יומא ס ע"א

דף ס - א

ומשנינן: משום דהוי:

א. תרומת הדשן, וכפי שנתבאר.

ב. ובגדי כהונה ארבעה בגדי לבן שכהן גדול נכנס בהן לפני ולפנים ביום הכפורים, וטעונין גניזה עולמית, ואין הדיוט עובד בהן כל השנה, ולא כהן גדול ביום כפורים אחר, דכתיב: ופשט את בגדי הבד אשר לבש בבואו אל הקודש "והניחם שם", ודרשינן: מלמד שטעונין גניזה; הרי שאסורים בהנאה ומועלין בהן אף שכבר נעשית מצותן - שני כתובין הבאין כאחד שיש בהם מעילה בדברים שנעשית מצותן;

וכל שני כתובין הבאין כאחד, אין מלמדין למקום אחר, [מדלא כתיב אחד, ונלמד ממנו למקום אחר, רש"י קדושין כד, א].

והואיל ואין מלמדין ואין להביא ראיה מהם, עדיף לדרוש "הוא" בהוייתו יהא ללמד שהדם מותר אף לפני כפרה, מאשר לאסור אף לאחר כפרה ועשיית מצותו [רש"י זבחים]. ^[268]

ומקשינן: הניחא לרבנן דאמרי "והניחם שם" מלמד שטעונין בגדי לבן גניזה, ואפילו כהן הדיוט אין משתמש בהם.

אלא לרבי דוסא דאמר: בגדי כהונה של כהן גדול ראויין הן לכהן הדיוט לעבודות שהוא עובד בארבעה בגדים, ומה תלמוד לומר: "והניחם שם", שלא יעבוד בהן כהן גדול ביום כפורים אחר.

מאי איכא למימר, והרי כיון שכהן הדיוט משתמש בהם על כרחך שאין בו מעילה, מפני שלא ניתנה תורה למלאכי השרת שיהו זריזין לפושטן מיד; נמצאו אף בגדי הלבן דבר שנעשית מצותו ואין מועלין בו, [רש"י]! ^[269]

ומשנינן: משום דהוי:

א. תרומת הדשן.

ב. ועגלה ערופה דכתיב בה: וערפו "שם" את העגלה בנחל, והאי "שם" קרא יתירא היא, לומר: שם תהא קבורתה ואסורה בהנאה, ^[270] שני כתובין הבאין כאחד. וכל שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין.

ואכתי תמהינן: הניחא למאן דאמר: שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין, הרי יישבנו היטב, שאין מועלין בדם אחר שנעשית מצותו.

אלא למאן דאמר: שני כתובין הבאין כאחד מלמדין, מאי איכא למימר, נימא שהכתוב "הוא" האמור בדם בא לומר שאף אחר כפרה ועשיית מצותו מועלין בו?!

ומשנינן: אפילו למאן דאמר שני כתובין הבאין כאחד מלמדין - אלו השנים אין מלמדין [רש"י חולין], כיון דתרי מיעוטי כתיבי בהו, בתרומת הדשן כתיב: "ושמו" אצל המזבח [ולא אמר "ושם"] משמע הוא ולא אחר, ובעגלה ערופה כתיב: "הערופה" ה"א יתירא ללמד זו ולא אחרת.

והני תלתא קראי בדם ["לכם" שלכם יהא, "לכפר" לכפרה נתתיו, "הוא" לפני כפרה כלאחר כפרה מה אחר כפרה אין בו מעילה אף לפני כפרה אין בו מעילה] למה לי, והרי באחד מהם די?! ומפרשינן: אין שלשת הכתובים באים למעט ממעילה אלא "הוא" בלבד [רש"י זבחים], וצריכים הכתובים כדי למעט דם מאיסורים אחרים של קדשים: (*270)

חד קרא - או "לכם" דמשמע אין בו דין קדשים גמור אלא כשאר חולין, או "לכפר" דמשמע לענין כפרה בלבד כקדשים הוא - למעוטי לדם מנותר, ללמדך: אם אכל דם נותר בשוגג, אינו חייב עליו אלא אחת משום דם; ואם שגג בדם והזיד בנותר אינו חייב כרת, [רש"י]. ^[271]

וחד קרא "הוא" למעוטי ממעילה.

וחד או "לכם" או "לכפר" למעוטי מטומאה שלענין זה אינו כקדשים, וללמדך: אם אכל דם קדשים בטומאת הגוף בשוגג, אינו חייב אלא אחת משום דם; ואם שגג בדם והזיד בטומאה אינו חייב כרת. ^[272] אבל למעט דם מפיגול וללמד: שאם אכל דם מקרבן פיגול אינו חייב עליו משום פיגול, לזה לא צריך למעוטי קרא, כי מטעם אחר אין לחייבו -

דתנן: כל חלקי הקרבן שיש לו מתירין [מכח דבר אחר הוא ניתר] בין שהוא ניתר לאכילת אדם כגון בשר הקדשים שכל עוד לא נזרק הדם אסור הוא באכילה, בין שהוא ניתר למזבח כגון אימורין שזריקת הדם מכשרתן למזבח.

אם פיגל את הזבח [חשב לאוכלו או להקטירו חוץ לזמנו] באחת מארבע עבודות הדם ואחר כך אכל מן הבשר שהיה בכלל היתר הדם, או מן האמורין שאף הן בהיתר הדם, חייבין עליו כרת משום פיגול; אבל כל דבר שאין אחר מתירו, אלא הוא מתיר את עצמו אין חייבין עליו משום פיגול [לשון רש"י חולין; ודין זה למדוהו חז"ל משלמים שעיקר פיגול נאמר בהם, ושלמים יש לו מתירין למזבח ומתירין לאדם] - ודם עצמו הרי "מתיר" הוא ואינו "ניתר" על ידי אחר, וממילא ידענו שאין חייבין עליו משום פיגול, ואין צריך פסוק כדי למעטו. ^[273]

מתניתין:

סדר עבודת הכהן הגדול ביום הכפורים היה [על פי שיטת רש"י בחומש, והרבה שיטות יש בדבר]:

א. עבודות שאינן מכלל "עבודות היום" ונעשות בבגדי זהב:

שוחט את התמיד מקבל את דמו וזורקו על המזבח; נכנס להיכל ומקטיר קטורת של שחר ומטיב את הנרות; יוצא לעזרה ומקטיר את אברי התמיד על המזבח עם מנחתה ונסכיה ומנחת חביתין שלו.

ב. "עבודות היום" ונעשות בבגדי לבן: וידוי ראשון על פרו; הגרלת שני השעירים; וידוי שני על פרו ושחיטתו וקבלת דמו; נטילת גחלים במחתה חפינת הקטורת והקטרתה; הזאות לפני ולפנים מדם הפר; שחיטת השעיר והזאת דמו לפני ולפנים; הזאות מן הפר לפני הפרוכת; הזאות מן השעיר לפני הפרוכת; הזאה משני הדמים על מזבח הזהב, ושפיכת שייריהם ליסוד מזבח החיצון; וידוי על השעיר המשתלח לעזאזל.

ג. עבודות שונות בבגדי זהב:

הקרבת אילו של כהן גדול ואיל העם, והיא מ"עבודות היום"; הקרבת מקצת המוספין, ואינה מ"עבודת היום".

ד. "עבודת היום" בבגדי לבן:

הוצאת כף ומחתה מבית קדשי הקדשים.

ה. עבודות שאינן מכלל "עבודות היום" בבגדי זהב:

הקרבת שאר המוספין; הקרבת תמיד של בין הערביים; הקטרת קטורת של בין הערבים; הטבת הנרות כבכל יום.

כל מעשה יום הכפורים האמור במשניות שבמכילתין [רש"י] ^[274] על הסדר, אם הקדים מעשה לחבירו שאמור להיות מוקדם לו לא מעשה לחבירו שאמור להיות מוקדם לו לא עשה כלום.

אם הקדים ההזאות מדם השעיר לדם הפר הקודם לו בסדר הההזאות, יחזור ויזה מדם השעיר לאחר דם הפר.

אם עד שלא גמר את המתנות של הפר או של השעיר שבפנים בבית קדשי הקדשים נשפך כל הדם של הפר או השעיר, ישחוט אחר ויביא דם אחר ויחזור ויזה בתחילה מתחילת ההזאות מבפנים.

וכן אם נשפך הדם באמצע הזאות שבהיכל לפני הפרוכת, יביא דם אחר ויחזור מתחילת מתנות ההיכל, ואין צריך לחזור על ההזאות שלפני ולפנים.

וכן בנשפך הדם באמצע הזאות מזבח הזהב, מתחילת מתנות המזבח הוא מתחיל, ואינו חוזר על המתנות שלפני ולפנים ועל הפרוכת.

והטעם: מפני שכולן [פנים היכל ומזבח הזהב] כלומר: כל אחת מהם כפרה בפני עצמן הן, לפיכך כפרה שנגמרה - נגמרה.

רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים: אפילו מתחילת המתנות בהם עמד אינו צריך לחזור, אלא ממקום שפסק משם הוא מתחיל להזות בדם החדש שהביא.

גמרא:

[ראה הערה ^[275]]:

תנו רבנן: כל מעשה יום הכפורים האמור על הסדר, אם הקדים מעשה לחבירו לא עשה כלום.

אמנם, אף שכל מעשה יום הכפורים ^[276] נפסל כשאינו על הסדר; אין עקיפת כל עבודה פוסלת את העבודה העוקפת ומחשבתה כנעשית שלא על הסדר, אלא עקיפת עבודות שנאמר עליהן "חוקה" ["והיתה זאת לכם לחוקת עולם"], המלמד שסידרן מעכב.

ונחלקו תנאים ^[277] איזה עבודות נאמר עליהן "חוקה", וסידרן מעכב ופוסל את העבודות המאוחרות שהוקדמו להן.

אמר רבי יהודה: אימתי, בדברים הנעשין בארבעה בגדי לבן מבפנים בקודש הקדשים [מתנות וקטורת שעל בין הבדים, רש"י זבחים ^[278]]; שאם הוקדמה עבודה מאוחרת - אפילו מהעבודות הנעשות בבגדי זהב בחוץ - לאחד מדברים אלו הרי היא פסולה. ^[279]

אבל דברים הנעשים בבגדי לבן מבחוץ, כגון הגרלה וידוי שפיכת שירים וכל מתנות הפרוכת ומזבח הזהב הנעשים בהיכל [רש"י] -

אם הקדים מעשה לחברו מה שעשה עשוי, אם הקדים להן דבר מאוחר [בין מעבודת פנים בין מעבודת חוץ] אין אלו מעכבין עליו לפוסלו [לשון רש"י]. ^[280] רבי נחמיה אומר: במה דברים אמורים: בדברים הנעשים בבגדי לבן בין מבפנים בין מבחוץ, שאם הוקדמה עבודה מאוחרת לאחד מדברים אלו, הרי היא פסולה.

אבל בדברים הנעשים בבגדי זהב מבחוץ, כגון אילו ואיל העם ^[281], אין בכחם לעכב את עבודת הוצאת כף ומחתה [הנעשית בבגדי לבן בפנים], שאמורה היתה לפי סדר היום להיעשות אחריהם; ואם הקדימה לאילו ואיל העם מה שעשה עשוי [רש"י].

אמר רבי יוחנן: ושניהם רבי יהודה ורבי נחמיה מקרא אחד דרשו:

דכתיב בפרשה: והיתה זאת לכם "לחוקת" עולם אחת בשנה, ו"חוקה" הוא לעיכובא, ומשמע: דבר הנעשה "אחת בשנה" סידרו מעכב -

פי' הכא כתיב ושמו אצל המזבח בבגדי כהונה כתיב והניחם שם. וכיון דאשכחנן בתרווייהו כתוב גניזה לא גמרינן מינייהו דקי"ל דכל ב' כתובין הבאין כאחד אין מלמדין שהיה לו לכתוב באחד וללמד השני ממנו שכן התורה נדרשת וכיון שכתיב עוד פעם אחרת גילה לנו שזה הדין בא לו בלבד ולא בזולתם. ודחי' כי בגדי כהונה לר' דוסא אין טעונין גניזה.

ואוקימנא עגלה ערופה במקומה שנאמר וערפו שם את העגלה וגו'.

ולמ"ד מלמדין מאי איכא למימר. כלומר קשיא לר' יוחנן ופריק [תרי] מעוטי כתיבי ואינך יכול ללמד מהן. בתרומת הדשן כתיב ושמו זו אפי' נעשת מצוותה בקדושתה קיימא ומועלין בה ולא זולתה וכן הערופה כמותה זו ולא זולתה. והני ג' קראי בדם לכם ולכפר.

והוא חד למעוטי מנותר שאין דין נותר בדם. ולא דין מעילה ולא דין טומאה כמו בשר קדשי' וחלבם אבל שאין בו דין פיגול אין צריך קרא למעוטי דהא תנן כל שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח חייבין עליו משום פיגול. פי' מתירין בשר הקדש לאדם והחלב למזבח כי אין מותרין הבשר ולא החלב עד שיזרק הדם אבל הדם הוא מתיר ואין אחרים מתירין אותו:

מתני' כל מעשה יוה"כ כו'.

ת"ר כל מעשה יוה"כ האמור על הסדר אם הקדים מעשה לחברו לא עשה כלום. פי' אם שינה מן הסדר שכתב בתורה והקדים המאוחר לא עשה כלום אמר ר' יהודה בד"א בדברים הנעשים בבגדי לבן לפני ולפנים. אבל דברים הנעשים בבגדי לבן בחוץ כמו שחיט' והגרלה וכיוצא בהן ואפי' בהיכל מה שעשה עשוי א"ר נחמיה בד"א בדברים הנעשים בבגדי לבן בין בחוץ בין בפנים.

תרומת הדשן ועגלה ערופה. פרש״י ז״ל דעגלה ערופה מדכתיב וערפו שם. שם תהא קבורתה. ואיברא דהכי דרשינן לה בבכורות. ואיכא למידק דהא במסכת ע״ז ובדוכתי אחרינ׳ דרשינן דאסורה בהנאה מדכתי׳ כפר לעמך ישראל כפרה כתיב בה כקדשים. תירצו בתוס׳ דתרוייהו צריכי כפרה לאוסרה מחיים. וערפו שם לאוסרה לאחר עריפה אע״פי שנעשית מצותה ולהכי נקט הכא רש״י ז״ל ההוא טעמא דערפו שם וא״ת ולמאן דאמ׳ שאינה אסורה מחיים כפרה בעגלה ערופה למה לי. וי״ל דמוקי ליה למילי אחריני אי נמי דאיהו לא דריש וערפו שם כדדריש בבכורות. ומכפרה נפקא ליה איסור דלאחר מיתה. ומיהו סוגיין הכא כמאן דאמר שאסורה מחיים דאי לא לא שייך למימר ביה שנעשית מצותה ומועלין בה שאין אנו אומרין הלשון הזה אלא במה שנאסר קודם מצותה ועמד באיסורו לאחר שנעשית מצותו ולא בדבר שאין עיקר איסורו אלא לאחר עשיית מצותו. כן פי׳ ה״ר אלחנן ז״ל:

תרי מיעוטי כתיבי. פי׳ ותרויהו צריכי דאי לא כתב רחמנא מיעוטא אלא בחד מינייהו הוה אמי׳ דדילמא איכא מילי דגמרי מאידך דלא כתיב ביה מיעוטא ודכותה אמרי׳ לענין אסורי הנאה שאין תופסין חלופיהם דבר תורה. דלא גמרי׳ מע״ז ושביעית שתופסין דמיהם משום דתרי מיעוטי כתיבי וכדאיתא בפ״ק דקדושין ובדוכתי אחריני:

הערופה ואע״ג דבמסכת חולין דרש׳ מיניה דעגלה בעריפה ולא בשחיטה. תרויהו שמעת מינה דכוליה הערופה מיותר ודרשא דהתם מגופיה דקרא ודרשא דהכא מייתורא דקרא:

חד למעוטי מנותר שאם אכל דם שהיה נותר אינו חייב עליו משום נותר אלא משום דם בלבד. וחד למעוטי מטומאה. פי׳ מי שאוכלו בטומאת הגוף פטור ומשום אוכל קדשים בטומאה. והקשו בתוספות למה לי מיעוטא לטומאה דהא דרשי בעלמא ג״ש בטומאה דגמר קדש קדש מנותר ואפילו לקולא נמי דרשי׳ לה לההיא ג״ש בזבחים פרק ב״ש ותירץ ר״י ז״ל דבפרק ב״ש אשכחן חיוב בטומאת הגוף בדברים שאין בהם חיוב פיגול מדכתיב אשר יקדישו בני ישראל. ויליף נמי התם נותר מטומא׳ לחומרא ולא מפגול לקולא הילכך אי לא כתב הכא אלא חד מיעוטא הוה אמרי׳ דלא יליף טומא׳ מנותר כיון דבטומאה גופה כתב בה רבויי דמן הקדשים אשר יקדישו הוה לן לאוקומי מיעוטא בנותר דמעטיה רחמנא דלא יליף מטומאה בג״ש:

אבל פיגול לא צריך קרא. פי׳ דאילו צריך קרא בדידיה הוה מוקמי׳ ליה ולא בטומאה דרבי בה רחמנא דברים שאין בהן משום פגול כדאמרן:

כל שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח. פי׳ דומיא דבשר קדשים שהדם מתירם דכתיב באכילת אדם ודם זבחיך ישפך והבשר תאכל וגבי אכילת מזבח רחמ׳ אמר וזרק והדר והקטיר:

דברים האמורין בבגדי לבן מבחוץ. פי׳ כגון הגרלה ווידוי וכל מתנות הפרוכת ומזבח הזהב ושפיכת שירים. אבל בדברי׳ הנעשים בבגדי זהב מבחוץ אם הקדים מעשה לחבירו מה שעשה עשוי. פרש״י ז״ל כגון שהקדים הוצאת הכף ומחתה שהוא בבגדי לבן לאילו ואיל העם שהוא בבגדי זהב. והקשה ריב״א ז״ל אם כן היכי אמרינן מה שעשה עשוי דכל היכא דעבד הכי אין לנו אלא ג׳ טבילות וששה קדושין כדאי׳ בפרק אמ׳ להם הממונה. ולא אמרינן דגמירי חמש טבילות ועשרה קידושין כדאית׳ התם ותירץ דלכתחלה הוא דגמירי להו דאלו בדיעבד אין קדוש וטבילה מעכבין אלא בתמיד של שחר שהוא דבר המעכב באהרן ובניו כדאית׳ בזבחים וכדאמרינן בפרק אמר להם הממונה. עוד הקשה היאך אפשר דמה שעשה עשוי דהא היפך ושינה בדברים שבפנים. והויא לה כההיא דאמרינן לעיל במכילתין אילימא דאקדים מתנות דפר בהיכל מקמי מתנות דשעיר בפנים חקה כתי׳ ביה ואפילו לרבי יהודה. וזו אינה קושיא לפי מה שפי׳ ר״י ז״ל התם דהדר ביה תלמודא מההיא סברא כי אמרינן דנהי דהגרלה מעכבא כסדרן לא מעכב אבל אנן כתבי׳ התם שאין הפירוש ההוא מחוור. ויש לתרץ כאן דשאני הוצאת כף ומחתה שאינה אלא עבודת סילוק ואינה לכפרה וכי כתי׳ חוקה בעבודות שהן לכפר כתיבא. ועם כל זה אין פירוש רש״י ז״ל נכון דכיון דאמרינן בדברים הנעשים בבגדי לבן אם הקדים מעשה לחברו משמע דמיירי כששניהם בבגדי לבן. ונראה כי רש״י ז״ל דחק את עצמו לפרש מה שפירש לאשמועינן דאפילו בשהקדים הוצאת כף ומחתה לא הוי עכובא מפני שהיא עבודת סילוק:

בגדי לבן שכהן גדול עובד בהם ביום הכפרים אינו עובד בהם פעם שניה אף ביום הכפרים אחר וכל שכן שאין כהן הדיוט עובד בהם ואע"פ שראויים הם לכהן הדיוט אלא נגנזים במקום שפושטם ואסורים בהנאה ומועלין בהם וכן בכל בגדי כהן גדול שבלו:

עגלה ערופה אסורה בהנאה ונקברת במקום עריפתה והנהנה בה עבר אלא שאינו במעילה שמאחר שאינה ראויה לפדיון הרי היא כחטאות המתות כמו שביארנו בשני של פסחים כ"ו א':

הדם אין חייבין עליו באכילתו לעולם אלא משום דם בלבד אבל לא משום נותר ולא משום טמא ר"ל שאם אכל דם קדשים שנותר או שאכל דם של קדשים טמאים או דם קדשים בטומאת הגוף אינו חייב לא משום נותר ולא משום טמא אלא משום דם לבד ונמצא שאם שגג בה מצד הדם פטור מן הכרת לגמרי וכן אם התרוהו מצד הדם לוקה ואין צריך לומר דם קדשים שנפגלו שהרי הדם אין לו מתירין אלא הוא מתיר לאחרים ואין המתיר עצמו בדין פיגול שכך אמרו כל דבר שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח חייבים עליו משום פיגול ופי' הדברים כל שאחרים צריכים להתירו אם לאכילת אדם כגון בשר קדשים שזריקת הדם צריכה להכשר אכילת בשרו לראוי לה אם למזבח כגון הקטרת אמורים ואברי עולה שזריקת הדם גם כן צריכה שתהא קודמת להקטרתם וכדכתי' באכילה ודם זבחיך ישפך ואח"כ והבשר תאכל ובהקטרת אימורין דכתי' וזרק הכהן את הדם ואח"כ והקטיר החלב וכגון מנחה שהקומץ צריך להתיר את השירים כדכתי' וקמץ משם וכו' ואח"כ והנותרת ממנה וכו' בכל אלו חייבין עליהם כרת משום פיגול ר"ל אם אכל מן הבשר או מן האימורין או משירי מנחה או מאיברי העולה אבל המתירין עצמן כגון הדם והקומץ אין חייבין עליהם משום פיגול שכך למדוה משלמים שיש להם מתירין לאדם ולמזבח ונאמר בהם והנפש האוכלת וכו' ואף אלו דוקא אחר שקרבו מתיריו וכן דבר שאין לו מתירין כגון בשר חטאות הנשרפות אין בהם משום פיגול:

המשנה השלישית והכוונה בה בענין החלק החמשי והוא שאמר כל מעשה יום הכפרים האמור על הסדר הקדים מעשה לחברו לא עשה כלום הקדים דם השעיר לדם הפר יחזור ויזה מדם השעיר לאחר דם הפר אם עד שלא גמר את המתנות שבפנים נשפך הדם יביא דם אחר ויחזור ויזה כתחילה מבפנים וכן בהיכל וכן במזבח הזהב שכלם כפרה וכפרה בפני עצמן ר"א ור"ש אומרים ממקום שפסק הוא מתחיל אמר הר"מ ר' שמעון ור' אלעזר אומרים כי אם הזה שלש הזאות או ארבע ונשפך הדם שישלים המנין על מה שיש לו מן ההזאות מדם אחר:

אמר המאירי כל מעשה יום הכפורים ר"ל האמור במסכת זו הן במה שהוזכר הן במה שעתיד לפרשו בפרקים הבאים על הסדר כלומר צריך להיותו על הסדר שהוזכר ואם שנה הסדר והקדים מעשה לחברו לא עשה כלום וצריך לחזור ולעשות על הסדר ומפני שכתוב בפרשה חקה וכל שנאמר בו חקה אינו אלא לעכב ולפי מה שיתבאר בגמ' דוקא בדברים הנעשים בבגדי לבן הן לפני לפנים כגון הזאות שבין הבדים הן בהיכל כגון הזאות של פרכת ומזבח הקטורת הן של עזרות כגון ודוי הפר והגרלת השעירים וחפינת הקטורת ושחיטת השעיר אבל דברים הנעשים בבגדי זהב כגון אילו ואיל העם אינם בכלל זה ואם הקדים להם הוצאת כף ומחתה לא עכב הקדים דם השעיר לדם הפר לא עשה כלום אלא שיש בה תקון והוא שיחזור ויזה מדם השעיר אחר דם הפר עד שיהא דם הפר קודם לו מ"מ ולפי מה שיתבאר בגמ' תקון זה אינו אלא בהזאת הפרכת שמ"מ נשחט השעיר אחר מתנות הפר שבפנים אבל אם הקדים מתנות דם השעיר שבפנים לשל פר על כרחך נשחט השעיר קודם מתנות הפר שבפנים וכל שהוא כן לא עשה כלום כמו שיתבאר וצריך לשחוט שעיר אחר ולהזות מדמו בפנים ויפסל הראשון:

אם עד שלא גמר המתנות בפנים ר"ל בין הבדים הן של פר הן של שעיר ולא יכול להשלימן יביא דם אחר ויזה מתחלה פירוש הזאה ראשונה של דם הפר בפנים ושנייה דם השעיר מבפנים ושניהם כפרה אחת וכל שנשפך עד שלא נשלמו שניהם יביא דם אחר ויתחיל מתחלה אלא שאם נשפך של פר צריך להביא פר ושעיר שהרי צריך ליתן מתנות פר קודם שחיטת השעיר אבל אם נשפך של שעיר אינו צריך להביא אלא שעיר ומשנתנו בנשפכו שניהם או שנשפך דם הפר שיביא שנים ויתחיל מתחלה ולא ממקום שפסק שכל הזאות שבפנים כפרה אחת הן ואין נעשות חציין בדם אחד וחציין באחר וכן בהיכל שאם השלים כל אותן שבפנים והתחיל בשל היכל ונשפכו הדמים קודם שגמר יביא דם אחר ויתחיל במתנות היכל ואינו צריך לשל פנים כלום שהזאה של פנים הזאה בפני עצמה ושל היכל הזאה בפני עצמה וכל שנגמרה אחת מהן לגמרי נגמרה וכן לשל מזבח הזהב שאם נתן שם מקצת המתנות ונשפך יביא בהמה אחרת על הדרך שביארנו ויתחיל במזבח ואינו יכול להתחיל במקום שפסק שכל שהוא כפרה אחת בפני עצמה אין נעשית חציה בדם אחד וחציה בדם אחר ונמצא שטעם זה ר"ל כפרה אחת בפני עצמה מועיל לשני הדברים ר"ל למה שאמרנו שאם נגמרה של פנים ונשפך קודם שיתחיל בשל היכל אינו צריך להתחיל בשל פנים אלא בשל היכל וכן מהיכל למזבח ולמה שאמרנו שאם לא גמר את שבפנים צריך להתחיל מתחלה וכן בהיכל ובמזבח ואם נשפך דם של שעיר אחר שכלו מתנות שבפנים אינו צריך להביא אלא שעיר ומתחיל שמנה של שעיר בפנים וכן בהיכל וכן במזבח ור' אלעזר ור' שמעון אומרי' ממקום שפסק הוא מתחיל מפני שהם סוברים שכל הזאה והזאה נקראת הזאה בפני עצמה ואף בשמנה של דם הפר אין האחת נגררת אחר חברתה אלא כל הזאה מצוה אחת בפני עצמה היא וכשנגמרה נגמרה ואין הלכה כמותם אלא כתנא קמא ויתבאר בגמרא שאם השלים כל המתנות ונשפך קודם שפיכת השירים אינו צריך להביא אחר ששפיכת השירים על מזבח החיצון אינה מעכבת וכל שכן אם הקדים לה את המאוחרת שאינה מעכב וכן יתבאר שם שאם נשפך דם הפר צריך שיחפון את הקטרת פעם שניה אחר שחיטת הפר ויקטיר ואח"כ יזה ולגדולי המחברים ראיתי קודם שחיטת הפר ונראה שהוא טעות סופר:

זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שביארנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

משום דהוו תרומת הדשן ובגדי כהונה כו'. בפרק ולד חטאת (דף יא:) קאמר תרומת הדשן ושעיר המשתלח ב' כתובין ופריך הניחא למ"ד [אין] נהנין מאיברין אלא למ"ד (אין) נהנין מאי איכא למימר אלא תרומת הדשן ובגדי כהונה כו' וכאן לא חש להאריך והא דלא חשיב הכא שחוטה דציפרי מצורע שאסורה לפי שאין זה קדשים אלא מעשה חוץ אבל שעיר המשתלח נקדש בפנים ועגלה ערופה אע"פ שמעשיה חוץ כתיב בה כפרה כקדשים. מ"ר:

ועגלה ערופה כו'. פי' רש"י דעריפתה אוסרה בהנאה דכתיב וערפו שם שם תהא קבורתה^א)צ"ל ואיתא ההיא דרשה בפ"ק כו'. (ואמנם ההיא לר"ש) בפ"ק דכריתות (דף ו.) אך תימה לה"ר^ב)צ"ל אלחנן. אלעזר למה לי הך דרשה תיפוק לי דכפרה כתיב בה כקדשים ומינה ילפינן במסכת ע"ז פרק אין מעמידין (דף כט:) איסור הנאה במת דאתיא שם שם מעגלה ערופה ותירץ דתרוייהו צריכי דמשם שמעינן קבורה אבל לא איסור הנאה הילכך כתיב בה כפרה ואי כתיב בה כפרה לא ידעינן קבורה וא"ת למאן דאמר עגלה ערופה אינה אסורה מחיים למה לי קרא דוערפו שם לומר שאסורה אחר שנעשית מצותה תיפוק ליה דכפרה כתיב בה ולמאי אתא אם לא לאוסרה אחר עריפה ופי' ה"ר אלחנן דאיהו לית ליה הך דוערפו שם ותדע דאיכא לאקשויי למאן דאית ליה בפרק בתרא דכריתות (דף כד:) דעגלה ערופה אינה אסורה אלא אחר עריפה מאי האי דקאמר דעגלה ערופה הויא דבר שנעשית מצותה ומועלין בה והלא אין עיקר איסורה אלא לאחר עריפה אלא שמע מינה דהך סוגיא ליתא למאן דלא אסר לה מחיים ועל הא דמסיק משום דהוו תרומת הדשן ועגלה ערופה שני כתובין הבאין כאחד הוה מצי למיפרך דלמאן דלא אסר לה מחיים מאי איכא למימר אלא דהוה מצי לשנויי דאיהו הוה אמר תרומת הדשן ובגדי כהונה ולא חש להאריך ול"נ דמכפרה דכתיב ביה כקדשים לא הוה אסרינן לה אלא לאחר עריפה אבל אחר קבורה שנגמר בה עשייתה לא אסרינן לה בהנאה אע"פ שטעונה קבורה דהא מת נמי טעון קבורה ואינו אסור אי לא ילפינן שם שם ועוד מצינו למימר דההיא דרשא מקרא דכפרה דכתיב בה לעריפתה דאינה אלא ביום אתי כדדרשינן בסוף פ"ב דמגילה (דף כא.) וא"ת למאי דפרישית לעיל דלא הוה אסרינן עגלה ערופה משם תהא קבורתה והא אמרינן בריש פרק בתרא דמס' ע"ז (דף סב:) גבי [ההוא גברא דיהבו ליה חיטי באגריה] ופריך וליקברינהו בעינייהו מי לא תניא אחד עץ שנתלה כו' משמע מאחר שטעונין קבורה אסורין בהנאה וא"כ הכא נמי מאחר שעגלה ערופה טעונה קבורה ממילא דאסורה בהנאה וי"ל דשאני התם דאיתקשו למת מקבור תקברנו וכן ע"ז שטעונה גניזה דרשינן ליה במסכת ע"ז פרק ר' ישמעאל (דף נב:) מושם בסתר והיינו נמי איסור הנאה והא דקאמר בפרק קמא דכריתות וערפו שם מלמד שטעונה גניזה לאו משום דמשם שמעינן איסור הנאה^א)אלא כדפרי' ולפי כו'. כדפרי' אלא לפי האמת נקט שאסורה בהנאה. מ"ר. וא"ת אמאי לא דרשינן שם שם מעגלה ערופה ויטענו בגדי כהונה גניזה לר' דוסא י"ל דג"ש אינה אלא משום מיתה בעלמא דעריפה ומיתה חדא אי נמי ההוא שם דבגדי כהונה אינו מופנה ואמרינן בפרק המפלת (דף כב:) דשבקינן מופנה מצד אחד ועבדינן ג"ש ממופנה משני צדדין א"נ ההיא דעגלה אינו מופנה ואינו מופנה אלא ההוא דמת גרידא. מ"ר:

ועגלה ערופה שני כתובים כו'. לאו במעילה כי לא מצינו דשייכא מעילה בעגלה ערופה [אלא] איסור הנאה מן התורה קאמר ואפילו היה שם מעילה ממש לא תיקשי דנילף במת נמי משם שם בעגלה דבמת לא שייכא בו מעילה שאינו הקדש הקשה ה"ר אלחנן דאמאי לא חשיב נמי ההוא דפ"ק דכריתות (דף ז.) דתני רב חנניה כהן גדול שנטל משמן המשחה שעל ראשו ונתן על בני מעיו חייב שנאמר על בשר אדם לא ייסך אלמא אע"פ שנעשית מצותו מועלין בו ואמאי לא חשיב ליה הכא ג' כתובים ואומר רבי דלעולם אין נעשית מצותו עד שיתייבש השמן המשחה שעל ראשו ול"נ דלא מצינו למימר הכי דהא רב יהודה הוא דאית ליה בפרק ד' מיתות בסנהדרין (דף סז:) דשני כתובין מלמדין ואית ליה בפ"ק דכריתות נמי דסך לכהנים ולמלכים פטור משום דלא הוו זרים מעיקרא וא"כ אע"פ שכהן גדול שסך משמן המשחה שעל ראשו דחייב אע"פ שנעשית מצותו מכל מקום לא הוו ג' כתובים הבאין כאחד דאיכא למיפרך שזה האיסור אינו שוה בכל שאם נמשחו ממנו מלך וכהן גדול פטורין וכ"ת ליכתוב האי וכ"ש תרומת הדשן ועגלה ערופה איכא למיפרך מה לשמן המשחה שכן חייב כרת:

הניחא למ"ד כו'. והוי מצי לשנויי דסבירא ליה כרבנן דרבי דוסא אלא לכ"ע בעי לשנויי:

תרי מיעוטי כתיבי. אבל מחד מיעוטא לא הוו ממעטי והכי איתא נמי בפרק כל הבשר (דף קיג:) גבי בשר בחלב כל מקום שנאמר בתורה גדי סתם אפילו פרה ורחל במשמע וקאמר תרי מיעוטי כתיבי עזים העזים וכן בקידושין פרק האיש מקדש (דף נח.) גבי ע"ז ושביעית דתופסין דמיהן איכא תרי מיעוטי דמחד מיעוטא לא הוה ממעט בעלמא ומיהו במסכת ע"ז פרק ר' ישמעאל (דף נד:) לא מייתי התם אלא חד מיעוטא לפי שלא היה צריך אלא להוציא מאותו שדורש שם היא ולא חליפי חליפין ואותו סובר דלהא לא איצטריך אלא למימר דלא ילפינן מע"ז ושביעית תפיסת דמים בשאר אבל לעולם תרי מיעוטי צריך וכן בפ"ב דקידושין (דף מג.) גבי טביחה ומכירה. מ"ר:

(הכא כתיב) [ושמו] הערופה. בפ"ק דחולין (דף כד.) דריש טובא מהערופה ואיכא למידרש מגופא דקרא ומיתורא דה"י ומסמיכת התיבות. מ"ר:

חד למעוטי מנותר וחד למעוטי מטומאה. הקשה ה"ר אלחנן למה לי תרי קראי ליכתוב חד למעוטי נותר וטומאה נילף חילול חילול מנותר והא ג"ש ילפינן כן בפרק בית שמאי (דף מה.) ובכמה דוכתי ואין לומר דלא ניתנה הך ג"ש לקולא דהא קדשי נכרים מימעטי התם בהך גזירה שוה בפרק בית שמאי כו' ואומר רבי דילפינן בפרק בית שמאי^ב)צ"ל חיוב טומאה. הטומאה בדברים שאין בהם פיגול מאשר יקדישו ויליף נמי התם נותר מטומאה לחומרא ולא מפיגול והלכך אי לא כתיב הכא אלא חדא מיעוטא הוה מוקמינן ליה בנותר דלא ניליף מטומאה אבל בטומאה גופה דכתיב בה ריבויא הוה מחייבינן ולכך צריך תרי מיעוטי. מ"ר:

אבל בדברים הנעשים בבגדי זהב מבחוץ. פירש רש"י כגון הקדים הוצאת כף ומחתה לאילו ואיל העם הקשה ריב"א א"כ לא משכחת להו אלא שלשה טבילות וששה קידושין כדאמרן לעיל בפרק הממונה כל הפרשה כולה נאמרה כסדר מיהו בפרק הממונה קאמר דכהן גדול שלא קידש וטבל בין עבודה לעבודה לא מחיל אלא בשחרית בלבד ועוד תימה קצת שהרי עושה עבודת פנים שלא כסדר שעושה הוצאת כף ומחתה קודם אילו ואיל העם ובפירקין דלעיל (דף מ.) אמרינן דאי אקדים מתנות דפר בהיכל מקמי מתנות דשעיר בפנים חוקה כתיב ביה וה"נ הקדים עבודת פנים שלא כדין וי"ל דבהקדמת עבודת פנים אין לחוש כמו מתנות דפר דעבדינהו לפני הגרלה דלא מעכב הסדר אע"ג דגוף הגרלה מעכבת לאיכא דאמרי לעיל א"נ הוצאת כף ומחתה לא חמירי כשאר עבודת פנים שאינה לכפר וכי כתיבה חוקה גבי כפרה כתיבא מיהו בחנם דחק רש"י שהיה יכול לפרש בשאר עבודות שנעשין בבגדי זהב מבחוץ. מ"ר:

בפרש"י בד"ה ובגדי כהונה כו' והניחם שם הס"ד ובד"ה עגלה ערופה כו' גניזתה הס"ד ובד"ה בין לאדם כו' והבשר תאכל או מתירין למזבח כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה חד למעוטי כו' ובידיעה אחת שלא הותר מכללו כו' והא דעביד התם האי ק"ו עיקרו אג"ש כו' עכ"ל עיין אהאי ק"ו ואהנך ג"ש בפ' ב"ש דף מ"ה אך לא ידענא מה תקנו בזה דאכתי הכא גבי דם נמי נילף טומאה בק"ו מפיגול ונסמך אהך ג"ש דמצי למילף חילול חילול מנותר ונותר עון עון מפיגול גם בעיקר קושייתם דמעיקרא תמיה לי דהא מסיק התם דאין לפטור דבר שאין לו מתירין מטומאה בהאי ק"ו משום דאשר הם מקדישים לי ריבה כל המוקדשים וא"כ דם נמי דהוי בכלל דבר שאין לו מתירין ליכא לפטור מק"ו משום דהוה איתרבי לן נמי מאשר הם מקדישים כמו שאר דבר שאין לו מתירין ולכך איצטריך מיעוטא דהכא למעט דם מטומאה ודו"ק:

בא"ד עון עון מנותר אלא י"ל דג"ש דעון וחילול כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה בבגדי זהב. כגון כו' א"מ עליו לפסול. ותימה מאי פסול שייך בהוצאת כו"מ דנראה פשוט דאפי' לא הוציאם כלל ל"מ כפרה. ועוד איך יתקן המעוות הזה הכי יחזירם לק"ק ויחזור ויוציאם אחר האילים וחושש אני בזה לחיוב מיתה משום ביאה ריקנית ועי' ת"י:

מתני' הקדים דם השעיר. עיין מנחות דף ה ע"א תוס' ד"ה ואי אין מחוסר זמן:

גמ' אם הקדים מעשה לחבירו. עיין סוטה דף י"ז ע"ב תוס' ד"ה קודם שתקבל:

גמרא תלתא קראי בדם [למעוטי מנותר ממעילה מטומאה] אבל מפיגול לא צריך קרא דדוקא דבר שאחרים מתירין אותו כגון בשר שזריקת דם מתירו, חייבין עליו משום פיגול אם אכלו, ודם עצמו מתיר הוא.
הקשו בתוס' כיון דפיגול לא צריך קרא, א"כ ל"צ קרא כלל דניתי כולהו בק"ו מפיגול, ומה פיגול כל שלא הותר מכללו אינו חייב כו'.
ולא קשה מידי דהא בכל דבר שאין לו מתירין אחרים, כמו קומץ ומנחת כהנים איכא להאי ק"ו טומאה מפיגול, וכדבעינן באמת למילף בזבחים מה"ט דלא לחייב משום טומאה, אלא דרבי קרא דאשר הם מקדישים לי, וא"כ ממילא גם דם בכלל הריבוי, ומ"ש דם מקומץ, ודבריהם ז"ל לא זכיתי להבין כלל:

[מלואים: משום דהוי תרומת הדשן ובגדי כהונה ב' כתובים הבאים כאחד פי' משום דבב' כתובים גלי קרא דמועלין בו אף לאחר שנעשה מצותו כדכתיב והניחם שם כדמסיק וכן בתרומת הדשן כתיב ושמו שאסור בהנאה וק"ל מאי ב' כתובים הבאים כאחד יש כאן בשלמא ההיא דתרומת הדשן ניחא דהא ודאי לאחר הרמה נעשה מצוותו אבל הא דבגדי כהונה כל עצמם דנעשה ונגמר מצוותן לא נ"ל אלא מוהניחם שם דאי לאו האי קרא ה"א דאכתי לא נעשה מצוותן א"כ לא הו"ל הא דבגדי כהונה שני כתובים דלאו מש"ה לחוד כתב רחמנא והניחם שם דאע"ג דנעשה מצוותן אפ"ה טעון גניזה אלא מש"ה גופיה כתב רחמנא והניחם שם לאשמועינן הא גופיה דאין ראויין עוד לשום עבודה ואי לאו האי קרא ה"א דראויין הן לכה"ג ביו"כ אי נמי לכהן הדיוט בכל השנה:]

[מלואים: והני תלתא קראי בדם ל"ל וכו' ק"ל הא סוגין אדר"מ ור"י ור"ש קיימא והניחא לר"מ צריך מיעוטי לדם מכל הני משום דאית ליה איסור חל על איסור באיסור כולל ואיסור מוסיף כדאמרי' בפ"ג דיבמות (דף ל"ג) והני כולהו אית בהו א"כ מיגו דחייל איסור פיגול ונותר אבשר ס"ד דחייל נמי אדם קמ"ל קרא דלא וה"נ לר"י ניחא דשמיע לן בספ"ז דחולין (דף ק') דא"ל איסור חל על איסור באיסור חמור דקאמר גיד הנשה נוהג בטמאה שכן חמיר שנוהג בבן נח ואיסור הנא' איסור חמור מקרי כדמוכח בההיא סוגיא גבי האוכל גיד הנשה של עולה וכמו שפירשו התוס' התם והרי דם שרי בהנאה ופיגול נותר ומעילה איסורי הנאה נינהו וסד"א דחיילי על איסור דם קמ"ל קרא דלא אבל לר"ש דלית ליה איסור חע"א בשום ענין אפי' באיסור כולל ואיסור מוסיף ואיסור חמור כדדייק הגמרא בפ"ב דקדושין ובפ"ב דפסחים (דף ל"ו) ובפ"ה דכריתות (דף כ"ג) מהא דאמר ר"ש האוכל נבילה ביוה"כ פטור ל"ל קרא למעוטי דם מכל הני תיפוק ליה דאין איסור חל על איסור והניחא למ"ד התם בספ"ה דכריתות אליבא דר"ש דבקדשים גלי קרא דאיסור חל על איסור ודייק לה מדכתיב כל חלב לה' לרבות אימורי קדשים קלים למעילה ואתי איסור מיתה וקא חייל על איסור חלב דבכרת שפיר אלא למ"ד התם אליבא דר"ש דאפי' בקדשים אין איסור חל על איסור בשום ענין דתניא אין פיגול בעולין ואין נותר בעולין והאי כל חלב מוקי לה בולדות קדשים וקסבר ולדי קדשים בהווייתן הן קדושים דתרווייהו בהדי הדדי אתו התינח דצריך קרא למעוטי דם ממעילה דאיכא למימר דמשום ולדי קדשים קאתי למעוטי דאיסור דם ואיסור מעילה בהדדי קאתו דס"ד דחייל איסור מעילה על דם קמ"ל קרא דלא אלא איסור טמא ונותר אפי' בולדי קדשים לא משכחת לה דחייל עד שעת הקרבה ולעולם איסור דם קדים וכיון דאין איסור חל על איסור בקדשים קרא למעוטי דם מנותר וטמא ל"ל תיפוק ליה דאין איסור נותר וטמא חל על איסור דם דקדים והא ליכא למימר דנ"מ אם אכל חצי זית בשר נותר וטמא וחצי זית דם מנותר וטמא משלימו לכזית דהתם משום אין איסור חל על איסור אין לפוטרו משום נותר וטמא כיון דמאיסור דם אינו אלא ח"ש וס"ד דחייל איסור נותר וטמא על איסור דם של ח"ש קמ"ל קרא דאין על דם שם נותר וטמא כלל ואע"ג דס"ל לר"ש בפ"ג דמכות כל שהוא למכות וא"כ תיפוק ליה משום איסור דם ליתא הא קאמר התם לא אמרו כזית אלא לענין קרבן ודם בר קרבן הוא ובעי כזית אפי' לר"ש וה"נ פיגול ונותר בני קרבן נינהו ומודה ר"ש דצריך כזית בין במזיד לענין כרת בין בשוגג לענין קרבן דהא ליתא דכבר הוכחתי לקמן ברפ"ב דמכילתין (דף ע"ג) דאין איסור חל על איסור דח"ש נמי ומהא דספ"ה דכריתות גופיה מוכח כן דאל"כ מנ"ל להגמ' להוכיח מהא דאשר לה' לרבות אימורי קדשים קלים למעילה דאיסור חל על איסור בקדשים דילמא נ"מ לח"ש איסור קדשים קלים וח"ש בשר ק"ק דמצטרפין למעילה ומאיסור חלב ליכא אלא ח"ש וכיון דחלב בר קרבן וכרת הוא אפי' לר"ש בעי כזית ומאי פריך למ"ד לר"ש בקדשים אין איסור חל על איסור כל חלב לה' מאי עביד ליה א"ו ש"מ דעל ח"ש אין איסור חל על איסור ועוד הבאתי ראיות לזה וה"נ משמע לי מדברי רש"י שפי' חד למעוטי מנותר שאם אכל וכו' מכרת נראה משום דק"ל דאי בהזיד בשניהם בדם ונותר או בטומאה ודם ל"ל למעוטי תיפוק ליה דחייב כרת משום דם והשתא ל"ל לדחוקי הכי הא כיון דע"כ מיירי בדליכא אלא ח"ש מדם דאל"כ תיפוק ליה דאין איסור חל על איסור וא"כ איכא למימר אפי' בהזיד בדם נמי אלא ודאי משכחת לה לרש"י דאפי' בדאיכא כשיעור מדם נמי מיירי ובכה"ג א"א לאוקמי אלא בדשגג בדם ואע"ג דאיכא נמי לאוקמי במזיד ובח"ש אפ"ה כיון דמיירי נמי בכשיעור וא"א אלא בדשגג בדם רש"י חדא מתרי טעמי נקט מ"מ קשיא ל"ל למעוטי דם מנותר וטמא למ"ד אליבא דר"ש דבקדשים נמי אין איסור חל על איסור וי"ל דאע"ג דאין איסור חל על איסור מ"מ משכחת לה דאתי איסור דם ואיסור נותר וטמא בבת אחת ובאיסור בת אחת מודה ר"ש דתרוייהו חיילא כדאמרינן גבי ולדות קדשים וה"ד כגון דאייתי ב' שערות לבתר שחל על קרבן זה איסור נותר וטמא דכי מייתי ב' שערות השתא אתו וחל עליה איסור דם ונותר וטמא בבת אחת דהא בעוד דלא אייתי ב' שערות לאו בר עונשין הוא וכה"ג מוקי לה בסוף פ"ג דיבמות (דף ל"ג) גבי זר ששימש בשבת ובעל מום ששימש בטומאה דהו"ל איסור בת אחת ואפי' לר"ש חיילי כגון דאייתי ב' שערות בשבת ואייתי ב' שערות ואיטמי לי' דכולהו בהדי הדדי אתו ובאמת מההיא סוגיא פ"ג דיבמות ק"ל אהא דספ"ה דכריתות דמקשי אהא דרבי רחמנא אימורי קדשים קלים למעילה ולטומאת הגוף הא אין איסור חל על איסור הל"ל בדאיטמא ואייתי ב' שערות אח"כ וכן בדאייתי ב' שערות בתר הקדשה דבהמה זו דאיסור חלב וטומאה ומעילה בבת אחת קאתו אלא שאין להאריך כאן בזה. עוד י"ל למאי דאמרינן פ"ג דמנחות (דף כ"א) דם שבשלו או מלחו אין עוברין עליו בלא"ה לא קשה מידי דמש"ה מיעטו קרא לדם מנותר וטמא אע"ג דאין איסור חל על איסור נ"מ אע"ג שבישלו או מלחו דפקע איסור דם אפ"ה קמ"ל קרא דליכא איסור נותר וטמא ומעילה בדם קדשים מיהו כ"ז לדעת הפוסקים דפסקו הכי מ"מ קצת פוסקים ס"ל דדם שבישלו או מלחו ע"ע וכ"ד רש"י בפ"ח דחולין (דף ק"ט) גבי הא דתנן הלב קורעו ומוציא את דמו וכמ"ש התוס' שם א"א לאוקמי הכי וזה תלוי בדקדוקי סוגיא זו דפ"ג דמנחות דנ"ל לפי מסקנת רבא ור"פ התם דם שבישלו או מלחו ע"ע וכבר ביררתי ד"ז בתשובה באריכות אין זה מקומו לפיכך מחוורתא כפי' קמא:]

[מלואים: הקדים דם השעיר לדם הפר יחזור ויזה מדם השעיר לאחר דם הפר בגמ' מוקי לה להאי הקדים במתנות שבהיכל ומפשטא דמתניתין משמע לכאורה דארישא קאי כיצד קתני אם הקדים מעשה לחבירו לא עשה כלום כיצד הקדים דם השעיר וכו' והאי יחזור ויזה לעכב קאמר ולפ"ז מתניתין ר"נ היא דאמר דאפי' בדברים הנעשים בבגדי לבן בחוץ סדרן מעכב דאלו לר"י הקדים דמים בחוץ מאוחר למוקדם לא מעכב כדאמ' לעיל רפ"ד לא דאקדים מתנות דפר במזבח מקמי מתנות דשעיר בהיכל ור"י היא אבלק"ל לפי זה דאמר ר"ח בגמרא קטורת שחפנה קודם שחיטתו של פר לא עשה כלום ואמרינן עלה כמאן דלא כר"י דהא חפינת קטורת בחוץ היא ומשני אפ"ת ר"י צורך פנים כפנים דמי ופריך עלה מסיפא דמתניתין דתנן ואם עד שלא גמר את המתנות שבפני' וכו' ואם איתא יחזור ויחפון מבעי ליה ואי מתני' ר"נ היא הא ודאי לר"נ קטורת שחפנה קודם שחיטת הפר לא עשה ולא כלום דהא מדברים הנעשים בבגדי לבן בחוץ הוא ומאי פריך אדר' חנינא הא ע"כ ר"ת לא קמ"ל אלא הא דאפי' לר"י לא עשה כלום אבל אדר"נ מילתא דפשיטא היא והשתא קושיא זו קשיא אמתניתין גופיה ולא אר"ח וה"נ מאי דפריך בגמ' ממתניתין אהא דאמר עולא שעיר ששחטו קודם מתן דמו של פר לא עשה כלום והא דעולא נמי אליבא דר"י אתיא ולפ"ז אי מתניתין ר"נ היא תקשה ליה מתניתין גופה מיהו למאי דאפרש בגמ' דאיכא למימר דאפילו לר"נ הא דר"ח ודעולא ליכא עיכובא אתי שפיר דפריך לה אהני אמוראי אבל מגופה דמתניתין לא קשה מידי מ"מ י"ל דמתניתין ר"י היא והא דקא הקדים דם השעיר לדם הפר יחזור ויזה למצוה קאמר ולא לעכב ומילתא באפי נפשה היא ולא לפרש הרישא קאתי אלא דק"ל אי למצוה קאמר מאי קמ"ל דיחזור ויזה פשיטא:]

[מלואים: וכן במזבח הזהב וק"ל הא במזבח הזהב ב' מיני הזאות היו ד' מתנות על ד' קרנות וז' על טיהרו כדתנן לעיל והו"ל למימר וכן בקרנות המזבח וכן בטיהרו שכל א' כפרה בפני עצמה ואם נתן מקצת מתנות על טהירו ונשפך הדם יביא דם אחר ויתחיל ממתנות שבטהירו וא"צ לחזור ולהזות מתנות שבקרנות מיהו בגמרא נפקא ליה מוכלה לכפר את הקודש דכל א' כפרה בפני עצמה ולא חשיב הא דקרנות וטהירו אלא א' דא' מזבח כמשמעו ושניהם כללן קרא בהא דמזבח מיהו איכא למימר דלמ"ד אין מערבין לקרנות והא בטהירו לכ"ע מערבין כדפי' לעיל אע"ג דקרא כלל לשניהם בהא דמזבח אפ"ה איכא למימר דתרתי נינהו הואיל דלא דמי דבהזאת דקרנות מזה מפר בפ"ע ומשעיר בפ"ע ובטהירו מזה ע"י תערובת וא"צ קרא לזה שהן ב' כפרות כיון שהזאת הדמים בעצמם מחולקין זה מזה משא"כ לפנים ואוהל מועד אע"פ שבמקום הזאה מחולקין מ"מ בעיקר הזאת הדמים בעצמם אינם מחולקים ובזה הוי ניחא ההיא דפ"ד דזבחים (דף מ"ב) גבי פיגל בהזאות של פר ושעיר של יוה"כ דקתני פיגל בין בא' בין בב' כו' דמוקי לה רבה משכחת לה בד' פרים ובד' שעירים דהזאות חלוקים הם היינו לפנים ודהיכל והני דמזבח תרתי נינהו די"ל דאליבא דמ"ד אין מערבין לקרנות קאמר לה ומשום ההיא ברייתא דמייתי לה שם בסמוך דחשיב מ"ז דיוה"כ משום דאין מערבין לקרנות מ"מ אאל"כ דא"כ תקשה למ"ד מערבין לקרנות ל"ל דכתב רחמנא בהאי קרא מזבח ללמד דכפרה בפ"ע היא ואינה נכלל כאחד עם המתנות הקודמות תיפוק ליה בלא"ה כפרה בפ"ע היא הואיל ובכאן מערבין ובהזאות הקודמים לה אין מערבין אלא ודאי ליתא לה"ט:]

[מלואים: ת"ר כל מעשה יוה"כ כו' לא עשה כלום ת"ק לא פי' במאי מיירי אי בדברים הנעשים בבגדי לבן בפנים דווקא וכר"י או אפילו בחוץ וכר"נ ופליגי במילתיה ר"י ור"נ אבל אין לפרש דתלתא תנאי נינהו ות"ק ת"ק בפ"ע הוא ואפי' בדברים הנעשים בבגדי זהב בחוץ נמי ס"ל דסדרן מעכב ופליג אתרווייהו דא"כ הו"ל לפרש טעמא דת"ק נמי כדמפרש טעמא דר"י ור"נ אלא ודאי כדפירשתי וכה"ג מצינו בפ"י דפסחים (דף קט"ז) גבי וחותם בגאולה דפליגי ר"ע ור"י במילתיה דת"ק ובכמה מקומות מצינו כה"ג כדפי' התם הרשב"ם והתוס' ועוד הכא בלאו הכי אינן אלא ב' תנאים דהא קיי"ל כל מקום שאמר ר"י אימתי אינו אלא לפרש כדאמר' בפ' זה בורר:]

ובגדי כהונה. ארבעה בגדי לבן דכ''ג ביום הכפורים דכתיב בהו והניחם שם (ויקרא טז): ראויין הן לכהן הדיוט. וקיימא לן בגדי כהונה אין בהן מעילה מפני שלא ניתנה תורה למלאכי השרת שיהו זריזין לפושטן מיד: עגלה ערופה. כתיב בה שם שם תהא גניזתה: הערופה. זו ולא אחרת: תלתא קראי כתיבי. לכם לכפר הוא: חד למעוטי מנותר. שאם אכל דם נותר בשוגג אינו חייב אלא אחת משום דם וכן אם אכל דם קדשים בטומאת הגוף שהיא בכרת בכולן אינו חייב אלא אחת משום דם וכן אם שגג בדם והזיד באחת מאלו פטור מכרת: אבל מפיגול לא צריך למעוטי. שאם אכל דם מקרבן פיגול ממילתא אחריתי נפקא לן דפטור מכרת דפיגול: בין לאדם בין למזבח. שאחרים מתירין אותן או לאכילת אדם כגון בשר קדשים הנאכל שתלוי בזריקת הדם שכל זמן שלא נזרק אסור באכילה כדכתיב ודם זבחיך ישפך (דברים יב) והדר והבשר תאכל או מתירין למזבח כגון אימורין שזריקת הדם מכשרתן למזבח כדכתיב (ויקרא יז) וזרק הכהן את הדם על מזבח ה' והדר והקטיר החלב לריח ניחוח חייבין עליו משום פיגול אם אכל מהן מקרבן מפוגל חייב כרת דכתיב (שם ז) והנפש האוכלת ממנו עונה תשא אבל מתיר את אחרים כגון הדם והקומץ אין חייבין עליו משום פיגול דגמרינן משלמים דפיגול בשלמים כתיב ושלמים יש להן מתירין למזבח ומתירין לאדם שהדם מתיר את אימוריהן למזבח ובשרם לאכילה: מתני' האמורין על הסדר. במשנתנו: וכן בהיכל. נתן מקצת מתנות על הפרוכת ונשפך הדם יביא פר אחר ויתחיל מתנות הפרוכת ואין צריך לחזור ולהתחיל בכפורת: שכולן כפרה בפני עצמן. לפיכך כפרה שנגמרה נגמרה: ממקום שפסק. ואפילו לא נגמרה אותה כפרה אין צריך לחזור וליתן מה שנתן: גמ' מבפנים. לפני ולפנים: בבגדי לבן מבחוץ. כגון הגרלה וידוי ושפיכת שירים וכל מתנות הפרוכת ומזבח הזהב אם הקדים להן דבר מאוחר אין אלו מעכבין עליו לפוסלו אבל בשחיטה ובחפינה מודה הוא דצורך פנים כפנים דמי: בבגדי זהב מבחוץ. כגון אילו ואיל העם שהקדים להן הוצאת כף ומחתה אין מעכבין עליו לפסול: אחת בשנה. אלמא כי כתיב חוקה לעיכובא אאחת בשנה כתיב:

משום דהוי להו תרומת הדשן ובגדי כהונה כו'. ובמעילה פרק ולד חטאת (דף יא:) קאמר משום דהוו תרומת הדשן ואיברי שעיר המשתלח וכו' ופריך הניחא למאן דאמר אין נהנין אלא למאן דאמר נהנין מאי איכא למימר: אלא למאן דאמר מלמדין מאי איכא למימר. הוה מצי לשנויי דמאן דאמר מלמדין סבר לה כרבנן דרבי דוסא דהוו להו השתא שלשה כתובין אלא בעי לשנויי אפי' אם תמצא לומר דסבר כרבי דוסא: תרי מיעוטי כתיבי. בחד הוה סגי וכן בסוף פרק כל הבשר (חולין דף קיג:) גבי עזים העזים ונ''ל דאי לא כתיב אלא חד מיעוטא ה''א נהי דאי לא כתיב מיעוטא לא ממעטינן מידי דשני כתובין הבאין כאחד מלמדין מכל מקום השתא דכתיב מיעוטא בחד מינייהו הוו להו שלשה כתובין הבאין כאחד ונהי דשלשה כתובין אין מלמדין הני מילי כי לא כתיבי בחד דוכתא אבל הכא דתרי מינייהו כתיבי בחד דוכתא הוה ליה מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות להכי איצטריך אידך מיעוטא ואין להקשות היכי הוה ס''ד לומר אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות דא''כ לישתוק מינייהו לגמרי ומהיכא תיתי למעוטי דאיצטריך מיעוט אחר מיעוט לרבות י''ל הא לא קשיא דבכל דוכתא דאיצטריך מיעוט אחר מיעוט מקשה רבינו שמואל כך ומתרץ דשמא הוה ממעטי' מכח שום דרשה או ק''ו או בנין אב להכי איצטריך מיעוט אחר מיעוט לרבות כן יש לתרץ כמו כן בכאן וזה אין להקשות אי דרשי ליה למיעוט אחר מיעוט אידך קרא שלישי למאי אתא די''ל כמו פרשה שנאמרה ונשנית תדע דלדידהו כיון דסבירא להו שני כתובין הבאין כאחד מלמדין היכא דליכא אלא שני כתובים כתוב שני למאי איצטריך אלא ע''כ י''ל כדפרישית אי נמי אי לא כתיב שלישי לא הוה דרשינן להו הנך תרי למיעוט אחר מיעוט דאי לא כתיב אלא תרומת הדשן ומיעוט שלה תרומת הדשן לאו מיעוטא הוא אבל השתא מכח דכתיב עגלה ערופה דהשתא הוו להו שלשה כתובין הוה ליה כל חד כמו מיעוט והוה ליה תרומת הדשן ומיעוט שלה כמו מיעוט אחר מיעוט: חד למעוטי מנותר וחד למעוטי מטומאה. תימה דבחד קרא סגי למעוטי תרוייהו דכיון דאימעיט חד מינייהו ילפינן אידך מיניה בג''ש דחילול כדילפינן להו מהדדי בפרק בית שמאי (זבחים דף מה.) גבי קדשי נכרים ולי קשה דלא הוה צריך קרא לא לנותר ולא לטומאה דכיון דפיגול לא צריך קרא דהוה ליה דבר שאין לו מתירין ניתו בק''ו ומה פיגול שהוא בקבועה ובידיעה אחת ולא הותר מכללו אינו חייב עליו טומאה שהיא בעולה ויורד ובשתי ידיעות דוקא והותר מכללו לא כל שכן וכיון דנפקא לן טומאה בקל וחומר מפיגול הדר ילפינן נותר בחילול חילול דדבר הלמד בק''ו חוזר ומלמד בג''ש כדאיתא בפרק איזהו מקומן (שם דף נ:) ונראה לי דאע''ג דעביד גמרא קל וחומר זה לפטור בדבר שאין לו מתירין משום טומאה קל וחומר פריכא הוא דאיכא למיפרך מה לפיגול שאינו נוהג לאחר זריקה ושאין פסולו בגופו אלא במחשבה בעלמא ושאינו מטמא תאמר בטומאה דשייכא אפילו לאחר זריקה ופסולו בגופו ושכן מטמאה והא דעביד התם האי קל וחומר עיקרו אג''ש סמיך דמצי למילף חילול חילול מנותר ונותר עון עון מפיגול והא דיליף לה מק''ו ולא קאמר בהדיא מג''ש י''ל משום דס''ד למילף בע''א מהיקישא דאיתקשו אכילת קודש בטומאה לשימוש בטומאה בקרא דוינזרו כמו שפירש ר''י שם בריש פ''ב דזבחים (דף טו: ד''ה אלא) וסד''א כי היכי דעיקר שימוש בטומאה הוי אף בדבר שאין לו מתירין הכי נמי אכילת קודש בטומאה ואע''ג דג''ש עדיפא שאני הכא כיון דהיקש לא איצטריך למילי אחריני וג''ש איצטריך למילי אחריני היקישא עדיפא ולהכי קאמר קל וחומר דכיון דפיגול חמור בכמה ענינים ואינו חייב אלא בדברים שיש לו מתירין א''כ מיסתברא למיגמר טומאה מיניה בג''ש ולא נידרוש היקישא כלל דאינו כל כך היקש גמור כיון שלא הוזכרו בהדיא בקרא דוינזרו אכילה ושימוש אבל הא קשיא לי מאי איצטריך למימר אבל פיגול לא צריך קרא משום דהוה ליה דבר שאין לו מתירין לימא דלא צריך קרא משום דגמר עון עון מנותר אלא [י''ל] דגזירה שוה דעון עון וחילול חילול לא ניתנה אלא למאי דכתיב בהדיא אבל הני דרשות דלכם והוא לכפר לא משמע אלא לאפוקינהו ממעילה והא דדרשינן מינייהו נותר וטומאה היינו באם אינו ענין למעילה וכיון דלא נפקי אלא באם אינו ענין לא גמרינן מינייהו בגזירה שוה: