יומא נו ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נו - ב

רבי יהודה ורבי שמעון אוסרין, כי "אין ברירה", ולא יתברר כשיפריש אחר זמן, כי מה שהפריש הוא זה שנעשה תרומה מתחילה, ולפיכך אסור לשתות שמא על לוג אחר חלה התרומה, ונמצא זה שותה תרומה. ^[210]

אלמא סבר רבי יהודה "אין ברירה".

ודחינן לה: ממאי דטעמיה דרבי יהודה: משום דקסבר "אין ברירה" -

דילמא שאני התם כלומר: דילמא התם טעם אחר הוא: וכדקתני טעמא: אמרו לו - רבי יהודה ורבי שמעון - לרבי מאיר: אי אתה מודה שיש לחוש: שמא יבקע הנוד [הכלי שבו היין] ולא יפריש לבסוף, ונמצא שותה טבלים למפרע?!

ואמר להם רבי מאיר: לכשיבקע נחוש לו, כלומר: לא חיישינן לשמא יבקע, כי הרי אפשר שימסרנו לשומר [רש"י]. (*210)

אלא מדתני איו משמו של רבי יהודה יש ללמוד דסבר רבי יהודה אין ברירה:

שנינו במשנה בעירובין: מתנה אדם על עירובו, כלומר: מניח אדם אם ירצה שני עירובי תחומין אחד לסוף אלפיים אמה למזרח ביתו, ואחד לסוף אלפיים אמה למערב ביתו ומתנה ואומר:

אם יבוא חכם בשבת - שהיה רוצה לראותו ולשמוע את דרשתו - חוץ לתחום העיר מצד מזרח, הרי עירובי שבמזרח העיר הוא שיחול, ויתירני לילך למזרח עד ארבעת אלפים אמה; ואם יבוא מן המערב עירובי למערב; ואם יבואו שני חכמים אחד למזרח ואחד למערב, למקום שארצה אלך; ואם לא יבואו לא לכאן ולא לכאן, הריני כבני עירי שיש להם אלפיים אמה תחום שבת לכל רוח ורוח.

דתני איו: רבי יהודה חולק על דברי חכמים שבמשנה בעירובין ואומר:

אין אדם מתנה על שני דברים כאחד, להניח שני עירובין ולומר: "אם יבואו שני חכמים אחד למזרח ואחד למערב, למקום שארצה אלך", כי "אין ברירה" לומר, כי הוברר הדבר בין השמשות של ערב שבת שהוא זמן קניית וחלות עירובי תחומין, איזה עירוב יהא רצונו למחרת שיחול -

אלא על חכם אחד בלבד הוא שיכול להתנות, ולומר: אם בא [יבוא] חכם למזרח עירובו למזרח, ואם יבוא החכם למערב עירובו למערב, אבל לומר: אם בא חכם לכאן ולכאן לאיזה שארצה אלך - לא.

והוינן בה: מאי שנא "לכאן ולכאן" דלא יכול להתנות כיון דאין ברירה -

אם כן על חכם אחד: אם יבוא מן המזרח עירובי למזרח, ואם מן המערב עירובי למערב - נמי לא יוכל להתנות, כיון דאין ברירה?!

שהרי אף כשאמר למזרח או למערב הרי דעתו שיחול לאחד מהם, ולמחר יתברר לאיזה רוח יבוא החכם, ואנו צריכים לדון כאילו נתברר היום וחל בו העירוב בין השמשות, והרי "אין ברירה" [ריטב"א עירובין].

ואמר רבי יוחנן לפרש: אמנם כן אינו יכול להתנות "אם יבוא חכם" -

אלא הברייתא מדברת כשכבר בא חכם למזרח או למערב, והמתנה הוא שאינו יודע לאיזה רוח בא החכם, ומתנה את חלות עירובו במציאות נכונה לשעת חלות עירובו; וכיון שכן אינו ענין לברירה, שהרי הדבר מבורר ועומד בשעת חלות העירוב.

ומאחר שרבי יהודה סובר אין ברירה, הרי שבנתערבו בשופר דמי חטאת שמתו בעליה אינו יכול לברור אותן ולהתיר את כל התערובת; והיינו דאמר: לא היו שופרות לקיני חובה מפני התערובות של דמי חטאת שמתו בעליה.

ותמהינן: והשתא דאמרינן: כי לרבי יהודה אין ברירה והיינו דאמר רבי יהודה: לא היו שופרות לקיני חובה "מפני התערובות", ושוב אין להוכיח מכאן שרבי יהודה לית ליה כתיבה -

הא כתיבה אית ליה לרבי יהודה, שהרי כן מוכח מן המשנה ד"שלש עשרה שופרות".

אם כן תיקשי: יום הכפורים נמי למה אין נותנין את דמי הפר והשעיר על שני כנים, ואם משום חשש החלפה: נעביד תרי כנים ונכתוב עלייהו איזה של פר ואיזה של שעיר ושוב לא יבוא להחליפם?! ^[211]

ומשנינן: כי משום חולשא דכהן גדול שצריך לעשות רוב עבודות היום [רא"ל] לאו אדעתיה אינו שת לבו לעיין בכתיבה, ועדיין יש לחוש שמא יחליף דמי פר בשעיר.

וכן הוא מוכרח כפי שביארנו את טעמו של רבי יהודה שהוא מפני חולשה ואין הטעם מפני שאין לסמוך על הכתיבה אפילו בשאר אדם -

דאי לא תימא הכי, אלא תאמר: רבי יהודה כתיבה לית ליה, ולכן אין נותנין את הדמים על שני כנים:

הרי בלא כתיבה נמי - אם לא מפני חולשתו של הכהן הגדול - אין לחוש שמא יחליף ויטול דם של זה במקום דמו של זה, כי הרי האי דם הפר נפיש [דמו מרובה] ואילו האי דם השעיר זוטר [דמו מועט] ובקל ניתן להבחין ביניהם; ועל כרחנו מפני חולשתו חוששים אנו שמא מכל מקום יחליף -

וכי תימא לדחות הראיה, כי לא מקביל ליה כוליה דם בתוך כלי אלא כפי הנצרך להזאות, ונמצאת כמות הדם שבשני הכלים שוה -

והרי אמר רב יהודה [הובאו דבריו בגמרא לעיל מח א]:

השוחט את הפר [ושאר הקרבנות] צריך שיקבל בכלי את כל דמו של פר, שנאמר: ואת "כל דם הפר" ישפוך אל יסוד מזבח העולה, והרי אינו שופך את כל הדם אלא מזה מקצת דמו, אלא ללמדך: צריך שיקבל את כל דמו של הפר.

אם כן נמצא שיכול הכהן להבחין בין הכלים לפי כמות הדם שבהם - אלא ודאי משום חולשא דכהן גדול אין סומכין על הבחנה זו.

וכי תימא [ואם תאמר]: לא מטעם זה הוא, אלא לפיכך אין אנו סומכים על ההבחנה על פי כמות הדם, כי דילמא משתפיך מיניה [ישפך מקצת מדם הפר] -

הרי סוף סוף יכול הוא להבחין ביניהם לפי צבע הדם, כי הרי האי דם השעיר חיור [לבן] ואילו האי דם הפר סומק [אדום] - אלא על כרחך משום חולשא דכהן גדול לאו אדעתיה להבחין בצבע הדם שבידו. ^[212]

ההוא שליח ציבור דנחית קמיה דרבא [ירד לפני התיבה בבית מדרשו של רבא], ואמר ביום הכפורים את סדר העבודה וכמו שאנו אומרים, ואמר: יצא ודם השעיר בידו והניחו על כן שני שבהיכל, נטל [תחילה] דם הפר והניח דם השעיר. ^[213]

אמר ליה רבא: הרי דבריך הם: חדא - שאמרת: יצא והניחו על כן שני - כרבנן הסוברים כן, וחדא - שאמרת: נטל תחילה דם הפר והניח דם השעיר - כרבי יהודה, כי אילו לרבנן מניח תחילה דם השעיר ונוטל לאחריו את דם הפר.

אלא כך אימא [תאמר]: הניח דם השעיר ונטל דם הפר והרי דבריך כולם כרבנן שהלכה כמותם. ^[214]

שנינו במשנה: והזה ממנו מדם הפר על הפרוכת כנגד ארון מבחוץ:

תנו רבנן: כתיב: ושחט את שעיר החטאת אשר לעם וגו' והזה אותו על הכפורת ולפני הכפורת. וכפר על הקודש מטומאות בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם "וכן יעשה לאהל מועד" השוכן אתם בתוך טומאותם, מה תלמוד לומר: ללמד: כשם שמזה לפני ולפנים, כך מזה בהיכל.

ומפרש: מה לפני ולפנים אחת למעלה ושבע למטה מדם הפר, כך מזה בהיכל לפני הפרוכת מבחוץ. וכשם שלפני ולפנים אחת למעלה ושבע למטה מדם השעיר, כך מזה בהיכל.

"השוכן אתם בתוך טומאותם" מה תלמוד לומר: אפילו בשעה שהן טמאים, הרי השכינה עמהם.

אמר ליה ההוא מינא, [מין] לרבי חנינא:

הערות

^[210] כן היא שיטת רש"י בחולין יד א; וכן היא משמעות לשון רש"י כאן; וכן הם דברי מהר"י בתוספות ערובין לז ב ד"ה אלא. ויש אומרים: כי למאן דאמר "אין ברירה", אין התרומה חלה מעיקרא, והרי זה שותה טבל, תוספות שם קודם דברי מהר"י; וכן היא משמעות לשון רש"י שם, ד"ה רבי יוסי אומר. 210*. ואם תאמר: מאי סלקא דעתין דהגמרא לפרש טעמו של רבי יהודה משום "אין ברירה", והלוא בהדיא אמר רבי יהודה כי הטעם משום "שמא יבקע"?! ביארו התוספות: לא היה נראה לו כי זה הוא עיקר טעמם לחוש לבקיעת נוד ביום אחד קודם צאת השבת; ומה שהקשו לו מבקיעת הנוד ואע"ג שהן עצמן אין סוברין שיש לחוש חששא רחוקה כל כך; "יש לומר: שהיו ברצון [כלומר: רוצים מאד] מחזירין אותו [ומשום ש"אין ברירה"], והיו מקשים לו כל מה שהיו יכולים, רק שיחזור בו", והביאו דוגמא לדבר זה מן הש"ס; וראה תוספות הרא"ש.

^[211] נראה מדברי הגמרא, כי היה אפשר לפרש טעמו של רבי יהודה משום דלית ליה כתיבה, אלא שהגמרא אומרת: הואיל ואין הכרח לומר כן בפירוש דברי רבי יהודה "מפני התערובות", שוב יתכן כי אית ליה כתיבה, ואם כן מאי טעמא הצריך רבי יהודה שני כנים [ועל דרך זה היא סוגיית הגמרא בהמשך הדברים] ?! וצריך ביאור: הרי סוגיית הגמרא לעיל נה ב, אינה כן, וכבר דחתה הגמרא לעיל אפשרות זו שרבי יהודה לית ליה כתיבה, מדברי רבי יהודה עצמו גבי יג השופרות שבמקדש; ואם כן אין הקושיא תלויה בביאור דברי רבי יהודה שאמר "מפני התערובות" אלא מכל מקום צריכים אנו לבאר מה טעמו של רבי יהודה?!

^[212] כתב בשפת אמת: כי לדעת חכמים יש לומר שלא היו כותבים [וכדמשמע מן הרמב"ם שלא הזכיר כתיבה, הערת חתן המחבר] ; אלא שאין חוששין להחלפה, משום שסומכין על כך שהכהן הגדול יבחין איזה דם מרובה ואיזה מועט, או שיבחין ביניהם על פי צבע הדם, ואין חוששין לחולשתו של הכהן הגדול; וכן כתב בלקוטי הלכות.

^[213] א. כתב בשיח יצחק: כי אותו שליח ציבור הבין פירושה של משנתנו ששנינו: [יצא והניחו על הכן הזהב השני שבהיכל, רבי יהודה אומר: לא היה שם אלא כן אחד בלבד], "נטל דם הפר והניח דם השעיר", אינו המשך לדברי רבי יהודה, אלא סתם משנה היא ולדברי הכל, ובדרך פירוש למה שאמר: והניחו על כן הזהב השני שבהיכל, שאינו מניחו מיד אלא לאחר שנטל תחילה דם הפר; [וצריך ביאור: אם כן למה לי שתי כנים?!]. וטעם דין זה לפי הבנתו של אותו ש"צ: אם משום חיבוב מצוה כדי שלא יהיו ידיו ריקניות מעסק מצוה; או משום דמיד יש לו ליטול דם פר הבא לפניו שיש לו להזות ממנו עתה, דמצוה הבאה לידו אין להחמיצה ולהעבירה; וראה עוד בהערה הבאה. ב. כתב הריטב"א בשם העיטור: שמעינן מהכא שבלשון המשנה אומר את סדר העבודה ביום הכפורים, כגון "אתה כוננתה" שחיבר יוסי בן יוסי, ולא בלשון סתום, דרבא אם שמע בלשון סתום לא היה מקפיד. ובהערות בריטב"א הנדמ"ח העירו, כי המלים דרבא וכו' אין נמצאות בעיטור.

^[214] ביאר ב"שיח יצחק" על פי דרכו [בהערה לעיל], כי רבא לא ניחא ליה לפרש דברי המשנה שהם בדרך פירוש למה ששנינו קודם "והניחו על וכו"', ואין זה נראה פשט המשנה, ועל כרחך מדברי רבי יהודה הם; אבל לרבנן משום חולשא דכהן גדול אין חוששין לחיבוב המצוה והעברתה לפי שעה, וראה עוד שם. והרמ"א בסימן קמז סעיף ח כתב: כי ביום שקוראין בשני ספרי תורה, אין מסלקין את הראשונה עד שכבר הניחו השניה על השולחן שלא יסיחו דעתן מן המצוות. והקשה במגן אברהם [כהסברו של ה"מחצית השקל"]: הרי אנו רואים כי לדעת חכמים שהיו שם שני כנים, הרי זה מניח תחילה דם הפר ואחר כך נוטל דם השעיר, [ורק לרבי יהודה שלא היה שם כן אחד, היה מוכרח ליטול את הפר תחילה], הרי שאין אומרים שלא יהא פנוי מן המצוות. ותירץ: כי יש לומר, שהטעם כאן הוא מפני שאם יטול תחילה דם הפר הרי הוא נוטלו בשמאלו כי דם השעיר בימינו, ולפיכך מניח תחילה דם השעיר על הכן השני, ושוב נוטל את דם הפר בימינו.

ר' יהודה ור' יוסי ור' שמעון אוסרין. אלמא [מכאן] שלדעת ר' יהודה אין ברירה.

ודוחים: ממאי [ממה] מסיק אתה מסקנה זו? דילמא שאני התם [שמא שונה שם] כדקתני טעמא [כמו ששנוי שם הטעם] אמרו לו חכמים אלו לר' מאיר: אי אתה מודה שמא יבקע הנוד לפני שיוציא מן התערובת את חלקי התרומה והמעשרות וישפך הכל לפני הפרשה ונמצא שותה טבלים למפרע, ואין איפוא לסמוך על הפרשה שעדיין לא נעשתה בפועל. ואמר להם: אין אני חושש לכך, כי לכשיבקע אכן תהיה בעיה, אולם אין אנו צריכים לחשוש לכגון זה. ואם כן, מכאן אין להוכיח שר' יהודה סבור שאין ברירה.

אלא ממקום אחר נוכיח שלדעת ר' יהודה אין ברירה, מדתני [ממה ששנה החכם] איו. דתני [ששנה החכם] איו: ר' יהודה אומר: אין אדם מתנה בעירוב על שני דברים כאחד. כלומר: אין אדם רשאי לעשות בערב שבת עירוב תחומין לשני כיוונים שונים, מתוך כוונה שלמחרת אם יגיעו שני חכמים לשני הכיוונים יחליט אז את דברי איזה חכם רצונו לשמוע ויברר לאיזה משני הכיוונים תחום שבת שלו.

אלא, דבר זה הותר לו: שאם חושש לביאת חכם אחד, אלא שאינו יודע לאיזה צד יבוא, מערב לשני כיוונים ומתנה: אם בא חכם זה למזרח — עירובו למזרח, ואם יבוא החכם למערב — עירובו למערב. אבל לכאן ולכאן — לא.

והוינן בה [והיינו עוסקים ומתקשים בה] במקומה בסוגיה זו: מאי שנא [במה שנה] לכאן ולכאן שלא, מפני שהוא סבור שאין ברירה, ואין אומרים שהוברר הדבר לאחר מעשה שהמקום בו הלך הוא המקום שבחר מתחילה.

אולם אם כן למזרח ומערב נמי [גם כן] אין ברירה, ומדוע אם חושש לביאת חכם אחד ומתנה שאם בא חכם זה למזרח יהיה עירובו למזרח — כשר עירובו למזרח, אפילו לדעת ר' יהודה?

ואמר ר' יוחנן: כשכבר בא חכם. כלומר: כאן מדובר במקרה שהחכם כבר הגיע ביום שישי מבעוד יום לאחד מצידי העיר, אלא שהמניח את העירוב איננו יודע עדיין לאיזה צד הגיע, ולכן איננו יודע לאיזה צד לערב. ואם כן, אכן חל העירוב לצד אחד בלבד, ובשעת הנחת העירוב כבר היה צד זה מוחלט וקבוע, אלא שהמניח את העירוב לא ידע על כך, ובמקרה זה מודה ר' יהודה. הרי שבכלל לדעת ר' יהודה אין ברירה, ולפי זה אפשר להסביר את חששו מפני התערובת בשופרות של קיני חובה.

ושואלים: והשתא דאמרינן [עכשיו שאמרנו] והוכחנו כי לר' יהודה אין ברירה, הא [הרי] כתיבה והסתמכות על הדברים הכתובים אית ליה [יש לו] כמו שהוכחנו מענין השופרות, אם כן יום הכפורים נמי [גם כן] נעביד תרי [נעשה שני כנים] ונכתוב עלייהו [עליהם] איזהו לדם הפר ואיזהו לדם השעיר!

ומשיבים: משום חולשא [חולשתו] של הכהן הגדול שצם וכל עבודת היום עליו לאו אדעתיה [אין דעתו לכך] והוא עשוי להתבלבל. דאי לא תימא הכי [שאם לא תאמר כך] שאנו חוששים כאן מפני חולשתו של הכהן הגדול, הלא בלא כתיבה נמי [גם כן] אין מקום לטעות, שכן האי [מזרק זה] שמקבל בו דם הפר הוא נפיש [גדול] והאי [וזה] של השעיר זוטר [קטן].

וכי תימא לא מקביל ליה כוליה [ואם תאמר שמא אינו מקבל את דם הפר כולו] אלא רק מקצתו, ונמצא ששני המזרקים שווים בגודלם. אולם, והאמר [והרי אמר] רב יהודה: השוחט צריך שיקבל את כל דמו של הפר, שנאמר: "ואת כל דם הפר ישפך אל יסוד מזבח העלה" (ויקרא ד, ז).

וכי תימא [ואם תאמר]: דילמא משתפיך מיניה [שמא ישפך ממנו] ועל ידי כך משתווה כמות הדם במזרקים, אולם גם אז אין לטעות האי חיור [זה דם השעיר, לבן, בהיר] ביחס לדם הפר, והאי סומק [וזה דם הפר אדום וכהה ממנו]. אלא, על כרחך אתה צריך לומר כי משום חולשא [חולשתו] של הכהן גדול לאו אדעתיה [אין דעתו לכך]. הכא נמי [כאן גם כן] גם אם יכתוב, לא יועיל הדבר, שמשום חולשתו דכהן גדול לאו אדעתיה [אין דעתו לכך].

מסופר: ההוא דנחית קמיה [אדם אחד ירד להתפלל לפני התיבה לפני] רבא ביום הכיפורים, והיה אומר בשעת התפילה את סדר עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים, ואמר: יצא והניחו על כן שני שבהיכל, נטל דם הפר ממקומו, והניח במקומו דם השעיר.

אמר ליה [לו]: חדא [אחת] כשיטת רבנן [חכמים] וחדא [ואחת] כשיטת ר' יהודה?! שכדברי חכמים היה כל אחד מאלה על כן מיוחד בהיכל, וכדברי ר' יהודה היה צריך ליטול קודם את דם הפר ואחר כך להניח את דם השעיר. אלא אימא [אמור] ותקן שיהא הדבר כדברי חכמים לגמרי: הניח דם השעיר על הכן המיוחד לו, ונטל דם הפר מן הכן השני.

א נאמר במשנה כי הזה הכהן ממנו, מן הדם על הפרכת כנגד ארון מבחוץ. תנו רבנן [שנו חכמים]: "וכיפר על הקודש מטומאות בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם וכן יעשה לאהל מועד השוכן איתם בתוך טומאותם" (ויקרא טז, טז), פסוק זה מה תלמוד לומר? — כשם שמזה לפני לפנים בקודש הקדשים כך מזה בהיכל ("אוהל מועד") על הפרוכת.

ועוד: מה בהזאתו לפני לפנים הזאה אחת למעלה ושבע למטה מדם הפר — כך מזה בהיכל. וכשם שלפני לפנים מזה אחת למעלה ושבע למטה מדם השעיר, כך מזה גם בהיכל. נאמר שם עוד: "השכן אתם בתוך טמאתם" (ויקרא טז, טז) — דבר זה בא ללמדנו כי אפילו בשעה שהן טמאים — שכינה עמהם.

אגב הזכרת פסוק זה, מביאים מה שאמר ליה [לו] ההוא מינא [מין אחד] לר' חנינא:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rabbi Yehuda, Rabbi Yosei, and Rabbi Shimon prohibit this practice. Apparently, Rabbi Yehuda maintains that there is no retroactive clarification.

The Gemara explains the difficulty: From where do you reach this conclusion? Perhaps it is different there, as the reason is taught: The Rabbis said to Rabbi Meir: Do you not concede that the jug might split open before he removes the portions of terumot and tithes from the mixture, causing all the wine to spill out? And he will then be found drinking untithed wine retroactively. Therefore, he cannot rely on separation that has not yet occurred. And he said to them: Although there will be a problem if it splits open, there is no cause to be concerned for this contingency in advance. Since this reasoning is based on the possibility that the jug might break, there is no proof from here that Rabbi Yehuda rejects the principle of retroactive clarification.

Rather, the proof that Rabbi Yehuda does not accept the principle of retroactive clarification is from a baraita the Sage Ayo taught. As Ayo taught that Rabbi Yehuda says: A person cannot stipulate conditions about two matters at once, e. g., one cannot establish a joining of Shabbat boundaries [eiruv] in each of two different directions on Friday afternoon while making the following stipulation: If tomorrow, on Shabbat, two Sages arrive from two different directions, I will decide then which of the two lecturers I prefer to hear at that point in time, which will determine which eiruv is in effect.

Rather, he may say that if the Sage comes to the east, his eiruv is to the east, and if the Sage comes to the west, his eiruv is to the west. However, he may not say that if one Sage comes from here, and another Sage comes from there, he will go wherever he wishes, in either direction.

And we discussed this passage in the Gemara and asked: What is different about a case in which one stipulated that if Sages came from here and from there that he may go to whichever side he chooses, such that his eiruv is not effective? Apparently, Rabbi Yehuda maintains that there is no retroactive clarification, i.e., this person cannot claim after the fact that the place where he walked is designated as the place that he initially intended for his eiruv.

However, according to this principle, when an individual establishes an eiruv to the east and to the west for the anticipated arrival of a single Sage, one should also invoke the principle that there is no retroactive clarification. Why does Rabbi Yehuda agree that if one anticipates the arrival of a single Sage and stipulates that if he comes to the east his eiruv will be to the east, the eiruv is valid?

And Rabbi Yoḥanan said: This is not a true case of retroactive clarification, as the Sage had already come by twilight, but the one who established the eiruv did not yet know at which side of the town the Sage had arrived. Therefore, at the time the eiruv establishes his Shabbat residence, it is clear which eiruv he wants, although he himself will become aware of that only later. In this case, Rabbi Yehuda agrees that the eiruv is valid, but he nonetheless maintains in general that there is no retroactive clarification. This accounts for Rabbi Yehuda’s opinion that there was no container for nests of obligatory sin-offerings and burnt-offerings, as he maintains that there is no solution for the possible mixture of the different coins.

The Gemara asks: And now that we have said and proven that according to Rabbi Yehuda there is no retroactive clarification, nevertheless he is of the opinion that one may rely on writing, as proven from the halakha of the collection horns. If so, on Yom Kippur as well, let us place two pedestals and write on them which one is for the blood of the bull and which is for the blood of the goat.

The Gemara answers: The reason they did not place two pedestals with writing on them is due to the High Priest’s weakness. Since he is fasting during the entire day’s service, the writing will not be on his mind; he will pay no attention to it and might become confused. As, if you do not say so, that there is concern for the High Priest’s weakness, even without writing he should also not err, as this bowl in which he collects the bull’s blood is relatively large and this one for the goat’s blood is small.

And if you say that he does not collect all the bull’s blood but only some of it, so that the bowls are of equal size, didn’t Rav Yehuda say: One who slaughters the bull must receive all of the blood of the bull, as it is stated: “And all the blood of the bull he shall pour out on the base of the altar” (Leviticus 4:7).

And if you say that perhaps some of the bull’s blood might spill, yielding equal amounts of blood, there should still be no mistake, as this blood, that of the goat, is white and bright compared to the blood of the bull, and this blood of the bull is red and darker than the other. Rather, the reason must be that due to the High Priest’s weakness, these differences will not be on his mind. Here, too, the writing will not help, as due to the High Priest’s weakness the inscriptions will not be on his mind.

§ The Gemara relates: A certain person descended to lead the prayer service on Yom Kippur before Rava. He included the order of the High Priest’s Yom Kippur service in his prayer, and he recited: The High Priest then emerged from the Holy of Holies and placed the bowl on the second golden pedestal in the Sanctuary; he took the blood of the bull from the pedestal and placed the blood of the goat in its place.

Rava said to him: This is problematic, as one statement is in accordance with the opinion of the Rabbis, and the other one is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. According to the Rabbis, each of these bowls sat on its own pedestal in the Sanctuary, whereas Rabbi Yehuda maintains that the High Priest must first lift up the container with the blood of the bull and then put down that of the goat. Rather, you should recite the entire order of the service entirely in accordance with the opinion of the Rabbis: He placed the blood of the goat on its designated pedestal and took the blood of the bull from the second stand.

§ The mishna taught: And the High Priest sprinkled from the blood of the bull on the curtain opposite the Ark from outside the Holy of Holies. The Sages taught: “And he shall make atonement for the sacred place because of the impurities of the children of Israel, and because of their transgressions, even all their sins; and so shall he do for the Tent of Meeting that dwells with them in the midst of their impurity” (Leviticus 16:16). What is the meaning when the verse states this? Just as he sprinkles in the innermost sanctum, the Holy of Holies, so he sprinkles in the Sanctuary, the Tent of Meeting, toward the curtain.

Furthermore: Just as in the innermost sanctum he sprinkles once upward and seven times downward from the blood of the bull, so he sprinkles in the Sanctuary. And just as in the innermost sanctum he sprinkles once upward and seven times downward from the blood of the goat, so he sprinkles in the Sanctuary. The last part of the verse: “That dwells with them in the midst of their impurity,” teaches that even when the Jewish people are impure, the Divine Presence is with them.

With regard to this verse, the Gemara relates: A certain Sadducee said to Rabbi Ḥanina:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ר' יהודה אומר אין אדם מתנה על ב' דברים כאחת אלא אם בא חכם למזרח עירובו למזרח למערב עירובי למערב אבל לכאן ולכאן לא.

(ואמר רבי) [והוינן בה] מ"ש דלכאן ולכאן דלא דאין ברירה למזרח ולמערב נמי אין ברירה. ופרקינן ר' יוחנן כבר בא חכם ש"מ דלר' יהודה לית ליה ברירה.

אבל כתיבה אית ליה ולמה אינו עושה ביוה"כ שנים וכותב באחד פר ובשני שעיר משום חולשא דכ"ג דלמא לא דייק ואתי לאחלופי ליה. ההוא שליח צבור דנחת קמיה דרבה דאמר יצא והניח על כן השני שבהיכל משמע כרבנן דאמרו שנים היו.

ונטל דם [הפר] והניח דם השעיר משמע כר' יהודה דאמר שלא היה כן אחד לפיכך הוצרך ליטול קודם דם הפר. ואח"כ נתן במקומו דם שעיר. וא"ל רבה דבריך חציים כרבנן וחציים כר' יהודה אימא יצא והניחו על כן השני שבהיכל.

הניח דם הפר בכן האחד ונטל דם השעיר מן האחר:

ת"ר וכן יעשה לאהל מועד וגו' כשם שמזה לפני ולפנים כך מזה בהיכל דגמר לאהל מועד ממה שנאמר מבית לפרוכת. וכשם שמזה אחת למעלה ושבע למטה מדם הפר וכן עוד מדם השעיר. כך מזה בהיכל מדם הפר ומדם השעיר אחת למעלה ושבע למטה.

יתבאר בשלישי של עירובין ל"ו ב' שיכול אדם להתנות בעירובו על שני דברים כאחד לברור מהם למחר איזו שירצה ר"ל שיכול לערב בשני צדדין אחד לסוף אלפים אמה שבמזרח ואחד לסוף אלפים אמה שבמערב ואע"פ שאי אפשר לו לזכות אלא לאחד מהם הרי הוא מתנה היום שבאיזו שירצה למחר ילך ונמצא שהוא מתנה ואומר אם יבא חכם למזרח יהא עירובי שבצד המזרח עירוב ואם למערב יהא עירובי שבמערב עירוב ואם יבואו שנים זה מכאן וזה מכאן לאי זה שארצה אלך ואם לא יבואו לא מכאן ולא מכאן אהא כבני עירי לילך אלפים אמה לכל רוח והכל לפי תנאו ולמחר כשבירר לו רוח שהולך בו הוברר הדבר שבאותו רוח קנה שביתה ולא סוף דבר שכבר בא חכם מבערב ר"ל בין השמשות שהיא השעה שהעירוב ראוי לחול אלא שאינו יודע באיזה צד שאם כן אין כאן צורך ברירה וגלויי מלתא בעלמא הוא אלא אע"פ שלא יבא עד למחר שמ"מ בשעה שיבא הוברר הדבר שבאותו רוח חל העירוב שכל שהוא מדברי סופרים יש בו ברירה שהרי התרנו אף בשני חכמים שיברור למחר איזה שירצה ור' יהודה חלק בה לומר דוקא בחכם אחד ושכבר בא מבערב שאינו צריך בה לברירה וגלויי מילתא בעלמא היא אלא שמ"מ אין הלכה כדבריו שכך הוברר הדבר בכל התלמוד לשיטתינו כל בדאורייתא אין ברירה כל בדרבנן יש ברירה כמו שביארנו בכמה מקומות ומה שנתגלגל כאן שהשוחט צריך לקבל כל דם הפר כבר ביארנוהו למעלה מ"ח א':

רבי יוסי ור"ש אוסרים דאין ברירה. והכי מסקינן בפרק בכל מערבין דלית ליה לרבי יוסי ברירה וקשה לרבי דרבי יוסי אדרבי יוסי דבגיטין בפרק מי שאחזו (דף עג:) גבי מה היא באותן הימים וא"ר יוסי מגורשת ואינה מגורשת ולכי מיית הוי גט אלמא סבירא ליה יש ברירה דהכי דייק בפ' כל הגט (שם דף כה.) על רבי יהודה ואין נראה לומר דלרבי יוסי הוי ספק אף לכי מיית דהא כי היכי דלרבי יהודה דהויא כאשת איש לכי מיית מגורשת ה"נ מסתמא לרבי יוסי ואומר רבי דשאני התם כי הדבר עומד להתברר ממילא אם ימות אם יחיה ולכך יש ברירה אבל כאן אין הדבר עומד להתברר וכן בההיא דעירובין דמעשר שני זה מחולל על הסלע שתעלה מן הכיס דמסקינן התם לרבי יוסי דלא חילל היינו נמי דבר שאינו עומד להתברר מיהו כי האי גוונא קאמר בריש כל הגט על רבי יהודה ומפליג בין תולה בדעת אחרים לתולה בדעת עצמו והאי שינויא דעומד להתברר דפירש [הוי] מצינן למימר התם אבל לרבי שמעון לא היה יכול לומר שם זה החילוק. הגה"ה. ומכח זה מתרץ רבי הא דקשיא ליה דשמואל אדשמואל דאית ליה ברירה בגיטין בפרק מי שאחזו גבי הא דאתקין בגיטא דשכיב מרע אם מתי יהא גיטא אלמא אית ליה ברירה ואילו בשלהי ביצה (דף לז:) לית ליה לשמואל ברירה גבי שנים ששאלו בהמה וחבית בשותפות ואומר רבי דשאני בההיא דביצה שאין הדבר ניכר שיהא עומד להתברר שמלוה חלק פלוני לזה וחלק פלוני לזה קודם שחלקו אבל גבי אם לא מתי הדבר עומד להתברר אם יחיה או לאו מיהו קשה לרבי מדאמרינן בב"ק פרק מרובה (דף סט.) אי הכי קשיא דר' יוחנן אדר' יוחנן דאמר ר' יוחנן כל המתלקט כו' והאמר ר' אסי אמר ר' יוחנן האחין שחלקו לקוחות הן כו' ומאי קושיא והלא גבי כל שילקטו עניים היום הדבר עומד להתברר לאיזה ילקטו איזה לא ילקטו אבל גבי אחין אין להתברר חלק הראוי לכל אחד ואחד ועוד אמאי בעי למימר מעיקרא דמהפכינן ברייתא כל שילקטו משום ההיא דהלוקח יין והלא התם אין הדבר עומד להתברר כי יבקע הנוד כמו שהוא עומד להתברר גבי ילקטו ואומר רבי שהיה יכול לומר כן אלא שרוצה להעמיד שם תירוץ אחר אבל קשה לה"ר אלחנן דר' מאיר אדרבי מאיר דבהך דהלוקח יין אית ליה ברירה ובבכורות פרק יש בכור בגמרא מי שלא ביכרה כו' מספקא ליה אי יורשין הוו אי לקוחות הוו אלמא מספקא ליה אי יש ברירה אי לא ועוד קשה דרבא אדרבא דקאמר התם בפרק יש בכור דר"מ ורבי יהודה אית להו דרב אסי דמספקא ליה אי יורשים הוו אי לקוחות הוו ובריש כל הגט קאמר רבא דבין לרבי יהודה בין לר' שמעון אית להו ברירה וטעמא דהלוקח יין משום דיבקע הנוד וע"כ נראה לרבי דאפילו האי דאית ליה אין ברירה יכול לסבור דיש ברירה כשהתנה בפירוש כגון ב' לוגין שאני עתיד כו' והריני בועליך דפרק כל הגט והרי זה גיטיך מהיום כו' דפרק מי שאחזו ובתירוץ זה מיתרצא קושיא^א)צ"ל דר' מאיר אדר' מאיר. דרבי יוסי אדרבי יוסי ודשמואל אדשמואל דשאני גבי גט דשכיב מרע שהתנה מתחלה ועוד הקשה ה"ר אלחנן למה מקשה בבבא קמא מדרבי יוחנן דכל המתלקט לההיא דאחין שחלקו לישני ליה דגבי מתלקט איכא תנאי וי"ל כדפרישית דאינו חושב תירוצו של איפוך עיקר ולפירוש רבי דמפרש בשמעתין דברירה גבי ההיא דלא מצא ידיו ורגליו דרבי יוחנן^ב)צ"ל אין לו ברירה כל כך. לית ליה ברירה כו' שאפי' אותן תנאים שסוברים אין ברירה לא היו מודים לרבי יוחנן דאין ברירה גבי אחין שחלקו אלא ילפינן מחלוקת ארץ ישראל אתי שפיר שסובר התלמוד דרבי^ג)צ"ל יוחנן. יוסי סבר דאין ברירה ויש לנו לסבור דאין ברירה אפילו במקום שיש תנאי ועוד אומר ה"ר אלחנן שלא קשה מידי דאי הוה משני הכי מההיא דאחין שחלקו תיקשי ליה דריש פרק כל הגט דקאמר התם אף אחרון נמי אינו פוסל משמע התם דלית ליה ברירה לרבי יוחנן אע"פ שיש תנאי:

מ"ש לכאן ולכאן דלא דאין ברירה. מהך שמעתא קשה לרבי על הך דאמר רב בעירובין פרק בכל מערבין (דף לו:) דליתא למתניתין דיש ברירה מקמי דאיו [דאין ברירה] ופריך אדרבה ליתא לדאיו מקמי מתני' ומשני הא שמעינן לרבי יהודה דלית ליה ברירה דתנן הלוקח כו' וקשה לרבי אדרבה ליתא לדאיו מקמי מתני' דאית ליה לרבי יהודה ברירה וכן מתני' מה היא באותן הימים דמוכח מינה התם דאית ליה לרבי יהודה ברירה וכן ההיא דכל שילקטו עניים דמרובה וההיא דהלוקח איכא לפרושי טעמא משום בקיעת הנוד ואומר רבי שיש לחלק בין תולה בעצמו בין תולה באחרים כגון ההיא מה היא באותן הימים שהדבר תלוי בידי שמים וכן ההיא דכל מה שילקטו עניים אבל ההיא דעירובין הדבר תלוי בדעת עצמו ולהכי קאמר ליתא מתני' מקמי דאיו והאי חילוקא מחלק בפרק כל הגט (דף כה.) וא"ת ומאי פריך ומאי שנא לכאן ולכאן דאין ברירה כו' שאני הכא דתולה בדעת אחרים וי"ל דכולה ר' יוחנן מסיק לה דלית ליה חילוק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים כדמוכח במרובה וא"ת הא בשילהי ביצה (דף לז:) קאמר איפוך רבי יוחנן אמר יש ברירה ורבי הושעיא אמר אין ברירה ופריך התם מדאיו דא"ר יוחנן וכבר בא חכם אלמא אית ליה לרבי יוחנן דאיו וכדמתרץ גופיה וי"ל דהוה מצי לדחויי דר' יוחנן לית ליה דאיו אע"ג דמתרץ לה דעל כרחין לאו קושיא היא דהתם הוי מצי לדחויי דר' יוחנן כרבנן דרבי יהודה דאיו סבירא ליה דיש ברירה בדרבנן אלא שמתרץ יותר בטוב ונ"ל דעל כרחך צריך אתה לומר כך דלא סבירא ליה לדאיו דאי סבירא ליה כוותיה תיקשי לך דרב אדרב דמתרץ לברייתא דאיו א"כ לית ליה ברירה ואילו בשילהי ביצה קאמר גבי שנים ששאלו בהמה וחבית בשותפות דאית ליה לרב ברירה אלא ש"מ דרב אליבא דר' יהודה איירי ולא סבירא ליה אבל קשה לרבי משמעתין^א)צ"ל דהיכי מדמי. דאיכא דמדמי ההיא דלא היו שופרות לקיני חובה כו' שהדבר תלוי בידי שמים לההיא דאיו שהדבר תלוי בידי עצמו וכן הלוקח יין והאי קושיא נמי קשה למאן דמפליג בריש כל הגט (דף כה.) לתולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים. מ"ר. גי'. ואני הייתי רוצה לומר להעמיד בין תולה בדעת אחרים לדעת עצמו דההיא דשקלים תולה בדעת אחרים היא ליתא מקמי ההיא דגיטין דמה היא באותן הימים כו' וההיא דכל שילקטו דהוי תלויין בדעת אחרים ויש ברירה וסוגיא דהכא כמאן דלא מפליג בין תולה בעצמו לדעת אחרים ורבי אמר לי כי אין לשבשה כל כך מפני ההיא דעירובין כי אינו כל כך טעות אם לא נגרוס לכאן ולכאן למקום שארצה אלך וצ"ע וה"ר אלחנן פי' דשאני הכא לפי שכשהכניס מעות דמי חטאתו בשופר לא התנה בפירוש בעצמו אם ימות ילכו לים המלח ולכך אין ברירה אבל גבי גט התנה בפירוש אם ימות וכן גבי כל שילקטו ולכך יש לנו לומר דיש ברירה והא דמייתי בשמעתין (ראיה) דלית ליה לרבי יהודה ברירה מההיא דאיו הכי מייתי ראיה מדלית ליה לרבי יהודה ברירה כשתולה בדעת [אחרים] והתנה ה"ה נמי דלית ליה היכא דתולה בדעת [עצמו] בלא התנה ורבי יוחנן דלית ליה האי חילוקא יסבור דליתא לדאיו מקמי משנה דעירובין ודפרק מי שאחזו וברייתא דמרובה ואע"ג דמשנה דשקלים מסייע לדאיו מ"מ יאמר דליתא להך משנה וברייתא דהלוקח יין מקמי^ב)צ"ל שתי. כמה סתמי משניות וברייתא אחת וגם ההיא דהלוקח יין יש לדחות דטעמא משום בקיעת הנוד:

אלא מדתני אין כו' עיין מה שהקשתי ותרצתי על זה בפ' בכל מערבין במהדורא תנינא:

בד"ה ר' יהודה ור"י כו' רב אמר חייב באחריותו ואם בא לחזור חוזר כו' עכ"ל הסוגיא שם הוא בהיפך דלרב אם בא לחזור אינו חוזר דהולך כזכי ולשמואל חוזר דהולך לאו כזכי וכנ"ל להגיה בדברי התוס' דהכא בכל זה להיפך וק"ל:

בד"ה מ"ש לכאן כו' ליתא למתני' מקמי ברייתות דהלוקח ודאיו דסמי כו' ס"ל ליתא לדאיו ודהלוקח מקמי הנהו מתניתות ואע"ג כו' הדר ביה דבלאו הכי ניחא כו' אלא בלקיחת בעלים א"נ בעשיית כהן תלייה (שוב) דעת כהן המקריב כו' דערובין מקמי תרי ברייתות כו' כצ"ל:

בא"ד דאליבא דרב קאמר דלא קאמר מידי כגון ההיא דלעיל דרבא כו' עכ"ל ר"ל דלא קאמר מידי דאינו מברר דבריו בנותן לקינין וכההיא דרבא דלעיל שכתבו ביה דמוקי ר"מ ור"י כרב אסי באחין שחלקו והשתא מדמה ברירה כו' ודו"ק:

תד"ה ר"י. גבי אברי בע"מ שנתערבו באברי תמימים ינתנו למעלה. כצ"ל:

אָמַר לֵיהּ הַהוּא מִינָאָה לְרַבִּי חֲנִינָא: הַשְׁתָּא בָּרִי טְמֵאִין אַתּוּן דִּכְתִיב: "טֻמְאָתָהּ בְשׁוּלֶיהָ". קשא למה לא הביא לו הוכחה מפסוק בהושע דכתיב (הושע ו, י) 'נִטְמָא יִשְׂרָאֵל' וכן בירמיה כתיב (ירמיהו ב, כג) 'אֵיךְ תֹּאמְרִי לֹא נִטְמֵאתִי אַחֲרֵי הַבְּעָלִים לֹא הָלַכְתִּי רְאִי דַרְכֵּךְ בַּגַּיְא' וכן ביחזקאל איכא קראי דקרי להו טמאים?
ונראה לי בס"ד בכל הנך מקראות יש לומר טומאתם כטומאת הנדה שסופרת ז' נקיים ונטהרת על ידי טבילה, כן הם טמאים בעונות ונטהרים על ידי תשובה, וכן מפורש ביחזקאל (יחזקאל לו, יז) 'כְּטֻמְאַת הַנִּדָּה הָיְתָה דַרְכָּם לְפָנָי' לכן הביא פסוק טֻמְאָתָהּ בְשׁוּלֶיהָ דהיינו נדה שרואה דמים טמאים ושונים בראייתם לחשוב שהם מראות דמים טהורים, וזו תשאר בטומאתה ואינה נטהרת על ידי טבילה מאחר כי חושבת שהיא טהורה ודם זה אינו מטמא, אם כן נמצא מדמה לנדה שהיא טמאה ואינה נטהרת מטומאתה, וכן היא לא זכרה אחריתה כדי שתעשה תשובה ותטהר מטומאת העונות.

תָּא חָזִי מַאי כְּתִיב בְּהוּ: "הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם", אֲפִלּוּ בִּזְמַן שֶׁהֵם טְמֵאִים, שְׁכִינָה עִמָּהֶם. יש להקשות לשון תָּא חָזִי מושלל ההבנה והוה ליה למימר הָא כְּתִיב הַשֹּׁכֵן וכו'?
ונראה לי בס"ד כונתו לומר מה שאמר הכתוב 'הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם' תָּא חָזִי בעיניך דבר זה דהכא, דהא גם בזמן הזה שפסקה הנבואה אתה רואה בעיניך שלא פסקה רוח הקודש שיש כמה צדיקים מגידים עתידות ברוח הקודש השורה עליהם ועושים אות ומופת בנס, שבזה יש הוכחה גמורה ששורה שכינה בישראל, דהא שורה על הצדיקים אף על פי שיושבים בין הרשעים.
או יובן בס"ד אומרו תָּא חָזִי, כלומר אל תתמה איך יתכן שיהיו האור והחשך שוכנים במקום אחד, כי השראת שכינה אור והטומאה חושך, הנה תָּא חָזִי בעינים שהאור יוצא מן השחור שבעין שהוא חשך, וגם תראה בעין חלק לבן וחלק שחור עומדים זה בצד זה.
ונראה דכונת המין בדבר זה לומר ראוי שלא תעסקו בתורה כי עֲשָׂרָה שֶׁיּוֹשְׁבִין וְעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה, שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵּינֵיהֶם וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ אֶחָד וכו' וכנזכר באבות (משנה אבות ג, ו) ואיך תעסקו בתורה לגרום השראת שכינה ביניכם שאתם טמאים? והשיב לו דכתיב 'הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם' והיינו אותיות טומאה במלוי כזה טי"ת וא"ו מ"ם אל"ף ה"א אותיות המלוי שהם תוך הפשוט המה אותיות יאלפו אמת כלומר אפילו בתוך טומאה 'יאלפו אמת' זו תורה, דכתיב בה (משלי כג, כג) 'אֱמֶת קְנֵה וְאַל תִּמְכֹּר' שילמדו תורה, ולא יחושו אף על פי שבלימוד התורה יהיה השראת שכינה.

גמ' אימא הניח דם השעיר. עי' מג"א סימן קמו ס"ק יא:

א"ל ההוא מינאה לר' חנינא השתא ברי וכו' כך היא הגירסא בעין יעקב. וכפי גירסא זו דגריס ההוא מינאה. אפשר לומר דרגילי המפרשים לומר דכל מקום שמזכיר השאלה בשם מין עיקר שאלתו לבא לדברי מינות. ואפשר בהקדמה ששמעתי משם המפרשים דהתורה נמשלה לאש ויש בזה לומר שני טעמים אחד דהתורה נמשלה לאש לומר מה אש אינו מקבל טומאה אף דברי תורה אינם מקבלי' טומאה וכפ"ז כב יכול השכי' שורה בגלות ישראל אף בתוך טומאתם. אך יש לומר דהטעם דהתורה נמשלה לאש הוא לומר שהת"ח שלומד בתורה יוכל להתגאות ואדרבא צריך להיות גאה לכבוד התורה ולכך נמשלה לאש שלומדיה יהיה להם גאוה וכפ"ז אין סבר' דהשכינה שוכנת בתוך טומאתם ע"כ שמעתי ובזה אפשר דזה תכלית כונת המין לומר דהתורה נמשלה לאש כדי שיתגאה הת"ח וכפ"ז אינו שוכן בטומאתם כי העיקר שצריך להתגאות ומזה צץ ופרח הכפרות דא"כ ח"ו מאי דכתיב נעשה אדם א"א לומר דהוא ללמד הענוה כמשז"ל אלא ח"ו ב' רשויות ח"ו ונמצאת תכלית שאלתו למינות. והשיבו השוכן אתם בתוך טומאתם דהעיקר הענוה והתורה נמשלה לאש לומר דאינה מקבלת טומאה ואדרבא למדנו מדת הענוה וא"כ נעשה אדם ללמד ענוה ודוק:
ואפשר לדקדק מ"ש השתא ברי טמאין אתון מה רצה לומר באומרו ברי ואפשר דרצה לומר לו דכשישראל חוטאים פקע קדושתייהו ואזלי לסט"א ולא נקראו בנים למקום ואין השכינה שורה דנטמאו וחלק' בטומאה וז"ש המין השתא ברי כאלו יאמר שהוא בן לסט"א ואפילו רבי חנינא דהוא טוב הלך אחר רוב המון ישראל וגם הוא ח"ו נעשה בן לסט"א וא"כ אין השכינה שורה. והשיבו ר' חנינא ת"ח מה כתיב בהו השוכן אתם וכו' לפי שאנו בכל אופן יש לנו דין בנים:

לכשיבקע. נחוש לו כלומר לא חיישינן לשמא יבקע דאפשר דמסר ליה לשומר: אין אדם מתנה על שני דברים. להניח שני עירובין אחד למזרח ואחד למערב שמא אם יבאו שני חכמים אחד למזרח ואחד למערב ולומר לאי זה מהן שארצה אלך למחר לפי שקניית עירוב בין השמשות היא וכשזה בורר למחר אותו שירצה לא סמכינן אברירה לומר הוברר שהעירוב לצד חכם זה קנה שביתה אמש אלא על חכם אחד ואינו יודע לאיזה רוח יבא הוא מתנה אם בא למזרח עירובי של מזרח יקנה ואם בא למערב עירובי של מערב יקנה ואילו לכאן ולכאן על שני חכמים למקום שארצה אלך לא דאין ברירה: והוינן בה. דקס''ד בין השמשות עדיין חכם לא בא והוא באלכסון ויוכל לבא משתחשך למזרח ולמערב ובא לו לאחד מהן: מזרח ומערב נמי. כשתלה זה עירובו בדעת החכם לומר יקנה עירוב לרוח שהחכם בא לה אין ברירה שמא בין השמשות היה בדעתו של חכם לרוח שכנגדה: ואמר רבי יוחנן כשכבר בא חכם. בין השמשות דקנה עירוב לאותו הרוח שכך התנה זה מבעוד יום: והשתא דאמרת. טעמא דר' יהודה בקני חובה משום דברירה לית ליה אבל כתיבה אית ליה: יום הכפורים. דקאמר לא היה שם אלא כן אחד ליעביד תרי וכו': לאו אדעתיה. לעיוני בכתיבה: דם הפר סומק כדאמרן באידך פירקין (דף מה.) שדומה לדם הפרים: ההוא. שליח צבור דנחית קמיה דרבא והיה אומר סדר יום הכפורים בתפלה כמו שאנו אומרים: חדא כרבנן. דאמרת כן השני: וחדא כרבי יהודה. דאמרת נטל תחילה ואחר כך הניח אלמא לא היה כן שני להניחו לכך הוצרך ליטול תחילה:

רבי יהודה ור' יוסי ור' שמעון אוסרין. תימה מנא ליה דטעמייהו משום דאין ברירה הא קתני בהדיא טעמייהו משום בקיעת הנוד וי''ל דלא היה נ''ל שזה יהא עיקר טעם לחוש לבקיעת הנוד ליום אחד ומה שהקשו לו מבקיעת הנוד אע''ג דאינהו גופייהו לית להו האי טעמא י''ל שהיו ברצון מחזירין אותו והיו מקשים לו כל מה שהיו יכולין רק שיחזור בו וכי האי גוונא הויא ההיא דפ' התערובת (זבחים דף עז:) דקאמר רבי אליעזר לרבנן גבי איברי בעל מום שנתערבו באברים תמימים ונתנן למעלה כו' לדידי מדכתב מום בם הוא דלא ירצו הא על ידי תערובת ירצו אלא לדידכו דדרשיתו מום בם לדרשה אחריתי אודו לי מיהת דבשר בעלת מום כעצים דמי אע''ג דאיהו גופיה לא סבירא ליה האי טעמא מדמצריך קרא וכי האי גוונא איכא בספ''ק דגיטין (דף יד.) הולך מנה לפלוני רב אמר חייב באחריותו ואם בא לחזור [. אינו] חוזר ושמואל אמר מתוך שחייב באחריותו אם בא לחזור (אינו) חוזר ומפרש דבהולך כזכי דמי קא מיפלגי דלשמואל הולך [. לאו] כזכי והא דקאמר מתוך שחייב באחריותו אם בא לחזור (אינו) חוזר לדבריו דרב קאמר אע''ג דאיהו גופיה אי הוה סבירא ליה כרב (דלאו) דכזכי דמי לא הוה אמר (אינו) חוזר מהאי טעמא וכי האי גוונא איכא בפ''ג דשבועות (דף כא:) בפלוגתא דר' שמעון ורבנן בשבועה שלא אוכל ואכל כל שהוא וכן בפרק בתרא דמכות (דף יז.) בפלוגתא דרבי שמעון ורבנן באוכל טבל כל שהוא ומה שמקשינן לרבי יהודה דלית ליה ברירה וסבירא ליה בפ' החובל (ב''ק דף צ.) גבי דין יום או יומים קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי היאך מצא ידיו ורגליו דלא משכחת דמייתי ביכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון וכן לרבי יוסי דמספקא ליה התם אי כקנין הגוף דמי ואת''ל לאו כקנין הגוף היאך מצא ידיו ורגליו דכי האי גוונא פריך לרבי יוחנן בס''פ השולח (גיטין דף מח.) מפורש בפרק השולח ואין להאריך כאן בזה: מאי שנא לכאן ולכאן [דלא] דאין ברירה. על כרחך רבי יוחנן לא מפליג בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים דאי מפליג מאי פריך לימא לכאן ולכאן תולה בדעת עצמו הוא ומזרח ומערב תולה בדעת אחרים הוא אבל רב דקאמר בפרק בכל מערבין (עירובין דף לו:) ליתא למתניתין דהתם דאית ליה לרבי יהודה ברירה ופריך אדרבה ליתא לדאיו מקמי מתניתין ומשני ליתא למתניתין מקמי [. ברייתות] דהלוקח ודאיו דסמי חדא מקמי תרתי ומקשים לשם אדרבה ליתא לההיא דהלוקח ודאיו מקמי מתניתין דעירובין ומתני' דגיטין (דף עג.) מה היא באותן הימים וברייתא דמרובה (ב''ק דף סט.) דשחרית בעל הבית אומר כל שילקטו עניים היום יהא הפקר דבהנך אית ליה לרבי יהודה ברירה ויש לומר דרב ודאי מחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים וההיא דגיטין ודמרובה תולה בדעת אחרים היא ואם כן לרבי יוחנן דלא מפליג סבירא ליה ליתא לדאיו ודהלוקח מקמי [הני מתניתות] ואע''ג דבפ' משילין (ביצה דף לז:) פריך אהא דקאמר דלר' יוחנן בדרבנן אית ליה ברירה מדפריש רבי יוחנן מילתיה דאיו אלמא הכי סבירא ליה והדר ביה מכח ההיא קושיא אלמא דלרבי יוחנן איתא לדאיו יש לומר דלאו מכח ההיא קושיא הדר ביה ובלאו הכי ניחא ליה לשנויי לעולם לא תיפוך ותימה אליבא דמאן קמייתי בשמעתא מדאיו אי אליבא דרב מאי מייתי מדאיו דהוי תולה בדעת עצמו לההיא דשופרות דהוי תולה בדעת אחרים דאדרבה בתולה בדעת אחרים אית ליה לרבי יהודה ברירה ואי אליבא דרבי יוחנן קא מייתי הא לדידיה ליתא לדאיו וצ''ל דאליבא דרב קאמר הכא וההיא דשופרות חשוב כתולה בדעת עצמו כיון דאין הקינין מתפרשות אלא בלקיחת בעלים אי [נמי] בעשיית כהן תלייה שדעת כהן המקריב חשוב כמו היא עצמה ובהא נמי מיתרצא מאי דק''ל מאי קאמר ליתא למתניתין מקמי דאיו ודהלוקח והא מלתא דר''י אינה משנה בההיא דהלוקח אלא ברייתא היא ואמאי סמינן מתניתין דעירובין מקמי תרי ברייתות רבי לא שנאה רבי חייא מניין לו אדרבה סמי אפילו ברייתות טובא מקמי חדא מתני' והיה נראה לי לתרץ דרב לטעמיה דאמר בפרק הגוזל קמא (ב''ק דף צו:) בגמ' אומר לו בעבדים הרי שלך לפניך סמי מתני' מקמי תרי ברייתות ולפי מה שפי' דההיא דשופרות חשיב תולה בדעת עצמו ניחא דבלאו הכי איכא למימר ליתא למתני' דעירובין מקמי מתני' דשופרות ודהלוקח ודאיו והא דלא מייתי לה התם משום דאינה פשוטה כל כך שיהא טעמו שלרבי יהודה משום דאין ברירה דהא דייקינן עלה טובא בשמעת' ומהשתא נמי ניחא דלא נצטרך לדחוק ולומר דרבי יוחנן פליג על רב וקסבר ליתא לדאיו כי זהו דוחק ועוד דקשיא מההיא דשילהי ביצה כדפריש' אלא נימא דלרבי יוחנן נמי מדקא מפרש למלתיה דאיו אלמא קסבר כותיה וסבירא ליה דליתא למתני' דעירובין וברייתא דכל שילקטו מקמי מתני' דשקלים דשופרות ומקמי ההיא דהלוקח ודאיו וההיא דמה היא באותן הימים סבירא ליה לרבי יוחנן דלא דייקינן מינה דיש ברירה משום דלכי מיית הוי גיטא דילמא לכי מיית זקוקה ליבם וחולצת ולא מתייבמת וכל זמן שבעלה חי הרי היא כאשת איש לכל דבריה ולפ''ז מייתי שפיר בשמעתא מדאיו בין לרב בין לרבי יוחנן דתרוייהו אית להו שפיר דאיו ורבינו אלחנן תירץ דאליבא דרב קאמר דלא קאמר מידי כגון ההוא דלעיל דרבא ומדמי ברירה דתולה בדעת אחרים להיכא דאמר ומברר דבריו מתחלה כמו ההוא דאיו אף על גב דתולה בדעת עצמו הוי:

דף נו - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד