ה שאין חטאת השותפין מתה. דכתיב ואם המר ימיר ל"י כו'. הב"א כתב כאן דלר"ש דיליף דאין שותפין עושין תמורה מדאקשה רחמנא למע"ב א"כ אחים היורשים קודם חלוקה עבדי תמורה. וא"כ מ"ל מיתה בתמורת חטאת היורשים. ושגגה היא. א) כיון דחטאת שמתו בעליה למיתה אזלא מאי ירושה שייך בה וכה"ג כתב הנו"ב בחלק או"ח סי' ט"ו לענין חמץ ע"ש. ב) דחטאות המתות ל"ע תמורה כדאיתא בריש פ"ד דתמורה ורפ"ג דמעילה:

רש"י ד"ה דלא מייתי. לאו איקרו קהל אלא אותן שנטלו נחלה. לפי מאי דמסיק רבא ספ"ק דהוריות דשבט לוי איקרי קהל אף שלא נטל נחלה ע"כ הא דכהנים לא איקרו קהל הוא משום דמיעוט השבט הם:

תד"ה פר. ההג"ה שבגליון בסה"ד היא מהרש"א מת"י. וקשה טובא דהא מבואר להדיא בהוריות דלמ"ד דכל שבט ושבט מביא שעיר ה"ה דמביא כאו"א פר לעולה. ועי' בדבריהם לקמן (סה) בד"ה וכן ובמה שכתבו שמה יתיישב תמיהתם דכאן. ואולי יש להגיה בדבריהם דהכא ע"ד דבריהם דשם. ובהוריות (ג ב) כתבו ישוב אחר ע"ש:

תד"ה פר העלם דבר וכו' וזה אינו דההיא עולה הוי.
דבריהם סתומים וחתומים, ובמהרש"א פי' וז"ל ואפילו אם יביא כל שבט שעיר בע"ז, פר מיהו לא מייתי, הלכך נקט פר וכו' עכ"ל תוס' ישנים.
הנה בתוס' ישנים שלפנינו לא מצאתי מזה כלום, ותמיה בעיני על המהרש"א הא מתני' מפורשת היא בהוריות ובע"ז מביאים שנים עשר פרים ושנים עשר שעירים וצ"ע.
ועיין בס' באר שבע פ"ק דהוריות דפירש לדברי תוס' הנ"ל דאתי למעוטי דמיירי בפר ע"ז ובאמת לא מיירי בעולה רק בחטאת כדקתני מפני שאין חטאת צבור מתה עיי"ש, נראה שהבין דדברי תוס' קאי על מה דמוקי בסוגיא דפר ושעיר של יום הכיפורים בפר העלם דבר, אבל באמת משמע דדברי תוס' המה על ברייתא דא"ל ר' יעקב, דמיירי בדחיית שבת וטומאה, וזהו שייך גם בעולה, ואין מקום לפירושו של הבאר שבע הנ"ל.
ואף אם נדחוק דדברי תוס' קאי על אוקימתא דהש"ס הנ"ל, מ"מ עכ"פ ישאר הקושיא על הברייתא דא"ל ר' יעקב, דבזה אין תירוצא דתוס' מספיק, והבאר שבע הקשה בעצמו כזה דעל הברייתא דפ"ק דהוריות שם לא מספיק תירוצא דהתוס' ולא הערה כלום, דבסוגיא זו בעצמו ג"כ אינו מספיק על הברייתא הנ"ל דאמר ליה ר' יעקב:

תוס' ד"ה פר העלם ודברי הרב מהרש"א בחידושי הלכות ודברי תוספות ישנים כתבתי עליהם בס' הקטן שער יוסף דף כ"ג ודף ס"ג בס"ד:

פר בהוראה וכו' ודברי רש"י ותוס' ישנים עמ"ש בעניותי בס' הקטן שער יוסף דף נ"ו בס"ד ע"ש: