יומא נט ע"א

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] כך: אי סבירא לן [אם סבורים אנו] כי הקפה ברגל שהיה הכהן מקיף ברגליו את המזבח הפנימי — דכולי עלמא לא פליגי [לדעת הכל אינם חולקים] דילפינן [שאנו לומדים] דרך הזאת פנים מהזאת חוץ לענין ימין. והכא [וכאן] בהא קא מיפלגי [בדבר זה נחלקו]: מר [חכם זה] ר' עקיבא סבר כי עומד היה הכהן במקומו וממנו היה מקיף ומזה לכל הקרנות והקפה זו ביד היתה, ומר [וחכם זה] ר' יוסי סבר כי הקפה זו ברגל היתה.

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור]: דכולי עלמא [לדעת הכל] הקפה ביד היא, והכא בהא קא מיפלגי [וכאן בדבר זה נחלקו] מר [חכם זה] ר' עקיבא סבר כי ילפינן [למדים אנו] יד מרגל, ולכן עושים במזבח הפנימי כמו בחיצון. ומר [וחכם זה] ר' יוסי סבר: לא ילפינן [אין אנו למדים].

ושואלים: כיצד אפשר לומר הסבר אחרון זה? וכי סבר ר' יוסי הגלילי הקפה ביד? והא מדקתני סיפא [והרי ממה ששנינו בסופה של המשנה]: ר' אליעזר אומר: במקומו היה עומד ומחטא — מכלל זה נבין כי התנא קמא [הראשון] לא סבירא ליה [אינו סובר אותו], שאינו חושב כך, והתנא הראשון הרי הוא כפי שהוכחנו ר' יוסי הגלילי. אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא [מחוור, ברור, כפי שיתרצנו מתחילה] כי מר [חכם זה] ר' עקיבא סבר כי הקפה זו ביד היתה, ומר [וחכם זה] סבר כי הקפה זו ברגל היתה.

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] כך: בהא קא מיפלגי [בדבר זה נחלקו] מר [חכם זה] ר' עקיבא סבר: סביב של מזבח הפנימי כסביב של מזבח החיצון, ומר [וחכם זה] ר' יוסי סבר: כוליה [כל] המזבח הפנימי במקום חדא קרן [קרן אחת] של מזבח החיצון קאי [הוא עומד], שהרי המזבח הפנימי היה כולו אמה על אמה, כמו קרן אחת של המזבח החיצון, ולכן דיני מזבח החיצון אינם שייכים איפוא במזבח הפנימי.

תניא [שנינו בברייתא]: אמר ר' ישמעאל: שני כהנים גדולים נשתיירו עוד מימי מקדש ראשון, זה אומר: בידי הקפתי והזיתי ולא הקפתי ברגלי סביב המזבח, וזה אומר: ברגלי הקפתי. זה נותן טעם לדבריו, וזה נותן טעם לדבריו.

זה שאמר כי ברגליו הקיף, נותן טעם לדבריו ואומר: כי סביב של מזבח הפנימי צריך לעשות אותו כסביב של מזבח החיצון שמקיפו ברגליו לצורך ההזאה, וזה שאמר כי הקיף בידיו נותן טעם לדבריו ואומר: כי כוליה [כל] מזבח הפנימי במקום חדא קרן [קרן אחת] של מזבח החיצון קאי [הוא עומד] וכשם שבקרן המזבח החיצון מזים מן הדם רק ביד, אף במזבח הפנימי כך היו עושים.

א שנינו במשנה כי ר' אליעזר אומר: במקומו היה עומד ומחטא. ומעירים: מתניתין מני [משנתנו כשיטת מי היא] — כשיטת ר' יהודה היא שלדעתו זוהי שיטת ר' אליעזר בענין זה. דתניא [שכן שנינו בברייתא] שנחלקו תנאים אחרונים בשיטת ר' אליעזר. ר' מאיר אומר: שר' אליעזר אומר כך: במקומו עומד ומחטא, אולם ועל כולן על כל הקרנות היה נותן מזה מלמעלה למטה, כדי שלא יזל מן הדם לתוך שרוול בגדו, חוץ מאותה שבאלכסון שהיתה בדיוק כנגדו, שטורח הוא להזות מלמעלה למטה ועליה היה נותן ממטה למעלה.

ואילו ר' יהודה אומר: שר' אליעזר אומר: במקומו עומד ומחטא, אולם ועל כולן הוא נותן מלמטה למעלה, שנוח לו להזות כך, חוץ מזו שהיתה לפניו וסמוכה לו ממש, שנותן היה עליה ממעלה למטה. וטעמו: כי היכי דלא נתווסן מאניה [כדי שלא יתלכלכו בגדיו] בדם. שאם יזה בקרן הסמוכה לו מלמטה למעלה קיים חשש שיפול הדם על בגדיו, ויצטרך להחליף בגדים, שבגדי כהונה מלוכלכים ומוכתמים פסולים לעבודה.

ב שנינו במשנה: הזה ממנו על טהרו של מזבח. ושואלים: מאי [מה פרוש המילה] "טהרו"? אמר רבה בר רב שילא: פלגיה [חציו] של המזבח, כדאמרי אינשי [כמו שאנשים רגילים לומר]: "טהר טיהרא [צהרו הצהריים] והוי פלגיה דיומא [והרי זה חציו של יום]". אף כאן, "טהרו של מזבח" — חצי המזבח. כלומר:, היה מזה על דפנותיו במחציתו.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו: כשהוא מזה על מזבח הפנימי — אינו מזה לא על גבי האפר ולא על גבי הגחלים, אלא חותה ומסלק גחלים אילך ואילך, ומזה. משמע שהזאה זו היתה על גבי המזבח, ולא בצידו! אלא חזר בו רבה בר רב שילא ואמר: "על טהרו של מזבח" הכוונה — על גלויה [על גילויו, עצמו] של המזבח, כדכתיב [וכמו שנאמר]: "וכעצם השמים לטהר" (שמות כד, י), הרי שטוהר הוא לשון נקיון.

תניא [שנינו בברייתא]: חנניא אומר: שבע ההזאות שהיה הכהן מזה על המזבח, בצד צפוני של המזבח הוא נותן אותם, ור' יוסי אומר: בצד דרומי הוא נותן. ושואלים: במאי קמיפלגי [במה באיזה עקרון נחלקו]? ומסבירים: מר [חכם זה], חנניא, סבר: כי פיתחא [הפתח] בדרום קאי [הוא עומד] ולכן מתחיל את ההזאות מצד זה. ומר [וחכם זה] ר' יוסי סבר: פיתחא [הפתח] בצפון קאי [הוא עומד] ולכן מתחיל להזות במזבח מצד צפון.

ומעירים: דכולי עלמא מיהא [לדעת הכל על כל פנים], היכא דגמרן [במקום שנסתיימו] המתנות של הקרנות, התם יהיב [שם הוא נותן] על גגו, סמוך לקרן שבה סיים להזות. ולא נחלקו אלא באיזה צד סיום ההזאות, אם בצד דרומי או בצד צפוני. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? ומשיבים: אמר קרא [אמר הכתוב]: "והזה עליו מן הדם באצבעו שבע פעמים וטהרו וקדשו" (ויקרא טז, יט), לומר: קרן המזבח שהוא מקום שקדשו בהזאת הדם, שם גם טיהרו מן הגחלים להזות על גבו.

ג שנינו במשנה: שירי הדם היה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון. ומסבירים: דאמר קרא [שאמר הכתוב] לגבי פר חטאת כהן גדול בשאר ימות השנה: "ואת כל דם הפר ישפך אל יסוד מזבח העולה אשר פתח אהל מועד" (ויקרא ד, ז) וכי נפיק [וכאשר יוצא] מן ההיכל לשפוך את שיירי הדם בההוא [בזה], ביסוד המזבח שלצד מערב הוא פגע ברישא [פוגש תחילה].

ד שנינו עוד במשנה, כי שיירי הדם של מזבח החיצון היה שופך על יסוד דרומית שלו. תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: יסוד המזבח שנאמר לענין שפיכת שיירי הדם — זה יסוד דרומית. אתה אומר יסוד דרומית, או אינו אלא יסוד מערבית?

אמרת: ילמד ירידתו מן הכבש של המזבח החיצון כשמסיים להזות עליו מדם חטאות החיצונות ליציאתו מן ההיכל ושיריים הפנימיים בידו, מה בשעת יציאתו מן ההיכל הריהו שופך את שיירי הדם בסמוך לו, ואי זה — זה יסוד מערבי, שהוא סמוך לו, אף בירידתו מן הכבש של המזבח החיצון לאחר שסיים להזות מדם החטאות, הריהו שופך את הדם בסמוך לו, ואי זה — זה יסוד דרומי, שכאשר יורד מן הכבש, צריך לפנות לימין ולמזרח, ויסוד דרומי הוא הסמוך ביותר אליו.

ומעירים: תניא [שנינו בברייתא]: ר' ישמעאל אומר: זה וזה גם דם חטאת פנימית וגם חטאת חיצונה היה נשפכין ליסוד מערבי. ר' שמעון בן יוחאי אומר: זה וזה נשפכין ליסוד דרומי. ושואלים: בשלמא [נניח] כי ר' ישמעאל קסבר [סבר]: ילמד ענין חטאות החיצוניות שדינם סתום במקרא מענין חטאות הפנימיות שדינם מפורש, וכשם שמצאנו ששיירי דם המתנות שבפנים ניתנים על יסוד מערבי, אף מתן שיירי דם החיצוניות ליסוד, מקומם ביסוד מערבי.

אלא, ר' שמעון בן יוחאי הסובר כי זה וזה נשפכים ליסוד דרומי, מאי טעמא [מה טעם נתן לדבריו]? אמר רב אשי: קסבר [סבור הוא] כי פתחא [פתח] ההיכל בצד דרום למזבח קאי [עומד הוא], שהמזבח נוטה כלפי צפון העזרה ולכן יסוד דרומי הוא היסוד הסמוך לו ביציאתו מן הקדש.

תנא דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל בנוסחה שאותה למדו בדבי [בבית מדרשו] של ר' שמעון בן יוחאי, ששם היו שונים בשמו נוסחה אחרת: זה וזה היו נותן ביסוד דרומית. ולפי גירסה זו חזר בו ר' ישמעאל והודה לר' שמעון. ומעירים: וסימניך, לזכור את שינוי הגירסה והדין: משכוה גברי לגברא [משכו אנשים את האיש] שהרי הרבים גוברים ומושכים את היחיד. וכאן תלמידי ר' שמעון הרבים "משכו" את ר' ישמעאל היחיד לומר כדבריהם.

ה שנינו: אלו ואלו הדמים שנשפכו ליסוד היו בסוף יוצאים משם אל האמה (תעלה) מתערבין במים שבאמה, ויוצאין לנחל קדרון ושם היו נמכרים לגננים ואלו שלא פדאום מן ההקדש, היו מועלין בהם. תנו רבנן [שנו חכמים]: מועלין בדמים שהם מוקדשים לשמים והם רכוש המקדש, ואסורים בשימוש לצורך דבר חולין, והמשתמש בהם — מעל בקודש. אלו דברי ר' מאיר ור' שמעון. וחכמים אומרים: אין מועלין בהן.

And if you wish, say instead: If we hold that the encircling is performed by foot, i.e., the priest walks around the inner altar, everyone agrees that we learn the method of sprinkling inside from the sprinkling outside. And here they disagree about this matter: One Sage, Rabbi Akiva, holds that the priest stands in his place and sprinkles on all the corners from there, which means his encircling is performed by hand; and one Sage, Rabbi Yosei, holds that the encircling is done by foot.

And if you wish, say instead: Everyone agrees that the encircling was performed by hand, and here they disagree about this matter: One Sage, Rabbi Yosei, holds that we derive the halakhot of an encircling performed by hand from those of an encircling by foot, and therefore the ritual of the inner altar is the same as that of the outer altar. And one Sage, Rabbi Akiva, holds that we do not derive the encircling performed by hand from the encircling done by foot.

§ The Gemara asks: And does Rabbi Yosei HaGelili hold that the encircling is performed by hand? But from the fact that it is taught in the latter clause of the mishna that Rabbi Eliezer says: He stood in one place and sprinkled the blood from there, it can be learned by inference that the first tanna, whom the Gemara identified as Rabbi Yosei HaGelili, does not maintain that the rite is performed in this manner. Rather, it is clear as we originally answered, that one Sage, Rabbi Akiva, holds that the encircling is performed by hand; and one Sage, Rabbi Yosei, holds that the encircling is performed by foot.

And if you wish, say instead that they disagree about this matter: One Sage, Rabbi Akiva, holds that the perimeter of the inner altar is like the perimeter of the outer altar, and one Sage, Rabbi Yosei, holds that the entire inner altar stands in place of one corner of the outer altar. Since the entire inner altar is only one cubit by one cubit, like a single corner of the outer altar, the halakhot of the outer altar are not relevant to the inner altar.

It was taught in a baraita that Rabbi Yishmael said: Two High Priests remained from the days of the First Temple. This one says: I encircled by hand and sprinkled, and I did not encircle the perimeter of the inner altar by foot. And that one says: I encircled by foot. This one gave a reason for his statement, and that one gave a reason for his statement.

The one who said that he encircled by foot gave the following reason for his statement: The perimeter of the inner altar is like the perimeter of the outer altar, which is encircled by foot for sprinkling. And the one who said that he encircled by hand gave the following reason for his statement: The entire inner altar stands in place of one corner of the outer altar. Just as for one corner of the outer altar, the priest sprinkles the blood by hand, the same applies to the entire inner altar.

§ It was taught in the mishna that Rabbi Eliezer says: He stood in one place and sprinkled the blood from there. The Gemara asks: In accordance with whose opinion is the mishna? The Gemara answers: The mishna is taught in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who explained Rabbi Eliezer’s ruling in the following manner. As it was taught in a baraita, later tanna’im disagreed with regard to the opinion of Rabbi Eliezer. Rabbi Meir says that Rabbi Eliezer says as follows: He stood in one place and sprinkled, and on all of the corners he presented the blood from above downward, so as not to drip blood down the sleeve of his garment, except for that corner on the diagonal [alakhson] across from him. Since it was difficult for him to sprinkle on that corner from top to bottom, he sprinkled from below upward.

Conversely, Rabbi Yehuda says that Rabbi Eliezer says: He stood in one place and sprinkled, and on all of the corners he sprinkled from below upward, as it is more convenient to sprinkle in that manner, except for that one which was directly before him, on which he would present from above downward. The reason is so as not to dirty his garments with blood. If he sprinkled on the corner next to him from below upward, the blood might fall on his clothes, and he would have to change garments, as dirty priestly garments may not be worn for the Temple service.

§ The mishna taught: He sprinkled blood on the pure gold [tohoro] of the altar. The Gemara asks: What is the meaning of the term tohoro? Rabba bar Rav Sheila said: It means half of the altar, as people commonly say: Tehar tihara, the light of noon shines and it is the middle of the day. Here, too, tohoro of the altar means half the altar, i.e., he sprinkled on the midpoint of the altar wall.

The Gemara raises an objection: When he sprinkles on the inner altar, he sprinkles neither on top of the ash nor on top of the coals; rather, he rakes and removes the coals to both sides and sprinkles. This indicates that this sprinkling was performed on top of the altar, not on its side. Rather, Rabba bar Rav Sheila retracted his previous interpretation and said: On tohoro of the altar means on the exposed area of the altar, as it is written: “And the like of the very heaven for clearness [letohar]” (Exodus 24:10), which shows that tohar is an expression of clarity.

§ It was taught in a baraita that Ḥananya says: The priest presents seven sprinklings on the north side of the altar, and Rabbi Yosei says: He presents them on the south side. The Gemara asks: With regard to what principle do they disagree? The Gemara explains: One Sage, Ḥananya, holds that the entrance was positioned in the south, and therefore the High Priest begins the sprinklings from that side. And one Sage, Rabbi Yosei, holds that the entrance was positioned in the north, and he therefore begins to sprinkle on the altar from the north side.

The Gemara comments: Everyone agrees in any case that in the place where he finishes the presentations of the corners, that is where he places the blood on the altar’s top. They disagree only about the location of the final presentation, whether it is on the south or the north side. The Gemara asks: What is the reason for this agreement? The Gemara answers that the verse states: “And he shall sprinkle of the blood upon it with his finger seven times, and cleanse it and sanctify it” (Leviticus 16:19), which indicates that the place he sanctified by sprinkling blood, the corner of the altar where he sprinkled last, there he shall also begin to cleanse and sprinkle on top.

§ The mishna taught: And he would pour the remainder of the blood on the western base of the outer altar. The Gemara explains: The reason is that the verse states with regard to the sin-offering bull of the High Priest during the rest of the year: “And he shall pour out all the blood of the bull at the base of the altar of burnt-offering, which is at the door of the Tent of Meeting” (Leviticus 4:7), and when he goes out from the Sanctuary to pour the remainder of the blood, he first reaches that western side of the base of the altar.

§ The mishna further taught: And he would pour the remaining blood after the blood of an offering was sprinkled on the outer altar, on its southern base. The Sages taught in a baraita: “The base of the altar” (Leviticus 4:30), which is mentioned with regard to pouring the remainder of the blood of an individual offering, is the southern base. Do you say it is the southern base? Or perhaps that is not the case, but rather it is the western base?

You said: Let his descent from the ramp of the outer altar after sprinkling blood from the sin-offerings be derived from his exit from the Sanctuary with the remaining blood in his hand: Just as upon his exit from the Sanctuary he pours the remainder of the blood on the side closest to him, and which is that, it is the western base; so too, upon his descent from the ramp of the outer altar after sprinkling blood from a sin-offering, he pours the blood on the side closest to him, and which is that? It is the southern base, as when he descends from the ramp he turns to the right, i.e., the east, which means the southern base is the one closest to him.

It was taught in a baraita that Rabbi Yishmael says: Both this and that, the blood of an inner sin-offering and that of an outer sin-offering, were spilled at the western base of the altar. Rabbi Shimon ben Yoḥai says: Both this and that blood were spilled at the southern base. The Gemara asks: Granted, Rabbi Yishmael maintains that the halakha of outer sin-offerings, which is not clarified in the Torah, is derived from the inner sin-offerings, whose halakha is explicit: Just as the remains of the inner sprinklings are poured at the western base, so too, the remains of the outer sprinklings are poured at the western base.

However, with regard to Rabbi Shimon ben Yoḥai, what is the reason that he holds that both sets of remainders of blood are spilled at the southern base? Rav Ashi said: Rabbi Shimon ben Yoḥai maintains that the entrance of the Sanctuary is positioned at the south side of the altar, i.e., the altar is not located in the middle of the courtyard but to the north. Consequently, the southern base of the altar is closest to the High Priest’s exit from the Sanctuary.

The school of Rabbi Yishmael taught a different version of his opinion, which they learned in the school of Rabbi Shimon ben Yoḥai: Both this and that, the blood of an inner sin-offering and that of an outer sin-offering, were presented at the southern base. According to this version, Rabbi Yishmael changed his opinion and agreed with Rabbi Shimon. The Gemara comments: And your mnemonic to remember the shift in opinion is: The men pulled the man, i.e., the majority overruled the individual. In this case, the numerous students of Rabbi Shimon convinced the individual Sage, Rabbi Yishmael, to accept their ruling.

§ It was taught in the mishna: These remainders of blood from the outer altar and those remainders of blood from the inner altar are mixed in the canal beneath the altar and flow out with the water used to rinse the area to the Kidron River, where they are sold to gardeners. Any blood that was not redeemed was subject to the prohibition against misuse of consecrated property. The Sages taught: One who takes these remainders without redeeming them misuses property consecrated in the Temple by unlawfully using blood, which is consecrated and is Temple property. It is prohibited to use consecrated objects for mundane purposes, and one who does so is committing the sin of misusing consecrated property. This is the statement of Rabbi Meir and Rabbi Shimon. And the Rabbis say: One does not misuse consecrated property by benefiting from these remainders of the blood of offerings.