יומא נד ע"ב

דף נד - ב

כאיש המעורה בלוייה שלו, הנדבק וחבוק באשתו בין זרועותיו [רש"י].

אמר ריש לקיש:

בשעה שנכנסו נכרים להיכל בחורבן בית שני, ראו כרובין המצויירין בכותל המעורין זה בזה ^[187]; קילפו הנכרים את הכרובים מן הכותל והוציאון לשוק, ואמרו:

ישראל הללו שהם חשובים [ת"י] שהרי ברכתן היא ברכה, וקללתן היא קללה, ^[188] יעסקו בדברים הללו?!

מיד הזילום נהגו בהם זלזול [תרגום], שנאמר במגילת איכה: כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה.

שנינו במשנה: אבן היתה שם מימות נביאים הראשונים ושתייה היתה נקראת:

תנא: לפיכך נקראת שתייה: שממנה הושתת [התייסד, רא"ל] העולם. ^[189]

וכיון שכן הרי נמצא דתנן במשנתנו כמאן דאמר: מציון [כלומר מירושלים, דהיינו מאבן שתייה שהיתה בירושלים, רא"ל] נברא העולם, ציון נבראת תחילה, וסביביה נדבקו רגבי עפר עד סוף העולם מכל צד, [רש"י].

דתניא: רבי אליעזר אומר: עולם מאמצעיתו נברא, שנאמר: בצקת עפר למוצק ורגבים ידובקו, מוצק [כלומר: בסיס] אחד היה לו ומשם נדבקו רגבים סביביו [רש"י].

רבי יהושע אומר: עולם מן הצדדין נברא, ארבע מוצקות היו לו, ונמתח והלך מכל צד עד שנדבק באמצעיתו -

שנאמר: כי לשלג יאמר [הוא, בסגול וצירי] ארץ [תעשה ארץ], וגשם מטר וגשם מטרות עוזו, כלומר: ומהיכן תעשה ארץ: א. מגשם, ב. מטר, ג. גשם, ד. מטרות עוזו, כנגד ארבע רוחות העולם והיינו מן הצדדין [רא"ל, וראה רש"י].

רבי יצחק אמר: אבן ירה הקב"ה בים, ממנו נשתת העולם -

שנאמר: "איפה היית ביסדי ארץ הגד אם ידעת בינה. מי שם ממדיה כי תדע או מי נטה עליה קו. על מה אדניה הטבעו או מי ירה אבן פנתה", ולשון "הטבעו" משמע שבים הם. ^[190] וחכמים אומרים לפרש דברי רבי אליעזר שאומר מאמצעיתו נברא העולם: מאבן שתייה שבציון שהוא אמצעיתו של עולם - משם נברא -

שנאמר: מזמור לאסף אל אלהים ה' דבר ויקרא ארץ ממזרח שמש עד מבואו; ואומר [פסוק אחרי הקודם]: ציון מכלל יופי, ללמדך: ממנו מציון מוכלל יפיו של עולם, [נתבאר על פי מהרש"א].  190*   190*.  כתב רש"י במגילה טו ב ד"ה ולא דבר: בית המקדש הוא באמצע העולם, כדאמרינן ביומא, אבן שתייה שממנה נשתת העולם; והוא סיוע לפירוש מהרש"א. ובפירוש רבינו אליקים: מאמצעיתו, שנאמר: בצקת עפר למוצק ורגבים ידובקו, רגבים שפת הנהר כלומר שיצק את העפר באמצע העולם, ורגבים נדבקו לו סביב מכל צד עד סוף כל פינות העולם, וציון באמצע העולם קאי.

תניא: רבי אליעזר הגדול אומר: כתיב: אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים -

ללמדך: תולדות שמים השמש הירח והכוכבים ^[191] מן השמים נבראו, ותולדות הארץ מן הארץ [רש"י] נבראו.

וחכמים אומרים: אלו תולדות השמים ואף אלו תולדות הארץ מציון נבראו -

שנאמר: מזמור לאסף אל אלהים ה', דבר ויקרא ארץ הרי ארץ ותולדותיה, ממזרח שמש עד מבואו הרי תולדות השמים, ואומר מיד: מציון מכלל יופי אלהים הופיע, ממנו מוכלל יופיו של עולם.

שנינו במשנה: נטל את הדם ממי שממרס בו וכו' ולא היה מתכוון להזות לא למעלה ולא למטה אלא כמצליף:

ומפרשינן: מאי "כמצליף"?

מחוי [מראה ביד] רב יהודה:

ובשעה שנכנסו נכרים להיכל מצאו כרובים מעורים זה בזה אמרו הללו הן שברכתן ברכה וקללתן קללה הזילום דכתיב כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה ואסיקנא במקדש ראשון שהיה הארון והכרובים ומאי פרוכת. פרוכת של פתח פתוח בכותל הנקרא טרקסין היו בו פרוכת כר' זירא דא' י"ג פרוכות הם במקדש ז' בז' שערים. וא' בפתח ההיכל וא' בפתח האולם וב' בדביר אלו שאמרנו שהיו בפתח שנכנסין בו לקודש הקדשים וב' כנגדו בעליה:
רב אחא אמר במקדש שני ומאי כרובים. כרובים מצויירים בקיר דכתיב וקלע עליהן מקלעות כרובים. ותימורות ופטורי ציצים וגו':
משניטל הארון. ירושלמי תני עד שלא ניטל הארון היה נכנס ויוצא לאורו של ארון ומשניטל היה מגשש ונכנס. מגשש ויוצא. אבן היתה שם ושתיה היתה נקראת שממנה העולם נשתת:
תנן כחכמים שאומרים מציון נברא העולם שנאמר אל אלהים ה' דבר ויקרא ארץ וגו' מציון מכלל יופי אלהים הופיע וכתיב לכן כה אמר ה' הנני יסד בציון אבן וגו' תניא אידך ר' אליעזר אומר אלה תולדות השמים והארץ מן השמים נבראו תולדות השמים ומן הארץ נבראו תולדות הארץ.

וחכ"א אלו ואלו מציון נבראו שנאמר מזמור לאסף אל אלהים ה' דבר וגו' מציון הוכלל יופיו של עולם כל אלו הדברים פשוטין הן:

נטל את הדם ממי שהוא ממרס כגון בוחש כדאמרינן שבוחשין את השתית כמצליף כמנגדנא.

בשעה שנכנסו גוים להיכל מצאו כרובין מעורין זה בזה. הקש׳ הרב בן מאוש ז״ל דהא בב״ב אמרינן שלא היו פניהם איש אל אחיו אלא כשהיו עושין רצונו של מקום. ויש מתרצים דהתם בכרובין דמשה אבל הכא בכרובים דצורתא שבכותלים תמיד היו מעורין. ותימה דא״כ היכי אמרינן לעיל שהיו מראין להם כרובים דצורתא להראות חיבתן לפני המקום. והנכון כמו שפי׳ הרא״ם ז״ל דהני נמי בנס היו מעורין עכשיו אלא שנעשה נס לרעה כדי לגלות ערותן.

שברכתן ברכה וקללתן קללה. דכתיב אורריך ארור ומברכיך ברוך וחשיבותן גדול כל כך:

וחכמים אומרים אלו ואלו מציון נבראו. אאמצע עולם ואבן פנה שבתהום קאי שהתחיל כנגד ציון וה"ר יוסף לא היה גורס בהך ברייתא קמייתא אלו ואלו:

ולא היה מתכוין להזות לא למעלה כו'. לעיל בפ"ק (דף טו.) פירש במשנה דכל ז' ימים זורק כו' (אינו אלא פני קדים):

בא"ד המשמשין לפני במרום כגון חמה כו' ומשני שאני ר"ג כו' ולא תעשו לכם איצטריך כו' ואלהי זהב לא תעשו לכם נדרוש כו' עובר בלא תעבדם אפילו כשאחרים עשו לו י"ל לעבור עליו כו' כצ"ל:

ע"ב שברכתן ברכה כו'. לכאורה יש לפרש ע"פ מ"ש שניתנה הברכה לאברהם ולזרעו לברך אחרים אבל אין לזה מקום כאן ונראה לפרש ע"פ מ"ש אוי להם לאומות שלא יודעין מה אבדו שהרי ע' פרי החג כנגד ע' אומות והיינו שברכתן של ישראל בקרבנות ברכה ג"כ לעובדי כוכבים ובהיפך קללתן כו' יעסקו בדברים הללו שהם דבר ערוה וע"ז כענין שאחז"ל גבי תפלצת ועי"ל ע"פ מ"ש לעיל שמה שהיו מעורין זה בזה הוא סימן ברכה וחיבה לישראל ובהיפך בקללתן אם לא היו מעורין הוא סימן קללה ושנאה וע"ז אמרו בשעת החורבן שזה אינו שהרי גם בשעת החורבן וסימן קללה היו מעורין כדמפורש לעיל בשם הרא"ם וע"כ מיד הזילוה שנאמר כל מכבדיה שהוא סימן ברכה וקללה הזילוה שאינו כן כי ראו ערותה שהיו גם עתה מעורין ולפירוש קמא כל מכבדיה שהקרבנות מכפרין על עובדי כוכבים הזילוה כי ראו ערותה דהיינו שחשבו שהם דבר ערוה ועבודת כוכבים וק"ל:

מאמצעיתו נברא כו'. בפרק אין דורשין פליגי בית שמאי ובית הלל וחכמים בשמים וארץ איזה נברא תחלה ושם מפורש אבל הכא לא פליגי אלא בארץ לחוד מאיזה מקום התחיל בריאתה ולפום ריהטא דאמר תנא כמאן דאמר מציון נברא היינו כחכמים דסבירא ליה הכי ופליגי ארבי אליעזר דאמר מאמצעיתו נברא ואם כן ציון לאו אמצעיתו של עולם אבל בכמה מקימות מוכח דציון ובתוכו אבן שתיה הוא אמצעיתו של עולם ועוד דדוחק לומר הא דאמרי' פ"ב כל מידי מאמצעיתו מתצר לא אתי כחכמים אלא כרבי אליעזר ואין סברא לחלק בין בריאת תולדות ארץ ובין בריאת כל דבר אחר וי"ל דחכמים לא פליגי אדר"א בהא דמאמצעיתו נברא אלא שבאו לפרש דהיינו אמצעיתו אבן שתיה שבציון ובצקת עפר למוצק גו' דאייתי ר"א היינו אבן שתיה וק"ל:

מציון מכלל יופי כו'. רישא דענינא אל ה' דבר ויקרא ארץ דהיינו לבראה בדבור היה מכלל יופי מציון:

וחכ"א אלו ואלו מציון נבראו כו'. פירשו בתוס' פי' אמצעיתו והצדדין מציון נבראו עכ"ל ולכאורה הוא קשה דהיאך הוזכר בהך ברייתא אמצע וצדדין אלא דאיכא לפרושי דהא כר"א הגדול קאי ובין תולדות שמים ובין תולדות ארץ מציון נבראו וי"ל דלא ניחא להו למימר דתולדות שמים מציון נבראו ולהכי קאמרי דהני חכמים היינו חכמים דלעיל וקאי אדר"א ור"י דפליגי אי מאמצעיתו נברא אי מצדדין נברא וקאמרי אינהו דאלו ואלו מציון נבראו וק"ק לפי מ"ש לעיל דמציון היינו מציעותיה ודו"ק:

תד"ה כרובים. ונ"ל דאפילו ישראל מותר כו' במיני צבעים כו'. והא דמקשה הש"ס על ר"ג שה"ל צורות לבנות ולא משני דהיו ע"י צבע צ"ל כמש"כ התוס' בר"ה ובע"ז דבחמה ולבנה אין חילוק בין בולטין לשקועין לענין חשדא הואיל דאינן בולטין ברקיע ולכן גם במיני צבעים אסור וה"ה לענין עשייה. מה שהקשה בגה"ש מאמירה לנכרי. נ"ל דהתוס' לא נחתי מעיקרא אלא באיסור השהייה וע"ז הביאו ראיה מר"ג דהשהה אצלו ואולי הכא ס"ל דאף ר"ג לא צוה לנכרי לעשותם אלא קנאן מהן כשהן עשויין. וכנ"ל בסוף דבריהם שמחלקין בין שמשין שבמדור העליון לבין שבמדור התחתון בעשייתן ע"י אחרים היינו הכל לענין השהייה ובשקנאן כשהן עשויין ולכן אין מקום לקושיית התור"ע בר"ה פ"ב אות י"א ע"ד דהכא. גם בלא"ה ל"ק קושייתו דשם דאף את"ל דיש שליחות לנכרי איצטריך קרא למיסר את שבמדור העליון דלא נילף להתירא מן לכם דמוקמי' ליה השתא על אותן שבמדור התחתון:

בא"ד ושמא מהא מילתא נמי איכא למיגדר כו'. כצ"ל:

בא"ד משום דכתיב לא תעשון לא תעשו תרי זימני. כצ"ל:

בא"ד ואע"ג דמלאכי השרת עובר בלא לעבדם אפילו כו'. כ"נ דצ"ל:

תד"ה אלו. פי' אמצעיתו ש"ע והצדדים כו'. כצ"ל. וכן העתיק הרש"א בח"א ופשוט שהיה לפניהם הגי' בברייתא קמייתא וחכ"א אלו ואלו כמו דאיתא בת"י ולהרש"א שם נעלם זה:

יִשְׂרָאֵל הַלָּלוּ, שֶׁבִּרְכָתָן בְּרָכָה וְקִלְלָתָן קְלָלָה, עוֹסְקִין בַּדְּבָרִים הַלָּלוּ?. יש לדקדק על אומרם 'יִשְׂרָאֵל הַלָּלוּ' ודי לומר שם יִשְׂרָאֵל בלבד? ועוד מה שייכות יש לדברים אלו של בְּרָכָה וְקְלָלָה עם הענין אשר ראו באלו הצורות?
ונראה לי בס"ד דהם יודעים הפוגם בברית המעור בזנות נפגם הלשון שלו שהוא מכוון כנגדו, ולכן אין תפלתו נשמעת ואין ברכתו ברכה ואין קללתו קללה, ואף על פי שהם יודעים שישראל קלקלו בזנות ועריות קודם החרבן עם כל זה יודעים דודאי יש בהם צדיקים שלא חטאו, ולכך הצדיקים שבהם תפילתם נשמעת וברכתם ברכה וקללתם קללה, ואחר שראו בהיכל צורת כרובים מעורין זה בזה חשבו בדעתם שגם הצדיקים שבהם הם מתעסקים בזנות ולכך עשו צורות של ניאוף במקום הזה יען כי מקום זה אינו מסור ביד המון העם הריקים ופוחזים שיש אצלם ניאוף וזנות כדי שיביאו צורות אלו כאן אלא מסור ביד גדולי ישראל, ושמע מינה שגם הגדולים שבהם מתעסקים בכך, ומעתה לא נשאר בהם גדולים שתהיה ברכתם ברכה וקללתם קללה כדי שיהיו חוששים לעצמן מקללתם ותפלתם, דמאחר שחוטאים בברית המעור גם ברית הלשון נפגם.
ולזה אמר 'יִשְׂרָאֵל הַלָּלוּ' דייקא כלומר הגדולים שמקום הזה מסור בידם אשר בִּרְכָתָן בְּרָכָה וְקִלְלָתָן קְלָלָה יִתְעַסְּקוּ בַּדְּבָרִים הַלָּלוּ? על כן מוכרח לומר דעתה שהם מתעסקים בכך לא יש להם עוד אותו הכח בפיהם ולכן אין אנחנו חוששין לעצמנו מתפלתם וקללתם. ונראה כי מן השמים נעשה כן בכרובים כדי שהעכו"ם ישפטו בדעתם כך ויעשו בהם מה שלבם חפץ ולא יחושו ולא יפחדו מתפלת הצדיקים וגם כדי שלא יהיה חלול השם לומר איך עזב הקב"ה גם הצדיקים בידם אלא עתה יאמרו אין עושה טוב אין גם אחד ובדין לקו.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: עוֹלָם, מֵאֶמְצָעִיתוֹ נִבְרָא.. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: מִצְּדָדִין נִבְרָא.. רַבִּי יִצְחָק אָמַר: אֶבֶן יָרָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּיָּם וּמִמֶּנָּה הֻשְׁתַּת הָעוֹלָם
נראה לי בס"ד רבי אליעזר ורבי יהושע לא פליגי אלא רבי אליעזר איירי בכח ורבי יהושע איירי בפועל והיינו כי ידוע ביום ראשון נבראו השמים והארץ ואשר בהם בבת אחת אך היתה הבריאה בכח כמו חלב שלא נקרש עדיין, ואחר יום ראשון נתן הקב"ה כח חדש בארץ ונקרשה ונתחזקה כמו עשיית הגבינה שנותנים דו"ר בתוך החלב ונקפה ונעשה גבינה. ורבי אליעזר אמר כשנברא תחילה בכח התחילה הבריאה מן האמצע ורבי יהושע אמר כשהיתה אחרי זה הבריאה בפועל דהיינו בעת שיצק כח חדש מן ד' יסודות כמו דו"ר שנותנים בחלב לגבנו זה נברא מן הצדדין שעשה ארבע יציקות בצדדין ומשם התחילה הקרישה שלו עד האמצע.
ובזה יובנו דברי רבי יצחק שאמר אֶבֶן יָרָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּיָּם וּמִמֶּנָּה הֻשְׁתַּת הָעוֹלָם, וקשה כיון דהארץ עדיין לא נבראת היכן היה הים? ובזה ניחא שכבר נבראת הארץ והים בכח וכשבא לברא אותו בפועל ירה אבן בים כלומר כח אחד כלול מן ד' יסודות שהוא מוגשם יותר ולזה קורא אותו אבן וממנו נקרש העולם ונתגשם ונתחזק.
והנה למאן דאמר זה דאמר מן הצדדין נברא דריש (איוב לז, ו) גֶשֶׁם מָטָר חד וְגֶשֶׁם חד וּמִטְרוֹת תרי הרי ארבע. או כך גֶשֶׁם חד וּמָטָר חד וְגֶשֶׁם מִטְרוֹת תרי הרי ארבע, וצריך להבין מאי נפקא מינה מהאי פלוגתא? ונראה לי בס"ד למסבר הני קראי דמייתו הוכחות מנייהו. או יובן בס"ד דנפקא מינה להבין משמעות שם שדי דחד אמר נקרא שדי 'שאמר לעולמו די' וחד אמר על שם 'שמשדד המערכות' ולפי זה למאן דאמר שמאמצע נברא היה פירוש שם שדי שאמר לעולמו די שהיה מתרחב והולך עד שאמר לו די, ולמאן דאמר מן הצדדין לא שייך זה הביאור אלא צריך לפרש נקרא שם שדי על שידוד המערכות.

(תהלים נ, ב) "מִצִּיּוֹן מִכְלַל יֹפִי", מִמֶּנּוּ מֻכְלָל יָפְיוֹ שֶׁל עוֹלָם. יש להקשות מנא ליה דעל 'יָפְיוֹ שֶׁל עוֹלָם' קאי והלא אמר יֹפִי בסתם?
ונראה לי בס"ד דהעולם יש בו ד' רוחות שהם מזרח מערב צפון דרום ולכל רוח יש לו מזג בפני עצמו שאין דומין זה לזה לכך פועל המזרח אינו דומה לשאר רוחות וכן בכל רוח וכמו שאמרו רבותינו ז"ל וידוע שאין שום מזג בעולם חסר מן ד' יסודות אלא בכל רוח מוכרח שיש לו ד' יסודות בפני עצמו כפי מזגו ופעולתו נמצא בארבע רוחות העולם יש ט"ז יסודות וקרא אמר מִכְלַל יוֹפִי קרי ביה י"ו פִי והיינו פי רוצה לומר חלק כמו (מלכים ב' ב, ט) 'פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי' ואיזה מקום יש בו י"ו חלקים של יסודות הוי אומר זה העולם שיש בו ד' רוחות.
ומאן דאמר אֵלּוּ וָאֵלּוּ מִצִּיּוֹן נִבְרְאוּ פירוש השמים מציון של מעלה והארץ מציון של מטה כי כמו שיש ירושלים למטה כן יש ירושלים של מעלה כמו שנאמר (תהלים קכב, ג) 'יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו'.
ומה שאמר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אומר תּוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם מִשָּׁמַיִם נִבְרְאוּ תּוֹלְדוֹת הָאָרֶץ מֵהָאָרֶץ נִבְרְאוּ נראה לי בס"ד לפרש המאמר על פי מה שכתב רבינו ז"ל בעץ חיים שער מ"ן [מיין נוקבין] ומ"ד [מיין דוכרין] פרק א' שכתב שם רבינו מהרח"ו ז"ל שני דרכים האחת אדם וחוה עצמות נשמתם היה מזו"ן [זעיר ונוקבא] מ"ן [מיין נוקבין] ומאן דאמר דילהון אלא שהיה בהתלבשות הבינה דהיינו על ידי רוחא דילה. ודרך השני הוא שעצמות נשמת אדם וחוה היה ממ"ן [מיין נוקבין] ממש דבינה אלא שהיה בהתלבשות זו"ן [זעיר ונוקבא] יעוין שם.
וידוע כי זו"ן נקראים שָׁמַיִם וָאָרֶץ וכאן מדבר על נשמת אדם וחוה שהם תּוֹלְדוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ ורבי אליעזר סבירא ליה כדרך הראשון שכתב מהרח"ו ז"ל, ורבנן סברי מִצִּיּוֹן נִבְרְאוּ רמזו על יסוד דבינה שנקרא צִּיּוֹן דסבירא ליה כדרך השני או אפשר גם רבנן סבירא ליה כדרך הראשון ובאו לפרש דברי רבי אליעזר לומר שהיה בהתלבשות הבינה ובזה ניחא לשון מֻכְלָל וההי"ב.
אָמַר לֵיהּ הַהוּא מִינָאָה לְרַבִּי חֲנִינָא: הַשְׁתָּא בָּרִי טְמֵאִין אַתּוּן דִּכְתִיב: (איכה א, ט) "טֻמְאָתָהּ בְשׁוּלֶיהָ" אָמַר לֵיהּ: תָּא חָזִי מַאי כְּתִיב בְּהוּ: (ויקרא טז, טז) "הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם", אֲפִלּוּ בִּזְמַן שֶׁהֵם טְמֵאִים, שְׁכִינָה עִמָּהֶם [נו:]
כך הגרסא בעין יעקב. וכתב הרב פתח עינים ז"ל דרגילי המפרשים לומר כל מקום שמזכיר השאלה בשם מין עיקר שאלתו לבא לדברי מינות עיין שם. ונראה לי בס"ד דידוע דהמינים טוענים לעבוד עבודה זרה משום מתוך גדולת העבד ניכר גדולת רבו אך הבל יפצה פיהם גם לדעתם הקצר דהא הקב"ה שכינתו בשמים ובארץ ואסור לחלוק כבוד לעבד לפני רבו.
והנה זה המין אמר הַשְׁתָּא בָּרִי טְמֵאִין אַתּוּן ובודאי עתה אינו נקרא השם יתברך אלקי ישראל דאיך יכנו אלהותו יתברך על טמאים? ונתכוון בדבר זה כדי לבא לידי מינות אחר כך לומר לך עבוד אלהים אחרים דמתוך גדולת העבד ניכר גדולת רבו! ונרגש רַבִּי חֲנִינָא בזה וסתם פיו ואמר לו אֲפִלּוּ בִּזְמַן שֶׁהֵם טְמֵאִים שְׁכִינָה עִמָּהֶם ואם כן גם לפי דעתך אסור לחלוק כבוד לעבד לפני רבו.
ועוד נראה לי בס"ד בזה כונת המין לומר כיון ד'בָּרִי טְמֵאִין אַתּוּן' אם כן בנקל יוכל היצר הרע להוריד אתכם אל שער החמשים של טומאה שהוא כמנין 'טָמֵא' [50] שאין תקוה לעלות משם ולא תועיל לכם כל תשובה שבעולם ולמה תטריחו עצמכם בדברים שבקדושה ותהיו קרחים מכאן ומכאן? טוב לכם לעשות מה שהלב חפץ בדרך הרעה! והשיב לו רַבִּי חֲנִינָא אי אפשר להיות דבר זה שיתגבר היצר על איש ישראל לשקעו במדרגה התחתונה של טומאה יען דכתיב 'הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם' והיינו כל דבר תגבורת שלו תהיה מכח מלוי אותיות שמו ולכן בשם 'יֵצֶר' הניח הקב"ה שמו בתוכו כדי שלא יתמלא יותר ויתגבר והיינו יו"ד צד"י רי"ש הסוף הוא שם 'שדי' כדי שלא יוכל להתמלאת ופסק כח תגבורת שלו וזהו 'שֹּׁכֵן בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם' הוא היצר שבו טומאתם ולכן אין אנחנו חוששים פן יתגבר היצר מאד.
או יובן בס"ד כונת המין לומר אף על פי דאנשי כנסת הגדולה ביטלו יצר הרע דעבודה זרה עם כל זה עדיין אתם עובדים עבודה זרה מכח עונות שאדם דש בעקביו כמו שאמרו (שבת דף קה:) כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה (פסחים סו:) וכל המתגאה כאלו עובד עבודה זרה כי על זה רמז הכתוב באומרו 'טֻמְאָתָהּ בְשׁוּלֶיהָ' שהוא עונות שאדם דש בעקביו והשיב לו רַבִּי חֲנִינָא 'הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם' ואם כן אש של שכינה מכבה ודוחה ומעביר אש הכעס ואש הגאוה ובזה יתרפא מכאובינו.

"מִצִּיּוֹן מִכְלַל יֹפִי", מִמֶּנּוּ מֻכְלָל יָפְיוֹ שֶׁל עוֹלָם. הנה פשט המאמר הוא מפרש היופי הזה של העולם מכח רישא דקרא (תהלים נ, א) שאמר 'אֵל אֱלֹקִים הֳ' דִּבֶּר וַיִּקְרָא אָרֶץ' ובסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע הוספתי הרמז בזה בתיבת יוֹפִי עצמה שהוא י"ו פִי כלומר י"ו חלקים עיין שם.

תוס ד"ה כרובים כו' ונראה לי דאפילו ישראל מותר. ק"ל דלפי דסברי תחלה דלישראל אסור לציירן אף ע"י אחרים ליתסר דאמירה לנכרי שבות עי' תוס' ר"ה כד ע"ב ד"ה שאני ר"ג ואחרים עשו לו דתירצו במקום מצוה שאני והכא דל"ש כן ליתסר:

[מלואים: תנן כמ"ד מציון נברא העולם ק"ל מה ענין ציון שהי' סמוך לירושלים כדכתיב בס' שמואל לאבן שתיה שהיתה בבית קדשי קדשים שבתוך ירושלים מיהו כהאי גוונא מצינו בפ"ד דר"ה (דף ל') דתנן בראשונה היה לולב ניטל במקדש ז' ובמדינה יום א' משחרב בהמ"ק התקין ר"י בן זכאי שיהא ניטל במדינה ז' זכר למקדש ואמר' בגמרא ומנלן דעבדינן זכר למקדש דכתיב ציון היא דורש אין לה מכלל דבעי דרישה הרי שמביא ראיה לזכר למקדש מציון היא דורש אין לה ש"מ דציון ומקדש חדא מילתא הוא:]

[מלואים: רי"א עולם מן הצדדים נברא ונ"ל דל"ל לר"י הא דאמ' בפ"ב דחגיגה בשעה שברא הקב"ה את העולם היה מרחיב והולך כב' פקעיות של שתי עד שגער בו הקב"ה והעמידו וכו' והיינו דאר"י אני אל שדי אני הוא שאמרתי לעולמי די ואי עולם מן הצדדים נברא כשהגיע לאמצעיתו ממילא נדבק וא"א להרחיב יותר:]

[מלואים: שנאמר כי לשלג יאמר הוי ארץ ובפ"ק דתענית (דף ג') אמר רבא מעלי תלגא לטורא כה' מיטרא לארעא שנאמר כי לשלג יאמר הוי ארץ פי' כאשר יאמר לשלג הוי לארץ הרי הוא כגשם מטר וגשם מטרות הרי ה' דמטרות תרתי משמע והשתא בשלמא הא לא קשה לרבא דדריש לה אגשם דעלמא ור"א דריש לה הכא אשעת בריאת עולם דרבא כשאר תנאי ס"ל דאין עולם נברא מן הצדדים והאי קרא לדידהו מיירי בגשם דעלמא אבל הא ק"ל דלר"א ע"כ האי מטרות דקרא שאצל גשם בתרא לא משמע ליה אלא חדא דהא אין בעולם אלא ד' צדדין בלבד ורבא חשיב ליה בתרתי ומנ"ל הא דהא בהא ליכא מאן דפליג אר"א דחשיב ליה בחדא והול"ל מעלי תלגא לטורא כד' מיטרי ולא כה' ובדוחק י"ל דס"ל לרבא דאם איתא דשאר תנאי למטרות לא משמע להו אלא חדא הוי דרשי להאי קרא כר"א דעולם מן הצדדים נברא דהכי מסתבר טפי למדרש להאי קרא דמיירי מבריאת עולם ולא מגשם דעלמא אלא משום דמשמע להו מטרות תרתי א"א לאוקמי דמבריאת עולם איירי דהא ליתא אלא ד' צדדים מש"ה מוקים לה בגשם דעלמא וכה' מיטרי:]

[מלואים: תולדות השמים משמים נבראו כו' א"י האיך דייק מהאי קרא דאלו נבראו מן השמים ואלו מן הארץ הא האי קרא לא מיירי כלל ללמד עליהם מאיזה מקום נבראו:]

[מלואים: אלו ואלו מציון נבראו שנאמר. פי' בין תולדות שמים בין של ארץ נבראו מציון ונ"ל מדכתיב ב' הופעת יופי והופיע א' לתולדות שמים וא' לתולדות הארץ והיינו דהכא מייתא לסיפא דקרא נמי דאלקים הופיע ולעיל גבי מציון נברא לא מייתא אלא לרישא דקרא דמציון מכלל יופי לחוד משום דלעיל לא מיירי מב' התולדות:]

(נד סע"ב) וחכ"א אלו ואלו מציון נבראו.—פי' בין תולדות שמים ובין תולדות הארץ נבראו מעפר שבציון. וכעין זה בב"ר פי"ב י"א: "ר' הונא בשם ר' יוסף אמר כל מה שיש בשמים ובארץ אין ברייתו אלא מן הארץ הה"ד וכו'. ר' יודן מייתי לה מן הכא הכל הולך אל מקום אחד הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר. רב נחמן אמר אפי' גלגל חמה שנאמר האומר לחרס ולא יזרח". פי' דמשום הכי מכונה גלגל חמה "חרס", מפני שנברא מן העפר כחרס. ומה שפי' בתוס' כאן בענין "אלו ואלו מציון נבראו" אינו מחוור, וכבר הוקשה למהרש"א. וגם מה שפי' בתוס' ישנים דחוק (ע"ש).

ודע שענין זה שביארו חז"ל כאן, שאף תולדות השמים הן מן העפר לא היה נודע לחוקרים הקדמונים עד דורנו זה האחרון (בערך בשנת תרכ"ה), כי נתגלו אז הרבה דברים מסתרי הטבע הנפלאים. שאף כי מכבר היה נודע לחוקרים, שקוי האור העוברים דרך זכוכית משולשת מתחלקים לשבעה מראות כמראה הקשת אשר יראה בענן: וכשהיו מביטים בצבעים אלה הנראים על איזה גשם בזכוכית מגדלת-אז היו רואים בכל הצבעים האלה קוים קוים הרבה שחורים ודקים ודקים מן הדקים, אשר לא יספרו מרוב. אבל סוד הקוים האלה לא נודע להם עד אותה שנה, שאז נתגלה להם עניינם. כי כל יסוד ויסוד הנמצא בארץ יש לו טבע אשר אם יבער באש יוליד איזה קו שחור באיזה מקום במראה הקשת הנ"ל, וכל קו וקו מכל יסוד ויסוד משונה מרעהו בתמונתו ומקומו במראה הקשת. וע"פ הנסיון נודע לחוקרים תמונת כל קו וקו ומקומו של כל יסוד ויסוד הידוע להם, עד אשר יש להכיר מן הקוים הנראים במראה הקשת כל יסוד ויסוד הבוער באש. ועל פי זה מצאו שעל פני השמש בוערים באש ברזל ונחשת ועוד כמה מיני מתכות וגם כמה יסודות אויריים. וכזה מצאו גם בכמה כוכבים קיימים, עד כי כיום נבין ונדע שכל הכוכבים הגדולים והקטנים ואף הארץ מיסוד אחד הם. והוא כדעת ר' שמעון בן יוחי, דשמים וארץ לא נבראו אלא כלפס הזה וכיסויה.

דברי רשב"י הם בירושלמי חגיגה פ"ב סוה"א [עז רע"ד] וב"ר פ"א טו. וכשיטה הזאת הוא מ"ש עוד בב"ר פ"א, ומובא ברש"י עה"ת (בר' א יד): כל תולדות שמים וארץ נבראו ביום ראשון, וכל אחד ואחד נקבע ביום שנגזר עליו. והרמב"ן (בפרשה הנ"ל) הלך גם הוא בשיטה זאת אלא שביאר ענין זה בלשון פילוסופי היונים, וכתב: "כי השם ברא מן האפס המוחלט יסוד דק מאד אין בו ממש אבל הוא כח מוכן לקבל צורה הנקרא אצל היונים היולי ויצר ממנו הצורות".

(נד רע"ב רש"י) ד"ה הוציאום לשוק קיפלום מן הכותל.—נראה שפירש כן (ולא על הכרובים שעשה משה) משום דלא אתיא כמ"ד לעיל (נג ב) ארון במקומו נגנז. ועוד שאמרו כאן "שנכנסו הגוים להיכל", ולא לקדש הקדשים. אבל בפתיחתא דאיכ"ר סי' ט איתא: "נכנסו לבית קה"ק ומצאו שם שני כרובים נטלו אותן ונתנו אותן בכליבה והיו מחזירין אותן בחוצות ירושלים ואומרים: לא הייתם אומרים שאין האומה הזאת עובדת ע"ז ראו מה מצינו להם ומה היו עובדים". ומוכח שהוציאו שני כרובים מבית קה"ק, וע"כ שהוא כמ"ד ארון גלה לבבל. ויש לדחות דאף למ"ד ארון במקומו נגנז - לא גנזו אלא ארון וכפורת וכרובים שעליו שעשאן משה; אבל עדיין הותירו את הכרובים של עצי שמן, שעשה שלמה ועמדו על רצפת הדביר, והם הם שמצאו הגוים בבית קה"ק והוציאו אותם בשעת חורבן המקדש. ועי' בתוס' ישנים (לעיל נד א ד"ה ומראין), שכתבו על הכרובים, שהיו מראים לישראל, דהיינו כרובים שעשה שלמה.