יומא נב ע"ב

דף נב - ב

ואלו הן:

א. "שאת", דכתיב: ויאמר ד' אל קין וגו' הלוא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ. ואינו מוכרע -

אם: "הלוא אם תיטיב" מעשיך, הרי שאז "שאת" לשון סליחה -

"ואם לא תיטיב לפתח - קברך - חטאת רובץ".

או: "הלוא אם תיטיב" מעשיך הרי טוב - אבל "שאת - לשון נשיאות עוון - ואם לא תיטיב", כלומר: אם לא תיטיב דרכיך הרי שתשא עוונך. ^[117]

ב. משוקדים, דכתיב: ובמנורה ארבעה גביעים משוקדים כפתוריה ופרחיה; ואינו מוכרע -

אם: "ובמנורה" היו "ארבעה גביעים" שהיו "משוקדים" [מצויירים] -

ועוד היו בה "כפתוריה ופרחיה".

או: "ובמנורה" - היו - ארבעה גביעים"

והיו "משוקדים כפתוריה ופרחיה". ^[118]

ג. "מחר", דכתיב: ויאמר משה אל יהושע צא הלחם בעמלק מחר אנכי נצב על ראש הגבעה; ואינו מוכרע -

אם: "צא הלחם בעמלק מחר" - והרי "אנכי נצב על ראש הגבעה" היום כדי להתפלל קודם המלחמה. ^[119]

או: "צא הלחם בעמלק" מיד -

ו"מחר אנכי נצב" להתפלל, אבל היום אי אתה צריך לתפלתי.

ד. "ארור", דכתיב: שמעון ולוי אחים, בסודם אל תבוא נפשי, כי באפם הרגו איש וברצונם עיקרו שור ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל; ואין לו הכרע -

אם: "בסודם אל תבוא נפשי", זאת תהיה להם "כי באפם הרגו איש וברצונם עיקרו שור" של שכם שהוא "ארור" מבני כנען הארורים -

ובגלל "אפם כי עז ועברתם כי קשתה", תהיה להם: "אחלקם ביעקב".

או: "וברצונם עיקרו שור" -

ולכן: "ארור אפם".

ה. "וקם", דכתיב: ויאמר ד' אל משה הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ; ואינו מוכרע - אם: "הנך שוכב עם אבותיך - הנה אתה מת שוכב - וקם" והנה אתה קם [רש"י סנהדרין], ומכאן רמז לתחית המתים מן התורה.

או: "הנך שוכב עם אבותיך" -

ולאחר שתשכב "וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ".

הרי למדנו: כי לדעת איסי בן יהודה אין לך אלא חמשה מקראות שאין להם הכרע -

והרי תניא: הוא "יוסף איש הוצל", הוא יוסף הבבלי, הוא "איסי בן יהודה", הוא איסי בן גור אריה, הוא איסי בן גמליאל, הוא איסי בן מהללאל; ומה שמו: איסי בן עקיבא [בפסחים קיג ב: עקביה] שמו -

נמצא, כי לדעת יוסף איש הוצל, חמשה מקראות בלבד אין להם הכרע, ואילו כל השאר יש להם הכרע, והאיך נסתפק הוא עצמו בהכרעת מילת "מפנימה"?!

ומשנינן: בדאורייתא ליכא אלא חמש מקראות, אבל בדנביאי - איכא.

ואכתי תמהינן: ובדאורייתא ליכא מקראות שאין להם הכרע לבד מחמשת מקראות הללו?! והא איכא הא דבעי רב חסדא: כתיב: ויכתוב משה את כל דברי ה' וישכם בבוקר - בחמשה בסיון קודם מתן תורה - ויבן מזבח. וישלח את נערי בני ישראל [הבכורות] ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים.

ומיבעי ליה לרב חסדא:

האם: "פרים" אינו שייך אלא לסיפא דקרא, והכי קאמר: וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות מן הכבשים, ויזבחו זבחים שלמים [לה'] מן הפרים.

או דילמא: "פרים" על כל הפסוק הוא עולה, ואידי [העולות] ואידי [השלמים] שניהם מן הפרים היו. ^[120]

ומשנינן: לרב חסדא לחודיה הוא דמספקא ליה, אבל לאיסי בן יהודה פשיטא ליה מה היא הכרעת הפסוק, [ומיהו אנו אין יודעים מה היא הכרעתו].

מתניתין:

פתחיהן של שתי הפרוכות שהיו בין הקודש וקודש הקדשים [לדעת חכמים כמבואר לעיל במשנה], לא היו מכוונים זה כנגד זה, שאילו כן היו העומדים בהיכל יכולים לראות לפני ולפנים.

ולא רצו חכמים שתהינה הפרוכות סגורות, ויהא הכהן הגדול מגביהן בשעה שנכנס, שהרי אין ידיו פנויות כדי להגביהן [מאירי]; ולפיכך -

הפרוכת החיצונה היתה ביום הכפורים ^[121] פרופה [מחוברת לעצמה] מן הדרום, כלומר: כפולה היתה בצד דרום כלפי חוץ לכוון ההיכל, ונאחזת בפרוכת בצידה החיצוני בקרס של זהב ["קרסי זהב" מתורגם: "פורפין דדהב"] כדי להיות פתוחה ועומדת ^[122] [נתבאר על פי רש"י שבת סה א ד"ה פורפת, ורש"י כאן כהבנת הרש"ש, וראה תויו"ט] -

והפרוכת הפנימית היתה פרופה מן הצפון.

והכהן הגדול היה נכנס - כשגחלים וקטורת בידיו - בפיתחה הדרומי של הפרוכת החיצונה, ומהלך ביניהן באמה שבין הפרוכות, ודוחק באצילי ידיו את הפרוכות שלא יישרפו [ירושלמי], עד שמגיע לצפון הבית, לפיתחו של קודש הקדשים. ^[123]

מידת בית קדשי הקדשים היתה עשרים על עשרים אמה, והארון היה אורכו אמתים וחצי ורחבו אמה וחצי, והיה עומד בבית ראשון - אורך הארון לרוחב הבית - באמצע בית קדשי הקדשים, ומסביבו נותרו עשר אמות לכל רוח ^[124], ומעשה נס היה ש"מקום ארון אינו מן המידה".

שתי טבעות היו בצפון הארון, ושתי טבעות בדרומו, ובתוכם היו קבועים הבדים שהיו נושאים את הארון בהם, ראשיהם האחד למערב והשני למזרח, ובין שניהם אמתים וחצי של אורך הארון.

הבדים בולטים היו מן הארון ומגיעים עד הפרוכת שהיתה בבית ראשון באמצע האמה טרקסין; [יש אומרים - מאירי - שהיתה מצידה הפנימי של המחיצה, ויש אומרים - רמב"ם - מצידה החיצוני של המחיצה].

הגיע לצפון ונכנס בפיתחה הצפוני של הפרוכת הפנימית לתוך חלל בית קדשי הקדשים, והופך מיד פניו לדרום כדי שתהא ימינו לצד הארון שממערב לפרוכת [רא"ש בסדר העבודה] - ומהלך ^[125] לשמאלו עם הפרוכת, כלומר: כשהפרוכת לשמאלו [שהרי פניו היו לדרום והפרוכת במזרח], עד שהוא מגיע לארון.

הגיע לארון, היה עומד מול הארון ^[126] ונותן את המחתה ובה הגחלים - בין שני הבדים. ^[127]

צבר את הקטורת מתוך חפניו על גבי גחלים שבמחתה ^[128], ונתמלא היה ממתין עד שנתמלא [רמב"ם] כל הבית כולו עשן. ^[129]

יצא ^[130] ובא לו בדרך כניסתו [באותו אופן שנכנס], כלומר: לא היה מיסב את פניו מן הארון כדי לצאת, אלא חוזר לאחוריו כשפניו לדרום לעבר הארון כדרך שהיו פניו בכניסתו, עד שהיה יוצא מן הפתח שבצפון, והולך בין הפרוכות עד הפתח שבדרום, ויוצא להיכל.

והיה מתפלל תפילה קצרה [בגמרא מפרש מה היה מתפלל] בבית החיצון הוא ההיכל, ולא היה מאריך שם בתפלתו, כדי שלא להבעית [להפחיד] את ישראל -

לפי שאילו היה מתאחר, היו מפחדין שמא אירעו מיתה, כי הרבה כהנים גדולים היו מתים בקודש הקדשים ^[131] אם לא היו ראויין, או אם שינו מעשה הקטורת.

הלוא תראה אמרו יתברך לאהרן [ויקרא טז ב]: ואל יבוא בכל עת אל הקודש מבית לפרוכת אל פני הכפורת אשר על הארון "ולא ימות כי בענן אראה על הכפורת" [רמב"ם בפירוש המשניות]. ^[132]

גמרא:

והוינן בה: במאי עסקינן, באיזה מקדש מדברת משנתנו, האם בבית המקדש הראשון או השני?!

אילימא במקדש ראשון, הרי שנינו במשנה שהיו שם שתי פרוכות, ומי הוו פרוכת במקדש ראשון, והרי אמה טרקסין היתה שם, [רש"י; וראה הערה ^[133]]?!

אלא תאמר, כי במקדש שני מדברת המשנה, והרי מי הוה ארון בבית המקדש השני, ואיך שנינו: עד שהוא מגיע "לארון"?!

והרי תניא שלא היה שם ארון:

דתניא: משנגנז ארון: נגנזה עמו צנצנת המן, שנצטוה משה ואמר לאהרן: קח צנצנת אחת ותן שמה מלא העומר מן והנח אותו לפני ה' למשמרת לדורותיכם [שמות טז לג]. וכן נגנזה צלוחית שמן המשחה, שנים עשר לוגין של שמן המשחה שעשה משה למשוח בו את המשכן ואת כליו, וממנו נמשחו כהנים גדולים ומלכים, וכולו קיים לעתיד לבוא כמו שנאמר: ואל בני ישראל תדבר לאמר, שמן משחת קודש יהיה זה לי "לדורותיכם" [שמות ל לא; הוריות יא ב]. וכן נגנז מקלו של אהרן ושקדיה ופרחיה, שנאמר אחר מחלוקת קורח ועדתו: דבר אל בני ישראל וקח מאתם מטה מטה לבית אב מאת כל נשיאיהם לבית אבותם שנים עשר מטות וגו'. ואת שם אהרן תכתוב על מטה לוי וגו'. והיה האיש אשר אבחר בו מטהו יפרח וגו'. ויהי ממחרת וגו' והנה פרח מטה אהרן לבית לוי ויוצא פרח ויצץ ציץ ויגמול שקדים [במדבר טז]. ^[134] וכתיב שם: ויאמר ה' אל משה, השב את מטה אהרן לפני העדות למשמרת לאות לבני מרי וגו'.

וכן נגנז ארגז ששגרו פלשתים דורון לאלהי ישראל, כשנלחמו ישראל בפלשתים בימי עלי הכהן, לקחו עמם למלחמה את הארון ממשכן שילה, ונשבה הארון ביד פלשתים, וכבדה עליהם מאד יד ד' והיתה מהומת מות בכל העיר שם היה הארון, והחליטו לשולחו למקומו ועמו ארגז ובו כלי זהב דורון לאלקי ישראל.

ומנין שנגנז הארגז עם הארון, שנאמר: ו[את] כלי הזהב אשר השיבותם לו אשם, תשימו בארגז "מצדו" ושלחתם אותו והלך; הרי שהיה עומד הארגז אצל הארון, וממילא משמע שכשנגנז הארון נגנז אף הוא עמו [רש"י; ולקמן מבארת הגמרא מנין היו יודעים על שאר הדברים שנגנזו עמו].

ומי גנזו לארון? יאשיהו גנזו.

ומה ראה שגנזו? הואיל וראה שכתוב בתורה: יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך ^[135], והיה חושש יאשיהו שמא יגלה הארון עמם לבבל [רש"י], כי כיון שהן גולין אף ארון גולה עמהן [רא"ל] - ולפיכך גנזו.

שכך נאמר שיאשיהו גנזו:

ויאמר - יאשיהו - ללוים המבינים לכל ישראל [המלמדים את העם] הקדושים לה':

תנו את ארון הקודש בבית אשר בנה שלמה בן דוד מלך ישראל, כי אין לכם משא בכתף [אם גולה עמכם, שוב אינכם מחזירין אותו בכתפיכם], עתה עבדו את ה' אלהיכם בשיר ואת עמו ישראל לשחוט ולהפשיט פסחיהן [נתבאר על פי רש"י הוריות יב א ובדברי הימים, ותרגום שם] -

ועל כרחנו מה שאמר "תנו את ארון הקודש בבית אשר בנה שלמה" לגניזה נתכוין יאשיהו, שהרי כבר היה שם הארון. ^[136]

ואמר רבי אלעזר מקור לכל אלו הדברים שנזכרו שנגנזו עם הארון [רש"י הוריות יב א]: צנצנת המן - אתיא: מדכתיב, קח צנצנת אחת ותן "שמה" מלוא העומר מן, מ"שמה" האמור בארון: אשר אועד לך שמה. ^[137]

וצלוחית שמן המשחה - אתיא: "דורות" האמור בצלוחית שמן המשחה [שמן משחת קודש יהיה זה לי "לדורותיכם"], מ"דורות" האמור בצנצנת המן [ותן שמה מלוא העומר מן למשמרת "לדורותיכם"].

ומקלו של אהרן אתיא מדכתיב ביה: ל"משמרת" לאות לבני מרי, וכתיב בצנצנת המן: ותן שמה מלוא העומר מן ל"משמרת" לדורותיכם.

הרי למדנו שכבר נגנז הארון בימי יאשיהו, ולא משכחת לה בבית שני "מגיע לארון"; ואם כן באיזה מקדש עסקינן?!

ומשנינן: לעולם במקדש שני מיירי מתניתין ומאי; "הגיע לארון" - הגיע למקום ארון.

ואכתי תמהינן: והא קתני במשנתנו: נתן את המחתה "בין שני הבדים", והרי לא היו לא ארון ולא בדים בבית שני?!

ומפרשינן: אימא: כבין שני הבדים, כאילו היו שם ונותנו ביניהן.

שנינו במשנה: צבר את הקטורת על גבי גחלים:

בברייתא לעיל מט ב גרסינן:

וצוברה - לקטורת שבתוך חפניו על גבי הגחלים - כדי שיהא עשנה שוהה לבוא, ויש אומרים: מפזרה - על גבי הגחלים - כדי שיהא עשנה ממהרת לבוא; ומאחר שבמשנתנו שנינו: "צבר" את הקטורת על גבי גחלים -

תנן כמאן דאמר: צוברה לקטורת על גבי גחלים!

תני ברייתא חדא בסדר צבירת הקטורת על המחתה: צוברה מתחיל לצבור את הקטורת, מאותו צד של המחתה שהוא פנימה ביחס לפנים בית קדשי הקדשים, שהיא [אותו צד של המחתה] חוצה לו חיצונית ביחס לכהן, כלומר: רחוקה ממנו.

שהרי הכהן הגדול עומד אחוריו אל הפרוכת ופניו כלפי הארון, והמחתה לפניו, נמצא ראשה האחד של המחתה רחוק ממנו לצד פנים של קודש הקדשים, ומאותו ראש הוא מתחיל להשים את הקטורת, ומושך את ידו לעבר גופו, [וראה הערה ^[138]].

ותניא אידך ברייתא, שהסדר הפוך: צוברה מתחיל לצבור את הקטורת, מאותו צד של המחתה שהוא חוצה ביחס לבית קדשי הקדשים, שהיא [אותו צד של המחתה] פנימה לו פנימית ביחס אליו, כלומר: קרובה אליו.

אמר אביי: שתי ברייתות אלו: תנאי היא שנחלקו בה, ומי ששנה זו לא שנה זו.

ואמר עוד אביי: מסתברא כמאן דאמר: פנימה שהיא חוצה לו!

ותניא הוא יוסף איש הוצל הוא איסי בן יהודה. ופרקינן בדאורייתא ליכא אבל בנביאי איכא קראי טובא דלית להו הכרע.

והא דבעי רב חסדא כתיב וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות וגו' האי בעיא בחגיגה היא בפרק ראשון. ואמרינן בה למאי נפקא מינה מר זוטרא אמר לפיסוק טעמא רב אחא אמר לאומר הרי עלי עולה כעולה שהקריבו ישראל במדבר. מאי פרים הוו או כבשים הוו תיקו:

[מתני'] החיצונה [היתה] פרופה מן הדרום כו'. תנן סתמא כר' מאיר דאמר בין המזבח למנורה היה מהלך. סוגיא נא במקדש ראשון היה בו הארון והיה כותל ולא היה בו פרוכת ובמקדש שני היה בו פרוכת ולא היה בו ארון כי יאשיהו גנזו שנאמר ויאמר ללוים המבינים לכל ישראל הקדושים לה' תנו את ארון הקודש בבית שלמה בן דוד מלך ישראל אין לכם משא בכתף עתה עבדו את ה' אלהיכם ואת עמו ישראל.

ותניא משגנז ארון נגנזה עמו צנצנת המן וצלוחית שמן המשחה ומקלו של אהרן ושקדיה ופרחיה וארגז ששגרו הפלישתים דורון לאלהי ישראל וכל כלי הזהב וא"ר אלעזר אתיא שמה שמה. נאמר בארון והבאת שמה מבית לפרוכת את ארון העדות ובצנצנת נאמר קח צנצנת ותן שמה ונאמר במקלו של אהרן והנחתם באהל מועד לפני העדות אשר אועד לכם שמה ונאמר בשמן המשחה ואל בני ישראל תדבר לאמר שמן משחת קודש יהיה זה לי לדורותיכם. ובמטה אהרן נאמר ויאמר ה' אל משה השב את מטה אהרן למשמרת לדורותיכם:

צבר את הקטורת ע"ג הגחלים.

החיצונה פרופה מן הדרום ופנימית מן הצפון. ולר׳ יוסי דאמר שלא היתה שם אלא פרוכת אחת היתה פרופה מן הצפון כדאי׳ בגמרא דלכ״ע פתח הסמוך לקה״ק בצפון הוא. וטעמא דמלתא פי׳ ריב״א ז״ל שאלו הי׳ נכנס מן הדרום הי׳ הולך שמאלו כלפי ארון ולפיכך נכנס דרך צפון כדי שיהא ימינו כלפי ארון וגם כשיוצא כך הוא יוצא כדרך כניסתו וימינו כלפי ארון.

בשקדי׳ ופרחי' פי׳ כי אע״פ שכתוב ויגמול שקדים נשארו שם מקצת פרחים כמות שהי׳ כדי להגדיל הנס וכן פי׳ ר״י ז״ל.

תנו את ארון הקדש. פי׳ והלא שם הי׳ נתון אלא לומר שגנזוהו שם.

תנן כמאן דתני צוברה. פי׳ דתנא דמתני׳ סבר כתנא דברייתא דקתני צוברה.

תני חדא צוברה פנימה שהיא חוצה לו. פי׳ שמתחיל מבפנים ובא עד סמוך לו ואידך תני איפכא.

קרבן עולה אינו בא אלא מן הזכרים וכל שהיא באה מן הבהמה אינה באה אלא שני מינים או כבשים ועיזים ששניהם מין אחד לענין זה או מן הפרים ונסתפקו חכמים בעולה שהקריבו ישראל במדבר והוא שנאמר בו ויעלו עולות ויזבחו [זבחי' שלמי'] לד' פרים אם העולות היו מן הכבשים והשלמים מן הפרים ושתהא מלת עולות מופסקת באתנח כלומר ויעלו עולות ר"ל מן הכבשים ויזבחו פרים לשלמים או שמא אין מלת עולות מופסקת באתנח אלא הכל נגרר אחר הפרים כלומר עולות וזבחים הכל היה של פרים ומתוך שנסתפקו בה אם נדר אחד ואמר הרי עלי עולה כעולה שהקריבו ישראל במדבר הרי זה ספק וחייב להביא שתים וכבר ביארנוה במסכת חגיגה ו' ב':

כבר ביארנו במשנה שבבית שני לא היה ארון ובבית ראשון לא היה שם להבדל שבין היכל לדביר פרוכת אלא כותל הקרוי אמה טרקסין ומשנתנו הואיל ושנו בה פרכות בבית שני היא שנויה וא"כ מה שנאמר בה הגיע לארון פירושו למקום ארון וכמו שאמרו בה משניטל הארון וכו' ומה שאמרו משניטל הארון ולא אמרו משנגנז הוא לדעת האומר שהארון גלה לבבל וכמו שדרשו נ"ג ב' ויצא מן בת ציון כל הדרה זה הארון ומ"מ יש אומרים שלא גלה אלא במקומו נגנז והוא שראה שלמה ברוח הקודש שבית המקדש עתיד ליחרב וחפר בעמק במקום הארון למטה ממנו בעקלקלות שיהא עומד להם לעת צר לגנזו בתוכו וכשראה יאשיהו זמן הצרות מתקרב וזכר האמור בתורה יולך ד' אותך ואת מלכך צוה לגנוז הארון וצנצנת המן וצלוחית של שמן המשחה ומטה אהרן שהיו עומדים לפני הארון והארגז ששגרו פלשתים דורן שכתוב בו ואת כלי הזהב אשר השיבותם [לו אשם] תשימו בארגז מצדו וזהו שנאמר ביאשיה ויאמר ללוים המבינים תנו את ארון הקדש בבית אשר בנה שלמה כי אין לכם משא בכתף עתה עבדו את ד' וכו' והרי לשם היה ומהו אומר שיתנוהו שם אלא שיגנזוהו במקום שהכין שלמה לגניזתו וכל אלו שנגנזו לא חזרו שם לא הם ולא כיוצא בהם בבית שני ומה שהתבאר כאן בענין צבירת הקטרת על המחתה אם מתחיל מצד הפנימי של מחתה אם מצד החיצון כבר ביארנוהו במשנה:

שאת דמשמע ליה דקאי אאם תיטיב אז לשון שאת סליחת עון או שאת אם לא תטיב לשון נשיאות עון ווי"ו של ואם יתירה ובירושלמי ראיתי שכתוב עוד מקרא ובני יעקב באו מן השדה כשמעם או כשמעם וגו':

וקם העם. קשה דבחלק (דף צ:) משמע מדר' יהושע דקאי אתרווייהו דקאמר שאלו רומיים את ר' יהושע מנין שהקב"ה מחיה מתים ויודע מה שעתיד להיות אמר להם הנך שוכב עם אבותיך וקם ודילמא וקם העם הזה וזנה נקוט מיהא פלגא בידך משמע דקאי אדלעיל ואדלרע וי"ל דפשיטא ליה דלא קאי אלא אדלעיל ויודע מה שעתיד להיות פשיט להו מדכתיב וזנה אחרי אלהי נכר:

או דילמא אידי ואידי פרים. ובפ"ק דחגיגה (דף ו:) מפרש למאי נפקא מינה:

החיצונה פרופה מן הדרום. אבל איפכא לא מצינו למיעבד שתהא חיצונה פרופה מן הצפון ופנימית מן הדרום דאם כן שמאלו כלפי ארון ואין זה דרך כבוד. ריב"א:

והתניא משנגנז הארון כו'. הוה מצי לאיתויי ברייתא דלקמן דארון גלה לבבל דס"ל להך משנה כוותה דקתני בה משניטל הארון:

מקלו של אהרן שקדיה ופרחיה. תמהני למה מזכיר ופרחיה והלא גמל שקדים ונראה כי מקצת הפרחים נשארו שלא גמלו שקדים ונשארו פרחים:

אתיא שמה שמה. וא"ת למה לי ג"ש הא כתיב ויניחהו אהרן לפני העדות משמע שלעולם צריך שיהא סמוך לו ויש לומר דהוה אמינא לפני העדות היינו מרחוק קמ"ל ג"ש דבעי שלעולם בעינן סמוך לו. ה"ר יוסף:

החיצונה פרופה מן הדרום. פי' מורה פרופה ראשה כפולה לצד החוץ ונאחזת בקרם של זהב להיות פתוחה ועומדת ואינו נ"ל שאין זה דרך צניעות להיות הפתח פתוח וכל הכהנים הנכנסים בהיכל יציצו ויראו בית קדש הקדשים. והנהכון בעיני שפרופה הוא שהיו קרסיו תקועין בכותל ולולאות היו בשפת הפרוכת והיו משימין הולולאות בקרסים וזו היא פריפתה וכל הפרכת מלמעלה למטה היתה מחוברת יפה ומהודקה עלכותלי הבתי על ידי קרסים ולולאות והיו קשורים בקשר של קיימא שלא היו מזיזין אותם כלל אבל כשיעור כניסת הכהן היו מניחים שלא היו קושרים אותם בהידוק אלא בשעה שרוצה לפתחוח מסלק הלולאות מן הקרסים ופותח וכשרוצה לסגור מכניס הלולאות בקרסים וזה הי' הפתח ודומה לו פורפת על האבין ועל האגוז. ומאי דאמרן לעיל לאו אורח ארעא למעיל להדיא אע"פ שהאי פרופה בקרסים ואין הפתח אין זה דרך ארץ שיהא רואה הפתח דרך כניסתו שאמ יציץ בין הפרוכת לכותל:

ומאי הגיע לארון מקום ארון. והא קתני נתן את המחתה בין הבדים אימא כבין הבדים וקשיא לי דתנאי בתוספתא החיצונה פרופה מן הדרום. והפנימית מן הצפון מהלך ביניהן עד שמגיע לצפון הגיע לצפון הפך פניו לדרום והולך מהלך ביניהן עד שמגיע לצפון הגיע לצפון הפך פניו לדרום והולך לשמאלו עם הפרוכת עד שמגיע לארון. דחף את הפרוכת במתניו אלמא כי הבדים היו שם והיו בולטין בפרוכת כמי שני דדי אשה. ומשום זה הי' צריך לדחוף את הפרוכת במתניו כדי שיכנס בין שני הבדים. ואם בבית שני שלא הי' שם בדים מה צורך לדחוף הפרוכת:

בפרש"י בד"ה ויעלו וגו' ונ"מ לפסוק כאן את הטעם באתנחתא כו' עכ"ל אבל בהני ה' דלעיל דמספקא ליה לאיסי ב"י ניחא דקאמר דמספקא ליה בפירוש המקראות אלא הכא דקמבעיא ליה לרב חסדא דרך שאלה להשיב לו תקשי ומאי נ"מ לך מיניה דמאי דהוה הוה כדפרכינן בפ"ק דסנהדרין גבי שור סיני וקאמר דקמבעיא ליה לידע פיסוק טעמים ומפירושו נראה דלא הוה קים להו פיסוק טעמים דשכחום וקרוב לזה כתב בפענח רזי על סוגיא דשמעתין וז"ל תימה במסכת נדרים אמרי' ויבינו במקרא מפורש ושום שכל זה מסורת כו' א"כ אמאי אין הכרע במחר כיון דאיכא אתנחתא בעמלק א"כ מחר קאי אדבתריה וי"ל כדאמר פ"ק דקידושין דשכחום כו' וה"נ צ"ל בארור שהיו מסופקים אי קאי אדקמיה אי אדבתריה אע"ג דאיכא סוף פסוק בין עקרו שור לארור אפם אלא ודאי כדאמרן דשכחו וכה"ג אמרינן התם דבמערבא פסקי להאי קרא דהנה אנכי בא אליך בעב וגו' לתלתא קראי עכ"ל אבל מדברי התוס' גבי משוקדים נראה דהוה פסיקא להו פיסוק טעמים ודו"ק:

בד"ה אתיא שמה כו' צלוחית מצנצנת המן דורות כו' עכ"ל:

גמ' משא בכתף עתה עבדו את ה' אלהיכם ואת וגו' כצ"ל:

תוס' בד"ה שאת כו' והתם ע"כ קאי אנתינה ומאן דלא מוקי כצ"ל:

שאת משוקדים מחר כו'. עיין פרש"י ובתוס' בזה ובחומש פרש"י גבי צא והלחם בעמלק מחר בעת המלחמה אנכי נצב עכ"ל וכתב הרא"ם דלא כאיסי שאמר ה' אין להם הכרע כו' ע"ש ומיהו במשוקדים פרש"י בחומש כאיסי דאין לו הכרע וצ"ל דבחומש פירש לפי מה שהוא פשוטו ביותר ובמשוקדים אין בו הכרע כלל גם לפי פשוטו וק"ל:

משנגנז ארון וכו' ומי גנזו יאשיהו כו'. כל הסוגיא מפורש בפ"ג דהוריות:

במשנה החיצונה היתה פרופה מן הדרום. עתוי"ט. וא"י איך יפרנס לפי פירושו מש"כ רש"י להיות פתוחה ועומדת. ול"נ לפרש דלא היה רוחב הפרוכת אלא כנגד רוחב ההיכל והחיצונה היתה נכפלה על עצמה בקצה הדרום לצד ההיכל וזהו לצד חוץ שכתב רש"י והיתה שם פרופה בקרס ונמצא שהיתה שם פתוחה ועומדת. וכן תפרש עד"ז והפנימית מן הצפון:

משנה שם שלא להבעית את ישראל. לשון הרמב"ם כי הרבה כה"ג היו מתים בקה"ק כו'. וזהו תימה שבמקום הקדוש ביותר יארע טומאת מת החמורה עי' שלהי עירובין. ולעיל (יט ב) איתא וי"א ביציאתו ניגף:

גמרא ראה שכתוב יולך ה' אותך ואת מלכך וגו'. היינו בספר תורה שמצא חלקיהו כה"ג והיה נגלל בפסוק זה כמש"כ הרד"ק במלכים (ב כב יא):

הַחִיצוֹנָה הָיְתָה פְּרוּפָה מִן הַדָּרוֹם וְהַפְּנִימִית מִן הַצָּפוֹן. נראה לי בס"ד שהיה הסדר כך דהחכמה תתייחס לדרום והעושר לצפון ותחילה האדם יעסוק בחכמה ואחר כך בעושר ולכן היתה פתוחה מדרום כדי שיבא תחילה בצד הדרום ואחר כך יגיע לפתח שבצד הצפון שרומז לעסק העושר אך לא ישתקע בעסק זה של עושר אלא חוזר ופונה ומביט בחכמה לכך כיון שהגיע לצפון הופך פניו לדרום ומהלך עם הפרוכת עד שמגיע לארון שהוא מקום התורה והמצות.

אֶבֶן הָיְתָה שָׁם מִימוֹת הַנְּבִיאִים הָרִאשׁוֹנִים, וּ'שְׁתִיָּה' הָיְתָה נִקְרֵאת. פירוש ודאי היתה שם מששת ימי בראשית אך לא נודעת לנו אלא מימות נביאים ראשונים בימי דוד ושמואל שהודיעו לנו ברוח הקודש שזו היא אבן השתיה.
ומה שאמר גָבוֹהַּ מִן הָאָרֶץ שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת, נראה לי בס"ד הטעם לשלשה אצבעות להורות ד'עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים' (משנה אבות א, ב) והנה יש אומרים שהאבן מונחת על הארץ ורק גבוהה מן הקרקע ג' טפחים ויש אומרים שהיא תלויה ויש חלל ואויר בינה לבין הארץ ג' אצבעות ועיין בהרדב"ז (חלק ב' סימן תרל"ט) מה ששאלו אותו בענין בית המקדש שנמצא מקומו לעת עתה נמוך לעיני הרואין עיין שם.

וְאַרְגָּז שֶׁשָּׁלְחוּ פְּלִשְׁתִּים דּוֹרוֹן לַהֳ' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל. הדבר יפלא והלא בארגז הניחו צורות עכברים וצורות טחורים של זהב ואיך יניחו ישראל צורות מאוסות כאלו בצד ארון הקודש ויכניסום לבית קודש קדשים? והיה צריך להעבירם תכף ומיד כשבא להם ארון הקודש!
ונראה לי בס"ד דודאי אותם עכברים וטחורים הסירום תכף ומיד אך בארון היה דף בולט שעליו מונח ספר תורה שכתב משה רבינו ע"ה וכאשר הוציאו הארון למלחמה הסירו הספר תורה מעל דף הבולט, והפלשתים עשו ארגז של זהב והניחו בתוכו צורות עכברים וטחורים, ובעת שבא הארון אצל ישראל הסירו עכברי הזהב משם ונשאר ארגז הזהב ריקן שקבעו אותו פלשתים על גבי דף הבולט בארון, ועתה הניחו ספר תורה שכתב משה רבינו ע"ה בתוך הארגז הזהב ההוא.
והא דלא הסירו גם הארגז משם נראה דעשו כן על פי רוח הקודש שרצה השם יתברך שישאר הארגז שעשו פלשתים שם כדי שיהיה זכר לדורות עולם הדבר אשר קרה לארון הקודש בהוציאם אותו למלחמה שאז מעתה ומעכשיו יהיו נזהרים בכך שלא יוציאו עוד הארון ממקומו כלל.

[מלואים: נתן את המחתה בין ב' הבדים ק"ל למאי דס"ל לר"י בפ"ג דמנחות (דף כ"ז) אל הקודש ומבית לפרוכת בארבעים ואל פני הכפורת במיתה על ביאה ריקנית והא גבי קטורת לא כתיב אל פני הכפורת כדכתיב גבי מתן דם פר ושעיר אלא והביא מבית לפרוכת לחוד וכיון דסבר ר"י דמבית לפרוכת בלאו גרידא א"כ בעבודת הקטורת לא ניתן לדחות אצלו איסור מיתה דאל פני הכפורת בין הבדים והא לקמן נמי תנן גבי הזאת דם פר ושעיר נכנס למקום שנכנס ועמד במקום שעמד היינו בשעת הקטרת קטורת אלמא הקטרת קטורת נמי היה בין הבדים ואמאי הא לא ניתן איסור מיתה לדחות אצל קטורת ואיך נכנס עד לבין הבדים הא מבית לפרוכת לחוד סגי ליה להקטרת קטורת ועוד קשה אפי' לרבנן דס"ל התם דמבית לפרוכת נמי במיתה והשתא בע"כ איסור מיתה ניתן לדחות אצל קטורת אכתי תקשה כיון דסגי ליה מבית לפרוכת מיד בכניסתו לבית קדשי קדשים האיך הותר לו להרבות בפסיעות ולילך בבית ק"ק עד מקום הארון והא אמרינן ברפ"ג דזבחים גבי סמיכת אשם מצורע שהיתה בשער נקנור אבל בעזרה לא מפני שאין מצורע יכול לכנוס לשם עד שמזין עליו מדם חטאתו ואשמו ופריך אי סמיכת אשם מצורע דאורייתא ותיכף לסמיכה שחיטה דאורייתאליעול ולסמוך להדיא דרחמנא אמר ושני רב אדא בר מתנה גזירה שמא ירבה בפסיעות אלמא שאע"פ שהותר לו כניסת עזרה לצורך סמיכה דא"א בלא"ה אפ"ה א"א לו להרבות בפסיעות וסמוך לפתח מיד סגי ליה לסמיכה ומשום גזירה שמא ירבה בפסיעות תקנו לסמיכה זו בשער נקנור ה"נ כיון דהקטרת קטורת פנים סגי ליה בתחילת כניסתו בית לפרוכת מיד אין לו להרבות בפסיעות ולילך עד בין הבדים ולהקטיר שם ואע"פ שרש"י פי' שם שמא ירבה בפסיעות לאחר שסמך אם יכנס פסיעה אחת לצד פנים יותר משהיה צריך נמצא ע"כ משמע דליכא קפידא אלא אם מרבה (אחר) לאחר סמיכה אבל קודם סמיכה ל"ל בה אפי' אם מרבה כיון דנכנס לצורך הכל לצורך סמיכה הוא ליתא דלאחר סמיכה ל"ל שמא ירבה בפסיעות בלא רבוי פסיעות נמי אם ישהא יותר מן הצורך ענוש כרת מידי דהוה אנטמא בעזרה ועוד אין טעם לגזור לשמא ירבה אחר סמיכה כיון דכבר סמך וגמר מצוותו אלא ע"כ לשמא ירבה קודם שיסמוך קאמר שלא יהיה זריז וזהיר כ"כ לסמוך מיד סמוך לפתח העזרה כל מה דאפשר ואם שגג ונכנס לפנים מלא פסיעה יותר שגג באיסור כרת ונראה לי שט"ס הוא ברש"י וצ"ל שמא ירבה בפסיעות קודם שסמך והסופרים טעו בין קודם ללאחר גם לשון רש"י גופיה מוכח הכי שמסיים אם יכנוס פסיעה אחת יותר משהיה צריך ואי לאחר סמיכה מאי קאמר יותר ממה שהיה צריך הא לאחר סמיכה כל מה שנכנס לפנים הכל הוא שלא לצורך אלא ודאי ט"ס הוא מ"מ ש"מ אפי' היכא שהתירה התורה לצורך מצוה יותר מן ההכרח והצורך לא הותר וא"כ אמאי מוליך את המחתה עד לארון כיון דבהבאת תחילת מבית לפרוכת סגי:]

[מלואים: יצא ובא לו דרך בית כניסתו פי' התוס' אע"ג דביאה דרך אחוריו לא שמה ביאה כדאמרינן בפ"ב דשבועות (דף י"ז) יציאה דרך אחוריו שמיה יציאה כתלמיד הנפטר מרבו דהא הכא יציאה כתיב ויצא אל המזבח וגמרא ערוכה היא בפ"ק דחולין (דף י"א) ובהכי ניחא לי הא דתני הכא גבי יציאה זו שיצא דרך בית כניסתו ולמה במס' תמיד גבי מי שזכה בכל יום בדישון מזבח הפנימי ומחתה וקטורת והדלקת הנרות והטבתן שכל אלו היו בהיכל לא קתני שיצאו דרך כניסתן והרי אפי' מן העזרה היתה יציאה אחורנית כדאמר בגמרא וכן כהנים בעבודתם וכו' כ"ש היכל דקדיש טפי אלא ה"ט דתנא הכא משום רבותא משום דכתיב ויצא ה"א דרך אחורנית לא שמה יציאה קמ"ל דשמיה יציאה כ"ש הני דלא כתיבי בהו יציאה דצ"ל אחורנית מפני הכבוד:]

[מלואים: אתיא שמה שמה כו' רש"י בשמעתין לא פי' דלמנ"מ אתיא לן כל הני בגז"ש ובפ"ב דהוריות (דף י"ב) פי' דאתו כולהו בגז"ש מארון דנגנזו כמוהו וק"ל לומר דאתי גז"ש על מה שיהיה לאחר מכאן דורות הרבה ונ"ל דעיקר גז"ש אתיין דכל הני מונחים אצל הארון וכיון דידעינן בגז"ש שאצלו מונחים ממילא ש"מ הוא כשנגנז הארון נגנזו עמו כדאמרינן גבי ארגז הואיל ומונח אצל הארון ממילא ש"מ שנגנז עם הארון ה"נ הא ואע"ג דגבי צנצנת ומטה אהרן כתיב בהו לפני העדות כל המשכן כולו קרוי עדות דכתיב אלה פקודי המשכן משכן העדות להכי אתיא גז"ש ללמד דעדות דכתיב גבי הני היינו ארון דווקא:]

[מלואים: דתנן מלמדין אותו דתנן גרסינן דמשנה היא במס' תמיד גבי קטורת שבכל יום ומדברי התוס' נעלם משנה זו וסברי דברייתא היא והוקשה להם מאי אולמא דהא ברייתא מהני דמכרעת היא ותי' דברייתא זו מתניא בי ר' חייא ור' אושעיא ועוד דחקו בזה הרבה ודבר זה גרם להם שנעלם מהם שזו משנה היא והא ודאי דמתניתין עיקר ומכרעת לברייתא:]

והתניא משנגנז ארון וכו' עמ"ש אנכי עפר דל בס' הקטן שער יוסף דף ק"ד בס"ד ע"ש:

(נב רע"ב) הוא יוסף איש הוצל הוא יוסף הבבלי.—עי' מ"ש בפסח' קיג ב. ויש להוסיף עוד, שבירושלמי ב"ק פ"ג ה"ז [ג ע"ד] אמרו עוד: "הוא יוסי הבבלי הוא יוסי בן יהודה הוא יוסי קטנותא". ולפי זה ברור דאבא יוסי בן קטונתא שהיה מקטני חסידים, כמבואר בסוף סוטה, הוא עצמו יוסף איש הוצל הנודע ברוב שמותיו והוא עצמו ר' יוסי בר' יהודה איש כפר הבבלי הנזכר פעם אחת במשנה (אבות פ"ד מ"כ). וכ"כ ביוחסין מאמר א' ערך יוסף קטונתא.

והנה כבר ביארנו בפסחים שם, דהוצל היא עיר בבבל. ונראה דכשעלה יוסף זה לא"י לבדו או עם שאר בני גולה נתיישבו בכפר שעשו לעצמם בני הגולה בא"י, ועל שם שגרו שם בני בבל היה מכונה "כפר הבבלי" אע"פ שהיה בא"י, אלא שכמה דורות לפניו מצאנו את ר' נחוניא בן אלינתן איש כפר הבבלי, שהיה חבירו של ר' יהושע (עי' עדיות פ"ו מ"ב). ובירושלמי ברכות פ"ה ה"א [ט ע"א]: "ר' יוחנן הוה יתיב קרי קומי כנישתא דבבל בציפורין". הרי שהיה לבני בבל בית כנסת מיוחד בציפורי.

(נב ב) במקדש ראשון מי הוו פרוכות^*[כנוסח כ"י אוכספורד וע"י, כתבי יד אחרים ורש"י בדפו' ישנים: פרכות, דפו': פרוכת.] וכו'.—פי' אף שבמקדש ראשון ג"כ היו פרוכות בפתחים, כמבואר לקמן (נד א), מ"מ לא היתה בפתח הדביר אלא פרוכת אחת, שאין מסתבר לומר, שגם בבית הראשון היו מסופקים אם עובי הפתח הוא כלפי פנים או כלפי חוץ. כל זה הוא כפי העולה משיטת התלמוד כאן. אבל אין זה כפי הנראה מפשוטה של המשנה, שבבית ראשון שנויה משנה זו, ולת"ק דלעיל (נא ב) היו גם בבית ראשון שתי פרוכות בפתח הדביר, ורק לקמן (נג ב) סיפרו איך היה הסדר בבית שני. וזהו ששנינו שם: משניטל הארון וכו', וכן משמע מהירושלמי (ע"ש).

(נב רע"ב רש"י) ד"ה שאת וכו' ולשון סליחה הוא וכו' ולשון נשיאות עון.—עי' קידושין (סא ב) באופן אחר, דהכי איתא שם: אם תטיב אגרא (פי' רש"י: אם תטיב שאת משאת שכר). ועוד שם (ל ע"ב): ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו שנא' הלא אם תטיב שאת (ופי' רש"י: שאת תתנשא על יצרך).

שאת. הלא אם תיטיב שאת (בראשית ד) ולשון סליחה הוא או שאת אם לא תיטיב ולשון נשיאות עון הוא: משוקדים. ארבעה גביעים משוקדים (שמות כה) או משוקדים כפתוריה ופרחיה: מחר. וצא הלחם בעמלק מחר (שם יז) או צא והלחם בעמלק מיד ומחר אנכי נצב והיום אי אתה צריך לתפלתי: ארור. וברצונם עקרו שור (בראשית מט) ארור שור של שכם שהוא מארור כנען או ארור אפם כי עז: וקם. הנך שוכב עם אבותיך וקם (דברים לא) וכאן רמז לו תחיית המתים או וקם העם הזה וזנה: ויעלו עולות כבשים. ונ''מ לפסוק כאן את הטעם באתנחתא או דילמא אידי ואידי פרים ואין אתנחתא בטעם עולות אלא טעם גרש ויעלו עולות כדי שיתחבר לשל אחריו: מתני' החיצונה פרופה מן הדרום. רבנן קאמרי לה: פרופה. ראשה כפולה לצד החוץ ונאחזת בקרס של זהב להיות פתוחה ועומדת: מהלך ביניהן. נכנס בפריפת הדרום ומהלך ביניהן עד שמגיע לפריפת הצפון: הגיע לצפון. ומשנכנס לתוך החלל הפך פניו לדרום לילך עד בין הבדים שהם באמצע החלל כדאמר מר (ב''ב דף צט.) ארון שעשה משה היה לו אויר עשרה אמות בבית קדשי הקדשים לכל רוח ורוח: מהלך לשמאלו עם הפרוכת. שהמהלך מצפון לדרום שמאלו למזרח והפרוכת היתה לו למזרח החלל לבין שני הבדים והבדים היו ארוכים עד הפרוכת ראשן אחד למערב והשני למזרח אחד בראש הארון לצפון ואחד בראשו לדרום ואורך אמתים וחצי של ארון ביניהן: דרך כניסתו. כשם שנכנס כשהולך לדרום עד שהגיע לארון פניו כלפי דרום כך כשיצא לא היסב את פניו לצאת אלא יוצא דרך אחוריו ופניו לארון: בבית החיצון. בהיכל: גמ' מי הוו פרוכת. אמה טרקסין הוה: תשימו בארגז מצדו. אלמא גבי ארון הוה קאי וממילא שמעינן דעמו נגנז: יולך ה' אותך. ודאג שמא יגלה לבבל: תנו את ארון הקדש בבית. והא התם קאי אלא גניזה היא: אתיא שמה שמה וכו'. כתיב בארון אשר אועד לך שמה (שמות ל) וכתיב בצנצנת המן ותן שמה מלא העומר (שם טז.) ואתיא צלוחית מצנצנת המן: דורות דורות. כתיב בצנצנת למשמרת לדורותיכם (שם) וכתיב בצלוחית שמן משחת קודש יהיה זה וגו' (שם ל) ואתיא מקלו של אהרן מצנצנת במשמרת משמרת דכתיב ביה למשמרת לאות לבני מרי (במדבר יז): כבין שני הבדים. כאילו היו שם ונותנה ביניהם: תנן. מתני' כמ''ד בברייתא דלעיל [דף מט:] צוברה כדי שיהא עשנה שוהה לבא: תני חדא צוברה פנימה שהיא חוצה לו. מתחיל לצוברה בראש המחתה של צד פנים שאותו ראש המחתה אינו לצד ידו והולך ומושך ידו אליו וצובר תמיד במשיכה עד ראש המחתה השני אשר אצל בית ידה: ותניא אידך. מתחיל לצוברה בראש הפונה חוצה לצד ההיכל שהיא פנימה לו בצד גופו והולך וצובר תמיד הלאה עד ראש המחתה השני:

שאת משוקדים מחר ארור וקם. תימה הוא דלא נקטינהו כסדר שהן כתובים בתורה והכי הוה ליה למימר שאת ארור מחר משוקדים וקם וא''ת אמאי לא דרשינהו להו לפניהם ולאחריהם כמו בנשך ובמרבית (ויקרא כה) דדרשינן ליה בפרק איזהו נשך (ב''מ סא.) לפניו ולאחריו וכמו ורחץ דדרשינן ליה בפ' אמר להם הממונה (לעיל דף לא:) אופשט ואולבש י''ל גבי שאת אי קאי אאם תיטיב אז הוא לשון סליחה ואי קאי אואם לא תיטיב אז הוא לשון נשיאות עון וכן ארור אי קאי אשור אז קאי אשכם שהוא כנען דכתיב ארור כנען ואי קאי אאפם אז קלל אפם וכן מחר אי קאי אמלחמה ואנכי נצב על ראש הגבעה היום להתפלל קודם המלחמה כדכתיב היערוך שועך לא בצר (איוב לו) או קאי אאנכי נצב מחר להתפלל וכן וקם ולפי שאין פירושם שוה ע''כ אין להם הכרע אבל אמשוקדים קשה וי''ל משום דאיכא אתנחתא בגביעים ובמנורה ארבעה גביעים ומשמעו משוקדים כפתוריה ופרחיה וקרא אחרינא מוכחא דמשוקדים לא קאי אלא אגביעים דכתיב שלשה גביעים משוקדים ולהכי אין לו הכרע והא דפליגי תנאי בזבחים בפ' שני (דף כד.) גבי ולקח הכהן מדם החטאת באצבעו ונתן (ויקרא ד) דאיכא דמוקי באצבעו אלקיחה ואיכא דמוקי אנתינה ואיכא דמוקי אתרוייהו יש לפרש טעמא דמאן דמוקי ליה אתרוייהו משום דפשטא דקרא אלקיחה דלפניו קאי ומוקמינן ליה נמי אנתינה כדאשכחן במלואים כדכתיב ולקחת מדם הפר ונתתה על קרנות המזבח באצבעך (שמות כט) והתם על כרחך קאי אנתינה ומאן דלא מוקי ליה אלא אלקיחה כמשמעותיה ומאן דמוקי ליה אנתינה יליף ממלואים דהתם לא קאי אלא אנתינה דלפניו ולאו אלקיחה דלפניו פניו.: הוא יוסף הבבלי כו'. והא דאמר ליה רב אסי לרבי שילא בפ' בנות כותים (נדה דף לו:) אנא הוא איסי בן יהודה דהוא איסי בן גור אריה דהוא איסי בן גמליאל דהוא איסי בן מהללאל אסיתא דנחשא דלא שליט ביה רוקבא ולא קאמר נמי דהוא יוסף הבבלי דהוא יוסף איש הוצל שהרי כל השמות הללו היה לו כדמשמע הכא י''ל דלא קא חשיב התם אלא שמות דאיסי דדמיא לשמו של רב אסי: יצא ובא לו דרך כניסתו. אע''ג דביאה דרך אחוריו לא שמה ביאה כדאמר פ' שני דשבועות (ד' יז:) הנכנס לבית המנוגע אפילו נכנס כולו חוץ מחוטמו טהור מדאצטריך והבא אל הבית (ויקרא יד) דרך ביאה אסרה תורה יציאה דרך אחוריו שמה יציאה כדאמר הכא דאע''ג דכתיב ויצא אל המזבח (ויקרא טז) יוצא דרך אחוריו כתלמיד הנפטר מרבו: