יומא נא ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נא - א

והרי זה אינו, דהא איכא זבחי בכור ומעשר בהמה -

דאף הם חלין על בעל מום קבוע [שהבכור קדושתו מרחם בין תם ובין בעל מום; ובמעשר נאמר: לא יבקר בין טוב לרע, שהמעשר חל אף על הרע] -

ואין יוצאין לחולין ליגזז וליעבד, [שהבכור אין לו פדיון, שנאמר: אך בכור שור לא תפדה; ובמעשר נאמר: לא יגאל].

אלא על כרחך "שם זבח" לא קתני, ואין הנידון בברייתא על כל הזבחים אלא על זבח מסויים, דהיינו פרו או אילו של אהרן.

ומפרשינן: ומאי שנא תמורה, כלומר: ומה הטעם באמת שלגבי זבח דנה הברייתא בזבח מסויים, ואילו לגבי תמורה דנה הברייתא בכל התמורות?!

היינו טעמא: כי שם תמורה אחת היא, כל התמורות שוות לענין הדינים בהם דנה הברייתא [ואף בתמורת החטאת שייך הנידון שנתבאר בברייתא, רק שאין בו נפקא מינה לענין שבת וטומאה, כי אף בחול אינו קרב] -

אבל לענין זבח הרי איכא בכור ואיכא מעשר, שעליהם אין שייך לומר את מה שבאה הברייתא לומר, כי אף הם דינם כתמורה שחלין על בעל מום, ואינם יוצאים לחולין לגמרי.

והדרינן למילתין, ומקשינן: ולרב ששת שדחה ההכרח כי הברייתא מדברת בפרו של אהרן, כיון דאיכא לאוקמיה באילו של אהרן שבו שייך כל המבואר בברייתא:

אדמוקים לה לברייתא דקאמר: חומר "בזבח" דמיירי באילו של אהרן, שהוא דחוק בלשון הברייתא שאמרה "זבח" סתם - לוקמה לברייתא בפסח שקראתו התורה: "זבח" פסח [תוספות], שהרי אף בו שייך כל המבואר בברייתא -

דהרי הוא דוחה את השבת ואת הטומאה, כיון דכתיב "במועדו", וילפינן אפילו בשבת ואפילו בטומאה, ובלבד שיהיו רוב הציבור נצרכין לעשותו בטומאה.

ועושה תמורה, דהרי קרבן יחיד הוא. ^[90] ומשנינן: קסבר רב ששת ^[91] כדעת רבי יהודה: אין שוחטין את הפסח על היחיד בלא שיימנו אחרים עמו על הפסח, ואם כן קרבן שותפין הוא, ולא שייך בו לומר: ועושה תמורה.

וטעמא דרבי יהודה, משום שנאמר: לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך, ודרשינן: "לא תוכל לזבוח את הפסח באחד" אלא בשנים או יותר. ^[92]

ואכתי תמהינן ארב ששת: ונוקמיה לברייתא בפסח שני, שהוא הרי ודאי בא ביחיד?! ^[93] ומשנינן: וכי מי דחי פסח שני את הטומאה?! וכיון שאינו דוחה, לא שייך למיתני: ודוחה את הטומאה. ^[94]

כאן שבה הגמרא לפרש מה שנזכר לעיל נ א: "אמר לו רבי מאיר: והלא פר יום הכפורים וחביתי כהן גדול "ופסח" דקרבן יחיד הוא ודוחה את השבת ואת הטומאה"; ועוד נזכר לעיל: "אמר לו רבי יעקב: והלא פר העלם דבר של ציבור ושעירי עבודת כוכבים "וחגיגה" דקרבן ציבור הוא, ואין דוחין לא את השבת ולא את הטומאה'".

אמר הקשה ליה רב הונא בריה דרב יהושע לרבא:

ותנא הנזכר לעיל [נ א], מאי שנא "פסח" שהיחידים מביאים אותו דקרי ליה קרבן "יחיד" - ומאי שנא "חגיגה" שאף היא היחידים מביאים אותה דקרי לה קרבן "ציבור"?! ^[95]

והרי: אי אם לכן הוא שקורא התנא לחגיגה קרבן ציבור משום דאתי בכנופיא [בהתאספות] של הציבור ברגלים - הרי פסח נמי אתי בכנופיא, ולמה חשוב הוא קרבן יחיד?!

אמר ליה רבא לרב הונא בריה דרב יהושע:

אמנם כן הוא שהפסח חשוב קרבן ציבור כיון דאתי בכנופיא; אבל הרי איכא פסח שני דלא אתי בכנופיא, והוא הרי ודאי אינו קרבן ציבור, ולפסח זה הוא שנתכוין התנא שאמר: "והלא פר וכו' ופסח דקרבן יחיד הוא ודוחה את השבת ואת הטומאה".

אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע לרבא: אם כן שהתנא נתכוין לפסח שני יהא [מילת "יהא" אינה ב"דקדוקי סופרים"] דוחה את השבת ואת הטומאה [בתמיהה]?!

כלומר: וכי אטו דוחה פסח שני את הטומאה, עד שהתנא אומר: "ודוחה את השבת ואת הטומאה"?! הרי אף שהוא דוחה את השבת, את הטומאה אינו דוחה?! ^[96]

[גירסת הר"ח: אמר ליה: ומי דחי טומאה].

אמר ליה רבא לרב הונא בריה דרב יהושע: אין אכן סובר תנא זה כמאן דאמר [רבי יהודה] דחי פסח שני את הטומאה.

דתניא: פסח שני דוחה את השבת, ואינו דוחה את הטומאה; רבי יהודה אומר: אף דוחה את הטומאה.

ומפרשינן: מאי טעמא דתנא קמא?!

אמר לך: והרי מפני טומאה שהיה טמא בזמן הקרבת פסח ראשון, דחיתו לפסח שני, וכי יעשה בטומאה?! ורבי יהודה אמר לך: אמר קרא בפסח שני: ככל חוקת הפסח יעשו אותו, ואפילו בטומאה כמו בפסח ראשון -

ומה שאמרת: מפני טומאה דחיתו ויעשה בטומאה?! התורה החזירה עליו לעשותו בטהרה, אבל אם לא זכה לעשותו בטהרה, הרי שיעשנו בטומאה, [ראה הערה ^[97]].

הערות

^[90] וגם שייך בו "ונוהג ביחיד ובצבור", שהרי שלמים הוא, ויש שלמים גם בציבור בכבשי עצרת; כן נראה לפרש לכאורה, דומה למה שכתב רש"י לעיל נ ב ד"ה אלא לאו דפר, גבי פרו של אהרן. אך מדברי הריטב"א לקמן בהא דמקשינן: נוקמה בפסח שני, שהקשה [וכן בתוספות ישנים ותוספות הרא"ש]: אם כן היכי קתני שנוהג בצבור, הרי אין פסח שני אלא ביחידין; מבואר, שפסח ראשון מיקרי נוהג בציבור, כיון שרוב ישראל מביאים פסחיהם.

^[91] הקשה בשיח יצחק: והא קיימא לן: שוחטין את הפסח על היחיד, ותיקשי לרב ששת: לוקמה בפסח ואליבא דהלכתא?! ותירץ: תלמודא הכי קאמר: היינו טעמא דלא מוקים לה בפסח משום דבפלוגתא לא קמירי, ואפשר דהאי תנא סבר דאין שוחטין את הפסח על היחיד, ומשום הכי ניחא ליה טפי לרב ששת לאוקמה באילו, אבל לעולם דרב ששת סבר כמאן דאמר שוחטין את הפסח על היחיד.

^[92] הקשה הרש"ש: הרי פשוט שרשאי יחיד להקדישו לפסח, אלא שאחרי כן קודם שחיטה צריך שיימנו עליו עוד, ואם כן קודם שהמנהו הרי הוא עדיין יחיד עליו ועושה תמורה?! וסיים: ויש ליישב; וראה חזון איש תמורה סימן לה סקי"ב, ומה שהאריך כאן ב"חונן דעה" עמוד שכט.

^[93] הקשה הריטב"א: היכי משכחת לה "נוהג ביחיד ובציבור", והרי פסח שני אינו בא אלא ביחידין, כלומר: הניחא פסח ראשון, הואיל ורוב ישראל מביאין פסחיהן, הרי זה חשוב "נוהג בציבור", תאמר בפסח שני שאינו אלא ביחיד, שהרי מיעוט ישראל בלבד נדחין לפסח שני. וצריך להוסיף: אפילו היו הנדחים מיעוט ישראל, ובשעת עשיית פסח שני היו רוב ישראל צריכים לעשותו [כגון: שנתגיירו גרים רבים בין פסח ראשון לשני או שהגדילו הקטנים, וראה עוד דוגמא לזה בפסחים פ ב ברש"י בד"ה בראשון], הרי "נמצאו רוב ציבור צריכין לו, ורובא דציבור בשני לא עבדי" [לשון רש"י שם]. וכתב הריטב"א: ותירץ ר"י ז"ל [ראה תוספות ישנים ותוספות הרא"ש]: דאתיא אליבא דרבי נתן דסבר אכילת פסחים לא מעכבא, וכל ישראל יוצאים בפסח אחד [ראה פסחים עח ב], ומשום הכי קרי קרבן ציבור, שדינו כקרבן ציבור שאין אכילה מעכבת בו. וכתב על זה הריטב"א בדיבור שלאחר זה: ולפירוש ר"י ז"ל, בדין הוא דמצינן למידחי דהא דלא כרבי נתן, אלא דאידך פירכא עדיפא לן.

^[94] הקשו בתוספות ישנים ד"ה פסח שני: והרי פלוגתא היא לקמן בעמוד זה, ורבי יהודה סבר: פסח שני דוחה את הטומאה; כלומר: ונימא דרב ששת סבירא ליה כרבי יהודה, וכשם דמשנינן גבי פסח ראשון?! ותירצו: מכל מקום סתם משנה בפרק מי שהיה דלא דחי טומאה; כלומר: ומסתמא רב ששת כסתם משנה סבירא ליה. ורש"י כתב: "איכא למאן דאמר לקמן דלא דחי טומאה", וראה ביאור דבריו ב"שיח יצחק"; וראה עוד מה שכתב הריטב"א.

^[95] מהגמרא משמע, כי חד תנא הוא שאמר את שניהם; וכבר נזכר בהערות לעיל בדף נ א, כי אכן כן הוא בתוספתא שהכל מדברי רבי יעקב; אך לפי גירסתנו בגמרא, שהאחד משמו של רבי מאיר, והשני משמו של רבי יעקב, צריך ביאור קושית הגמרא. וכתב ב"שיח יצחק" [בגמרא ד"ה א"ל]: דרב הונא ודאי ידע את התוספתא, ולהכי פריך בפשיטות כאילו חד תנא אמר לכולהו, וראה עוד שם.

^[96] כן יש לפרש את הגירסא שבגמרות שלנו; וראה בריטב"א הנדמ"ח לעיל בקושית הגמרא: מי דחי טומאה, שהוא גורס: מי דחי שבת וטומאה, וכתב: "פירוש, וקושיין מטומאה", ולפי זה יש לפרש כן גם בקושיית הגמרא כאן. ובהגהות יעב"ץ פירש פירוש מחודש בגמרא: דברי הגמרא כאן חוזרים למה שהקשתה הגמרא לעיל: ונוקמיה בפסח שני, ומשני "מי דחי טומאה". וקשיא ליה כאן: אם כן ידחה והאמרת "מי דחי", ואי הכי ליכא לפרושי דקרי לפסח שני קרבן יחיד מדפשיטא ליה דדחי; ומשני ליה: אין הכי נמי דדחי, ורבי מאיר נמי סבירא ליה כוותיה דרבי יהודה, ולא כהתנא קמא דפליג. ואין נראה כן מדברי הראשונים.

^[97] כתבו התוספות בביאור מחלוקתם, דבין רבי יהודה ובין רבנן גמרי מ"ככל חוקת הפסח", ובהא סברא פליגי: תנא קמא סבר: ככל חוקת, מה פסח ראשון אין דוחה את הטומאה אלא ברוב ציבור, אבל במיעוט ציבור נדחה מפני הטומאה, אף פסח שני. רבי יהודה סבר: מה פסח ראשון אינו בטל לגמרי, אף פסח שני אינו בטל לגמרי. וצריך להוסיף כפי שנתבאר לעיל בהערה 93, דפסח שני לעולם לא משכחת לה שיעשוהו רוב ציבור; שאם לא כן, למה סבירא ליה לתנא קמא שפסח שני אינו דוחה את הטומאה, והרי ברוב ציבור אף בפסח שני הוא נדחה, לפי מה שכתבו התוספות דכל הטעם שאינו נדחה הוא משום דאף בפסח ראשון אינו דוחה אלא במיעוט ציבור.

בכור ומעשר שחלין קדושתן גם על בעל מום קבוע, ואין יוצאין לחולין ליגזז וליעבד. אלא על כרחך שם זבח לא קתני [שנה] וכשהוא אומר זבח, כוונתו לזבח מסויים אחד.

ושואלים: ומאי שנא [ובמה שונה]? כלומר: מדוע בדבר אחד מתכוון התנא לקרבן מיוחד ובדבר שני הריהו מדבר על מושג כללי? תמורה — שם תמורה אחת היא שמושג התמורה אחד הוא, ואין הבדל איפוא בין תמורה לתמורה. ואילו בזבח איכא [יש] בכור ואיכא [ויש] מעשר, שדיניהם שונים משאר זבחים, ולכן אין לקבוע בהם כלל אחד ולכן ודאי היתה הכוונה לזבח מסויים.

א בהמשך למשא והמתן הקודם שואלים: ולדעת רב ששת, שמפרש שזבח זה אינו פר כהן גדול אלא הכוונה לאילו של אהרן, אדמוקים לה [עד שהוא מעמיד, מפרש, את הברייתא הזו] באילו של אהרן, לוקמה [שיעמיד, שיסביר] שמדובר כאן בקרבן הפסח, שדוחה את השבת ואת הטומאה ועושה תמורה, שקרבן יחיד הוא לכל הדיעות? ומשיבים: קסבר [סבר] רב ששת אין שוחטין הפסח על היחיד, אלא נשחט רק בחבורה, ולכן קרבן הפסח לעולם אינו קרבן יחיד, אלא לפחות קרבן השותפין, ולכן אינו עושה תמורה.

ושואלים: ונוקמיה [ושנעמיד אותו] בפסח שני, שנשחט על ידי יחיד! ומשיבים; מי דחי [האם פסח שני דוחה] את הטומאה? וכיון שכך, אי אפשר לפרש שמדובר בקרבן זה.

אמר ליה [לו] רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע לרבא: ותנא זה שהבאנו אותו קודם, מאי שנא [במה שונה] קרבן הפסח דקרי ליה [שהוא קורא לו] קרבן יחיד, ומאי שנא [ובמה שונה] קרבן חגיגה הבאה עם הפסח דקרי [שהוא קורא] לה קרבן ציבור? אי [אם] משום דאתי בכנופיא [שהיא באה בחבורה], שכל העם מביאין אותה — קרבן פסח נמי אתי בכנופיא [בא גם כן בחבורה] ולא כקרבנו של יחיד לעצמו? ענה לו: איכא [יש] פסח שני שלא אתי בכנופיא [בא בחבורה] ולכן לא ראה את הפסח כדוגמה.

אמר ליה [לו]: אם כן שדינו כקרבן ציבור יהא פסח שני דוחה את השבת ואת הטומאה! אמר ליה [לו]: אין [כן], אפשר לומר; כמאן דאמר דחי [כשיטת מי שאומר שדוחה], דתניא [שכן שנינו בברייתא]: פסח שני דוחה את השבת, אבל אינו דוחה את הטומאה. ר' יהודה אומר: אף דוחה את הטומאה. ומסבירים: מאי טעמא דתנא קמא [מה טעמו של התנא הראשון] — אמר (יכול היה לומר) לך הלא כל עניינו של המקריב פסח שני שהרי אדם זה הבא להקריב פסח שני מפני טומאה דחיתו שהרי בגלל הטומאה לא יכול היה להקריב פסח ראשון ועכשיו יעשה בטומאה?!

ור' יהודה אמר לך (יכול היה לומר לך), משום כך אמר קרא [הכתוב] בפסח שני: "ככל חקת הפסח יעשו אתו" (במדבר ט, יב), משמע: ככל חוקת הפסח ואפילו שיבוא בטומאה כפסח ראשון. ולגבי הטענה של התנא הראשון אפשר לענות: התורה החזירה עליו כלומר חיפשה הזדמנות לאותו אדם שנטמא בפסח ראשון לעשותו בטהרה, לא זכה לעשותו בטהרה — יעשנו על כל פנים, ואפילו בטומאה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

e.g., a firstborn or an animal tithe, the sanctity of which takes effect even on a permanently blemished animal, and this offering cannot vacate its sanctified status and assume non-sacred status for its wool to be sheared and to be worked. Rather, you must say that the baraita is not teaching a general category of sacrifices, but when it states: Offering, it is referring to a particular one.

The Gemara asks: And what is different about the two statements, i.e., why does the tanna deal with a specific case in one area, but a general category in the other? The Gemara explains: Substitution is one category, as there is no difference between one case of substitution and another. By contrast, with regard to sacrifices, there is a firstborn and there is the animal tithe, whose halakhot differ from other offerings, and therefore one cannot establish a single general principle. Consequently, the tanna certainly is referring to a specific offering.

The Gemara continues the previous discussion: And according to the opinion of Rav Sheshet, who explains that the offering in question is not the bull of the High Priest but his ram, rather than establishing and interpreting this baraita as referring to the ram of Aaron, let him establish that it deals with the Paschal offering, which overrides Shabbat and ritual impurity and one can perform substitution for it, as according to all opinions, it is the offering of an individual. The Gemara answers: Rav Sheshet maintains that one may not slaughter the Paschal lamb on behalf of an individual, but only for a group. This means that it is not an offering of an individual but, at the very least, that of partners. For this reason, one cannot perform substitution for a Paschal lamb.

The Gemara asks: And let Rav Sheshet establish the baraita as referring to the second Pesaḥ, which is slaughtered by an individual. The Gemara answers: Does the second Pesaḥ override ritual impurity? Since this offering does not override ritual impurity, it cannot be the offering referred to in the baraita.

§ Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said to Rava: And according to the tanna of the aforementioned baraita, concerning the dispute between Rabbi Meir and Rabbi Ya’akov, what is different with regard to the Paschal offering, that he calls it the offering of an individual? And what is different with regard to the Festival peace-offering, which is eaten with the Paschal offering, that he calls it a communal offering? If this distinction is because the Festival peace-offering is brought by a multitude, i.e., the entire nation brings it, the Paschal offering is also brought by a multitude, not as an individual offering. Rava replied: There is the second Pesaḥ, which is not brought by a multitude, and therefore the tanna does not call the Paschal offering a communal offering.

He said to him: If so, that the second Pesaḥ is a communal offering, it should override Shabbat and ritual impurity. He said to him: Yes, as the opinion of this tanna is in accordance with the one who said that the second Pesaḥ overrides ritual impurity. As it was taught in a baraita: The second Pesaḥ overrides Shabbat, but it does not override ritual impurity. Rabbi Yehuda says: It even overrides ritual impurity. The Gemara asks: What is the reason of the first tanna? The first tanna could have said to you that one brings a second Pesaḥ solely because ritual impurity overrode his obligation to sacrifice the first Pesaḥ, i.e., he did not sacrifice the first Pesaḥ because he was impure at that time. And should he now perform the second Pesaḥ in a state of ritual impurity?

And Rabbi Yehuda could have said to you that, with regard to the second Pesaḥ, the verse states: “According to all the statute of the Paschal offering they shall keep it” (Numbers 9:12), which indicates that it should even be brought in a state of ritual impurity, unlike the first Pesaḥ. As for the claim of the first tanna, that the whole reason for the second Pesaḥ is due to ritual impurity, Rabbi Yehuda could respond: The Torah sought an opportunity for one who was impure at the time of the first Pesaḥ to perform it in a state of ritual purity; if he did not merit to perform it in purity, he should nevertheless perform it even in a state of ritual impurity.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כדתנן תמורת עולה וולדותיה הרי הן כעולה טעונה הפשט וניתוח אינה דוחה לא שבת ולא טומאה דלא קביע לה זמנא. אבל הפר של כה"ג ביוה"כ חטאת היא ותמורת חטאת למיתה אזלא דתנן בתמורה בתחלת פרק ד' וולד חטאת ותמורת חטאת וחטאת שמתו בעליה כולן ימותו וכיון דלמיתה אזלו [למאי] הוצרך לומר שאינ' דוחה לא שבת ולא טומאה.

ופרקינן מאי תמורה שם תמורה. פי' לעולם פר כ"ג הוא והאי דאמרת תמורתו למיתה אזלא ודאי הכי הוא אלא האי דקתני משא"כ בתמורה לאו אהאי דא' ועושה תמורה קאי אלא אתמורה דעלמא דחיילא עלייהו תמורה עלה תני אינה דוחה את השבת ולא את הטומאה. ואקשינן אי הכי האי דקתני [זבח] נוקמה שם זבח ולא פר כ"ג וא"ל לא יכלת למימר שם זבח קתני דקתני סיפא דהא מתניתא חומר בתמורה שהתמורה חלה על בעל מום קבוע ואין יוצא לחולין ליגזז וליעבד מה שאין כן בזבח. ואי ס"ד שם זבח הא איכא בכור ומעשר דחלין על בעל מום קבוע ואין יוצאין לחולין ליגזז וליעבד אלא שם זבח לא קתני.

ומ"ש. ושנינן כל שם תמורה אחת היא. אבל זבח האיכא זבח והאיכא בכור. והאיכא שלמים והאיכא מעשר. ואקשינן ולרב ששת אדמוקים לה באילו של אהרן נוקמה בפסח כו' ושנינן פסח אינו קרבן יחיד דקתני אין שוחטין את הפסח על היחיד ופסח שני נמי לא דחי טומאה דתניא הראשון דוחה טומאה השני אינו דוחה טומאה ואקשינן לר' יעקב מ"ש פסח דקרי ליה קרבן יחיד. וחגיגה קרי ליה קרבן צבור. אי משום דאתי בכנופיא כלומר בבוא כל ישראל לחוג. פסח נמי בכנופיא אתי דהא כל ישראל חייבין לעשות הפסח. ודחי האי פסח דקתני ר' יעקב פסח שני הוא דליתיה בצבור. ומי דחי טומאה סבר לה כר' יהודה דתניא השני דוחה שבת ולא את הטומאה דהאי מפני טומאה דחיתו יחזור ויעשנו בטומאה.

יש גורסין הא איכא בכור ומעשר ושלמים ורש״י ז״ל לא גריס שלמים דקרבן שלמים אין חל על בעל מום ליאסר בפדיונו בגיזה ועבודה דגבי בכור הוא דכתיב לא תפדה וגבי מעשר בהמה כתיב לא יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו וכתיב לא יגאל. וי״ל דנקט שלמים לענין שאינו דוחה את השבת דקתני רישא שהזבח דוחה.

שם תמורה אחת. פי׳ שכל הדברים האמורין במשנה זו שנוהגין בתמורה או שאין נוהגין בה שוין הם בכל תמורה שבעולם משא״כ בזבח דאיכא בכור ומעשר שחלין על בעל מום ואינן יוצאין לחולין לגגזו (צ״ל לגזוז) ולעבוד.

ונוקמה בפסח שני הקשה ה״ר אלחנן דא״כ היכי קתני שנוהג בצבור שהרי אין פסח שני אלא ביחידים דצבור אינן נדחין ותירץ ר״י ז״ל דאתיא אליבא דר׳ נתן דסבר דאכילה אינה מעכבא וכל ישראל יוצאי׳ בפסח אחד ומש״ה קרי קרבן צבור שדינו כק״צ שאין אכילה מעכבת בו.

פסח שני מי דחי (שבת) וטומאה. פי׳ וקושיין מטומאה אליבא דרבנן דאמרי לקמן שאינו דוחה את הטומאה דלא ניחא לן לאוקומה כרבי יהודה דאמר דוחה את הטומאה כיון דיחידאה היא ואע״ג דברייתא דלעיל אוקי׳ בסמוך כר״י התם ליכא תירוצא אחרינא אבל הכא טפי עדיף לאוקומה בפרו או באילו וכדרבנן מלאוקומה בפסח וכר״י. ולפי׳ ר״י ז״ל בדין הוא דמצינן למידחי דהא דלא כר׳ נתן אלא דאידך פירכא עדיפא לן.

ונוקמה בפסח. הקשה ה"ר^א)צ"ל אלחנן בפסח. אלעזר דבפסח היכי מיתוקמא הא קתני נוהג בצבור כביחיד ואי בעי למימר כמו שנוהג ביחיד בפסח שני כן נוהג בצבור בראשון אדרבה הראשון עיקר ואומר רבי דלר' נתן דאמר בפסחים (דף עח:) כל ישראל יוצאין בפסח אחד אתי שפיר דאכילה לא מעכבא והכי קאמר ונוהג בצבור ואף על גב שאין כולם אוכלין כביחיד והוי מצי לשנויי דלית ליה דרבי נתן וכמה משניות יש בפסחים דלית להו דר' נתן:

(פסח שני) מי דחי טומאה. ואע"ג דר"י קאמר בסמוך ודוחה את הטומאה מ"מ סתם משנה בפרק מי שהיה (פסחים דף צה.) דלא דחי טומאה. מ"ר:

בד"ה נוקמה כו' לוקמה בפסח ראשון ונימא דה"ק חומר כו' עכ"ל כצ"ל ר"ל בפסח ראשון שנעשה מותר הפסח כמו שכתבו בסמוך וק"ל:

בד"ה דוחה השבת כו' אבל האי קרא כתיב כי קרבן ה' לא כו' שכתובים בפסח ראשון גופיה גמרינן מיניה נמי מידי כו' מדרבי ישמעאל דאית ליה הימנו ודבר כו' אבל יש פירוש בפסחים שמוגה כו' אלא כצ"ל:

גמרא קסבר א"ש הפסח עה"י. ק"ל דז"פ דרשאי יחיד להקדישו לפסח אלא שאחר כך קודם שחיטה צריך להמנות עליו עוד אחד. וא"כ קודם שהמנהו הרי הוא עדיין יחיד עליו ועושה תמורה וי"ל:

תד"ה דוחה. אבל יש פירוש בפסחים שמוגה בהם כו'. כצ"ל:

בסה"ד (ע"ב) נפקא לו מככל חוקת כו' דאי מככל כו'. כצ"ל:

תד"ה דוחה ואת"ל למה לי גזירה שוה [במועדו במועדו דפסח שני דוחה את השבת, הא אתיא מככל חוקת הפסח], וי"ל דס"ל דממעיט מכעין הפרט.
קשה לי, למה להו לדחוק דה"א דממעט כעין הפרט דדחוק טובא, דהא כיון דחזינן דר' נתן [דדריש במועדו על פסח ראשון] יליף לה מככל חוקת הפסח, ומוכח אליביה דלא ס"ל הך סברא דממעטין כעין הפרט, א"כ מי הכריח לסתמא דהש"ס לומר לרבנן דר' יהודה דממעט מכעין הפרט, יותר היה להו לתרץ ברווחא דסוגיא דהכא בעי לאסוקי אף למ"ד דהימנו ודבר אחר מקרי היקש, וליכא למילף מככל חוקות הפסח, דהא פסח גופי' למד בגזירה שוה מתמיד, ואינו חוזר ומלמד בהיקש, מש"ה אמר דיליף מבמועדו, והיינו לילף פסח שני מתמיד, ור' נתן באמת ס"ל דדבר הלמד בגז"ש חוזר ומלמד בהיקש, ודוחק לומר דהשתא פסיקא להו לקושטא דמלתא למה דתירצו מקודם דככל חוקת הפסח עדיף מהיקשא ולעשות מזה קושיא:

בכור. קדושתו מרחם בין תם בין בעל מום ואין לו שום פדיון דכתיב ביה (במדבר יח) אך בכור שור לא תפדה ובמעשר בהמה נמי כתיב (ויקרא כז) לא יבקר בין טוב לרע אלמא חל על בעל מום ופדיון אין לו דכתיב (שם) לא יגאל: אלא שם זבח לא קתני. אלא בחד זבחא נקט למילתיה וקאמר חומר בו מה שאין בשם תמורה וחומר בשם תמורה שאין באותו זבח שאנו עסוקין כאן: מאי שנא. דלינקוט תנא מילתיה בתרי גווני: שם תמורה אחת היא. כל התמורות שוות בכל הנך דקתני הכא בציבור ובדחיית שבת ובעשיית תמורה ובגיזה ובעבודה אבל זבח לא מצי למיתני שם דהא קתני גיזה ועבודה דלא מצי למימר מה שאין כן בשם זבח דהא איכא בכור ומעשר: קסבר אין שוחטין פסח על היחיד. כר' יהודה דאמר הכי במסכת פסחים (דף צא.) ויליף לה מלא תוכל לזבוח את הפסח באחד וכיון דאינו בא בלא שותפות אין עושה תמורה: מי דחי טומאה. איכא למאן דאמר לקמן בשמעתין דלא דחי: ותנא מאי שנא חגיגה וכו'. ההוא תנא דתמורה דגבי רבי מאיר ורבי יעקב דאייתי לעיל: בכנופיא. ברגלים:

נוקמה בפסח. נראה משום דחטאת ואילו של אהרן לא הוה ליה למיתנינהו בלשון זבח סתמא דלא אשכחן דאיקרי זבח אבל פסח כתיב זבח פסח הוא תימה לי לוקמה בפסח ראשון ונימא דהכי קאמר חומר בזבח שיש זבח אחד דשייך ביה כל הני מילי דקא חשיב דנהיג ביחיד כבציבור ודוחה שבת וטומאה ועושה תמורה אם לא קרב בזמנו דהוה ליה מותר פסח וממירין בו אפילו למאן דאמר דאין שוחטין הפסח על היחיד אם משכו בעליו את ידיהם ולא נשאר עליו אלא אחד עושה תמורה כדאמרי' בפרק מי שהיה טמא (פסחים דף צו:) דפסח בשאר ימות השנה עושה תמורה מה שאין כן בשום תמורה חומר בתמורה שכן חלה על בעל מום קבוע ואינו יוצא לחולין ליגזז וליעבד מה שאין כן בזבח פסח שאמרנו וי''ל דמותר פסח נמי חל על בעל מום קבוע דאם הפריש פסח והומם ועבר עליו הפסח הוי מותר פסח ואין יוצא לחולין ליגזז וליעבד כיון דקדם הקדישו דפסח למומו: דוחה השבת ואין דוחה הטומאה. נ''ל דבין רבי יהודה ובין רבנן גמרי מככל חקת הפסח ובהא סברא פליגי דתנא קמא סבר ככל חקת פסח ראשון אין דוחה טומאה אלא ברוב ציבור אבל במיעוט ציבור נדחה מפני הטומאה אף פסח שני ורבי יהודה סבר ה''ק מה פסח ראשון אין בטל לגמרי אף וכו' אבל מבמועדו במועדו בגזירה שוה לא גמרינן חדא דלמה לי ג''ש הא אתיא שפיר מככל חקת הפסח ועוד אי מגזירה שוה מאי טעמא דתנא קמא דלא דחי טומאה ניגמר מגזירה שוה דדחי שבת וטומאה וליכא למימר דאדרבה גמרינן מפסח ראשון מה פסח ראשון לא דחי טומאה ביחידים אף פסח שני דאם כן מנלן דפסח דחי שבת אפילו כשהוא בא ביחיד כגון שרוב ציבור זבין ומיעוטן עושין את הראשון בשבת מנלן הא מתמיד ליכא למיגמר אלא כשכל ישראל עושין פסח דומיא דתמיד דהוי קרבן של כל ישראל ונימא דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה להלן כל ישראל אף כאן כל ישראל דווקא אלא על כרחך כיון דגמרינן בג''ש הכי גמרינן מה להלן במועדו אפילו בשבת ואינו בטל בשביל שהוא שבת אף בפסח לא יתבטל בשבת ואם היו כל ישראל זבין או בדרך רחוקה חוץ מאדם אחד או שנים וחל ע''פ בשבת אי אמרת לא דחי שבת ביחיד הרי הוא בטל לגמרי הכי נמי נימא גבי פסח שני שלא יתבטל מפני הטומאה כמו פסח ראשון שאין בטל לגמרי בשביל טומאת מת וליכא למימר דת''ק סבירא ליה דבמועדו קאי אפסח ראשון כרבי נתן בפרק מי שהיה טמא (פסחים דף צג.) וא''כ בפסח שני לא כתב במועדו וגמר מככל חקת הפסח אבל ר' יהודה גמר שפיר מבמועדו דסבר דאפסח שני קאי דהא בשמעתא קאמר ורבי יהודה אמר לך אמר קרא ככל חקת אלמא מככל חקת נפקי ליה נמי לר' יהודה על כן נראה לי דכי קרבן ה' לא הקריב במועדו (במדבר ט) לא מיסתבר כלל לדרוש אותו לגזירה שוה אליבא דשום תנא דלא דמי לאינך שנכתבו בלשון צווי תשמרו להקריב לי במועדו (שם כח) ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו (שם ט) אלה תעשו לה' במועדיכם (שם כט) וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל (ויקרא כג) לעשות המועדות אבל האי קרא כתב כי קרבן ה' לא הקריב במועדו אבל מככל חקת הפסח גמרינן שפיר ובסברא פליגי כדפי' וא''ת והא פסח ראשון לא נפקא לן דדחי שבת אלא מגזירה שוה מתמיד והיכי גמר פסח שני מיניה בהיקישא הניחא למאן דאמר דבר הלמד בגזירה שוה חוזר ומלמד בהיקש אלא למאן דאמר אינו חוזר ומלמד מאי איכא למימר ויש לומר דסבירא ליה הימנו ודבר אחר לא הוי היקש כיון דמככל חקת הפסח גמרינן דברים שכתובים בפסח ראשון גופיה גמרינן מיניה נמי מידי דגמרינן בה בגזירה שוה אבל קשה למאן דאמר בס''פ איזהו מקומן (זבחים דף נז.) הימנו ודבר אחר הוי היקש וליכא למימר דאיהו סבירא ליה דדבר הלמד בגזירה שוה חוזר ומלמד בהיקש דא''כ מאי טעמא פליגי בה אמוראי בפ' איזהו מקומן (שם דף נ.) תיפשוט דחוזר ומלמד בהיקש מדר' ישמעאל דאית ליה הימנו ודבר אחר הוי היקש וצריכין אנו לומר לדידיה דדבר הלמד בגזירה שוה חוזר ומלמד בהיקש ודוחק הוא לומר דלר' ישמעאל פסח שני אינו דוחה לא שבת ולא טומאה דא''כ הוו להו שלש מחלוקות בדבר וי''ל כיון דכתיב ככל חקת הפסח יעשו אותו צריכים אנו ללמוד כמו כן ממנו דבר שלמדנו בו בגזירה שוה שאם לא כן אינך מקיים ככל חקת הפסח וכי האי גוונא משני לקמן בפירקא (דף נז.) חוץ מבפנים בחד זימנא גמר כלומר כיון דכתיב וכן יעשה לאהל מועד צריך לעשות באהל מועד בפר כל מה שעשה לפני ולפנים וכן בשעיר ואפילו דבר שלמדו בהיקש דאם לא כן לא קרינן ביה וכן יעשה אבל יש פירוש בפסחים שמוגה בהם דבמועדו גמרי בגזירה שוה וכן נמצא בספרי כי קרבן ה' לא הקריב במועדו בא הכתוב ולימד על פסח שני שדוחה את השבת או ידחה את הטומאה אמרת כל עצמו אינו בא אלא בשביל הטומאה וסתמא כרבנן וצריך אני ליישב מהא שהקשיתי לעיל דודאי פסח גמר שפיר מתמיד דאפילו יחיד עביד בשבת דהא תמיד כל שעה יבא בשבת אף פסח כל שעה יבא בשבת ואפילו יחיד ואע''ג דתמיד לא אתו ביחיד בשבת היינו משום דלא משכחת ליה ביחיד כלל אבל פסח שהוא בא ביחיד יש לך ללמוד הימנו דניתי בשבת בין ביחיד בין בציבור אבל בטומאה כיון דפסח ראשון גופיה זימנין דלא דחי טומאה כגון במיעוט ציבור דעבדי בטהרה ולא עבדי בטומאה הכי נמי פסח שני וא''ת למה לי גזירה שוה הא אתיא מככל חקת הפסח יש לומר דסבירא ליה דמימעיט מכעין הפרט דמצות ומרורים מה הפרט מפורש מצות עשה דלא דחי לא תעשה שיש בו כרת אף כל למעוטי שלא ידחה שבת שהוא לא תעשה שיש בו כרת מיהו לר' נתן דאמר במועדו אפסח ראשון קאי צריך לומר דפסח שני דדחי שבת נפקא ליה מככל חקת הפסח כרבי יהודה דשמעתין דנפקא ליה נמי מהתם ואפשר דרבנן דרבי יהודה נמי סבירא להו הכי כרבי נתן ולא כתב במועדו אפסח שני ונפקא להו מככל חקת או סבירא להו כר' חנניא בן עקביא ורבי דדרשי במועדו בפסח שני ונפקא להו מבמועדו כדאיתא בסיפרי מיהו קשה לי דבספרי קאמר מעיקרא כי קרבן ה' לא הקריב במועדו על פסח ראשון ענוש כרת אתה אומר על פסח ראשון או אינו אלא על פסח שני אמרת איזהו מועדו זה ראשון ובתר הכי קאמר דבמועדו בפסח שני כתב ושמא היינו דקאמר דבר אחר בא הכתוב ולימד על פסח שני שדוחה השבת ודרשא קמייתא למאן דאמר דאפסח ראשון קאי ודבר אחר דקאמר למאן דאמר דאפסח שני קאי מיהו קשה דא''כ הוה ליה למימר בא הכתוב ולימד על פסח שני לענין כרת דאיירי ביה מעיקרא מאי טעמא שבקיה לכרת ונקט מילתא אחריתי כיון דלמאן דאמר דאשני קא איירי והא אינהו פליגי לענין כרת בפרק מי שהיה טמא (פסחים דף צג.) ועוד איני סבור שיש כי האי גוונא בשום מקום בברייתא אחת שדורש שתי דרשות בסתם

דף נא - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד