יומא סג ע"ב

דף סג - ב

שואלת הברייתא: אי, אולי המילה "קרבן" לא נכתבה בתורה כדי למעט את השוחט חולין בפנים, אלא שומע אני, אלמד מכאן לרבות לענין השוחט קדשים בחוץ:

שאפילו השוחט בהמות קדשי בדק הבית [שאינם עומדת להקרבה] ^[53] בחוץ יהיה חייב. שהרי אף הן נקראו "קרבן" כענין שנאמר [במדבר לא נ]: "ונקרב את קרבן ה', כלי זהב אצעדה וצמיד", ובודאי כלי זהב אינם ראויים להקרבה, ואינם ראויים אלא לבדק הבית.

תלמוד לומר [לכך נאמר בפסוק הנ"ל]: "ואל פתח אהל מועד לא הביאו". משמע שהיה יכול להביאו לפתח אהל מועד [לעזרה] ולא הביאו.

מכאן שרק כל הראוי להביאו לפתח אהל מועד חייב עליו אם שחטו בחוץ. אבל כל שאינו ראוי להביאו לפתח אהל מועד, אין חייבין עליו אם שחטוהו בחוץ. וקדשי בדק הבית לא היו מיועדים לבוא לפתח אהל מועד.

שואלת הברייתא: אוציא את אלו - אמנם ממה שנאמר "ואל פתח אהל מועד לא הביאו" אני מבין שיש להוציא [למעט] את קדשי בדק הבית. שאין ראוין לבוא לפתח אהל מועד כלל.

ומכל מקום, עדיין לא אוציא [לא אמעט] את [פרת חטאת ^[54] ו] שעיר המשתלח שאף על פי שאינו נשחט באהל מועד, בכל זאת הרי הוא דבר שהוא ראוי לבוא אל פתח אהל מועד להגרלה ^[55] ולוידוי [שהכהן הגדול התודה עליו בעזרה]. ומנין שהשוחט את שעיר המשתלח בחוץ פטור?

עונה הברייתא: תלמוד לומר: "להקריב קרבן לה'". כלומר, מי שמיוחדין לה'. דהיינו קדשי מזבח שכל מעשיהם בעזרה. ^[56]

יצאו אלו ^[57] [שעיר המשתלח], שאין מיוחדין לשם, שהרי מיתת שעיר המשתלח היתה מחוץ לעזרה. ^[58]

עד כאן דברי הברייתא בתורת כהנים.

ותמהינן על סוף דברי הברייתא [שהמילה "לה'" ממעטת שעיר המשתלח שאינו מיוחד לשם]:

וכי "לה'" להוציא [למעט] את שעיר המשתלח הוא בא?!

ורמינהו סתירה לדבר מברייתא אחרת, שמוכח מדבריה ששעיר המשתלח הוא בכלל "קרבן לה'":

נאמר [ויקרא כב כז]: "שור או כשב או עז כי יולד, והיה שבעת ימים תחת אמו. ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה'". כלומר, אסור להקריב שור או כבש או עז לפני היום השמיני לחייהם [ופסול זה נקרא בפי חז"ל: "מחוסר זמן"].

ושנו בברייתא: "ירצה לקרבן אשה לה'" - אלו אישים. שאסור לתת קרבן מחוסר זמן על אש המערכה שבמזבח.

מנין שלא רק ההקטרה על האש אסורה, אלא נצטוינו גם שלא יקדישנו בעודו מחוסר זמן [לפני היום השמיני]?

תלמוד לומר בפסוק הנ"ל: "קרבן", ללמדנו שאסור לעשותו "קרבן" בעודו מחוסר זמן. ומאחר שבשעה שמקדישו בפיו חל עליו שם "קרבן", לפיכך אסור להקדישו בעודו מחוסר זמן ^[59].

ולמה נאמר בפסוק "לה'"?

לרבות שעיר המשתלח - שאף הוא קדוש לה' ופסול בעודו מחוסר זמן.

ובברייתא זאת מבואר ששעיר המשתלח הוא בכלל קרבן "לה'". ואילו בברייתא הקודמת למדנו ששעיר המשתלח אינו בכלל קרבן "לה'" מפני שמיתתו היתה מחוץ לעזרה]. ונמצאו שתי הברייתות סותרות זו לזו!

אמר רבא תירוץ:

המילה "לה'" אין בה הכרע גמור מצד עצמה [לענין שעיר המשתלח], אלא התם - בשחוטי חוץ דורשים אותה מענינא דקרא - לפי מה שנראה מהענין שנאמרה בו. והכא - במחוסר זמן, דורשים אותה מענינא דקרא - לפי מה שנראה מהענין שנאמרה בו.

ומפרשינן: התם, בשחוטי חוץ דממה שנאמר "אל פתח אהל מועד לא הביאו", הייתי לומד לרבות שעיר המשתלח [מפני שגם הוא ראוי לבוא לפתח אהל מועד להגרלה ווידוי]. והרי אין צורך לומר "לה'" כדי לרבות את שעיר המשתלח, ובעל כרחך "לה'" בא להוציא אותו [מפני שאין מיתתו בעזרה].

אבל הכא במחוסר זמן, דמתוך שנאמר "אשה" הייתי לומד להוציא את שעיר המשתלח, [שאינו קרב על גבי אש המזבח], הרי אין צורך לומר "לה'" כדי למעט אותו ובעל כרחך לה' בא לרבות אותו.

בברייתא הדנה באיסור "מחוסר זמן", למדנו שאסור להביא שעיר המשתלח מחוסר זמן.

ומדייקינן מדברי הברייתא: טעמא דרבי רחמנא - הטעם שאסור להביא מחוסר זמן לשעיר המשלח הוא רק משום שהכתוב ריבה אותו [שנאמר "לה'"].

ומשמע, הא לא רבי, אילו לא היה הכתוב מרבה אותו, הוה אמינא [הייתי אומר] שעיר המשתלח נעשה קדוש אפילו במחוסר זמן! וקשה: הרי אין מקדישים את השעיר המשתלח בפני עצמו, אלא לוקחים שני שעירים [לה' ולעזאזל], ומגרילים עליהם, והגורל הוא הקובע איזה מהם יהיה לה' ואיזה לעזאזל.

והא [והרי] אין הגורל קובע את שעיר החטאת לה', אלא בשעיר הראוי להקריבו לשם, ומחוסר זמן אינו ראוי לשם. ומאחר שבשעה שמקדיש את שני השעירים אינו יודע על איזה מהם יעלה הגורל לשם, אם כן מובן מאליו שאי אפשר שאפילו אחד מהם יהיה מחוסר זמן! ומדוע הוצרך הכתוב לפסול בפירוש מחוסר זמן לשעיר המשתלח?

אמר רב יוסף תירוץ:

הא מני - הברייתא שלמדה מהכתוב ["לה'"] לרבות מחוסר זמן לשעיר המשתלח, מי שנאה? חנן המצרי היא.

שלדבריו יש אופן שמקדישים את השעיר המשתלח בפני עצמו שלא בהגרלה כדלהלן:

שנינו במשנה: ועוד אמר רבי יהודה: מת המשתלח [אחרי שחיטת שעיר החטאת לה'] ישפך הדם [של השעיר של השם].

ומדוע ישפך הדם? מפני שאי אפשר להקריב את שעיר של השם אלא כאשר השעיר המשתלח עומד חי, ומאחר שמת המשתלח נפסל הדם.

ואפילו אם יחזור ויביא שני שעירים אחרים ויגריל עליהם [ונמצא שעכשיו יש כאן שעיר המשתלח שעומד חי], בכל זאת אי אפשר לזרוק את הדם של השעיר הראשון של ה'. מפני שחל בו דין "דיחוי".

חנן המצרי חולק על דברי רבי יהודה ומשמע מדבריו שאם מת השעיר המשתלח, יכול להביא שעיר אחר במקומו בלא הגרלה. ויזרוק את דם השעיר [הראשון] השחוט.

דתניא: חנן המצרי אומר: אפילו אם דם השעיר של השם כבר נמצא בכוס, כלומר, שכבר נשחט השעיר של השם בשעה שמת המשתלח ^[60] בכל זאת מביא את חבירו [שעיר אחר], ומזווג לו לשעיר השחוט וזורק את דמו, ומשלח את השעיר החי לעזאזל.

ולפי זה רב יוסף מעמיד את הברייתא דלעיל, כשיטת חנן המצרי, והכתוב הוצרך לרבות שמחוסר זמן פסול לשעיר המשתלח, באופן שמת השעיר המשתלח, וצריך להביא שעיר אחר תחתיו בלא הגרלה. והייתי אומר שכיון שאין שעיר המשתלח קרב על המזבח, אפשר להביא מחוסר זמן, בא הכתוב והשמיענו שמחוסר זמן פסול.

ודחינן את תירוצו של רב יוסף:

אימר דשמעת ליה לחנן המצרי - אתה יכול ללמוד מדברי חנן המצרי רק חידוש אחד: דלית ליה דחויין - שאין הוא מודה לדין "דיחוי". אלא הוא סובר, שאף על פי שכאשר מת השעיר המשתלח, הדם אינו ראוי להקרבה, בכל זאת לא חל עליו דין דיחוי, וכאשר יביא שעיר אחר [במקום הראשון שמת], יוכל לזרוק את הדם.

אבל דלית ליה הגרלה מי שמעת ליה? וכי אתה יכול ללמוד מדברי חנן המצרי שאפשר להביא את השעיר השני, בלי הגרלה?! דילמא מייתי ומגריל - יתכן שצריך להביא עוד שני שעירים ולהגריל עליהם. ועל ידי הגורל יתקדש השעיר המשתלח, ויזרוק את דמו של השעיר השחוט. והשעיר החי שעלה עליו הגורל לה' ירעה עד שיסתאב [וימכר ויקריבו בדמיו עולות לנדבת הציבור].

ומאחר שאין להוכיח מדברי חנן המצרי שאפשר להפריש שעיר לעזאזל בלא הגרלה, אם כן יש להניח שהוא מודה למה ששנינו במשנתנו [בתחילת הפרק] שאי אפשר להפריש את השעיר המשתלח בלי הגרלה.

והיות ואי אפשר להפריש את השעיר המשתלח אלא בהגרלה, אם כן מובן מאליו שאי אפשר להפריש מחוסר זמן, שהרי בשעת ההפרשה אין אנו יודעים על איזה מהם יעלה הגורל לה' [ושעיר החטאת של ה' ודאי פסול במחוסר זמן].

ומעתה חוזרת הקושיא מדוע הוצרך הכתוב לרבות שמחוסר זמן פסול בשעיר המשתלח? אלא אמר רב יוסף תירוץ אחר:

הא מני - הברייתא שהוצרכה ללמוד מהכתוב שמחוסר זמן פסול לשעיר המשתלח מי שנאה? רבי שמעון היא, שלדבריו אם מת השעיר המשתלח מביאים אחר תחתיו בלא הגרלה.

דתניא: מת אחד מהן [משני השעירים], מביא את חבירו שלא בהגרלה, דברי רבי שמעון.

והשמיענו הכתוב שכאשר מת השעיר המשתלח ומביאים אחר תחתיו בלא הגרלה, אזי מחוסר זמן פסול.

רבינא אמר תירוץ אחר:

לעולם הברייתא הנ"ל סוברת כדברי הכל ^[61], והכתוב שהוצרך להשמיענו שמחוסר זמן פסול לשעיר המשתלח, דיבר בכגון שהגריל על שני השעירים, ואחר כך הומם השעיר המשתלח [ונפסל משום שהוא בעל מום], וחיללו על שעיר אחר שהוא פחות מבן שמונת ימים בלי הגרלה.

[וכאן אין צורך בהגרלה, מפני שקדושת השעיר השני שנעשתה על ידי חילולו, מכח קדושת הראשון היא באה, וקדושת הראשון הרי נעשתה על ידי הגרלה].

ומאחר שבשעת החילול אין צורך בהגרלה, הייתי אומר שתחול קדושה על השעיר אף על פי שהוא מחוסר זמן. ובא הכתוב והשמיענו שאינו קדוש. ^[62] ומדברי רבינא מוכח שמום פוסל בשעיר המשתלח. וזה חידוש, שהרי היה אפשר לומר שאין מום פוסל אלא רק בקרבן הקרב על המזבח, מפני שנאמר בענין פסולי מום: "ואשה לא תתנו מהם על המזבח לה'". [ויקרא כב, כב].

והוינן בה: ומנא תימרא דפסיל ביה מומא - מנין לך לומר שמום פוסל בשעיר המשלח אף על פי שאינו קרב על המזבח?

ומתרצינן על פי ברייתא:

דתניא בברייתא: נאמר [שם] בענין פסולי מומים: "ואשה לא תתנו מהם על המזבח לה'". ^[63]

והברייתא דורשת את המילים המיותרות שבפסוק זה:

א. "ואשה לא תתנו" - אלו החלבים של קרבן בעל מום שאסור להקטירן על המזבח ^[64].

ב. אין לי מקור לאסור אלא כשבא להקטיר את כולן [כל חלבי הבהמה], אך אם בא להקטיר רק את מקצתן, כזית מהן, ^[65] מנין שעובר ב"לא תעשה"? תלמוד לומר [לכך נאמר] "מהם" [שמשמעו מקצתם].

ג. "על המזבח" - זו זריקת דמים ^[66] על המזבח, ללמדך שגם הזורק את דמו של קרבן בעל מום על המזבח עובר בלא תעשה.

ד. "לה'" - לרבות שעיר המשתלח שנפל בו מום, שהוא נפסל.

ומצאנו שהתורה ריבתה את שעיר המשתלח לענין שני פסולים שנאמרו בקרבנות: א. שהוא בכלל איסור מחוסר זמן. ב. שהוא בכלל איסור בעל מום. והגמרא מבארת מדוע הוצרך הכתוב לרבות את שעיר המשתלח בשני המקומות: ^[67]

ואצטריך למיכתב והוצרך המקרא לרבות שעיר המשתלח לענין בעל מום, ואיצטריך למיכתב גם לענין מחוסר זמן:

משום דאי כתב רחמנא ששעיר המשתלח פסול במחוסר זמן, הייתי אומר שדוקא מחוסר זמן פסול, משום דלא מטי זמניה, שלא הגיע זמנו [מעולם] להקרבה אבל בעל מום דמטי זמניה, שהגיע זמן הקרבתו אימא אומר שלא יפסל בשעיר המשתלח.

ואי כתב רחמנא ששעיר המשתלח פסול בבעל מום, הייתי אומר שדוקא בעל מום פסול, משום דמאיס - שיש בגופו פגם הגורם לו להיות מאוס, אבל מחוסר זמן דלא מאיס [אין בגופו כל פגם ומיאוס] אימא, אומר שלא יפסל בשעיר המשתלח.

לכן - צריכא צריך לרבות את שעיר המשתלח בפירוש בשני המקומות].

---

משהגריל עליהן שחטן בחוץ חייב על של שם ופטור על של עזאזל דלא קרינא ביה לה':
ת"ר ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן שומע אני אפי' קדשי בדק הבית. פי' כגון בהמה טמאה וכיוצא בה שאין ראוין למזבח כדכתיב ונקרב את קרבן ה' איש אשר מצא כלי זהב וגו' הנה נקרא קרבן.

דברים שאינן ראוין למזבח.

ת"ל ואל פתח אהל מועד לא הביאו בעינן דבר הראוי לפתח אהל מועד וליכא. פרה אדומה ושעיר המשתלח מנין שאין חייבין עליהן משום שוחט חוץ.

ת"ל לה' מי שמיוחדים לה' יצאו אלו שאין מיוחדין לה' אלא פרה למי נדה ושעיר לעזאזל.

ואקשינן ולה' להוציא שעיר המשתלח אתא והכתיב ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה'. אשה אלו אשים מנין שאינו קדוש ת"ל קרבן לה' לרבות שעיר המשתלח דלא קבע ליה על מחוסר זמן שהוא פחות מח' ימים. ומשני רבא הכל לפי ענין הכתוב דריש בו התם דאל פתח לרבות כל בהמה כשרה לה' בא להוציא דאילו לא בא להוציא אלא לרבות הרי כבר נתרבה כל בהמה טהורה הוה ליה לקרא לשתוק ואנא ידענא דהכל במשמע למה בא להוציא הכא דמשמע קרבן להוציא שעיר המשתלח שאינו קרבן הייתי אומר קדוש במחוסר זמן בא לה' לרבותו שלא יהיה קדוש במחוסר זמן. ואקשינן ולמה הוצרך לומר לרבות שעיר המשתלח שאינו קדוש במחוסר זמן והא בעי הגרלה ואין הגורל קובע אלא בראוי לשם דלא ידעינן באיזה מהן יעלה הגורל לה'. ואוקימנא להא מתניתא לר' שמעון דלית ליה הגרלה לעכב דתני מת אחד מהן מביא חבירו שלא בהגרלה דברי ר' שמעון רבא אמר אפי' תימא דברי הכל וכגון שהגריל על השעירים הללו והשעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל נפל בו מום וחללו על שעיר שהוא פחות מבן ח' ימים סד"א ליקדוש קמ"ל דלא קדוש והמום נמי שפוסל בשעיר המשתלח גמר לה מדכתיב ואשה לא תתנו מהם על המזבח לה'. ופשוטה היא.

ת״ר אי קרבן יכול וכו'. לאו היינו רישא דמתנית׳ אלא דתלמודא נקיט לה הכי ואורחה דתלמודא הוא והכי רישא דמתניתא יכול השוחט חולין בפנים יהא חייב ודין הוא וכו׳ עד על הקרבן הוא חייב ואינו חייב על החולין אי קרבן שומע אני אפילו קדשי בדק הבית וכו':

יש גורסי׳ ולא אוציא פרת חטאת ושעיר המשתלח שהן ראויין לפתח אהל מועד. וטיעותא היא דאילו פרה אינה ראוייה לפתח אהל מועד כלל וכדאיתא בזבחים בהדיא. אלא ה״ג וכן גרש״י ז״ל ולא אוציא שעיר המשתלח שהוא ראוי לפתח אהל מועד ופרש״י ז״ל שהוא ראוי להגריל ולהתודות עליו. ולפי הלשון הוה נראה דאפי׳ קודם הגרלה מרבי׳ ליה לפטורא מדכתי׳ לה׳ ולא דק בה מרן ז״ל. דהא תניא לעיל דקודם הגרלה חייב משום הואיל ולא מוקמינן פלוגתא בכדי בין מתנייתא:

לה׳ לרבות שעיר המשתלח. פי׳ דאפילו שעיר המשתלח אם הוא מחוסר זמן פסול:

הא מני חנן המצרי היא דתניא וכו'. פי׳ קס״ד דהא דקתני אפי׳ דם בכוס מביא חברו ומזויג לו דמביא חברו שלא בהגרלה קאמר כפשוטא דלישנא וקאמר דבכי הא דלא בעי הגרלה איצטריך רחמנא למיפסליה משום מחוסר זמן. ומהדרינן דדילמא כי קתני חנן המצרי מביא חברו ומזויג לו בהגרלה קאמר שיביא שנים וירגיל עליהם ויטול של עזאזל לזויג לו והשני ירעה. דסבירא ליה לחנן המצרי דלא אמרינן בעלי חיים נדחין:

כגון שהומס וחללו על אחר. פי׳ שהומם שעיר המשתלח לאחר הגרלה וחללו על שעיר אחר דאותו שעיר שני לא בעי הגרלה ואיצטריך רחמנא למיפסלי׳ היכא דהוי מחוסר זמן:

ומנא תימרא דפסיל ביה מומא דתניא. כו׳ לה׳ לרבות שעיר המשתלח והקשו בתוספות ולרבינא למה לי לרבויי דפסיל ביה מומא בהאי קרא תיפוק לי מקרא דלעיל דפסול במחוסר זמן ולית ליה אוקמתא אלא בשהומם. ותירצו דאע״ג דרבינא לא משכח ביה אוקמתא אחריתי אלו לא אשכחן בעלמא דפסיל ביה מומא לא הוה מוקמינן ליה להכי אלא דאמרינן דמלתא אחריתי אתא ולא ידעינן לה או בחדא מאידך אוקמתי:

הקדיש בהמה לבדק הבית אם שחטה בחוץ פטור ואע"פ שקדשי בדק הבית נקראים הם קרבן כדכתיב ונקרב את קרבן ד' וכו' טבעת עגיל וכומז מ"מ אינם ראוים לפתח אוהל מועד ולא סוף דבר בבהמה בעלת מום שהרי מצד אחר היא נפקעת מפתח אהל מועד אלא אפי' בבהמה תמימה ואע"פ שחטא שהרי המתפיס תמימים לבדק הבית עובר בעשה מ"מ הוקדשה ונפדית תמימה והדמים יפלו לבדק הבית ואם שחטו בחוץ פטור:

מחוסר זמן כגון בהמה תוך שבעה ימים פסול לקרבן אלא שאם הקריבו אינו לוקה שהרי לאו הבא מכלל עשה הוא שנאמר מיום השמיני והלאה ירצה וכו' הקדישו תוך שבעה ליקרב לאחר שבעה אין הקדש מזבח חל עליו כלל אלא הרי הוא כמקדיש בעל מום עובר וירעו עד שיוממו במום קבוע ויפדו ויצאו לחולין ויביא בדמיה קרבן:

שעיר המשתלח אע"פ שאינו בר קרבן מ"מ חסרון זמן פוסל בו שאין הגורל קובע אלא בראוי לשם כלומר שאם יפול עליו הגורל לשם יהא ראוי לו ולא עוד אלא אפילו במקום שאין צריך הגרלה חסרון זמן פוסל בו מכח המקרא שנאמר במחוסר זמן לקרבן אשה לד' ודרשו בו לד' לרבות שעיר המשתלח וכיצד הוא שלא יהא צריך הגרלה וכבר ביארנו שאם מת אחד מהן יביא שנים ויגריל ויזווג אותו הקם על שם המת עם הנשאר מן הזוג הראשון וכן ביארנו שאם נשפך דם השעיר של שם הרי הוא כמת וכן ביארנו שאם דם השעיר של שם בכוס ומת המשתלח שיבוא ויגריל ויזווג הקם תחת המשתלח עם דמו של ראשון שאין הדם דחוי במיתת המשתלח מ"מ אתה מוצאה בשהומם השעיר המשתלח אחר הגרלה שהמום פוסל בשעיר המשתלח אפילו מום עובר כדכתי' בבעלי מומין ואשה לא תתנו מהם [על המזבח] לד' ודרשו בו לד' לרבות שעיר המשתלח וכשהומם כשהוא חי וחללו על אחר שיביא במקומו שאין זה צריך הגרלה שהרי בא מכחו הוא ואעפ"כ חסרון זמן פוסל בו וכן אתה מוצאה כגון שהיה לו חולה שיש בו סכנה בתוך ביתו ושחטו לו את אמו של שעיר זה שכבר הוגרל ועלה עליו הגורל לעזאזל ביום הכפורים ובשחיטתו נעשה שעיר זה שכבר הוגרל מחוסר זמן מצד אותו ואת בנו שאי אפשר להמיתו ביום זה שאע"פ שלא נאסר אותו ואת בנו אלא בשחיטה אבל אם רצה לנחרם ביום אחד או לעקרם רשאי מ"מ דחייתו לצוק ר"ל לראש ההר וממנו למטה זו היא שחיטתו שהרי זהו הכשרו וכפרתו והרי הוא כשחיטה ובאלו מיהא הוצרך הכתוב ללמד שיהא חסרון זמן פוסל בהם וכשם שהמום פוסל בשעיר המשתלח כך הטריפות פוסל בו שנאמר יעמד חי:

בעלי מומין שנאסרו למזבח פירושן בין בהקדשן בין בשחיטתן בין בזריקת דמן בין בהקרבת איבריהן לעולה בין בהקטר אימוריהן וכולן בלא תעשה ולוקין כך אמרו רבותינו תמורה ו' ב' כל אשר בו מום לא תקריבו אזהרה למקדיש לא תקריבו אלה אזהרה לשוחט לא תקריבו לד' אזהרה לזורק את דמן ואשה לא תתנו מהם אזהרה למקטיר אמוריהן והוא הדין לאיבריהן ולא סוף דבר כלן (או) [אלא] אפי' מקצתן שנאמר מהם וזו מיהא דוקא בהקטרת כזית שאין הקטרה בפחות מכזית:

ולא אוציא פרת חטאת ושעיר המשתלח כו'. פרת חטאת ל"ג כדפירש רש"י דהא פרת חטאת ממעטינן מאל פתח אהל מועד:

יצאו אלו שאין מיוחדין לה'. וא"ת למה לי למעוטי שעיר המשתלח [אחר] וידוי בפרק בתרא דזבחים (דף קיג:) מדאינו ראוי לפתח אהל מועד תיפוק ליה דממעיט שפיר מלה' יש לומר ואל פתח אהל מועד עיקרו בא משום [פרת] חטאת אי נמי לא הוה ממעטינן ליה נמי^א)צ"ל קודם. (אחר) הגרלה מאל פתח אהל מועד אי לאו אשכחן דממעיט מלה':

אבל בעל מום דמטא זימניה אימא לא. וא"ת אפילו לא כתיב בעל מום הוה אמינא דפסיל ביה מומא דהא לא ידעינן במאי לאוקמי מחוסר זמן אלא בהומם וחיללו על אחר דאי במחוסר זמן ממש הא אין הגורל קובע אלא בראוי לשם כדאמרן י"ל כל כמה דלא חזינן דפסיל ביה מומא לא הוה מוקמי' ליה להך דרשא דהומם וחיללו על אחר אלא מוקמינן ליה לדרשא אחריתי. מ"ר:

בפרש"י בד"ה אלו אישים שלא כו' ובד"ה דלמא מייתי כו' ראשון ולעולם שנים כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה וכל שאין כו' אע"ג דתמימה היא כו' ה"נ בקדשי בדק הבית פטור כו' כצ"ל:

בד"ה זריקת כו' עוד הקשה לר' יוסי בר יהודה דמחייב כו' בפ"ק דתמורה דף ז' ע"ש:

בא"ד מה להנך שחייבין בבעלי מומין תאמר בקבלה דפטור כו' כצ"ל נ"ל ודו"ק:

גמרא מנין שלא יקדישנו מח"ז ת"ל קרבן. וקאי על מיום השמיני כו'. וק"ק מזה לתירוצא דר' אפוטריקי בזבחים (יב) לילה לקדושה יום להרצאה:

גמ' שם דאי כ"ר מח"ז כו'. הגרע"א בחידושיו הקשה הא ע"כ ממילא שמעינן דמום פוסל דהא ליכא לאשכוחי אלא בהומם וחללו. ותירץ דאיכא לאשכוחיה בטרפה ע"ש. ול"מ בש"ס דקדשים יפדו ע"י טרפות בלי מום. והתוס' בתמורה (לג) ד"ה תמימים כתבו דתמימים שמתו לכן יקברו דאין לפדות בלא מום. והכא אפי' יארע בו מום בהדי טרפתו כיון דאין מום פוסל איך יהני לפדות ע"י. והא דמקשינן בתמורה (יט ב) אהא דמפריש נקבה לאשם כיון דלא חזיא למילתיה היינו מומא. ונקבות לא הוי מומא כדאיתא בבכורות (מא) (לת"ק דרי"ש) ש"ה כיון דבתחלת הקדשו לא חזי למילתיה לא נחתה עליו קדושת הגוף כלל כדמוכח שם. ואולי יאמר כיון דתאמר שאין המום פוסל בו לא הוי כקדושת מזבח שלא יפדה בלא מום וכ"מ מהא דאמר שמואל שם (יז) המקדיש את הטרפה צריכה מום קבוע לפדות עליו ע"ש ועי' בר"פ המנחות והנסכים:

תד"ה זריקת. הקשה כו'. הב"א הביא בשם המל"מ להקשות לפמש"כ התוס' והר"ן בריש נדרים דא"ע על דבר הנלמד במ"מ א"כ מאי מקשה כאן הרי"פ וכן בזבחים שם דלא נכתוב זריקה ותיתי מביניהן. דאי מביניהו לא הוה ענשינן. ותירץ הב"א דקושיית הרי"פ כאן אליבא דמ"ד עונשין מ"ה וה"ה מבמה מצינו. ותמוה דהא לכ"ע אין מזהירין מ"ה מכות (יז ב) והא דכאן וכן הא דהזורק דה"פ עה"ח אינן רק באזהרה:

גמ' מנין שלא יקדישנו מחוסר זמן. עיין זבחים דף קיד ע"ב תוס' ד"ה היתר במה:

רש"י ד"ה ולא אוציא וכו' להגריל ולהתודות עליו. עיין תוס' ישנים ד"ה עד שלא הגדיל ובתמורה דף ו ע"ב תוס' ד"ה ולא אוציא:

תוס' ד"ה טעמא [אב"ה עי' מ"ש לעיל פסחים דף סד].
שם גמרא, וא"ר חלקיה לא שנו [דהשוחט אשם מחוסר זמן בבעלים שעדיין לא הגיע זמן להבאת קרבנותיהם פטור] אלא לשמו, אבל שלא לשמו חייב, לשמו מיהו פטור אמאי נימא הואיל וראוי שלא לשמו בפנים.
קשה למה ליה לאתויי הא דרב חלקיה, הא פשוט דאשם שלא לשמו כשר בפנים.
ובתוס' ישנים כתבו דבאמת מייתי דר"ח ללא צורך ודוחק.

ויראה לי למה דמבואר בסוגיא דזבחים שם דפריך על ר"ח, דמי איכא מידי דלשמו פסול ושלא לשמו כשר, ומבואר ברש"י שם דס"ד דמקשה דהא דאשם שלא לשמו כשר, היינו בזמן דכשר לשמו דוקא, אם כן בלאו ר"ח ליכא למיפרך דנימא הואיל דראוי שלא לשמו בפנים, דהא דאף שלא לשמו פסול בפנים, כיון דהוא בזמן דפסול לשמו, מש"ה הוצרך להביא דר"ח.
ואף דבלא"ה ע"כ רב דימי פליג על ר"ח, וס"ל דאף שלא לשמו פטור, דעקירת חוץ לא שמה עקירה, מ"מ י"ל דלא ניחא ליה להש"ס דלפלגו בעיקר הדין אם אשם קודם זמנו כשר שלא לשמו, וכיון דעכ"פ מוכח מדר"ח דאשם שלא בזמנו כשר א"כ יקשה דגם לשמו חייב, הואיל וראוי שלא לשמו בפנים ונכון בעז"ה:

גמרא, דאי כתב רחמנא מחוסר זמן.
וא"ת הא מחוסר זמן ממילא ידעינן דמום פוסל דהא ליכא לאשכוחי אלא בהומם וחללו, וי"ל דבאמת איכא לאשכוחי נמי בטרפה דטרפה פסול דיעמד חי כתיב, וטרפה אינה חיה וכדאיתא בהרמב"ם, ורבינא דנקט הומם כיון דבאמת גם מום פוסל, אחר זה ראיתי שהתוס' ישנים הקשו כן, ומה שכתבתי נראה נכון:

אי קרבן שומע אני וכו'. רישא דברייתא בתורת כהנים הכי איתא יכול השוחט חולין בפנים יהא חייב ודין הוא וכו' ת''ל קרבן על הקרבן הוא חייב ואינו חייב על החולין אי קרבן שומע אני וכו' כלומר או אינו אומר קרבן להוציא את החולין בפנים אלא להביא קדשי בדק הבית ששחטן בחוץ שיהא חייב שהרי אף הם נקראו קרבן כענין שנאמר ונקרב את קרבן ה' איש אשר מצא והא ודאי בדק הבית הוא: הראוי לפתח וגו'. וקדשי בדק הבית לא היו עתידים לבא לפתח אהל מועד ואני שמעתי שאינן ראוין לפתח אהל מועד שסתם קדשי בדק הבית בעלי מומין הן דאמר מר (תמורה דף ז:) המתפיס תמימים לבדק הבית עובר בעשה וא''א להעמידה כן במקומה במס' זבחים: ולא אוציא פרת חטאת. לא גרסינן שאף היא אינה ראויה לבא לאהל מועד אלא ולא אוציא שעיר המשתלח שהוא ראוי לבא לאהל מועד להגריל ולהתוודות עליו הכי מפרש לה בזבחים: ולה' להוציא הוא. בשעיר המשתלח שהוא ראוי לבא בתמיה: אלו אישים. שלא יתן מהן על אש של מערכה: מנין שלא יקדישנו מחוסר זמן ת''ל קרבן. ומשעת הקדשו קרוי קרבן: התם דאל פתח לרבות. שעיר המשתלח דלא ממעט מאל פתח שהרי ראוי לבא אל פתח: לה' להוציא. אתא דאילו לרבות לא איצטריך וכי אתא להוציא אתא ולמדרש מי שמיוחדין לשם יצא זה שאינו מיוחד: הכא דאשה משמע להוציא. שעיר המשתלח שהרי אינו עולה לאשים: לה' לרבוי. אתא ולמדרש לה' כל דלה': והא אין הגורל קובע. לשם אלא את הראוי לשם וכיון דלא ידע על איזה מהן יעלה הגורל לשם א''א להיות אחד מהן מחוסר זמן: חנן המצרי היא. דלית ליה הגרלה משהגריל ומת אחד מהן הלכך כשמת שעיר המשתלח ומביא אחר שלא בהגרלה הוצרך ללמד מן המקרא שלא יביא מחוסר זמן: אפי' דם. של שעיר הפנימי בכוס שכבר נשחט ומת המשתלח מביא חבירו מן השוק: ומזויג. לדם ומשלחו: דלית ליה דחויין. דלית ליה שיהא הדם דחוי בשביל חבירו שמת לומר ישפך הדם כדקאמר רבי יהודה במתני' מת המשתלח ישפך הדם: דילמא מייתי ומגריל. וירעה אותו שיפול עליו גורל של שם ויתכפר בדם של ראשון ולעולם שנים צריך להביא ומגריל ואכתי פשיטא דמחוסר זמן לא דאין גורל קובע אלא בראוי לשם: רבינא אמר. כי איצטריך קרא דמחוסר זמן כגון שהומם המשתלח משהגריל עליו וחיללו על אחר וזה אין צריך להגריל שהרי מכח הראשון בא: ואשה לא תתנו וגו'. בבעלי מומין כתיב: מקצתן. כזית מהן:

וכל שאין ראוין לפתח אהל מועד אין חייבין עליו. מה שפירש רש''י שיש מפרשים משום דסתם קדשי בדק הבית בעלי מומין הן דהמתפיס תמימים לבדק הבית עובר בעשה וכתב שאי אפשר לו להעמידה כן במקומה בזבחים פרק חטאת ולא פי' מה היה קשה לו ובפרק פרת חטאת פי' דתנן בפרק פרת חטאת (זבחים דף קיב.) פרת חטאת ששחטה חוץ מגיתה וכן שעיר המשתלח ששחט בחוץ פטור משום דאין ראוין לבא אל אהל מועד אלמא פרת חטאת אע''ג דתמימה היא כיון דאין סופה לבא אל פתח אהל מועד פטור הכי נמי בקדשי בדק הבית פטור ואפילו תמימים: ולא אוציא פרת חטאת ושעיר המשתלח. רש''י לא גריס פרת חטאת דפרת חטאת לא אתיא כלל לפתח אהל מועד והדין עמו דאי משום דכתיב בה והזה אל נכח פני אהל מועד מדמה אם כן כי פריך בזבחים ושעיר המשתלח לאו ראוי אל פתח אהל מועד הוא ופריך מזאת הברייתא דקרי ליה ראוי אל פתח אהל מועד ומשני ליה כאן קודם הגרלה כאן לאחר הגרלה ואי בעית אימא כאן קודם וידוי וכו' ליפרוך מפרת חטאת ולא הוה מצי לשנויי כדמשני על כן נראה דלא גרס פרת חטאת בברייתא ודוחק הוא דבברייתא גרסינן שהן ראוים וכו' עד יצאו אלו שאינן מיוחדין בלשון רבים וצריך לגרוס שהוא ראוי יצא בלשון יחיד כיון דלא גרסינן אלא שעיר המשתלח ונראה לי ליישבו והכי פירושו ולא אוציא פרת חטאת ואפילו אם תמצא לומר שאוציא נמי פרת חטאת כיון דאיהי לא אתיא פתח אהל מועד מכל מקום לא אוציא שעיר המשתלח ת''ל לה' והשתא ניחא דכי פריך בפרק פרת חטאת (זבחים דף קיג.) משעיר המשתלח לא פריך מפרת חטאת משום דבהאי ברייתא נמי את''ל קאמר דפרת חטאת אינה ראויה לפתח אהל מועד לה' לשעיר המשתלח דההוא ודאי ראוי לפתח אהל מועד הוא ולהכי לא פריך התם אלא משעיר המשתלח: זריקת דמים על המזבח. הקשה מורי קרובי הכהן ה''ר יהודה זצ''ל דבפרק השוחט המעלה (זבחים דף קז:) אמרינן דלא הוה צריך למיכתב זריקה בחוץ דאתיא לה שפיר מבינייהו משחיטה והעלאת חוץ אלא לגלויי לך אקבלה דלא תיתי מבינייהו ובבעלי מומין אמאי איצטריך למיכתב תיתי מבינייהו וליכא למימר לגלויי אקבלה דלא תיתי דמהיכא תיתי אי משחיטה והעלאה איכא למיפרך מה להנך שכן חייבין עליהם בחוץ תאמר בקבלה ודנתי לפניו דאיכא למימר מקדיש בעלי מומין יוכיח שפטור בחוץ וחייב בבעלי מומין עוד הקשה לר' יוסי ברבי יהודה דמחייב אף בקבלה בבעלי מומין אמאי איצטריך קרא להקטרה זריקה וקבלה ליתי כולהו מבינייהו משוחט ומקדיש גם בזה דנתי לפניו דאיצטריך לגלויי אקמיצה דלא תיתי והא דמיבעי פ' כל הקרבנות (מנחות פה:) אי לוקה משום בעלי מומין בסולת שהתליע מצינו למימר דהיינו דווקא במקדיש אבל קמיצה לא אי נמי ההיא לרבנן דר' יוסי בר' יהודה אי נמי י''ל דאי לא כתיב קרא לזריקה הוה מוקמינן חד לא תקריבו לזריקה ואידך לקבלה דהא אשחיטה ומקדיש לא מיתוקם אלא באם אינו ענין ואזריקה וקבלה משמע שפיר טפי דלשון הקרבה הוי זריקה וקבלה כדאשכחן ספ''ק דזבחים (דף יג.) והקריבו זו קבלת הדם או אינו אלא זריקה ואם כן מקדיש ושוחט לא הוה נפקא לן ומבינייהו נמי לא דמה להנך דעבודה נינהו ולא שייכי בחולין תאמר בשחיטה דשייכא בחולין וגבי על החמץ הקשה בפרק תמיד נשחט (פסחים דף סג:) למה לי קרא לזריקה תיתי מבינייהו דלגלויי אקבלה הא בלאו הכי קבלה לא אתיא משחיטה והקטרה כדפרישית דמה להנך שכן חייבת בחוץ ודנתי לפניו מולק יוכיח שפטור בחוץ וחייב על החמץ כדאיתא בפרק תמיד נשחט (ג''ז שם) וכן הקשה בע''ז למה לי קרא לזריקה ניתי מבינייהו דלגלויי אקבלה לא איצטריך דאיכא למיפרך כדפרישית וכן בזה דנתי לפניו דלא אייתר לן שום קרא לזריקה אלא מדברי קבלה ילפינן לה מדכתיב בל אסיך נסכיהם מדם ועוד אפי' לפי דבריו איצטריך לגלויי אקבלה דלא תיתי דאי פרכת כדפרכינן איכא למימר השתחואה יוכיח שפטור בחוץ וחייב לע''ז מיהו האמת הוא דלא איצטריך קרא לגלויי אקבלה דלא תיתי דכיון דלא אשכחן קרא שעובדין בקבלה לע''ז אין לחייב עליה כדפרש''י בפרק ד' מיתות (דף ס:) אהא דפריך וליחשוב נמי זורק ופרש''י בשלמא מקבל ומוליך לא קשיא לן דכיון דלא אשכחן שעובדין לשם ע''ז בכך אף על גב דהוי כעין פנים פטור בשלא כדרכה על כן נראה כתירוץ הראשון עוד הקשה היכי קאמר התם דקבלה הוה אתיא מבינייהו משחיטה והעלאה אי לא היה כתיב זריקה לגלויי עלה דלא תיתי והאיכא למיפרך מה להנך שחייבין (בע''ז) ובבעלי מומין תאמר בקבלה דפטור לרבנן דרבי יוסי ב''ר יהודה ורציתי לומר מנסך יוכיח