יומא נה ע"א

דף נה - א

כמנגדנא כשליח בית דין המלקה ברצועה, מתחיל מן הכתפיים ומכה והולך למטה, ואף כאן עושה שמונה הזאות זו תחת זו [רש"י לעיל ולקמן].

תנא: כשהוא מזה, אינו מזה אפילו אותה הזאה שלמעלה על הכפורת, אלא כנגד עוביה של כפורת -

והחילוק בין ההזאה שלמעלה להזאות שלמטה אינו אלא: כשהוא מזה אחת למעלה, הרי הוא מצדד גב ידו שתהיה פונה למטה ומזה כלפי מעלה, וכשהוא מזה שבע למטה, הרי הוא מצדד גב ידו למעלה ומזה למול פניו של הכפורת [רש"ש], אחת גבוהה ואחת בנמוך הימנה וכולן נופלות לארץ [רש"י]. ^[192] מנא הני מילי, שאינו מזה מדם הפר ומדם השעיר [רש"י] הזאה אחת למעלה על גג הכפורת ממש?

כתיב: ולקח מדם הפר והזה באצבעו על פני הכפורת קדמה [לצד מזרח, תרגום], ולפני הכפורת יזה שבע פעמים מן הדם באצבעו. ושחט את שעיר החטאת אשר לעם, והביא את דמו אל מבית לפרוכת, ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר, והזה אותו [משמע: הזאה אחת] על הכפורת ולפני הכפורת.

ומבואר לקמן בגמרא: כי מנין שבע הזאות למטה בשעיר נלמדות מהפר, שנאמר בו: "יזה שבע פעמים"; ומנין הזאה אחת בפר למעלה, נלמד מן השעיר שנאמר בו: והזה "אותו" על הכפורת ^[193].

אמר מפרש רב אחא בר יעקב אמר רבי זירא:

כי אמר קרא בשעיר: "והזה אותו על הכפורת ולפני הכפורת" -

והרי לא יאמר הכתוב: "ולפני הכפורת" דהייינו למטה בשעיר, דהא לא צריך, כיון דגמר מהזאות של מטה דפר, שהרי סוף סוף משם אנו לומדים שיהיו שבע הזאות למטה בשעיר כמו שנאמר בפר; ואם כן לא יאמר הכתוב: "ולפני הכפורת" בשעיר כלל.

ולמה נאמר "לפני הכפורת" בשעיר, מופנה הוא כדי לאקושי "על" הכפורת, ל"לפני" הכפורת -

וללמדך: מה "לפני הכפורת" דלאו "על" הכפורת, שהרי הכתוב אומר: לפני הכפורת דמשמע על הארץ, אף "על הכפורת" דלאו "על", אלא לפני הכפורת הוא שמזה, [ולכך נאמר כאן "על" וכאן "לפני", ללמדך: שבהזאה אחת מצדד גב ידו למטה, ובשבע הזאות מצדד גב ידו למעלה].

ומאחר שלמדנו כי מה שאמרה תורה בשעיר: "על", אינו "על" ממש, הוי גילוי מילתא כי אף בפר כן [תוספות בתירוץ ראשון]. ^[194]

ותמהינן: אדרבה יש ללמוד בהיפך כי אף ההזאות שלפני הכפורת אינם לפניו, אלא עליו?!

שהרי: לא יאמר הכתוב בפר "והזה באצבעו על פני הכפורת" דהיינו הזאות דלמעלה בפר, דהא לא צריך, כיון דגמר מהזאות של מעלה דשעיר, שהרי סוף סוף משם אנו לומדים שתהיה הזאה אחת למעלה בפר כמו שנאמר בשעיר; ואם כן, לא יאמר הכתוב "על פני הכפורת" בפר כלל -

ונדרוש: למה נאמר "על פני הכפורת", מופנה הוא כדי לאקושי: "לפני הכפורת", ל"על פני הכפורת", וללמדך: מה "על פני הכפורת" היינו "על" ממש, אף "ולפני הכפורת" היינו "על" ממש שיהיו הדמים נוגעים בעוביה של כפורת.

ומשנינן: האי מאי?!

אי אמרת בשלמא: למטה דשעיר הוא דבא לאקושי, לא תיקשי לך: לא יאמר למעלה בפר; כי למעלה דפר - היינו "והזה באצבעו על פני הכפורת קדמה" האמור בו - מיבעי ליה לכדתנא דבי רבי אליעזר בן יעקב.

דתנא דבי רבי אליעזר בן יעקב: נאמר בפר: והזה באצבעו על פני הכפורת "קדמה", זה בנה אב ומלמד לכל התורה כולה, כי כל מקום שנאמר: "פני" אינו אלא קדים צד מזרח, וכשם שמזה כאן על מזרחה של כפורת, [וראה הערה ^[195]].

אלא אי אמרת: למעלה דפר הוא דבא לאקושי, אם כן: "למטה דשעיר" למאי אתא, מה נדרוש בו?! תנו רבנן: נאמר בשעיר: והזה "אותו" על הכפורת ולפני הכפורת, הרי למדנו: כמה הזאות הוא מזה למעלה בשעיר: אחת -

אבל הזאות שלמטה בשעיר, איני יודע כמה?

הריני דן: נאמרו הזאות דמים למטה בפר, ונאמרו הזאות דמים למטה בשעיר, מה הזאות דלמטה בפר: שבע, אף הזאות דלמטה בשעיר: שבע.

או שמא כלך לדרך זו: הואיל ונאמרו הזאות דמים למעלה בשעיר, ונאמרו הזאות דמים למטה בשעיר; אם כן נאמר: מה מנין הזאות למעלה בשעיר: אחת, אף מנין הזאות למטה בשעיר: אחת?

נראה למי דומה: דנין הזאות של "מטה" בשעיר מהזאות של "מטה" בפר, ואין דנין: הזאות של "מטה" מהזאות ש"למעלה".

אדרבה: דנין גופו של שעיר מגופו של שעיר, ואין דנין גופו של שעיר מעלמא ממקום אחר, היינו מפר?!

תלמוד לומר: ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר, שאין תלמוד לומר: כאשר עשה, שהרי מיותר הוא, כי הכתוב אומר במפורש בשעיר שיעשה על ולפני הכפורת - ומה תלמוד לומר: כאשר עשה, שיהיו כל עשיותיו של שעיר שוות לעשיותיו של פר, כשם שהזאות דלמטה בפר: שבע, כך למטה בשעיר: שבע.

למדנו מכל האמור: כמה הזאות מזה למטה בפר ובשעיר: שבע; אבל הזאות דלמעלה בפר, איני יודע כמה הוא מזה, שהרי לא נאמר בו מנין, אלא: "והזה על פני הכפורת קדמה"?

הריני דן: נאמרו הזאות דמים למעלה בשעיר, ונאמרו הזאות דמים למעלה בפר; מה מנין הזאות למעלה בשעיר: אחת, אף מנין הזאות למעלה בפר: אחת.

או שמא כלך לדרך זו: הואיל ונאמרו הזאות דמים למטה בפר, ונאמרו הזאות דמים למעלה בפר, מה מנין הזאות למטה בפר: שבע, אף מנין הזאות למעלה בפר: שבע?

נראה למי דומה: דנין הזאות של מעלה מהזאות של מעלה, ואין דנין מעלה ממטה.

אדרבה: דנין גופו של פר מגופו של פר, ואין דנין גופו של פר מעלמא היינו משעיר?!

תלמוד לומר בשעיר: ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר, שאין תלמוד לומר: "כאשר עשה", ומה תלמוד לומר" "כאשר עשה" שיהיו כל עשיותיו של שעיר שוות לשל פר.

ושתים זו שמענו: כשם שלמטה בפר שבע, כך למטה בשעיר שבע וכדאמרן לעיל, וכשם שלמעלה בשעיר אחת, כך למעלה בפר אחת.

שנינו במשנה: וכך היה מונה אחת אחת ואחת אחת ושתים:

תנו רבנן: כשמזה למעלה מונה: אחת, וכשמזה למטה את הראשונה מונה: אחת זו שהיתה למעלה ואחת זו של עכשיו למטה, וכשמזה למטה את השניה מונה: אחת זו שהיתה למעלה ושתים של עכשיו למטה, וכן הלאה: אחת ושלש, אחת וארבע, אחת וחמש, אחת ושש, אחת ושבע, דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר לא כך היה מונה אלא: כשמזה למעלה מונה: אחת וכרבי מאיר; אבל כשמזה למטה את הראשונה מונה: אחת זו של עכשיו למטה ואחת זו שהיתה למעלה, שתים של עכשיו למטה ואחת זו שהיתה למעלה, שלש ואחת, ארבע ואחת, חמש ואחת, שש ואחת, שבע ואחת.

ולא פליגי רבי מאיר ורבי יהודה, אלא:

מר כי אתריה [כדרך הנהוג במקומו], במקומו של רבי מאיר היו מונין מנין מרובה תחילה, ואחר כך מנין מועט, כגון: עשרים ואחת, עשרים ושתים, כדרך הלשון העברית.

ומר כי אתריה, ואילו במקומו של רבי יהודה היו מונין מנין מועט תחילה, כגון: שתים ועשרים, שלש ועשרים, כמו בלשון לעז; [נתבאר עפ"י ריטב"א ורא"ל, וראה רש"י ושי"צ].

כלומר: אין קפידא בדבר, וכל אחד מונה כפי דרכו.

ודייקינן: דכולי עלמא בין רבי מאיר ובין רבי יהודה מיהת: הזאה ראשונה מכל ההזאות היא זו של מעלה, צריכה מנין עם כל אחת ואחת של מטה.

מאי טעמא? ^[196]

רבי אלעזר אמר: אף שמנין ההזאות דאורייתא הוא, אבל המנין החוזר מדרבנן הוא, וכדי שלא יטעה בהזאות, שיהא לו שהות בינתיים לתת לבו למנין שלא יטעה [רש"י]. ^[197]

רבי יוחנן אמר: אף המנין החוזר דאורייתא הוא, כי אמר קרא: והזה באצבעו על פני הכפורת קדמה ולפני הכפורת "יזה" - שאין תלמוד לומר: יזה, שהרי כבר נאמר והזה באצבעו [רא"ל], והיה לו לומר: והזה באצבעו על פני הכפורת קדמה ולפני הכפורת שבע פעמים, אלא לימד על הזאה ראשונה, שצריכה מנין עם כל אחת ואחת.

מאי בינייהו?

איכא בינייהו: דלא מנה את הראשונה ולא טעה; כי לרבי אלעזר דאמר: מדרבנן הוא, אם לא מנה לא עיכב; ואילו לרבי יוחנן דיליף לה מקרא, ונאמר בסוף הפרשה "חוקה" [והיתה זאת לכם לחוקת עולם], הרי זה מעכב אפילו בדיעבד.

שנינו במשנה: יצא והניחו על כן הזהב שבהיכל וכו' יצא והניחו על כן הזהב השני שבהיכל; רבי יהודה אומר: לא היה שם אלא כן אחד בלבד, נטל דם הפר והניח דם השעיר:

תנו רבנן [בתוספתא, דק"ס כתב יד, וראה שי"צ]: שופרות של מעות - והן: תיבות צרות מלמעלה ורחבות מלמטה עקומות כעין שופר, מפני הרמאין שלא יוכלו להכניס ידן לתוכן להראות עצמן כאילו נותנין לתוכן, ונוטלין מתוכן - היו במקדש, בהם היו נותנים מעות לקניית קרבנות למטרות שונות המפורטות במשנה בשקלים פרק ו משנה ה, [הובאה כאן בעמוד ב].

אחת השופרות היתה מיועדת לקניית תורים, והאחת לקניית בני יונה, ומי שהיה רוצה לנדב עולת העוף מן התורים או מבני היונה היה נותן מעות בשופר המיועד לכך, והגזברין היו קונים קרבנות במעות שהיו בשופר

רבי יהודה אומר: לא היו שופרות לתת בהם מעות לקיני חובה - כגון של זב וזבה ויולדת ושל מטמא מקדש המביאין שתי תורין [קן] או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת - אלא לקיני נדבה בלבד, והטעם: מפני התערובות. ^[198]

ומפרשינן: מאי מפני התערובות?

אמר רב יוסף: מפני תערובת שופרות של חובה בשופרות של נדבה [רש"י], והרי אינם שוין, כי קיני החובה הן אחד לחטאת ואחד לעולה, ואילו של נדבה כולן עולות, והרי אין מעשה עולת העוף כמעשה עולת החטאת [רש"י].

אמר מתמה ליה אביי: ומכל מקום נעביד תרי שופרות לחובה ונדבה, וכדי שלא יתחלפו נכתוב עלייהו: הי דחובה והי דנדבה איזה שופר של קיני חובה, ואיזה של קיני נדבה?!

פירוש כגון המכה שמרים ידו ואינו מכה עד שיוריד:
ירושלמי כמטברר. פי' יש מי שאומרים שמטה ידו עד טבורו. ת"ר כשמזה אינו מזה על גגה של כפרת אלא כנגד טפחה של כפרת הוא עוביה והוא מצחה הכל אחד הוא שיש נוסחאות מתחלפות לפיכך הוצרכו להודיע שהכל טעם אחד הם. כשהוא מזה למעלה מצדד ידו למטה וכשמזה למטה מצדד ידו למעלה מנ"ל שמזה למעלה ומזה למטה. ופרשינן מדכתיב והזה (עליו) באצבעו על פני הכפרת קדמה ולפני הכפרת יזה שבע פעמים כל מקום שנאמר על הוא למעלה וכ"מ שנא' לפני הוא למטה והכל במקום אחד הן אלא הצדדת [היד] היך היא כיצד כשמזה למעלה מצדיד ידו למטה. פי' נותנו כף היד למטה ואצבעותיו כלפי מעלה ומזה וההזאה שהוא מזה עולה למעלה מן הכפרת כנגד הכפרת מחוץ הכפרת וחוזר ונופל למטה בקרקע [וכשהוא מזה למטה] מצדיד ידו למעלה כלומר כף היד למעלה ואצבעותיו למטה ומזה כנגד עוביה של כפרת שהיא מצחה והיא טפחה כדגרסינן ארון ט' וכפרת טפח הרי עשרה. והזאה שמזה יורדת ונופלת בקרקע מחוץ של ארון כנגדו. ואמרינן לא יאמר למטה בשעיר כו' כלומר לא היה צריך לכתוב בשעיר לפני הכפרת דמשמע כי מזה מדם השעיר למטה דגמר מטה דשעיר ממטה דפר שכבר כתביה בשעיר ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר. למה נאמר לפני הכפרת בשעיר להקיש על הכפרת שכתוב בשעיר ללפני הכפרת שכתוב בו. מה לפני שכתוב בו למטה הוא ולא למעלה אף על נמי שכתוב בו למטה הוא ולא למעלה פי' זה שכתבתי לך בשעיר והזה אותו על הכפרת.

אינו על הכפרת ממש אלא כמו ולפני הכפרת כשם שלפני למטה כך על הכפרת שכתב למטה הוא כמו שפירשנו כבר. למה נקרא זה למעלה וזה למעלה בהצדדת הכף היד והגבהת אצבעות והורדת אצבעותיו בלבד דלאו דם נוגע בכפרת כלל ולא למעלה ממש הוא ואמרינן אדרבה לא יאמר ולקח מדם הפר והזה באצבעו על פני הכפרת קדמה שהוא למעלה בפר שאינו צריך אתו דגמר ממעלה דשעיר שהרי הכתוב הקישם שנא' ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר. נמצא למד למעלה דפר ממעלה דשעיר למה נאמר למעלה בפר לאקושי (על לפני) [לפני לעל] מה על על ממש אף פני פני ממש. ובעינן דנגע בכפרת. נוסח אחר מה פני פני ממש אף על על ממש. ופירושה כדרך הראשונה.

ודחינן האי מאי אי אמרת למטה משעיר לאקושי ולמדנו שאין זה למעלה ממש לא בזה ולא בזה שהקישן הכתוב זה [לזה] ולמה בא למעלה דפר ללמד שכל מקום שנאמר פני קדמה הוא ואינו אלא פני המזרח ממש. אלא אי אמרת למעלה דפר להיקשא וללמד כי כל מקום שכתוב בו על למעלה ממש הוא וכ"מ שכתוב בו לפני למטה ממש הוא ותראהו על גופא של כפרת כבר למד זה מזה כמו שאמרנו למטה דשעיר למה לי אלא ודאי למטה להיקשא. ועמדה ההלכה כי כל ההזאות במקום אחד הן והכל בקרקע:

ת"ר והזה אותו על הכפרת וגו' דייקינן דוקיא דקרא מדכתיב אותו דלא הוה צריך ליה אתו ש"מ כי הזאה אחת בלבד מזין ממנו למעלה. הנה מצאנו מפורש בשעיר למעלה הזאה אחת ומצאנו למטה בפר ז' הזאות שנאמר ולפני הכפרת יזה שבע פעמים וגמרי מהדדי דהא הקישן הכתוב כו' עד ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר שיהו כל עשיותיו שוות כשם של מטה בפר ז' כך למטה בשעיר ז' וכשם של מעלה בשעיר אחת כך למעלה בפר אחת ופשוטה היא כולה:

ת"ר אחת. אחת ואחת. אחת ושתים כו' כ"ע הזאה ראשונה צריכה להימנות עם כל אחת ואחת. מ"ט ר' אלעזר אומר כדי שלא יטעה ר' יוחנן אומר מן התורה. מאחר שכתוב והזה באצבעו על פני הכפרת קדמה. לא היה צריך לכתוב ולפני הכפרת יזה שבע פעמים. ואנן ידעינן דבהזאות קא משתעי קרא יזה דכתב רחמנא ל"ל ללמד על ההזאה ראשונה שצריכה להימנות עם כאו"א ואמרינן מ"מ תרווייהו אית להו האי סברא דצריכה להימנות הראשונה עם כאו"א מאי בינייהו. וא' (רבי) איכא בינייהו דלא מנה אותה הראשונה עם כל אחת ואחת ולא טעה. לר' אלעזר יצא ידי חובה. לר"י לא עשה כלום:

יצא והניחו על כן השני כו'. תנן התם ר' יהודה אומר לא היו שופרות לקיני חובה מפני התערובות ואוקימנא תערובת חובה בנדבה.

והזה אותו על הכפרת ולפני הכפרת סוגיא דשמעתא דבשעיר כתיב והזה אותו על הכפרת והיינו אחת למעלה דהזה אותו על הכפרת א׳ למעלה משמע דאותו חדא משמע כדפרש״י ז״ל ולפני הכפרת שהם למטה לא כתיב בי׳ מניינא אלא דיליף מן הפר דכתיב בי׳ יזה שבע פעמים ואלו בפר לא כתיב בי׳ מניינא למעלה אלא דיליף משעיר.

מר כי אתרי׳ ומר כי אתרי' פי׳ במקומו של ר׳ מאיר מקדימין למנות המנין המועט ובמקומו של ר״י מקדימין המנין המרובה.

שלא יטעה בהזאות פיר׳ רש״י ז״ל שיהא לו שהות בנתים לתת לבו למנין שלא יטעה. וריב״א ז״ל פירש שלא יטעה לכלול הראשונה בחשבון השבע האחרונות ולא ימנה בין כולם אלא שבע שמא תאמר שנאמר לו שימנה שמונה כדרכו א״א כי אלו שני מנינות הם האחת מנין יחידי כדרכו לעצמו והשבע מנין בפני עצמו וכן אמרו בירושלמי מאי שלא יטעה אמר רבי זעירא כדי שיגמור של מטה מתוך שבע.

לימד על הזאה ראשונה שצריכה מנין. פי׳ דהאי יזה לשון מיותר הוא שכבר כתיב והזה אלא ודאי בא ללמד שימנה הראשונה עם כל השבע ולא תהא ממנינם וכיון שכן אם לא עשה כן לא יצא דכיון דגזרת הכתוב הוא דכתב רחמנא בפרשה חקה והיינו דאמרינן איכא בינייהו דלא מנה ולא טעה דלמ״ד משום גזירה שלא יטעה יצא ולמאן דמייתי לה מקרא לא יצא.

לא היו שופרות לקני חובה. פירוש דאילו לקני נדבה היו שופרות כדלקמן והמתנדב קנין נותן שם מעות לקן שלו ומודיע לכהן והכהן מקריבן אח״כ לשם הבעלים סתם כי הוא לא הי׳ יודע ומכיר במעות של מי היו כדמוכח דמאי דאמרינן לקמן מפני תערובת חטאת שמתו בעלי'. ולקני חובה לא הי׳ שופרות מפני התערובות ואלו לקרבנות חובת בהמה פשיטא שלא תקנו שופרות שלא לבטל סמיכה שהיא מצוה.

מפני תערובת חובה בנדבה. פי׳ שלא יכיר כהן איזה לחובה שהאחד מהם חטאת ואיזה לנדבה שיהי׳ שניהם עולה. ומקריב עולה במקו׳ חטאת או בהיפך ואין מעשה חטאת ועולה שוין ופי׳ ר״י ז״ל דדוקא לתערובת קנין דחובה בקנין דנדבה איכא למיחש אבל תערובת חובה בחובה שיתערבו לו קנין של לאה בשל רחל ליכא למיחש כי כאו״א היתה נותנת מעותי׳ צרורין בפני עצמן ולא היו מתערבין. ולמאי דקס״ד השתא שיהי׳ כולן בשופר אחד לא בשופר א׳ ממש בכיסין מעורבין אלא שיתנו של חובה בצד צפון ושל קנין דנדבה לצד דרום ומחיצה ביניהם ואפ״ה אמרינן דחיישינן לחלופי ופרכינן דאי משום הא נעביד ב׳ תיבות ונכתוב עלייהו אי זו של חובה ואי זו של נדבה ופרקי׳ דר״י ל״ל כתיבה כלו׳ דלא סמיך אכתיבה דילמא לא מעייני בכתיבה וטעו:

זה שביארנו במשנה שאינו מזה על הכפורת ממש בסוגיא זו הביאוה מן המקראות והוא שבדם הפר כתי' והזה באצבעו על פני הכפורת [קדמה] ולפני הכפורת יזה שבע פעמים ועל פני הכפורת ר"ל הזאה בעליונו של כפרת והיא הנקראת במשנתינו הזאה עליונה והרי שלא ניתן בה שיעור ולפני הכפרת ר"ל הזאה בתחתונו של כפרת והרי שניתן בה שבע פעמים ובדם השעיר ניתן שיעור בעליונה לאחת ובתחתונה לא ניתן בה שיעור כלל דכתי' והזה אותו על הכפרת ולפני הכפרת ומדכתיב אותו ודאי פירושה הזאה אחת ואנו למדין פר משעיר לאחת שלמעלה ושעיר מפר לשבע שלמטה ועל הכפרת מורה הזאה בנגיעה ולפני הכפרת מורה הזאה שלא בנגיעה ואמרו על זה לא יאמר מטה בשעיר ר"ל ולפני הכפרת שהרי נאמר בהדיא ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר דאכתי של מעלה איצטריך דהא בפר לא למדנו להזאה עליונה אם אחת אם כמה אלא תחתונה מיהא למה אלא לאקושי על דידיה ללפני ומה לפני דלאו על ר"ל שלא בנגיעה אף על דלאו על ר"ל שלא בנגיעה:

זה שכתוב בדם הפר והזה באצבעו על פני הכפרת קדמה בנה אב על כל מקום שנאמר בו פני שאין קרוי פנים אלא מזרח:

וכבר ידעת אזהרת ביאת מקדש שלא לצורך שהיא יוצאה ממה שכתוב ואל יבא בכל עת אל הקודש מבית לפרוכת אל פני הכפרת ודרשו בו אל הקודש זה קדש הקדשים מבית לפרכת להזהיר על כל הבית אלא שעל קדש הקדשים במיתה ועל כל הבית באזהרה למלקות ונאמר שם אל פני ללמד שאינו במיתה ולא במלקות אלא כשנכנס דרך ביאה ר"ל דרך פתח ההיכל שהוא מצד המזרח אבל אם נכנס דרך פתחי הצדדין או דרך התאים פטור:

מר כי אתריה ומר כי אתריה. וגם בלשון המקרא פעמים שמקדים חשבון מועט למרובה ופעמים אפכא:

לימד על הזאה ראשונה שצריכה מנין. מפרש בת"כ מדכתיב שבע פעמים ולא כתיב שבע טיפין פעמים משמע ליה שם מנין^א)מנין הס"ד ואח"כ שלא יטעה הוא התחלת דבור בפ"ע. שלא יטעה בהזאות ואומר ריב"א דבהא אתי למיטעי שאם לא ימנה הזאה ראשונה של מעלה לעצמה עם כל שבע של מטה יבא ויטעה ויכלול הזאה ראשונה בכלל אלו לחשבון שבע של מטה ויתחיל לומר בהזאה ראשונה שלמטה שנים ולאו אדעתיה להפסיק ולהתחיל פעם שניה אחת במתנות שלמטה וא"ת אי להא חיישינן למה לא יכלול הזאה ראשונה לכלל אלו שבע דלמטה וימנה עד ח' ולא אתי למיטעי י"ל דהא לא אפשר דמצוה להפסיק במתנות שלמטה מתוך ז' ולא מתוך ח' וה"נ משמע בירושלמי דגרס התם א"ר יוחנן כדי שלא יטעה א"ר זעירא כדי שיגמור הזאתו מתוך שבעה משמע שרוצה לומר כן כמו שפירשנו שאין לו למנות עד שמונה אלא עד שבעה וראשונה מונה עם כולן שלא יטעה. ריב"א:

לא היו שופרות לקיני חובה. בשאר קרבנות^ב)צ"ל חובות. נדבות לא היה צריך לומר שלא היו שופרות שהרי כיון שהן של בהמה טעונין סמיכה ואינו יכול להניחם ביד כהן לקנות לו קרבנו:

מפני תערובת חובה בנדבה. וא"ת בשל חובה עצמו איכא תערובת שיתערבו מעות של שנים ויקנה שני קינין לשניהן ויתן חצי של זה לזה וחצי מעות של זה לזה וכי תימא שמתחילתה התנו כך שכל קן שיקריב הכהן לשם בעליו יהיה שלו הא תינח למאן דאית ליה ברירה אלא לר' יהודה דלית ליה מאי איכא למימר ואית ליה הך דהכא שהיו עושין שופרות לקיני חובה אי לאו מטעמא דלקמן דחטאת שמתו בעליה כו' ואומר רבי שצרורות היו מעות של כל אחד ואחד והיו מפרישין מעות כל קן וקן לשם מי שהוא. מ"ר. וכן פי' ה"ר יוסף וה"ר אלחנן פירש דמיירי שפיר בלא צרורות ואפילו למאן דלית ליה ברירה שיתנו מתחילה אם יקח הכהן המעות של כל אחד ואחד מוטב ואם לאו יחללו מעות שלוקח הכהן אותו הקן בעבורו^ג)צ"ל על. של אלו בכל מקום שהן ויתן מעות הללו שהן חולין למוכר וזה מבורר מתחילה שהמעות שלו יתחלל כולם על הקן:

בפרש"י בד"ה לא יאמר כו' ממטה דפר שהרי לא פירש בו כו' הד"א ובד"ה למדנו למעלה כו' חדא משמע הס"ד כצ"ל:

גמ' בתר דקתני כך למעלה בפר אחת צ"ל פיסקא אחת אחת ואחת אחת ושתים:

שם שש אחת שבע אחת ולא פליגי כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה אא"א למעלה דפר לאקושי כו' ובד"ה מפני התערובות כו' אבל חובה יכולין להקריב לאלתר עכ"ל הס"ד ואח"כ מ"ה קינין הן תורין המתנדב תורין כו' כצ"ל:

גמרא ריוח"א א"ק ולפני הכפורת יזה כו' לימד על הזאה ראשונה שצריכה מנין כו' מאי בינייהו כו'. משמע דמנין דז' הזאות גופייהו מעכבא לכ"ע ובת"י מביא מהתו"כ מדכתיב ז' פעמים ולא כתיב ז' טיפין פעמים משמע ליה שם מנין ע"כ. וז"ל התו"כ יזה שבע פעמים לא ז' טיפין (ולכאורה הנ"ל דזה דריש מן תיבת יזה כמו דדריש לעיל והזה ולא המטיף ואח"כ דריש) שבע פעמים שיהא מונה ז' פעמים כו' ע"ש. והנה בפר כה"מ ובפר הע"ד של צבור כתיב ג"כ שבע פעמים וא"כ יהיו צריכין נמי מנין. שוב ראיתי בתו"כ דדריש כן להדיא גבי פר כהן משיח (ודע דשם א"א לפרש כמו שפירשתי לעיל דהתם כבר דרש מן והזה לא המטיף ע"ש) ותימה דלא אישתמיט תנא לאשמעינן בדידהו דצריכין מנין וכן ליתא ברמב"ם:

רש"י ד"ה כשהוא מזה. ומזה למול פניו. נראה דפניו מוסב על הכפורת:

רש"י ד"ה מפני תערובות. שמא כו' ויקריב כו'. לולי פירושו הנלע"ד דהחשש הוא לטעות הבעלים דשמא המביא מעות לצורך קני חובה יטעה ויתנם בשופר נדבה. כי לטעות הכהנים אין לחוש דלבד דהם בעצמם זריזים ב"ד של כהנים היו משגיחים בזה כדאיתא בעירובין (לב):

תד"ה מפני (הב' בסופו). אבל חובה יכולין להקריב לאלתר. ול"נ דמחויבין דהמח"כ סומכין עליהם שיקריבום היום כדאיתא בעירובין שם:

[מלואים: מה"מ פי' דשל מעלה דפר ושעיר אינו מזה על הכפורת ממש דנימא על הכפורת דקרא על ממש ונפקא ליה מלפני הכפורת יתירא דכתיב גבי מטה דשעיר דעל לאו על וק"ל אההיא סוגיא מפ"ג דמנחות (דף כ"ז) דתניא הזאות של פרה שעשאן שלא מכוונות פי' שלא כיון כנגד פתח היכל פסול משום דכתיב אל נוכח פני אוהל מועד ופריך והתניא שלא מכוונות כשירות ומשני לא קשיא הא ר"י הא רבנן ופליגי בהאי קרא דכתיב ואל יבא בכל עת אל הקודש מבית לפרוכת אל פני הכפורת אשר על ארון העדות ולא ימות רבנן סברי מבית לפרוכת ואל פני הכפורת בלא ימות דאל לאו דווקא ור"י סבר מבית לפרוכת באל יבא ואל פני הכפורת בלא ימות דאל דווקא ור"י דאמר אל פני הכפורת דווקא אל נוכח נמי דוקא ורבנן סברי מדהתם לאו דווקא הכא נמי לאו דווקא מתקיף לה ר"י לר"י דאמר אל דווקא על נמי דווקא פי' על הכפורת דכתיב גבי פר ושעיר של יוה"כ נמי דווקא אלא מקדש ב' דלא הוי ארון וכפורת ה"נ דלא עביד הזאות ארב"ע אמר קרא וכפר את מקדש הקודש מקום המקודש לקודש זהו סוגית הגמ' דהתם והשתא סוגיא דשמעתין כמאן אזלא אי כרבנן כיון דס"ל דאל פני הכפורת לאו דווקא א"כ ה"נ על הכפורת דכתיב גבי הזאות לאו דווקא ואפי' לכתחלה אין לנו להזות על הכפורת ול"ל הקישא ועוד אי על ממש לכתחלה א"כ גבי פרה אפי' בדיעבד פסול דהא חוקה כתיב בה כדמוכח התם כדפרש"י ואי כר"י דאמר אל דווקא וא"כ ה"א ה"נ על דגבי הזאות אי לאו הקישא דעל ללפני דבעינן על הכפורת ממש דוקא הא מ"מ לבתר דגלי לן קרא בהקישא דעל הכפורת דגבי הזאות הוא לאו דווקא מאי קא קשיא ליה לר"י התם אדר"י מדאל דווקא על נמי דווקא הא אתי הקישא וגלי דעל דהכא לאו דווקא דהא אדרבנן לא קשה ליה מקדש ב' דלא הוי ארון וכפורת כו' אע"ג דאמרי מסברא בעלמא דאל ועל לאו דווקא ניחא ליה הא דמזה במקדש ב' אע"ג דליכא ארון וכפורת כ"ש לר"י דניחא טפי כיון דאתי הקישא וגלי דעל דגבי הזאות לאו דווקא דמזה אע"ג דליכא ארון וכפורת ל"ל לשנויי עלה מדכתיב וכפר את מקדש הקודש:]

[מלואים: אדרבה לא יאמר למעלה בפר דל"צ נ"ל דהאי קושיא ליתא לר"י דאמר לקמן דנ"ל דהזאה ראשונה צריכא מנין עם כל א' משום שאין ת"ל יזה והיזה דכתיב גבי מעלה דפר קאי והיזה באצבעו על פני הכפורת קדמה ולפני הכפורת יזה שבע פעמים וכיון דברישא דקרא כתיב והיזה יזה דסיפא ל"ל אלא למנות הראשונה עם כל א' והשתא אי לא כתב מעלה דפר לא היה יזה דסיפא מיותר כלל ומנין לנו הא דרשא דר"י וכ"ת מ"מ הו"ל למכתב להאי יתורא דיזה גבי לפני הכפורת דשעיר דכתיב נמי ברישא דקרא והיזה והוי נ"ל מהא דרשא דר"י ולא יאמר למעלה בפר כלל הא לאו מילתא הוא דמסיק למעלה דפר מבעי ליה לבנין אב כ"מ שנאמר פנים אינו אלא קדים אכתי לא יאמר למעלה בפר כלל ולכתוב גבי מעלה דשעיר על פני הכפורת קדמה א"נ לכתוב לכולה מילתא דא' למעלה וז' למטה אצל א' מהן אצל פר או אצל שעיר לחוד ולגמור אידך מיניה מועשה כאשר עשה אלא ודאי אין זה סברא שנאמר מה שכתוב אצל פר לכתוב אצל שעיר א"נ איפכא ולא עבדינן דרשא אלא מיתורא לגמרי דלא לכתב כלל אע"כ האי קושיא ליתא לר"י אלא לר"א דאמר דלא נ"ל מידי מהאי יזה ומפ' דה"ט דהזאה א' צריכה מנין שלא יטעה בהזאות:]

כמנגדנא. כמכה ברצועה שמתחיל מן הכתפים ומכה והולך למטה: אינו מזה על הכפורת. על גגה אלא כנגד עוביה ולא היו דמים נוגעין בה: כשהוא מזה. אחת למעלה מצדד גב ידו למטה ומזה כלפי למעלה וכשהוא מזה השבע למטה מצדד ידו למעלה ומזה למול פניו אחת גבוהה ואחת בנמוך הימנה וכולן נופלות לארץ: מנא הני מילי. דאינו מזה על הכפורת אותן שתים אחת של מעלה בפר ואחת של מעלה בשעיר על גג הכפורת ממש: לא יאמר למטה בשעיר. לא יאמר ולפני הכפורת דהיינו למטה דשעיר דכתיב ביה והזה אותו על הכפורת ולפני הכפורת דלא צריך דסוף סוף גמר ממטה דפר שהרי לא פירש בו כמה הזאות וילפינן ליה לקמן ממטה דפר דכתיב ביה ולפני הכפורת יזה שבע פעמים וכיון דסוף סוף גמר מיניה לישתוק קרא מיניה וליגמרה לכולה מילתא דמטה דשעיר ממטה דפר דאיתקוש להדדי דכתיב ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר דבשלמא למעלה דידיה איצטריך דמפורש בו אחת דכתיב והזה אותו על הכפורת ואותו חדא משמע ובמעלה דפר לא פירש אחת: למה נאמר. למטה דשעיר לאקושי ליה מעלה דשעיר ולומר על הכפורת כלפני הכפורת מה לפני דלאו ממש נוגע בכפורת דהא לפני על הארץ משמע אף על דלא ממש נוגע בכפורת אלא לענין שיהא מצדד ידו למטה: אדרבה לא יאמר למעלה בפר דלא צריך. דסוף סוף גמר לקמן ממעלה דשעיר שפירש בו אחת: למה נאמר לאקושי. לפני דפר לעל דפר שהמופנה בא ללמד: מה על על ממש. דהא על פני הכפורת כתיב אף לפני על ממש שיהו דמים נוגעים בעביה של כפורת: אי אמרת בשלמא למטה דשעיר לאקושי. כדאמרן למעלה דפר דקשיא לך לא יאמר מיבעי ליה לכדתניא וכו': למדנו למעלה בשעיר אחת. דאותו חדא משמע: שאין תלמוד לומר וכו'. שהרי אף כאן פורש והזה ועל ולפני: מר כי אתריה וכו'. באתריה דרבי מאיר מונין מנין כלל תחילה ואחר כך פרט כגון עשרים ואחת עשרים ושתים ובאתריה דרבי יהודה פרט תחילה שתים ועשרים שלש ועשרים: שלא יטעה. שיהא לו שהות בנתיים לתת לבו למנין שלא יטעה: לימד על הזאה וכו'. וכתיבא חוקה לעיכובא: לא היו שופרות לקיני חובה. שופר לתת לתוכו מעות מי שעליו קן חובה של זב וזבה ויולדת או מטמא מקדש כשם שהיו שופרות לקן נדבה כדתניא לקמן בשמעתין והכהנים לוקחין במעות קינין ומקריבין אותן: מפני תערובת חובה בנדבה. שמא יתחלף שופר בשופר ויקריב ממעות שופר החובה נדבה או משל נדבה חובה ותיפסל שהחובה אחת לחטאת ואחת לעולה והנדבה כולן עולות ואין מעשה עולה ומעשה חטאת שוין:

אלא אי אמרת למעלה דפר לאקושי כו'. ואם תאמר ומנלן דאחת למעלה דפר לא נגע אילימא מהיקש דשעיר כדלקמן והא שעיר גופיה גמר בהיקישא דאיתקש על ללפני ודבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש וי''ל גילוי מילתא הוא דעל דהכא כדהתם אי נמי כיון דאשכחן דעל דשעיר לאו דווקא מקשינן נמי גבי פר על ללפני: מפני תערובת חובה בנדבה. אבל תערובת חובה בחובה ליכא למיחש שיקח מקצת ממעות רחל ומקצת ממעות לאה ויקריב בשביל לאה דאפשר דכל אחת צוררת מעותיה לעצמה ונותנת בשופר וכך עושין לרבנן דרבי יהודה דסבירא להו שופרות היו לקיני חובה וכשהכהן לוקח מכל צרור קן אחד מקריב כל קן וקן לשם מי שהוא: מפני תערובת חובה בנדבה. אין להקשות לומר איפכא לא היו שופרות לנדבה מפני התערובות אבל לחובה תקנו שופרות די''ל דלנדבה נפישי ועוד דזימנין שלא היו מקריבין נדבה ימים רבים כשלא היה המזבח בטל ובתוך כך היו שומרים מעות הנדבה להכי צריכי שופר אבל חובה יכולין להקריב לאלתר: