יומא ס ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ס - ב

רבי יהודה - שאמר בדברים הנעשין בבגדי לבן בפנים - סבר: הנעשה ב"מקום" שמתכפרין בו פעם אחת בשנה - והוא קודש הקדשים שאין מתכפרין בו אלא ביום הכפורים - חוקה נאמר בהן; ולפיכך רק עבודות אלו מעכבות ופוסלות.

ורבי נחמיה - שאמר בדברים הנעשים בבגדי לבן בין בפנים בין בחוץ - סבר: דברים המתכפרין בהן פעם אחת בשנה.

כלומר: הן הנעשה במקום שמתכפרים בו אחת בשנה, והן הנעשה בבגדי לבן שאין מתכפרין בהם על ידי כהן גדול רק פעם אחת בשנה, חוקה נאמר בהם והן מעכבות ופוסלות.

ותמהינן עלה: וכי אטו לרבי יהודה "מקום" שמתכפרין בו כתיב?!

אלא היינו טעמא דרבי יהודה: לעולם עיקר משמעות הכתוב היא על כל עבודות יום הכפורים, ומה שאין מעכב אלא הנעשה בבגדי לבן בפנים, הוא משום ששאר העבודות נתמעטו מ"חוקה" -

דכתיב: והיתה "זאת" לכם לחוקת עולם, ומשמע זאת ולא אחרת; וכתיב מיעוט אחר: והיתה זאת לכם לחוקת עולם "אחת" בשנה -

ודרשינן: חד קרא למעוטי בגדי לבן מבחוץ שאין סידרן מעכב.

וחד קרא למעוטי בגדי זהב.

כלומר: אילו לא נאמר אלא מיעוט אחד לא היינו ממעטים אלא בגדי זהב [שכל עבודתו בהם הוא בחוץ], ומתוך שנאמר עוד מיעוט, נתמעטו אף מה שנעשה בבגדי לבן בחוץ.

ורבי נחמיה דורש באופן אחר:

חד למעוטי בגדי זהב, אבל בגדי לבן הרי הן בכלל, ואפילו אלו הנעשין בחוץ.

וחד למעוטי שפיכת שירים הנעשים בבגדי לבן דלא מעכבי את הדבר המאוחר להם אם הקדימו להם, ואע"פ שהן נעשין בבגדי לבן אין סדרן מעכב [לשון רש"י].

והטעם שאין סידרה מעכב, משום דלרבי נחמיה אין שפיכת שיריים מעכבת את הכפרה.

ורבי יהודה סבירא ליה שפיכת שיריים מעכבת את הכפרה; ושוחט אחר ומתחיל מן המתנות שעל המזבח, כדי שיהיה לדם שם שיריים [זבחים נב ב וברש"י שם].

וכיון שכן אמר לך:

אי מעכבי שאר הדברים הנעשים בבגדי לבן בחוץ בכסדרן - אף שיריים מעכבי בכסדרן, כיון שמעכבין את הכפרה ואי; האחרים לא מעכבי אף אלו לא מעכבי, כלומר: אין סברא לשנות בין העבודות. ^[282]

כדתניא [לדעת מאן דאמר אחד בסמוך], שדעת רבי יהודה שפיכת שיריים מעכבת את הכפרה:

כתיב בפרשה אחר כל ההזאות: וכלה מכפר את הקודש ואת אוהל מועד ואת המזבח והקריב את השעיר החי, ולא היה לו לומר אלא: "והקריב את השעיר החי" [רש"י זבחים]; ולמה נאמר "וכלה מכפר את הקודש", כדי ללמדך:

אם "כפר" - "כלה", ואם לא "כפר" - לא "כלה", דברי רבי עקיבא, ויתבאר בסמוך.

אמר לו רבי יהודה: מפני מה לא נאמר מי מעכב על ידינו שלא נדרוש כסדר הכתוב, [רש"י שם]:

אם "כלה" - "כפר", ואם לא "כלה" - לא "כפר", שאם חיסר אחת מן המתנות לא עשה ולא כלום.

ואמרינן בזבחים לפרש: מאי בינייהו? ונחלקו בזה רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי:

חד אמר לפרש: לכולי עלמא שפיכת שיריים אינה מעכבת את הכפרה: ומשמעות דורשין איכא בינייהו -

רבי עקיבא משמע ליה לדרוש את הכתוב מסופו לראשו, וקאמר: "בכפרה דהיינו במתנות תלויה השלמה, ושיריים לא מעכבי".

ואמר לו רבי יהודה: אין לדרוש בזה הלשון, שאם כן לא תשמע מינה כי כל המתנות מעכבות, אלא מתנה אחת בלבד כבשאר קרבנות חיצוניות.

אלא כך תדרוש: אם כילה הכל כמו שכתוב בענין - כיפר. ואם לא כילה כל האמור בענין לא כיפר. ולמדנו שאם חיסר אפילו אחת מן "המתנות" לא עשה ולא כלום.

אבל שיריים אינן מעכבין, כיון שאין הם אמורים בענין זה [כמבואר לעיל נט א, וברש"י] אלא מפרשת פר כהן משיח הן נלמדין [נתבאר על פי רש"י זבחים נב ב].

וחד אמר: שירים מעכבי איכא בינייהו בין רבי עקיבא לרבי יהודה:

רבי עקיבא סבר: שיריים לא מעכבי, והכי קאמר: אם כיפר עיקר המתנות - כילה, ואפילו לא שפך שיריים.

רבי יהודה סבר: שפיכת שיריים אף היא מעכבת, והכי קאמר: אם כילה הכל אז כיפר, ואם לא כילה הכל אין הכפרה של המתנות כפרה [רש"י]. ^[283]

ותמהינן: ומי אמר רבי יוחנן הכי, שרבי יהודה ורבי נחמיה מקרא אחד דרשו, ולדעת רבי נחמיה: מיעוט אחד הוא על שפיכת שיריים, כיון ששיריים אינם מעכבין את הכפרה.

והאמר רבי יוחנן על דברי רבי נחמיה שאמר במשנה בזבחים: שיירי הדם של חטאות הפנימיות [שם קיא א] הנשפכים על היסוד, שהקריבן מחוץ לעזרה, חייב עליהם משום "שחוטי חוץ".

הרי שסובר רבי נחמיה כי "עבודה" היא כשאר זורק מקצת דם [רש"י זבחים], והרי היא בכלל הכתוב: איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה וגו'. ואל פתח אוהל מועד לא הביאו להקריב קרבן וגו' ונכרת האיש ההוא מקרב עמו.

ופירש רבי יוחנן: תנא [שנה] רבי נחמיה, כדברי האומר שירים מעכבי את הכפרה; והאיך אמר כאן רבי יוחנן לדעת רבי נחמיה: אין שיריים מעכבין את הכפרה?!

ומסקינן: קשיא!

אמר רבי חנינא:

קטורת שחפנה קודם שחיטתו של פר, לא עשה ולא כלום, שהרי בסדר העבודה שנינו, כי שחיטת הפר קודמת לחפינה.

ומפרשינן: כמאן אמרה ששחיטת הפר מעכבת את המאוחרת לה? דלא כרבי יהודה דלעיל, דאי כרבי יהודה, האמר: כי כתיבא "חוקה" בדברים הנעשים בבגדי לבן מבפנים הוא דכתיבא, ושחיטת הפר עבודת חוץ בבגדי לבן היא, ואינה מעכבת.

ודחינן: אפילו תימא רבי יהודה: שחיטת הפר שהיא צורך עבודת פנים [הזאות לפני ולפנים] כעבודת פנים דמי ומעכבת. ^[284]

ומקשינן לרבי חנינא: תנן במשנתנו: אם עד שלא גמר מתנות שבפנים נשפך הדם, יביא דם אחר מפר אחר שישחוט, ויחזור ויזה בתחילה מבפנים.

ואם איתא לדרבי חנינא, הסובר: שחיטת הפר מעכבת את המאוחרות לה, נמצאו חפינת הקטורת והקטרתה נעשים שלא על הסדר, שהרי שחיטת הפר המכפר נעשית אחריהם, ושחיטה ראשונה כמאן דליתיה [רא"ל]. ^[285]

ואם כן: " [ישחוט פר] יחזור ויחפון [ויקטיר, ויזה מן הדם] " מבעי ליה לתנא של משנתנו לומר?! ^[286]

הערות

^[282] מבואר מהסוגיא, כי אף מה שאינו כתוב בפרשה מעכב את הסדר, אע"ג שעליו לא נאמר "חוקה" הכתובה בפרשה; שהרי שפיכת שיריים ביום הכפורים מריבוי הכתוב בפרשת פר כהן משיח היא נלמדת, כדלעיל נט א.

^[283] א. רש"י בזבחים מ א פירש באופן אחר: אם כיפר כפרה המעכבת בשאר מקומות כגון מתנת הדמים מתן שבע ומתן ארבע, כילה; [וצריך ביאור, אם כן נאמר: מתנה אחת מהן מעכבת כבשאר מתנות החיצונות]. ובזבחים נב ב פירש רש"י: אם כיפר מה שאמור בענין - כלה, דכתיב "חוקה" לעיכובא, אבל שיריים שאין אמור בענין לא מעכבי; ואתא רבי יהודה למימר: אם כילה כל צרכי עבודותיו ואף המלמדין לו ממקום אחר כיפר, ואם לא כילה לא כיפר, שאם חיסר אחת מן המתנות וכו' אפילו במתן יסוד משמע [כן היא גירסתנו וגירסת השיטמ"ק, ולב"ח גירסא אחרת בסוף דברי רש"י] ; ועל דרך זה מבואר בריטב"א כאן. ב. ברש"י בזבחים נב ב [לפי גירסתנו וגירסת השיטמ"ק, שלא כהב"ח שם], מבואר: כי עיקר מה שהוצרך רבי יהודה ללמוד שאף שפיכת שיריים מעכבת את הכפרה, הוא משום דסבירא ליה, לא נאמר "חוקה" אלא על דברים הנעשין בבגדי לבן בפנים.

^[284] הקשו האחרונים: והרי לעיל מב א איכא מאן דאמר: שחיטת פרו כשירה בזר משום דחוקה לא קאי על שחיטה; ואם כן האיך יעכב הסדר במה שהקדים החפינה לשחיטה שלא נאמר עליה "חוקה"?! [אם לא שנאמר, כי רבי חנינא סבירא ליה כמאן דאמר שם שחיטת פרו בזר פסולה]. והעירו האחרונים: דאין לומר כי הכוונה היא על קבלת הדם, שאף היא קודמת לחפינה בסדר העבודה; כיון שקבלה בלאו הכי אי אפשר שתעכב, שהרי קבלה לא נאמרה בפרשת אחרי מות, ולא נאמר עליה "חוקה"; [וכעין מה שכתבו התוספות במנחות ה א, ד"ה שחיטה, ראה בכל זה באבני נזר שם אות ה, ובשמועת חיים עמוד קלז וקלח]. ולפי מה שנתבאר בהערה 282, כי אף שפיכת שיריים שאינה כתובה בפרשה מעכבת את הסדר, יש מקום ליישב כן.

^[285] לשון רש"י שכתב: "והרי נקטר הקטורת וזה שוחט פר" משמע קצת, כי קושיית הגמרא היא על הכשר הפר המוקדם שנתאחר [ולא כפי שנתבאר בפנים] ; ובכל הסוגיא כתב רש"י: כי הפסול הוא במאוחר שהוקדם, ובנידון דידן היא הקטורת. ויתכן טעמו, משום שהקטורת שבשעתה היתה על הסדר - שהרי אחריה נשפך הדם והוצרכו לאחר - אין שייך שתיפסל. אמנם באבני נזר נקט, דלעולם אין שייך פסול על איחור אלא על הקדמה; והגבורת ארי חולק [הובא לקמן בהערות בסוף הסוגיא].

^[286] תמה רבינו עקיבא איגר: והרי על כרחך משנתנו כרבי נחמיה, שהרי שנינו: הקדים דם השעיר לדם הפר יחזור ויזה מדם השעיר, ומוקמינן לה בסמוך במתנות שבהיכל; וכיון שכן, בלא רבי חנינא תיקשי: תעכב השחיטה הנעשית בבגדי לבן בחוץ את החפינה וההקטרה? ! ובגבורת ארי במלואים למשנתנו, כתב, שיש לפרש משנתינו לכתחילה, ואפילו כמאן דאמר שאין מעכב אלא עבודות שבבגדי לבן שבפנים; וראה מה שהובא בזה בהערות בתחילת הסוגיא.

ר' יהודה סבר: כוונת הכתוב היא לומר שחוקה זו נאמרה לגבי מקום (קודש הקדשים) שמתכפרין בו פעם אחת בשנה משמע, שבעבודות הנעשות בו סדר העבודה מעכב. ור' נחמיה סבר: דברים המתכפרין בהן פעם אחת בשנה משמע, והכוונה: בין למקום ובין לבגדים, ולכן כל העבודות הנעשות בבגדי לבן, מעכב בהן סדר העבודה.

ושואלים: אטו [וכי] לר' יהודה מקום כתיב [נאמר]? הלא לא נאמר אלא "אחת בשנה", ולכאורה מדובר בסדר העבודה בכלל, ולא לענין מקום מסויים! אלא, יש לחזור מההסבר הראשון, ולומר: היינו טעמיה [זה טעמו] של ר' יהודה: כתיב [נאמר]: "זאת" (ויקרא טז, לד), שהוא לשון מיעוט וצימצום וכתיב [ונאמר]: "אחת בשנה" (ויקרא טז, לד) שהוא לשון מיעוט נוספת, חד [מיעוט אחד] בא למעוטי [למעט] דברים הנעשים בבגדי לבן מבחוץ שאינם מעכבים, וחד [ומיעוט אחד] בא למעוטי [למעט] דברים הנעשים בבגדי זהב.

ורבי נחמיה כיצד מפרש הוא? — לדעתו חד [אחד] מן המיעוטים בא למעוטי [למעט] את הדברים הנעשים בבגדי זהב, וחד [ומיעוט אחד] בא למעוטי [למעט] שירים הניתנים ליסוד המזבח דלא מעכבי [שאינם מעכבים], ואף אם הקדים לשפיכת השיריים עבודה האמורה להיות מאוחרת להם — אין הסדר מעכב, אף על פי ששפיכת הדם נעשית בבגדי לבן. ושואלים: ור' יהודה מה סבור הוא בדין השיריים? ומשיבים: לדעתו אי מעכבי [אם מעכבים] שאר דברים הנעשים בחוץ — מעכבי [אף אלה מעכבים] ואי לא מעכבי [ואם אין מעכבים] הדברים הנעשים בחוץ — אף השיריים לא מעכבי [אינם מעכבים].

וההוכחה לכך כי לדעת ר' יהודה שיריים מעכבים את הכפרה, כדתניא [כפי ששנינו בברייתא]: נאמר: "וכלה מכפר את הקדש" (ויקרא טז, כ) לומר: אם כפר — כלה, שעל ידי כך סיים את סדר העבודה, ואם לא כפר — לא כלה, דברי ר' עקיבא. אמר לו ר' יהודה: מפני מה אכן לא נאמר: אם כלה לתת את כל מתנות הדמים — כפר, ואם לא כלה — לא כפר, ללמדנו: שאם חיסר אחת מן המתנות — לא עשה ולא כלום.

ואמרינן [ואמרנו] כאשר דנו בשאלה זו: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם]? ונחלקו בכך ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי. חד [אחד] מהם אמר: משמעות דורשין איכא בינייהו [יש ביניהם], שאין ביניהם הבדל הלכה למעשה, אלא רק במדרש הפסוקים, כיצד יש לדרשם. וחד [ואחד] מהם אמר: בשאלה האם מתן שירים ליסוד המזבח מעכבי [מעכבים] את הכפרה איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל למעשה], שלדעת ר' עקיבא אין מעכבים, ואילו לדעת ר' יהודה מעכבים. והוא כפי שהוסברה תחילה שיטת ר' יהודה.

ושואלים: ומי [והאם] אמר ר' יוחנן הכי [כך], שלדעת ר' נחמיה אין שיריים מעכבים? והאמר [והרי אמר] ר' יוחנן עצמו במסכת זבחים (קיא, א): תנא [שנה] ר' נחמיה כדברי האומר שירים מעכבי [מעכבים]! ומעירים: אכן, קשיא [קשה הדבר].

א אמר ר' חנינא: קטורת שחפנה קודם שחיטתו של פר לא עשה ולא כלום. ומעירים: כמאן [כשיטת מי] אמר הלכה זו — דלא [שלא] כשיטת ר' יהודה: דאי [שאם תאמר] כדברי ר' יהודה, האמר [הרי אמר] ר' יהודה כי כתיבא [כאשר נאמר]: "חקה" שפירושה שאין לשנות בסדר ובשאר פרטים — הרי זה דווקא בדברים הנעשים בבגדי לבן מבפנים הוא דכתיבא [שנאמרה], וחפינת הקטורת הלא נעשית מבחוץ!

ודוחים: אפילו תימא [תאמר] שר' חנינא אף לשיטת ר' יהודה אמר. אולם אפשר לומר כי לדעתו צורך פנים חפינת הקטורת הנועדת כדי להכניסה לפנים — כדבר הנעשה בפנים דמי [נחשב]. ומקשים: תנן [שנינו במשנה]: אם עד שלא גמר מתנות שבפנים נשפך הדם — יביא דם אחר, ויחזור ויזה בתחילה בפנים. ואם איתא [יש בסיס] לדברי ר' חנינא, לא די בשחיטת פר וזריקת דמים מחדש, אלא אף יחזור ויחפון את הקטורת מחדש מבעי ליה [צריך היה לו לומר], ואם לא אמר כן — משמע שסדר חפינת הקטורת אינו מעכב!

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rabbi Yehuda maintains that this is referring to the place where atonement is achieved once a year, namely the Holy of Holies. In his opinion, the order of actions is indispensable for the services performed in the Holy of Holies. And Rabbi Neḥemya maintains that the verse is referring to the actions through which atonement is achieved once a year, meaning both the place and the garments. Consequently, in the opinion of Rabbi Neḥemya, the order for all actions performed in white clothes is indispensable.

The Gemara asks: Is that to say that according to the opinion of Rabbi Yehuda the word place is written? The verse merely states “once a year,” which apparently is referring to the order of the service in general but not to a specific place. Rather, the Gemara retracts the previous explanation in favor of the following: This is the reasoning of Rabbi Yehuda: It is written: “This” (Leviticus 16:34), which is a term of restriction and limitation, and it is written: “Once a year” (Leviticus 16:34), another term of restriction. One restriction comes to exclude actions performed in the white garments outside the Sanctuary, meaning that they are not indispensable; and one restriction comes to exclude actions performed in the gold garments.

And how does Rabbi Neḥemya interpret these two restricting expressions? In his opinion, one of the restrictions comes to exclude actions performed in the gold garments, and one restriction comes to exclude the remainders of blood that are poured at the base of the altar, meaning that these are not indispensable. If the High Priest performed a service that is supposed to come after the spilling of the blood too early, the service is valid, despite the fact that the spilling of the blood is performed in white garments. The Gemara asks: And what does Rabbi Yehuda maintain with regard to the remainders of blood? The Gemara answers: In his opinion, if the other actions performed outside are indispensable, this too is indispensable; and if the other acts performed outside are not indispensable, the remainders are not indispensable either. The pouring of the remainders of blood is no different from the sprinkling of blood in this regard.

In proof that Rabbi Yehuda maintains that pouring the remainders of blood is no different from the sprinkling of blood, the Gemara cites a baraita that is referring to a case where the pouring of the remainders of the blood is entirely omitted. As it was taught in a baraita: “And when he has finished atoning for the sacred place” (Leviticus 16:20). This verse indicates that if he performed the atonement, he has finished the order of the service; and if he did not perform the atonement, he has not finished. This is the statement of Rabbi Akiva. Rabbi Yehuda said to him: Why do we not say that if he finished sprinkling all the blood, he has performed atonement; and if he did not finish, he has not performed atonement? This would indicate that if one of the presentations is lacking it is as though he did nothing.

And we say in this regard: What is the practical difference between them? Rabbi Yoḥanan and Rabbi Yehoshua ben Levi debated this point. One of them said: There is a difference between them with regard to the source from which they derive their interpretation, i.e., there is no halakhic difference between them but only a dispute as to how to interpret the verses. And the other one said: There is a difference between them with respect to whether pouring the remainders of blood at the base of the altar is indispensable to the atonement. According to Rabbi Akiva, it is not indispensable, whereas Rabbi Yehuda maintains that it is indispensable.

The Gemara asks: And did Rabbi Yoḥanan actually say this, that in Rabbi Neḥemya’s opinion pouring the remainders of blood is not indispensable? But didn’t Rabbi Yoḥanan himself say in tractate Zevaḥim (111a): Rabbi Neḥemya taught in accordance with the statement of the one who said that the remainders of blood are indispensable? The Gemara comments: Indeed, this is difficult.

§ Rabbi Ḥanina said: With regard to incense that the High Priest scooped before the slaughtering of the bull, it is as though he did nothing. The Gemara comments: In accordance with whose opinion is this statement? It is not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. As, if you say it is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, didn’t Rabbi Yehuda say that when it is written “statute” (Leviticus 16:34), a term that indicates that no details may be altered, it is written with regard to actions performed in white garments within the Sanctuary, whereas scooping incense is done outside?

The Gemara rejects this claim: Even if you say that Rabbi Ḥanina holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, it is possible that in his opinion scooping the incense for the purpose of it being taken inside is considered like an action actually performed inside. The Gemara raises a difficulty: We learned in the mishna that if the blood spills before the High Priest completed the presentations that were sprinkled inside the Holy of Holies, he must slaughter another bull or goat, bring other blood, and then sprinkle again from the beginning inside. And if it is so, that an action performed outside the Sanctuary for the purpose of a service inside the Sanctuary is considered like an action actually performed inside, merely slaughtering the bull and sprinkling the blood again should be insufficient. Instead, the mishna should have said that he must return and scoop the incense anew. The fact that the mishna did not say this proves that the order of scooping the incense is not indispensable.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אבל הנעשים בבגדי זהב אם הקדים מעשה לחברו מה שעשה עשוי א"ר יוחנן ושניהן מקרא אחד דרשו והיתה זאת לכם לחקת עולם לכפר על בני ישראל אחת בשנה ר' יהודה סבר זו חקה היא כלומר זו עבודה שבפנים אם שינה מעכב דכי כתיבה חקת עולם אהא כתיבה אבל עבודה שבחוץ אפילו בבגדי לבן אחת בשנה נמי כלומר עבודה שאינה כשרה אלא פעם אחת בשנה והיא עבודה בבגדי לבן למעוטי עבודה הנעשית בבגדי זהב שאינה אחת בשנה ור' נחמיה חד למעוטי בגדי זהב וחד למעוטי שירי הדם שאם איחר או שינה שפיכתן על היסוד לא מעכבי. ואקשינן ומי א"ר יוחנן בדר' נחמיה דסבר שירי הדם לא מעכבי והתנן בשחיטת קדשים פרק השוחט והמעלה בחוץ חייב ר' נחמיה אומר שירי הדם שהקריבן בחוץ חייב וא"ר יוחנן בגמרא ר' נחמיה כדברי האומר שירים מעכבי תני לה להא מתניתין ועלתה בקשיא לר' יוחנן מדבריו על דבריו דמוקי' ליה לר' נחמיה הכא דסבר שירים לא מעכבי והתם קאמר בהדיא דר' נחמיה סבר כמ"ד שירים מעכבי ומותבינן התם למ"ד כר' עקיבא סבר קרבן נסכים במדבר מיתיבי שירי הדם שהקריבו בחוץ חייב דברי ר' נחמיה א"ל ר' עקיבא והלא שירי הדם שירי מצוה הן א"ל הקטר חלבים יוכיחו שהן שירי מצוה פירוש שכבר הקדימו זריקת הדם. והמקריבו בחוץ חייב. א"ל לא אם אמרת בהקטר חלבים שהן תחלת עבודה תאמר בשירי הדם שהן סוף עבודה כלומר כבר נזרק מן הדם הזה בעצמו ואלו נשארו. ואם איתא נסכים נמי תחלת עבודה נינהו תיובתא. ואסקנא התם כי קתני ר' נחמיה חייב בשירים הפנימים והא בשירים החיצונים ולדברי ר' עקיבא קאמר ור' יהודה שירים אי מעכבי מעכבי ואי לא מעכבי לא מעכבי מהך קרא נפקא. וכלה מכפר את הקודש. אם כיפר כלה ואם לא כיפר לא כילה דברי ר' עקיבא א"ל ר' יהודה מפני מה לא נאמר אם כילה כיפר שאם חיסר אחת מכל המתנות לא עשה כלום.

חד אמר משמעות דורשין איכא בינייהו זה אומר כך פירוש זה הפסוק וזה אומר כך פירושו אבל לדברי הכל שירים לא מעכבי וחד אמר שירים מעכבי איכא בינייהו דר' עקיבא סבר שירים לא מעכבי ור' יהודה סבר מעכבי דהא בהדיא קתני שאם חיסר אחת מכל המתנות לא עשה כלום. דייקינן מינה דשירים מעכבי:

א"ר חנינא קטורת שחפנה קודם שחיטת הפר לא עשה כלום [כמאן] דלא כר' יהודה דהא שחיטת הפר עבודת חוץ היא ולא מוקים ר"י ואמר כי כתיבה חוקה אלא בדברים הנעשים בבגדי לבן בפנים. אבל עבודת חוץ לית בה חוקה ופרקינן אפי' תימא ר' יהודה צורך פנים כלפנים הוא ושחיטה צורך פנים הוא ושחיטה פנים הוא ואקשינן על ר' חנינא דאמר קטורת שחפנה קודם שחיטת הפר לא עשה כלום תנן ואם עד שלא גמר מתנות שבפנים נשפך הדם כו' ומשני האי תנא בפר קא מיירי בקטורת לא קא מיירי:

וחד למעוטי שירים דלא מעכבי. פרש״י. ז״ל דלא מעכבי בסדרן אם הקדים להם דבר המאוחר להם ואעפ״י שהם נעשים בבגדי לבן. ונראה מדבריו ז״ל דשירים מעכבי איעקר להו לגמרי דלא עבד להו שפיכה. ולא נהירא דהא פרכינן עלה בסמוך מהא דאמ״ר יוחנן תנא רבי נחמיא כדברי האומר שירים מעכבין ומאי קושיא נימא דנהי דמעכבי בגופייהו אבל כסדרן לא מעכבי לכך פי׳ בתוספות למעוטי שירים דלא מעכבי כלל:

ורבי יהודה אי מעכבי מעכבי ואי לא מעכבי לא מעכבי. פרש״י ז״ל אי מעכבי שאר דברים הנעשים בבגדי לבן הני נמי מעכבי ואי לא מעכבי שאר דברים הני נמי לא מעכבי. ולישנא דאי מעכבי או לא מעכבי לא אתי שפיר דלא משמע לישנא דקאי אשאר דברים. אלא הכי פי׳ אי בלאו האי מיעוטא אית לך דמעכבי השתא נמי מעכבי דהאי קרא לאו להכי הוא דאתא ואי בלאו האי קרא לא מעכבי השתא נמי לא מעכבי כלומר דמהא ליכא למשמע מינה:

וכלה מכפר אם כפר כלה ואם לא כפר לא כלה. דברי ר׳ עקיבא אמר לו רבי יהודה מפני מה הוא אומר אם כפר כלה אלא שאם חסר אחת מכל המתנות לא עשה ולא כלום. ואמרי׳ בפרק איזהו מקומן. מאי ביניהו ר׳ יוחנן ור׳ יהושע בן לוי חד אמר משמעות דורשין איכא בנייהו. פי׳ דלכולי עלמא שירים לא מעכבי אלא דלר׳ עקיבא משמע ליה למדרש קרא מסופיה לרישיה וקאמר שאם כפר כל המתנות הרי הוא כאלו כלה הכל ונתן השירים אל היסוד דשירים לא מעכבי ואם לא כפר כל המתנות לא כלה מה שאין כן במתנות החיצונות דמתנה אחת בלבד מעכבת ואמ׳ ליה ר׳ יהודה שאין לדרוש בזה הלשון שמא ישמע השומע ויטעה שכך רוצה לומר שאם לא כפר כלל לא כלה הא כפר במתנה אחת בלבד כלה דומיא דמתנות החיצונות לפיכך יש לדרוש הכתוב מרישיה לסופיה שאם כלה כפר דהשתא משמע שאם לא כלה כל המתנות לא כפר:

וחד אמר שירים מעכבי איכא בינייהו לר׳ עקיבא לא מעכבי כדפרישנא. ה״ק אם כפר כל האמור בענין יום הכפורים כלה. ואין שירים מעכבין שאינם אמורין כאן אלא בפר כהן משיח וכדכתיבנ׳ לעיל. ואתא ר׳ יהודה לומר דלהכי כתב רחמנא וכלה מכפר שאם כלה כל צרכי עבודותיו ואף הלמדי׳ לו ממקום אחר דהיינו שירים כפר ואם לאו לא כפר. ואע״ג דלר׳ יהודה לא כתיבה חקה אלא בדברים הנעשים בבגדי לבן מבפנים ושירים מבחוץ הם. אפילו הכי כתב רחמנא וכלה מכפר לעשות השירים כעיקר הדמים שנעשין מבחוץ לעכב בגופן מיהת ואע״ג דסדרן לא מעכבי:

כבר ידעת שהשוחט קדשים או המעלה בחוץ במזיד חייב כרת ואינו חייב אלא בהעלאת דבר הראוי לאישים כגון זריקת הדם או איברי העולה או אימורין או קומץ ולבונה וקטורת ומנחת נסכים או שלשת לוגין של יין או של מים ומאחר שביארנו שהשיריים אין מעכבין אם זרק שירי הדם בחוץ פטור שזריקת שירי הדמים שירי עבודה הם ולא עבודה גמורה ואינם מעכבין ולא נאמר חייב אלא לדעת האומר שירים מעכבין והוא הרמוז בסוגיא זו ר' נחמיה כדברי האומר שירים מעכבין ואין הלכה כן כמו שביארנו:

קטרת שחפנה קודם שחיטת הפר לא עשה כלום שהרי מצותה לאחר שחיטת הפר ואף על פי שבעזרה נעשית מ"מ בבגדי לבן היא וכל עבודה שבבגדי לבן הסדר מעכב בה כמו שביארנו לא הוצרכנו בשמועה זו לטעם צרך פנים כפנים אלא לר' יהודה שהיה סובר שאין סדר מעכב אלא בעבודת פני פנים ומ"מ גדולי המחברים פסקו שלא נאמר עיכוב בסדר אלא בלפני לפנים ובהיכל אבל בעזרות לא ובקטורת שחפנה קודם שחיטת הפר הוצרכנו בפיסולה מפני שהוא צורך פנים ואין שיטת הסוגיא מוכחת כן ומ"מ למדנו שכל שנשפך דם הפר עד שלא גמר מתנות שבפנים שצריך לחזור ולחפון אחר שחיטת הפר כמו שביארנו במשנה וכן אם שחט השעיר קודם מתנות דם הפר שבפנים לא עשה כלום ואע"פ שבעזרה נעשית מ"מ בבגדי לבן היא ולא הוצרכנו בה לטעם צרך פנים כפנים אלא לר' יהודה שהיה סובר שאין סדר מעכב אלא בעבודת לפני לפנים כמו שביארנו בחפינה אלא שגדולי המחברים הוצרכו לה על הדרך שביארנו בחפינה ולמדנו מ"מ שזה שאמרו במשנה שאם הקדים דם השעיר לדם הפר יחזור ויזה מדם השעיר כדי שתהא מאוחרת לדם הפר פירושה במתנות שבהיכל שאפשר שמ"מ נשחט השעיר אחר מתנות הפר שבפנים אבל אם במתנות שבפנים הקדים שעיר לפר צריך להביא בהמות אחרות שהרי על כל פנים נשחט השעיר קודם מתנות דם הפר ולא עשה כלום כמו שביארנו במשנה:

וחד למעוטי שיריים דלא מעכבי. פירש רש"י דלא מעכבי סדרן ואין נראה דהא אינהו גופייהו לא מעכבי לר' נחמיה מדפריך לקמן והא"ר יוחנן תנא רבי נחמיה כדברי האומר שיריים מעכבין ואם כפירוש רש"י מה פריך הא מודה ר' נחמיה דאינהו גופייהו מעכבי אלא דסדרן לא מעכב אלא יש לומר דלא מעכבי כלל לרבי נחמיה. מ"ר:

אי מעכבי מעכבי ואי לא כו'. כלומר דמהאי קרא ליכא למישמע מיניה מידי דלאו להכי הוא דאתא מיהו לא ידעינן לר' יהודה אי שיריים מעכבי אי לא דפלוגתא דר' יוחנן ור' יהושע בן לוי בסמוך היא אליבא דרבי יהודה ולא איפשיטא לן סברא דרבי יהודה לר' יוחנן בהכי:

גמרא והאמר ר' יוחנן תנא ר' נחמיה כדברי האומר שירים מעכבי קשיא כצ"ל:

בפרש"י בד"ה כדתניא כו' כשאר המתנות אי עקר להו לגמרי כו' ובד"ה מפני מה כו' לא כפר הס"ד ואח"כ מה"ד ואמרינן באיזהו מקומן הס"ד ואח"כ מה"ד משמעות כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה תנא כו' איכא למימר רבי נחמיה בפנימיים איירי כו' כצ"ל:

בא"ד ואין לתרץ דסוגיא דר"פ ב"ש דלא כר"י כו' במסקנא מיתוקמא מילתא דר"י כו' עכ"ל ר"ל משום דמעיקרא בפ' השוחט ומעלה קאמר תיובתא לר"י וא"כ איכא למימר דודאי ר"י ס"ל דזה תולה בזה דהיכא דמעכב מחייב עלייהו בחוץ אבל הסוגיא דפ' ב"ש דלא כוותיה וסבירא להך סוגיא דאע"ג דלא מעכבי מחייב עלייהו בחוץ ואהא קאמר דליתא דהא במסקנא התם מיתוקמא מילתא דר"י שפיר ולא הוי קאי בתיובתא וא"כ אין סברא דסוגיא דב"ש דלא כוותיה ודו"ק:

בא"ד בתחילת עבודה כו' אלא על גבי איצטבא כו' ומינייהו יליף חיצונים ליחייב בחוץ כו' סתמא במתני' ובברייתא דחייב כו' כצ"ל:

בד"ה וכפר כו' מזבח כמשמעו כו' ולא שהה כשיעור השתחויה ועביד עבודה כו' עכ"ל דבשהה שיעור השתחויה כפרש"י לא ה"ל לתלות הדבר במזבח אלא בעזרה ומש"ה פירשו דנקט מזבח דאיירי בעבד עבודה על המזבח ומשום טמא ששימש ואפילו לא שהה כשיעור השתחויה ובפרק ב' דשבועות מפרש לה כגון שהפך בצינורא ומיהו בסוף פרק קמא דשבועות דחו זה משום דלא מצינו ששעיר פנימי יכפר על טמא ששימש ודו"ק:

גמרא ואי לא מעכבי (ר"ל שפיכת שיריים) לא מעכבי (ר"ל אף שאר עבודות הנעשות בבגדי לבן מבחוץ). ורש"י לא פי' כן:

גמ' שם קטורת שחפנה קודם שחיטתו של פר לעול"כ. ק"ל מדוע ל"ק רבותא טפי גחלים שחתה קודם כו' דפסולין. ואולי הואיל דמכשירי מצוה בעלמא נינהו לא פסלה בהו הקדמה עי' לעיל (מח רע"ב

גמ' שם תנן אם עד שלא גמר מתנות שבפנים כו' יחזור ויחפון מב"ל. ק"ל מדוע לא מתרץ דבשעיר קאי. וי"ל דמ"מ יקשה מדוע לא אשמעינן בפר ודאפי' החפינה נפסלת:

גמרא, ואם איתא [דלר' חנינא דאמר קטורת שחפנה קודם שחיטתו של פר לא עשה ולא כלום, א"כ הא דתנן אם עד שלא גמר מתנות שבפנים נשפך הדם יביא דם אחר ויחזור ויזה בתחילה מבפנים], יחזור ויחפון מיבעי' ליה.
תימא הא בלא דר"ח נמי קשה דיחזור ויקטיר מבעי' ליה, דהא הקטרה הוי עבודת פנים ממש.
ולמ"ש הת"י בכוונת דברי רש"י דהקדים הוצאת כף לאילו דכשר, אף דהוצאת כף הוי עבודת פנים, מ"מ ההקדם של עבודת פנים אינו מעכב אלא האיחור דוקא מעכב, א"כ הא דר"ח דחפן קודם שחיטת פר דפסולה, היינו דשחיטה דהוי צורך פנים ואיחור שלה מעכב, א"כ ניחא דבלאו דר"ח א"צ לחזור ולהקטיר, דאי משום ההקדמה, הא הקדים אינו מעכב, ואי משום איחור דשחיטה הא שחיטה אינה עבודת פנים אבל לאידך תירוצא קשה.
גם אף להך תירוצא יקשה, דהא מתני' ע"כ כר"נ מדקתני הקדים דם השעיר דמיירי ע"כ ממתנות דהיכל כדאוקמי לקמן, מדלא קתני יחזור וישחוט, וא"כ בלא דר"ח נמי קשה, דהא לר"נ קאי חוקה על כל עבודות בבגדי לבן.
ולפי מ"ש הת"י לעיל פ' טרף בקלפי (דף מ') ד"ה נהי דכסדרן, דהדר ביה הש"ס, ואי מקדים מתנות דהיכל של פר למתנות דשעיר בפנים כשר, דדוקא היכא דתרווייהו עבודת פנים סדרן מעכב ניחא הכא דהאי דעולא דשחט שעיר קודם מתן דם דפסול, היינו מכח דר"ח דשחיטה עבודת פנים, כיון דהוא צורך פנים, א"כ בלא דר"ח מוקמינן דמתני' דהקדים דם שעיר במתנות פנימי והא דלא יחזור וישחוט דשחיטה לא עבודת פנים הוא וסדורן אינו מעכב מיהו לאינך שיטות קשה טובא:

רבי יהודה סבר. אמקום שכפרתו אחת בשנה כתיבא חוקה אבל אהיכל ואעזרות אפי' דברים הנעשים בבגדי לבן שאין כפרתן בכהן גדול אלא אחת בשנה לא כתיבא חוקה: דברים המתכפרים בהן אחת בשנה. בין אמקום בין אבגדים: כתיב זאת. משמע חוקה על זאת כתיבה ולא על אחרת: למעוטי שירים. שפיכת שירים דלא מעכבי דבר המאוחר להם אם הקדימו להם ואע''פ שהן נעשין בבגדי לבן אין סדרן מעכב: ור' יהודה אי מעכבי. שאר דברים הנעשים בבגדי לבן מבחוץ בכסדרן מעכבי אף שירים כסדרן: ואי לא מעכבי. שאר דברים הנעשים בבגדי לבן לא מעכבי הני דאינהו נמי עבודה המעכבת כפרה היא ומאי חזית למעוטה: כדתניא. דלרבי יהודה שירים מעכבי כפרה כשאר המתנות אי עקר להו לגמרי הלכך אי חוקה אשארא כתיבא אדידהו נמי כתיבא: מפני מה לא נאמר. מי מעכב על ידינו שלא נדרוש בלשון זה אם כלה כפר ואם לא כלה לא כפר: ואמרינן. באיזהו מקומן (זבחים דף נב:): משמעות דורשין. מר משמע ליה הכי ומר משמע ליה הכי: שירים מעכבי איכא בינייהו. רבי עקיבא סבר שירים לא מעכבי והכי קאמר אם כפר עיקר המתנות כלה ואפי' לא שפך שירים ורבי יהודה סבר מעכבי והכי קאמר אם כלה הכל אז כפר ואם לא כפר הכל אין הכפרה של מתנות כפרה: ומי אמר רבי יוחנן הכי. דלרבי נחמיה שירים לא מעכבי דקאמרינן לעיל שניהן מקרא אחד דרשו ומסקנא לר' נחמיה חד למעוטי שירים דלא מעכבי: והאמר רבי יוחנן. במסכת זבחים בפרק השוחט והמעלה בחוץ (שם קיא.) תנא רבי נחמיה כדברי האומר שירים מעכבי דקאמר רבי נחמיה התם שירי הדם שהקריבן בחוץ חייב אלמא עבודה הן בפנים וקרינן בהו (ויקרא יז) ואל פתח אהל מועד לא יביאנו וגו' ונכרת: יביא דם אחר ויתחיל. והרי כבר נקטר הקטורת וזה שוחט פר:

תנא רבי נחמיה כדברי האומר שירים מעכבי'. משמע דוקא משום דמעכבי הא אי לא מעכבי לא מיחייב עלייהו בחוץ ותימה דמשמע בזבחים פרק בית שמאי (דף לט.) דרבי נחמיה בשירים החיצונים איירי והתם מייתי ברייתא דמים הנשפכים לאמה אין חייבין עליהן בחוץ ואין מחשבה פוסלת בהן ואין טעון כיבוס ופריך ליפלוג וליתני בדידה אפילו בדמים כשירים בשלש מתנות שבחטאת דאין טעון כיבוס ואין מחשבה פוסלת בהן ואין חייבין עליהן בחוץ ומשני הא מני רבי נחמיה היא דאמר שירי הדם שהקריבן בחוץ חייב ולא מיתני ליה תלתא פטורי בהדי תלתא חיובי אלמא לרבי נחמיה שלשה מתנות שבחטאת אין טעון כיבוס ואין מחשבה פוסלת בהן א''כ הוא הדין נמי דלא מעכבי ואפי' הכי הקריבן בחוץ חייב אם כן הוא הדין שירים אע''ג דלא מעכבי ליחייב עלייהו בחוץ ועוד איך יתכן זה דלרבי נחמיה שלשה מתנות שבחטאת לא מעכבי ושירים מעכבי ועוד דמשמע בריש פרק בית שמאי (שם לח.) ולעיל בפ''ק (דף טו.) דלא מצינו דמים שחציין למטה וחציין למעלה בחד מקום שיהו מעכבין ולפי זה הרי מצינו לרבי נחמיה ועוד הקשה רבינו יעקב מאורליינ''ש דבפרק בית שמאי (גז''ש) משמע דבחיצונים איירי ובפרק השוחט והמעלה (שם דף קיא.) אמרינן והשתא דאמר רב אדא בר אהבה מחלוקת בשירים הפנימים אבל בשירים החיצונים דברי הכל אין מעכבין כי קאמר ר' נחמיה בשירים הפנימים ועוד דבסוף פרק השוחט והמעלה (שם דף קיב.) גבי חטאת שקיבל דמה בשני כוסות דמוקי לה כרבי נחמיה וקאמר משל למה הדבר דומה וכו' ומוקי לה בשעיר נשיא אלמא רבי נחמיה בחיצונים איירי דומיא דשעיר נשיא מיהו הא לא קשיא דאע''ג דהמשל הוי בשעיר נשיא איכא למימר רבי נחמיה בפנימיים איירי מכל מקום שאר הקושיות תיקשי לן ואין לתרץ דסוגיא דריש פרק בית שמאי (שם דף לח:) דלא כרבי יוחנן כיון דבפרק השוחט והמעלה (שם קיא.) במסקנא מיתוקמא מילתא דרבי יוחנן בתר דאמר רב אדא בר אהבה כו' ותירץ רבינו חיים כהן זצ''ל דה''ק רבי יוחנן תנא רבי נחמיה כדברי האומר שירים הפנימיים מעכבין ואילו היה עושה אותן בחוץ חייב א''כ יש לחייב בחיצונים בחוץ אע''ג דלא מעכבין דגמרינן מאיברים ופדרים דאי פרכת מה לאברים ופדרים שכן תחילת עבודה שירים הפנימיים יוכיחו ואי פרכת מה לשירים הפנימיים שכן מעכבין איברים ופדרים יוכיחו ולא נהירא לריצב''א דהיכי קאמר שירים הפנימים יוכיחו שהן סוף עבודה והלא תחילת עבודה קורא אותם בהשוחט והמעלה למאן דאמר פנימיים מעכבי על כן פירש ריצב''א דלמסקנא דמסקינן דשירים החיצונים לרבי נחמיה לא מעכבי ה''פ תנא רבי נחמיה כדברי האומר שיריים הפנימיים מעכבין וכיון דמעכבין מסתבר לעשות חיצונים כמו תחילת עבודה לכל הפחות ולדמות לאיברים ופדרים דכיון דרחמנא אחשבינהו כולי האי לפנימיים דמעכבי יש לנו לעשות חיצונים כתחילת עבודה כיון דלא הוו במקום המתנות אלא ע''ג איצטבת היסוד הוו להו תחלת עבודה אחרת ואין סוף עבודה ראשונה ואע''ג דלא מעכבי חייב עליהם בחוץ מידי דהוה אאברים ופדרים דלא מעכבי וחייבין עליהם בחוץ והיינו דאמר פרק בית שמאי (דף לח:) אימור דשמעת ליה לרבי נחמיה לענין העלאה בחוץ מידי דהוה אאיברים ופדרים דמאיברים ופדרים לחודייהו יליף כדפרישית ואע''ג דפרכיה רבי עקיבא לא אם אמרת באיברים ופדרים שכן תחילת עבודה ולא אהדר ליה ולא מידי היינו משום דלא צריך דפירכא דר' עקיבא לא הויא פירכא אלא אליבא דנפשיה דקסבר שירים הפנימיים אינן מעכבין והא דפריך ליה מעיקרא נמי רבי עקיבא והלא שירי הדם שירי מצוה הן אליבא דנפשיה קאמר פי' אפילו בפנימיים ורבי נחמיה השיבו איברים ופדרים יוכיחו ולדבריו דרבי עקיבא קאמר כדמפרש התם ולא לגמרי לדבריו דאפי' לדברי עצמו צריך ראיה מאיברים ופדרים אלא בהא הוא לדבריו דמשמע דמודי ליה במאי דקרי ליה שירי מצוה ואיהו לא ס''ל הכי אלא ס''ל דפנימיים מעכבין ומינייהו יליף חיצונים לחייב בחוץ כדפרי' והשתא אתי שפיר דקתני שירי הדם סתמא במתני' ובברייתא דחייב דמשמע דבכולהו מחייב ר' נחמיה ומאותו טעם שפירש' דתחילת עבודה חשיב לחייב בחוץ וגמרינן להו מאיברים לפי שאינן במקום תחילת המתנות אלא על גב היסוד מההוא טעמא הוה ס''ד מעיקרא דמעכבין חיצונים דאם לא כן מאיזה טעם הוה סבור לומר דמעכבי מקמי דאייתי מילתא דרב אדא והוה ס''ד דאפילו חיצונים מעכבי והא ליכא קרא אלא בפנימיים וכלה מכפר אם כלה כפר אלא ע''כ מטעמא דפרישית ור''ת פירש בע''א וקשה טובא לפי' לכן לא כתבתיו ובזבחים פרק בית שמאי (גז''ש) מפורש בתוספות: וכפר את מקדש הקודש זה לפני ולפנים. פרש''י אטומאה דלפני ולפנים ולא נהירא דהא אמתנות דלפני ולפנים ודהיכל מייתי לה לומר דכל מתנות דלפני ולפנים חדא חשיבי דאם נשפך הדם קודם שגמר כל מתנות לפני ולפנים מביא פר אחר ומתחיל בתחילה אלא י''ל לענין נשפך הדם קאמר זה לפני ולפנים דכולהו כחדא מתנה חשיבי דהיכל כחדא מתנה וכן דמזבח מיהו נוכל ליישב פירוש רש''י דה''ק זה לפני ולפנים דמתנות דלפני ולפנים חדא חשיבי ומכפר על טומאה שאירעה שם וכן בהיכל חדא חשיבי ומכפר על טומאה שאירעה בהיכל מזבח כמשמעו חדא חשיבי ומכפר על שנטמא בפנים ולא שהה כשיעור השתחויה ועבד עבודה ומשום דפשטיה דקרא מיירי בכפרה שמכפר על מקדש הקודש על הכהנים ועל עם הקהל כו' על כן פירש רש''י כן:

דף ס - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד