יומא סא ע"ב

דף סא - ב

הסוגיה הבאה מתבארת לפי גירסתו של רש"י, ובהערות מתבארת גירסת הר"ח.

אשם מצורע ששחטו שלא לשמו, כגון לשם עולה או לשם שלמים, ואמר מר: כל הזבחים שנשחטו שלא לשמן כשרין [ויש לו לזרוק דמו ככל הלכותיו, ריטב"א], אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה -

באנו למחלוקת רבי מאיר ורבי אלעזר ורבי שמעון, כשם שחולקין בנשפך הדם, אם יתחיל בתחילה, או ממקום שפסק משם הוא מתחיל, כך חולקין בזה, וכדמפרש ואזיל.

לרבי מאיר דאמר: יביא אחר ויתחיל בתחילה, עבודה שלא נגמרה הרי היא כמי שאינה, ולפיכך אם נשפך הדם יתחיל מתחילת אותה עבודה הכא; נמי, אף זו הואיל ולא נגמרה, שהרי לא עלתה לשם חובה, אע"פ שנתן ממנו לבהונות ^[301], הרי היא כמי שאינה, ויביא אשם אחר וישחוט.

ולרבי אלעזר ורבי שמעון דאמרי ממקום שפסק משם הוא מתחיל, אלמא לא אמר כמאן דליתא דמיא, הכא נמי חשיבא היא, ואי אפשר לגומרה באחר; דהא כתיב "כבש אחד אשם", אשם אחד אמרתי לך ולא שתי אשמות; והכא ליכא לדחויי כדאמרינן לעיל חיטוי אחד אמרתי לך ולא שני חטויין, ולפיכך אין לו תקנה. ^[302]

מתקיף ליה רב חסדא לרבי יוחנן דסבר לרבי מאיר יביא אחר וישחוט -

והא "והקריב אותו לאשם ואת לוג השמן"

- כתיב, אותו שהונף עם הלוג ולא אחר, ואפילו לרבי מאיר נמי אין לו תקנה?!

ומסקינן: קשיא! תניא כוותיה דרבי יוחנן שיש מי שסובר יביא אחר:

אשם מצורע ששחטו שלא לשמו, או שלא נתן מדמו לגבי בהונות, אבל נתן מדמו על גבי המזבח:

הרי זה עולה לגבי מזבח להקטרת אימורין, שהרי "כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים".

וטעון נסכים כאשם מצורע [ולא כשאר אשמות שאינם טעונים נסכים]; כיון שאם אי אתה אומר כן שהוא טעון נסכים אלא יקריב בלא נסכים, הרי פסלתו, דלשנותו לשם זבח אחר אי אפשר שהרי לשם אשם הופרש, ואשם מצורע לא מתכשר בלא נסכים, שאין אשם מצורע בלי נסכים [מנחות פט ב וברש"י מכת"י].

וצריך אשם אחר להכשירו למצורע זה לטהרו לאכול בקדשים, [רש"י]. ^[303]

הרי למדנו, דאיכא למאן דאמר יש לו תקנה באשם אחר.

ורב חסדא אמר לך: מאי "צריך" אשם אחר להכשירו - צריך ואין לו תקנה. ^[304] וכי אטו תני תנא "צריך" ואין לו תקנה?! וכי יש תנאים שונים "צריך" בדבר שאין לו תקנה?!

אין, אכן מצינו שיאמר התנא: "צריך" ומכל מקום אין לו תקנה והתניא; בניחותא:

כתיב בפרשת הנזיר: איש או אשה כי יפלא לנדור נדר נזיר וגו'. כל ימי נדר נזרו תער לא יעבור על ראשו עד מלאת הימים אשר יזיר לה' וגו'. וזאת תורת הנזיר ביום מלאת ימי נזרו וגו'. והקריב את קרבנו לה' וגו'. וגלח הנזיר פתח אהל מועד את ראש נזרו וגו'.

והואיל ואמר הכתוב: תער לא יעבור על ראשו "עד מלאת הימים", הרי משמע כי במלאת הימים אכן יעבור תער על ראשו, וצריך שיגלח בתער.

נזיר ממורט משערות ואין לו מה לגלח:

בית שמאי אומרים: צריך העברת תער.

ובית הלל אומרים: אין צריך העברת תער.

ואמר רב אבינא: כשאומרים בית שמאי "צריך", היינו צריך ואין לו תקנה, שהרי אמרה תורה "וגלח הנזיר" ובעינן קרא כדכתיב שיעשה גילוח, והואיל ואינו יכול לקיים גילוח, אין לו תקנה. ^[305]

ופליגא רב אבינא אדרבי פדת; דאילו לרבי פדת "צריך ויש לו תקנה", שיעביר תער על ראשו ואף על פי שאינו "מגלח" מאומה, כי הואיל ואי אפשר אינו צריך לעשות כפי הכתוב בפסוק ["לא בעינן קרא כדכתיב"].

דאמר רבי פדת: בית שמאי ורבי אלעזר אמרו דבר אחד, דהיכא דלא אפשר לא בעינן קרא כדכתיב:

בית שמאי, הא דאמרן, שמעביר תער אע"פ שאין מתקיים "וגלח הנזיר", הואיל ולא אפשר.

רבי אלעזר, דתניא:

אין לו למצורע בוהן יד ובוהן רגל ליתן עליהם מן הדם ומן השמן "מתן בהונות", הרי אין לו למצורע זה טהרה עולמית.

רבי אלעזר אומר: נותן על מקומו של הבוהן ויוצא ידי חובתו הואיל ולא אפשר.

רבי שמעון אומר: אם נתן על בוהן יד ורגל של שמאל - יצא.

תנו רבנן:

כתיב בפרשת טהרת המצורע: ולקח הכהן את הכבש האחד והקריב אותו לאשם וגו'. ושחט את הכבש במקום אשר ישחט את החטאת ואת העולה במקום הקודש כי כחטאת האשם הוא לכהן קודש קדשים הוא. "ולקח" הכהן מדם האשם ונתן הכהן על תנוך אזן המטהר הימנית ועל בוהן ידו הימנית ועל בוהן רגלו הימנית -

ובכל מקום שנאמר לשון "לקיחה" אצל שחיטה לשון "קבלה" הוא:

יכול יקבל הכהן את דם האשם בכלי כדי ליתן מתן בהונות -

תלמוד לומר: ולקח הכהן מדם האשם "ונתן", ללמדך: מה נתינה על גבי בהונות בעצמו של כהן באצבעו, דכתיב "אצבע" גבי שמן ונתינת הדם נלמדת ממנו [רש"י זבחים], אף לקיחה בעצמו של כהן.

יכול אף כדי ליתן מדם האשם למזבח [כשאר קרבנות] - כן, שיקבל בידו ויתן מן הדם שבידו על המזבח -

תלמוד לומר: כי כחטאת האשם הוא, כדין חטאת דין אשם זה בעבודת הכהן [רש"י שם]; מה חטאת טעונה כלי לקבלת דמה, שכל הקרבנות הוקשו לשלמים שנאמר בהם "ויקח משה חצי הדם [של העולות והשלמים] וישם באגנות", אף אשם מצורע טעון קבלה בכלי. ^[306]

נמצאת אתה אומר: שני כהנים מקבלים את דמו של אשם המצורע, אחד ביד ואחד בכלי; זה שקבל בכלי, בא לו אצל מזבח ונותן עליו מן הדם; וזה שקיבל ביד, בא לו אצל מצורע ליתן עליו מתן בהונות.

תנו רבנן על משנתנו [כן נראה מרש"י], בנשפך הדם שמביא פר או שעיר שני לפרוכת, ואם נשפך הדם אחריו, מביא פר או שעיר שלישי למזבח [רש"י]:

וכולן - כל אותן הפרים והשעירים שהביא - יש בהם את הדין האמור בשריפת פר ושעיר של יום הכפורים, ומטמאין בגדים ונשרפין אבית הדשן [מקום מיוחד לכך], כלומר: כולם טעונין שריפה חוץ לשלש מחנות, ובשעת שריפתן מטמאין הם בגדי השורף אותם -

וכמאמר הכתוב בפר ושעיר של יום הכפורים: ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת אשר הובא את דמם לכפר בקודש, יוציא אל מחוץ למחנה, ושרפו באש את עורותם ואת בשרם ואת פרשם; דברי רבי אלעזר ורבי שמעון. ^[307]

וחכמים אומרים: אין מטמאין בגדים ואין נשרפין אבית הדשן, אלא האחרון בלבד, הואיל וגמר בו כפרה. ^[308]

בעא מיניה רבא מרב נחמן: כמה שעירים משלח?

כלומר: הגריל על שני שעירים, ושחט את השעיר שעלה עליו הגורל לה', ונתן ממנו מתנות שלפני ולפנים, ונשפך הדם לאיחר שגמר מתנות פנים, והוצרך להביא שני שעירים אחרים ולהגריל עליהם, ושחט את השעיר שעלה עליו הגורל לה', ונתן ממנות מתנות שעל הפרוכת, ונשפך הדם והגריל בשלישית; הרי כאן שלשה שעירי עזאזל משלש זוגות, כמה מהן הוא משלח לעזאזל [רש"י]? ^[309]

אמר ליה רב נחמן לרבא: וכי עדרו משלח?! כלומר: לא הזקיק הכתוב לשלח אלא אחד; והאחרים ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהם לנדבה [ריטב"א]; ולקמן פליגי בה אמוראי, איזה מהן משלח.

אמר לו רבא לרב נחמן:

א"ר יוחנן אשם מצורע שנשפך דמו קודם מתן דם הבהונות באנו למחלוקת. ר"מ דאמר יביא ויתחיל בתחילה בפנים האי נמי מביא [אשם אחד] לר' אלעזר ור' שמעון דאמרו ממקום שפסק משם מתחיל הכא אין לו תקנה. פי' כל אשם שלא נזרק דמו ד' מתנות על ד' קרנות לא הוכשר לאכילה כמו החטאת שנאמר כי כחטאת האשם הוא לכהן.

ואקשי רב חסדא עליה דר' יוחנן ולר' מאיר מי ניחא והא והקריב אותו לאשם כתיב אותו אחד ולא שנים. קשיא. תניא כר' יוחנן אשם מצורע ששחטו שלא לשמו או שלא נתן מדמו על בהונות הרי זה עולה על המזבח וטעון נסכים.

וצריך אשם אחר להכשיר את המצורע ואמר אי הכי תיהוי תיובתא דרב חסדא דאמר אחד ולא שנים ומשני מי קתני מביא אשם אחר צריך קתני צריך ואין לו תקנה. ואקשינן ומי קתני תנא כי האי גוונא ואמר אין דתניא נזיר ממורט כלומר כל שאין לו שיער כלל בש"א צריך העברת תער ובה"א אינו צריך וא"ר אבינא אף כשאמר ב"ש צריך ואין לו תקנה. זו דר' אבינא פליגא על ר' פדת דאמר ב"ש כר' אלעזר דכמו דא"ר אלעזר מצורע שאין לו בוהן יד ובוהן רגל ואוזן ימנית יתן על מקומו ויוצא כך ב"ש מצריכין העברת תער. אע"פ שאין שם שיער:
ת"ר ולקח הכהן מדם האשם יכול (אף) בכלי כו'.

נמצאת אומר אשם מצורע ב' כהנים מקבלין דמו אחד ביד ובא לו אצל מצורע ואחד בכלי ובא לו אצל המזבח:

ת"ר וכולן מטמאין בגדים וכו'. פי' נשחט הפר והזה מדמו וקודם שישלים נשפך הדם מביא אחר ושוחט ומתחיל ומזה וכן אם נשפך עוד מביא אחר ושוחט ומזה אלו כולן נשרפין לדברי ר' אליעזר ור' שמעון שאמרו השני מתחיל ממקום שפסק דמו של ראשון נמצאת בכולן כפרה לפיכך כולן נשרפין אבל לר"מ שאמר כי בדם השני מתחיל בהזאות בפנים כבר בטל הראשון אינו נשרף בבית הדשן אלא אחרון שנגמרה בו הכפרה משא"כ בשעיר המשתלח ואפי' לר' אלעזר ור' שמעון דאמר כולן נשרפין בשעיר המשתלח אם אבד והביא אחר ואח"כ נמצא הראשון אחד משלח לדברי הכל.

גרש״י ז״ל אמר ר׳ יוחנן אשם מצורע ששחטו שלא לשמו באנו למחלוקת רבי מאיר ור׳ אלעזר ברבי שמעון כו'. פי׳ דקיימא לן שכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרין וחייב להקטיר ולזרוק אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה והכא נמי אשם מצו׳ ששחטו שלא לשמו ויש לו לזרוק דמו ככל הלכותיו אלא שלא עלה לבעלים לשם חובה. פלוגתא דר׳ מאיר ור׳ אלעזר בר׳ שמעון לר׳ מאיר דאמר ביום הכפורים שאם נשפך הדם יביא אחר ויתחיל בתחלה הכא נמי יביא אחר. פרש״י ז״ל דכי היכי דהתם אמר ר׳ מאיר שכל עבודה שלא נגמרה הרי היא כמי שאינה אף זו הואיל ולא נגמרה שהרי לא עלתה לבעלים לשם חובה הרי היא כמי שאינה ויביא אשם אחר לשם חובה. דאע״ג דכתי׳ כבש אחד אשם. הכא נמי חד הוא כיון שאין הראשון עולה לו. אבל לר׳ אלעזר בר׳ שמעון דאמר ממקום שפסק משם הוא מתחיל. אלמא לא אמרי׳ כמאן דליתא דמיא. הכא נמי עבודה ראשונה חשיבא היא אע״פ שלא נגמר בה כפרה ואם מביא אשם אחר הוה ליה שתי אשמות ואשם אחד אמר רחמנא ולא שנים דהכא ליכא דרשא למדרש כדדרשינן ביום הכפורים חטוי אחד אמר רחמנא ולא שנים חטויין הילכך צריך ואין לו תקנה. זו שיטת רש״י ז״ל. ואינה מחוורת כי מה ענין ההיא דיום הכפורים שנעשו ההזאות הראשונות בכשרות גמורה לאלו שנעשות הכפרה הראשונה בפסול ושלא כהלכה. הא ודאי דכולי עלמא כמאן דליתא דמיא ויש לו להביא אשם אחר. וגרס׳ ר״ח ז״ל יותר מחוורת שהוא גורס אשם מצורע שנשפך דמו קודם מתן בהונות. כלומר קודם שנגמרו כל מתן הבהונות דלר׳ מאיר יחזור לראש ואשם אחד הוא. ולראב״ש אין לו תקנה דהא מה שהזה קודם שנשפך במקומו עומד ואם מתחיל ממקום שפסק הוו להו שתי אשמות ואין כאן מקום לדרוש כי היכי דדרשי׳ התם חטוי אחד ולא שני חטויין. וכן פי׳ רשב״ם ז״ל:

מתקיף לה רב חסדא והא אותו כתיב. פרש״י ז״ל והקריב אותו לאשם אותו שהונף עם הלוג ולא אחר וא״כ אפי׳ לר׳ מאיר אין לו להביא אשם אחר:

תניא כוותיה דר׳ יוחנן. פי׳ לפום פשטא דברייתא משמע דאיכא מאן דתני שמביא אשם אחר ולא דרשי׳ אותו ולא אחר. מדקתני צריך דם אחר להכשירו ורב חסדא דחי דהתם צריך ואין לו תקנה קאמר ופרכי׳ ומי קתני תנא הכי פי׳ דליתני סתם צריך ובעי׳ למימר צריך ואין לו תקנה ומהדרי׳ דאין הכי נמי דהא תניא וכו'. ופליגא דר׳ פדת דלר׳ פדת צריך ויש לו תקנה הוא שמעביר תער על הראש הממורט דלא בעינן קרא כדכתיב דאמר ר׳ פדת ב״ש ור׳ אליעזר אמרו דבר אחד כלומר הסכימו לדעת אחת דלא בעי׳ קרא כדכתי׳ אלא עבדי׳ מאי דאיפשר:

ת״ר ולקח וכו׳ יכול בכלי. פי׳ גבי דם אשם של מצורע שיצא לידון בדבר חדש יותר משאר אשמות שזה צריך מתן בהונות ואעפ״כ החזירו הכתוב לכללו לתת ממנו מתן דמים על המזבח וכן אמרו בפ״ק דיבמות שזהו דבר שיצא לידון בדבר חדש שאין אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפי'.

מה חטאת טעונה מתן כלי. פי׳ לקבל דמה בכלי דנפק׳ לן בכל הקרבנות מדכתי׳ זאת התורה לעולה ולחטאת ולמנחה כו'. וכתיב גבי עולה וישם באגנות. וכן פרש״י ז״ל:

ה״ג תנו רבנן אי נמי גרסי׳ תנא וכולן מטמאין וכו'. ולא גרסי׳ תנן התם שאינה משנה בשום מקום:

וכולן מטמאין בגדים. פי׳ כששופך הדם והוצרך להביא פר אחד או פרים אחרים אם חזר ונשפך. כולן יש להם דין פר יום הכפורים שאמרה תורה שיהא נשרף בבית הדשן ויטמא בגדי השורף אותו. דברי ר׳ אליעזר בר׳ שמעון פי׳ ואזיל לטעמיה דסבי׳ ליה ממקום שפסק הוא מתחיל. ותנן שכן כולם תורת פר עליהם שהרי נעשה מעשה בדמן. וחכמים אומרים אין מטמא ואינו נשרף אלא אחרון הואיל וגמר בו כפרה. ונראה מן הלשון הזה דאפי׳ בשנשפך הדם בהיכל שאינו מחזיר למה שבפנים. אפילו הכי אינו נשרף אלא אחרון שבו נגמרה הכפרה לגמרי. ואתיא אפילו לר׳ אלעזר בר׳ שמעון. אבל יש שפי׳ דרבנן כר״מ סבי׳ להו דממקו׳ שהתחיל חוזר ולא אתיא הא אלא לאותן שנשפך הדם באמצע המתנות שהפר הראשון שלא עלתה הזאתה כלום אינו נשרף. ואין פי׳ זה נכון:

כמה שעירים משלח. פי׳ כשנשפך דם השעיר והוצרך להביא שעירים אחרים להגרלה כמה שעירים משלח:

שחט את האשם שלא לשמו כגון ששחטו לשם שלמים או לשם עולה וכבר ידעת שכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה מעתה הרי הוא עולה למזבח וטעון נסכים להוציאן מתורת אשם שאינו טעון נסכים שכל שאינו בנדר ונדבה אינו טעון נסכים ומה שכתבו גדולי המחברים טעון נסכים כנסכי אשם איני יודע וצריך המצורע להביא אשם אחר להכשירו ליטהר לאכול בקדשים והוא הדין אם לא נתן מדמו על גבי בהונות ואם נתן שבע המתנות שלא לשמן הוכשר המצורע אלא שלא הוכשר קרבנו ולענין סדר עבודותיו אם הקדים חטאתו לאשמו תעובר צורתו ויצא לבית השריפה הקדים שמן לדם ממלא לוג שמן וחוזר ונותנו אחר הדם הקדים בהונות לפרוכת ממלא הלוג וחוזר ונותן בבהונות אחר מתנות הפרוכת כמו שיתבאר במקומו:

נזיר ממורט ר"ל שאין לו שער ואי אפשר להתקיים בו מצות גלוח כשישלים נזירותו אינו צריך העברת תער אלא שיביא קרבנותיו בלא גלוח הואיל ואי אפשר בגלוח וכבר ביארנוה במקומה במסכת נזיר מ"ו ב':

כבר ידעת שהמצורע צריך שיהו נותנין מדם האשם ומן השמן על התנוכים והבהונות על הסדר הכתוב במקראות לא היה לו אוזן ימנית ולא בהן יד ולא בהן רגל אין לו טהרה עולמית ואין תקנה בנתינה על המקום או בנתינה על השמאלית כלל וזהו שבנזיר ממורט פירשנו שאינו צריך העברת תער שאילו היה צריך לא היה בו תקנה:

אשם מצורע טעון מתן דמים למזבח כשאר אשמות ואע"פ שלא נכתבה בו בהדיא כמו שביארנו בראשון של יבמות ז' א' ונמצא דם זה הזיה על המזבח והזיה על התנוכים והבהונות וזה שבתנוכים ובהונות אינו מקבלו בכלי אלא ביד שנאמר ולקח [הכהן] מדם האשם ונתן על תנוך וכו' וכל לקיחה האמורה בדם תיכף לשחיטה לשון קבלה הוא ומקיש לקיחה זו לנתינה מה נתינה בעצמו של כהן ר"ל בידו אף לקיחה בידו ר"ל שמקבלו בידו הימנית ומערה לידו השמאלית ומזה באצבעו הימנית ואם שנה פסול אבל הדם הנזרק ממנו למזבח אינו מקבלו אלא בכלי שנאמר כחטאת כאשם מה חטאת טעון כלי שהרי הוקש לשלמים וכדכתיב בפ' צו זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים וכתיב בשלמים וישם באגנות אף אשם טעון כלי למתן דמו של מזבח ואע"פ שבמקרא שהזכרנו כתיב בו אשם גם כן מ"מ הואיל ויצא לידון בדבר חדש ר"ל מתן תנוכים ובהונות הוצרך להחזירו לכללו בהקש של כחטאת כאשם נמצאת אומר אשם מצורע שני כהנים מקבלין את דמו אחד ביד ואחד בכלי זה שבכלי בא לו אצל מזבח וזה שקבל ביד בא לו אצל מצורע:

אחר שהשלים כהן גדול הזאות של פר ושעיר על סדר האמור מתודה על המשתלח ומשלחו לעזאזל ומשלח איברי הפר והשעיר של שם העור ביד מי להוציאן חוץ למחנה ולשרפן שם והשורפן טעון כבוס בגדים וכל שביארנו שצריך להביא פר אחר כגון נשפך דם בין אחר מקצת מתנות פנימיות ולהתחיל בזה כמתחלה בין אחר שגמר מתנות פנים שמתחיל בזה בשל היכל וכן אם הוצרך להביא שלישי כולן אע"פ שמה שנעשה מהם הועיל כגון שנשפך אחר מתנות פנימיות שמתחיל בשל היכל כלן אין מטמאין בגדים ולא נשרפין בבית הדשן אלא אהרון בלבד שבו נגמרה הכפרה וכן בשעיר אם הוצרך להביא כגון נישפך דם השעיר ואפי' במקום שהועיל הראשון כגון שגמר מתנות פנימיות שמתחיל בשל היכל וכן אם הוצרך להביא שלישי למתנות המזבח (וכל) [וכן] באותם של עזאזל ר"ל שכשהוא צריך להביא שעיר אחר לשם הוא צריך לזווג לו שעיר ולהגריל ונמצא שאם יש כאן שנים או שלשה לעזאזל בזה אינו משלח אלא ראשון הואיל ואין ראוי לומר בו גמר כפרה אלא מצד בן זוגו והאחרים ירעו כדרך האמור במת אחד מהם משהגריל שיביא שנים ויגריל עליהם והראוי להקים שם המת עומד במקומו והשני מן השניים ירעה:

ומה שנתגלגל מענין שלש קופות כבר ביארנוהו בפרק זה למעלה נ"ה ב' בענין תקלין חדתין:

אשם מצורע ששחטו שלא לשמו באנו למחלוקת ר"מ ור' אלעזר. פירש רש"י דלר"מ דסבר עבודה שלא נגמרה לאו עבודה היא הא נמי לאו עבודה היא אע"פ שנתן מתן בהונות ולא היו לו לפרש כן שהרי מתן בהונות לאחר שנשחט ומה מועיל כיון שכבר נעשה בפסול דלא דמי למתנות שנעשו קודם שפיכת דמים דלעיל אלא תנופה שנעשית קודם הקרבן הוה ליה למינקט דכתיב והניף אותו לאשם ואת לוג השמן מיהא שמא לכך לא רצה להזכיר אלא מתן בהונות לפי שהתנופה שקודם שחיטה אינה חשובה עבודה כל כך שיהא חשוב התחלת עבודה ובפר"ח גרס אשם מצורע שנשפך דמו קודם מתן בהונות באנו למחלוקת ר"מ ור' אלעזר ור"ש ומפרש רבי שמואל שנשפך הדם קודם שנגמר מתן הבהונות ור"מ סבר כמו בלוג שיביא אחר ויחזור לראש כיון שלא גמר מתן בהונות ולא יחזור למקום שפסק ור"א ור"ש סברי דממקום שפסק משם הוא מתחיל והאי^ג)צ"ל אחד. אחר לא דרשי כי היכי דלא דרשי ההיא דלוג דקתני בברייתא מתקיף לה רב חסדא והא אותו כתיב והוה לן למימר לדברי הכל שלא ישחוט אחר דהכי משמע ליה אותו ולא אחר תניא כוותיה דר' יוחנן דלא דרשינן אותו אשם מצורע ששחטו כו' וכן נראה עיקר:

נזיר ממורט בית שמאי כו'. הך גירסא הפוכה בנזיר פ' ג' מינים (דף מו:) ומגירסות הפוכות שבתלמוד היא והרבה יש כיוצא בו:

אם נתן על של שמאל יצא. דלא צריך קרא כדכתיב כדמפרש לדידיה בפרק נגמר הדין (דף מה:) ה"ג ת"ר וכולן מטמאין בגדים ול"ג תנן התם:

דברי ר' אלעזר ור"ש דאזלי לטעמייהו דלעיל דאמרי שבכולן יש צורך כפרה וחכמים דהכא היינו ר' מאיר דאית ליה שמתחיל בתחילה מיהו משמע דאפילו [נשפך] אחר שנגמרו מתנות שבפנים מן הראשון דמודו כולו עלמא שממקום שפסק מתחיל אפ"ה בתרא עיקר כפרה וטעמא דרבנן כיון שנדחת כפרתן ידחה הלכתן ולא מטמאין בגדים ואין נשרפין כו' ואפילו לר"א ור"ש מצי למימר. מ"ר:

נזיר ממורט בש"וח צריך העברת תער ובה"א א"צ העברת תער עיין מ"ש על זה בתשובת כי':

בפרש"י בד"ה ולר"א ור"ש דאמרי כו' ואי אפשר לגומרה באחר דהא כתיב כו' ובד"ה צריך העברת כו' עד מלאת אבל ביום מלאת יגלח בתער וזה אין לו שיער כו' ובד"ה מה חטאת כו' בהיקשא דכחטאת האשם כצ"ל:

תוס' בד"ה אשם כו' ה"נ פליגי במתן דם כו' אפ"ה מביא אחר וטעמא כו' עכ"ל נראה דלהך גירסא נמי ל"ג הכא אין לו תקנה אלא לר"א ור"ש נמי יביא אחר ויתחיל במתן דמו ממקום שפסק והוצרכו לטעמא הוי כו' לר"א ולר"ש כמו שהקשו לקמן ודו"ק:

בא"ד למידרש הכי מאי טעמייהו ושמא כו' וגלי קרא ממקום כו' כצ"ל:

בד"ה מה חטאת כו' פרש"י דילפא מעולת סיני כו' עכ"ל כך פרש"י בפרק איזהו מקומן ע"ש:

רש"י ד"ה צריך העברת תער. וקתני צריך ואמר ר' אבינא וכו' הס"ד ואח"כ מ"ד ופליגא:

תד"ה אשם. תמה כו' והא כל מה שנתן ממנו כמאן דליתיה דמי. לע"ד אין כ"כ תימה כיון דהוא כשר וצריך לזרוק דמו ע"ג המזבח כדין אשם מיקרי שפיר שתי אשמות ואע"ג דהראשון אינו עולה לשם חובה. בנשפך הדם דמתני' ג"כ ל"ע לשם חובה כיון דלא נגמר הזאותיו [ענ"ל דכמו שמצינו לר"ש בנזיר (סוף דף מו) דנזיר שגילח על העולה או שלמים דשלא לשמן יצא דהרי גם בהן לא כתיב מדם אשמו ונכון בעז"ה] . אבל הא קשה לפרש"י דהא גבי הלוג כתיב ג"כ אחד ואפ"ה סבירא ליה לעיל שיביא לוג אחר ויתחיל ממקום שפסק. וי"ל דהכא שאני דהא מאשם השני ע"כ יתן מדמו ג"כ על המזבח ויעשה פעולת הראשון ג"כ לכן לא מיקרי שפיר אשם אחד:

״כשאומרים״ ב"ש. צ״ל כשאמרו:

[מלואים: אשם מצורע ששחטו שלא לשמו ה"ג רש"י והתוס' בשם ריב"א שיבשו גי' זו משום דק"ל מאי מדמי דכיון דלא נשחט לשמו ולא עלה לבעלים לשם חובה כלל מאי שייך הכא אשם א' אמר רחמנא והא כל מה שנתן ממנו כמאן דליתיה דמי ונ"ל כגי' ר"ח אשם מצורע שנשפך דמו קודם מתן בהונות באנו למחלוקת ר"מ ור"א ור"ש מ"מ אפשר לי ליישב גי' רש"י דמיירי בשלא לשמו ואפ"ה שייך כאן לומר אשם א' אמר רחמנא דאע"ג דלא עלתה לבעלים מ"מ לא אמרינן כמאן דליתא דמי כיון דטעון נסכים כדין אשם מצורע משא"כ בכל שאר אשמות דאין טעון נסכים וטעמא מפ' בפ"י דמנחות (דף פ"ט) שאם אי אתה אומר כן פסלתו לפיכך טעון נסכים ושמו עליו נמי אשם מצורע ועי"ז כשר להקרבה דהא בתורת נדבה א"א להקריבו וכיון שכל עיקר שאשם מצורע קרב למזבח בשחטו שלא לשמו הוא מחמת שנתת עליו תורת אשם מצורע להטעינו נסכים שפיר שייך לומר בו אשם א' אמר רחמנא ולא ב' אשמות דהא ההוא שנשחט שלא לשמו נמי דין תורת אשם מצורע עליו והוא הוא שגרם לו להכשירו להקרבה וכשמביא א' להכשירו הו"ל ב' אשמות:]

[מלואים: לר"א ור"ש שאומרים ממקום שפסק משם הוא מתחיל הכא אין לו תקנה ה"ג רש"י ופי' לפי גירסתו דכיון דממקום שפסק משם הוא מתחיל אלמא לא אמרינן כמאן דליתא דמי ה"נ חשוב הוא וא"א לגומרה באחר דהא כתיב כבש א' אשם א' ולא ב' אשמות והכא ליכא למימר כדאמ' לעיל חיטוי א' אמרתי לך וכו' הילכך אין לו תקנה וק"ל נהי דא"א לגומרה בזה משום אשם א' אמר רחמנא ולא ב' אשמות אפ"ה אמאי אין לו תקנה כלל יביא אשם אחר ויתחיל:]