יומא סד ע"א

דף סד - א

והגמרא חוזרת לדון בברייתא דלעיל, שהוצרכה ללמוד מהכתוב שמחוסר זמן פסול בשעיר המשתלח [משום שנאמר "לה'"].

[והקשינו, הרי אין מקדישים את השעיר המשתלח אלא על ידי גורל, ואי אפשר להגריל אלא על שעיר הראוי לה', ואם כן מובן מאליו שאי אפשר להגריל על מחוסר זמן, ומדוע טרח הכתוב לרבות זאת בפירוש?]

ונאמרו עד כה שני ביאורים בדברי הברייתא [א. רב יוסף העמיד את הברייתא כדעת רבי שמעון שאם מת אחד מהשעירים, מביא שעיר אחר בלא הגרלה. ב. רבינא מעמיד את הברייתא באופן ששעיר המשתלח הומם ומחלל אותו על שעיר אחר בלא הגרלה]. ועתה הגמרא מוסיפה עוד ביאור אחר: רבא אמר: הכתוב שהוצרך להשמיענו שמחוסר זמן פסול לשעיר המשתלח, דיבר בכגון שהיה לו לאדם חולה מסוכן בתוך ביתו, והוצרך להאכילו בשר שעיר, ומשום פיקוח נפש הותר לו לשחוט ביום הכיפורים, ושחט את אמו של השעיר המשתלח ביום הכיפורים, אחרי שכבר עלה על השעיר הגורל לעזאזל ^[68].

ואסור לשחוט בהמה עם ולדה ביום אחד שנאמר [שם כב, כח]: "ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד". והרי הוא כמחוסר זמן [שהרי אין להקריבו כל אותו היום].

והיה עולה על הדעת לומר, שמאחר שכבר השעיר התקדש, אזי ישתלח לעזאזל ^[69] [ואף על פי שאמו נשחטה היום] ובא הכתוב והשמיענו שאינו משתלח.

ותמהינן: וכי האי גוונא מי אסיר? וכי אסור להוליך את השעיר לעזאזל ולהפילו מן הצוק, משום איסור "אותו ואת בנו"?! והרי "אותו ואת בנו לא תשחטו" אמר רחמנא. והא דחיה מן הצוק לאו שחיטה היא!

ומתרצינן: הא אמרי במערבא [הרי אמרו בארץ ישראל] דחייתו לצוק - זו היא שחיטתו! ^[70]

שנינו במשנה: ואם משהגריל מת [אחד מן השעירים] יביא זוג אחר, ויגריל עליהם בתחילה, ויאמר אם של שם מת [כלומר, אם של שם מת, יאמר כך]: "זה שעלה עליו הגורל לשם יתקיים תחתיו". ואם של עזאזל מת [יאמר כך]: "זה שעלה עליו הגורל לעזאזל יתקיים תחתיו", והשני ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה.

המשנה לא ביארה מי הוא השעיר "השני" שירעה עד שיסתאב.

והנה, כאשר השעיר של השם מת, הרי יש כאן שני שעירים לעזאזל: א. השעיר שנותר מן הזוג הראשון. ב. השעיר מהזוג השני שעלה עליו הגורל לעזאזל. ואחד מן השעירים מיותר.

וכן כאשר השעיר של עזאזל מת, יש כאן שני שעירים לשם: א. השעיר שנותר מן הזוג הראשון. ב. השעיר מן הזוג השני שעלה עליו הגורל להשם. ואחד מן השעירים מיותר.

ונחלקו אמוראים מי הוא השעיר "השני" שירעה עד שיסתאב:

אמר רב: שני [השעיר השני שנותר בחיים] שבזוג ראשון יקרב. ואילו שני שבזוג שני ירעה עד שיסתאב. ^[71] רבי יוחנן אמר: שני שבזוג ראשון ירעה עד שיסתאב, שני שבזוג שני יקרב ^[72].

והוינן בה: במאי קמיפלגי - במה נחלקו רב ורבי יוחנן? [מה טעם מחלוקתם?]

וכדי לבאר במה נחלקו רב ורבי יוחנן ראוי להקדים ולבאר את דין דיחוי בקדשים:

בהמה שנדחתה [נפסלה] שעה אחת מלהקרב על המזבח, חל בה דין דיחוי, והיינו, שאפילו אם אחר כך עברה הסיבה שמחמתה נדחתה, בכל זאת הבהמה נדחתה ונפסלה לעולם ^[73].

וכאשר מת אחד משני שעירי יום הכיפורים, אי אפשר להקריב חברו כל זמן שאין לו בן זוג. ונחלקו רב ורבי יוחנן אם חל עליו דין דיחוי: רב סבר: דין דיחוי בקדשים נאמר רק לאחר שחיטתם. [כגון אם אחרי שחיטת הבהמה, הדם נדחה מלהיזרק על המזבח, הרי חל בו דין דיחוי ונפסל לעולם]. אבל קדשים בעלי חיים [בעודם בחיים], אינן נידחין.

ולפיכך, אף על פי שכאשר השעיר האחד מת, אי אפשר להקריב את חברו כל זמן שאין לו בן זוג. בכל זאת, לאחר שמביאים שעיר אחר במקום הראשון שמת, אפשר לחזור ולהקריב את השני שבזוג הראשון ^[74].

ורבי יוחנן סבר: אף קדשים בעלי חיים [בעודם בחיים] נידחין - חל בהם דין דיחוי.

וכאשר מת אחד משני השעירים, חל על חברו דין דיחוי, ואפילו אחרי שיביאו שעיר אחר [במקום השעיר שמת] אי אפשר להקריב את השעיר השני שבזוג הראשון, מפני שכבר חל עליו דין דיחוי.

ומבארינן את טעמיהם של רב ורבי יוחנן:

מאי טעמא דרב שאמר שבעלי חיים אינן נדחין?

משום דיליף [למד] ממחוסר זמן - מכל קרבן לפני היום השמיני לחייו:

שהרי מחוסר זמן, לאו אף על גב דהשתא לא חזי, שעכשיו אינו ראוי להקרב על המזבח, בכל זאת, כי הדר מיחזי שפיר דמי, כאשר הגיע היום השמיני לחייו הרי הוא ראוי להקרבה, ואין אומרים שכבר חל עליו דין דיחוי, ונדחה לעולם.

הכא נמי לא שנא. גם שאר פסולין שאירעו בחיי הבהמה, אינם שונים ממחוסר זמן, ומכאן שאין דיחוי בבעלי חיים.

ותמהינן: מי דמי - וכי אפשר לדמות את שאר הפסולין שאירעו בחיי הבהמה למחוסר זמן?!

הרי התם במחוסר זמן לא אתחזי כלל - מעולם לא היתה שעה שהבהמה היתה ראויה להקרבה לפני היום השמיני, ואילו הכא - בשאר פסולין, הקרבן כבר נראה [היה ראוי] להקרבה, ואחר כך נדחה, ובאופן הזה יתכן שחל דין דיחוי ^[75]. ומנין למד רב שבעלי חיים אינן נדחין?

אלא היינו טעמא דרב, זהו טעמו של רב [שאמר בעלי חיים אינם נדחין]:

משום דיליף [למד] מבעל מום עובר [מום שעתיד להתרפא]:

שהרי בעל מום עובר לאו אף על גב דלא חזי השתא, שאינו ראוי בעודו בעל מום, בכל זאת כי הדר מיחזי שפיר דמי, כאשר נרפא מומו אפשר להקריבו [כמו שנלמד להלן מפסוק], ואין אומרים שכבר חל עליו דין דיחוי ונדחה לעולם.

הכא נמי לא שנא - גם שאר פסולין שאירעו בחיי הבהמה אינם שונים מבעל מום עובר, ואין דיחוי בבעלי חיים.

ועדיין יש לשאול: והתם - במום עובר עצמו, מנא לן - מנין לנו שכאשר הוא נרפא אפשר להקריבו?

תשובתך: משום דכתיב [ויקרא כב כה] בענין בעל מום: "כי משחתם בהם מום בם לא ירצו לכם". ודרשו חז"ל: דוקא כאשר מום בם הדין הוא דלא ירצו [שאינם רצויים להקרבה], ומשמע, הא אם כבר עבר מומן, ירצו.

והגמרא מבארת את טעמו של רבי יוחנן:

ורבי יוחנן שסובר שבעלי חיים נדחים, מדוע הוא אינו לומד מבעל מום עובר שאינו נדחה?

מפני שמיעט רחמנא "כי משחתם בהם", התורה הוסיפה את המילה "בהם", ללמד שדוקא בהם - בבעלי מומין, הדין הוא דכי [שכאשר] עבר מומן ירצו. ומשמע הא כל שאר הדחויין מהקרבה, הואיל ונדחו לשעה אחת, נדחו לעולם. ומכאן שיש דיחוי בבעלי חיים. [כדעת רבי יוחנן].

ומעתה קשה על דעת רב שאמר שבעלי חיים אינם נדחין.

ורב יתרץ: "בהם" שנאמר בבעלי מומין, אין זה מיותר, שהרי ההוא "בהם" בא ללמד שדוקא כאשר בעלי המומין הם בעינייהו - בפני עצמם, הדין הוא דלא ירצו.

הא [אבל] על ידי תערובות שנתערבו אברי עולה בעלת מום באברי עולות תמימות, מירצו - הם ראויים להקרבה ומרצים.

כדתנן [זבחים עז ב]: איברים של תמימים שנערבו באיברים של בעלי מומין, רבי אליעזר אומר: אם כבר קרב הראש של אחד מהן לפני שנודע שאחת מן העולות בעלת מום, יקריבו את כל הראשין כולן, מפני שמן התורה אין איסור להקריב תערובת שיש בה רוב תמימים ומיעוט בעלי מומים, כי המיעוט מתבטל ברוב, ורק מדרבנן אסור להקריבם.

אך אם כבר הקריבו [באיסור בשגגה] ראש של אחד מהם, לא גזרו על שאר הראשים, מפני שאנו יכולים "לתלות" ולומר שאותו הראש שכבר קרב, הוא היה בעל המום ושאר הראשים הם של הקרבנות התמימים ^[76].

ואם כבר הקריבו את כרעיו של אחד מהן, יקריבו את כל הכרעיים כולן, מפני שאנו אומרים שהכרעיים שכבר קרבו הם של בעל המום, ושאר הכרעיים הם של התמימים.

וחכמים אומרים: אפילו אם קרבו כולן חוץ מאחד מהן, אותו אחד יצא לבית השריפה, מפני שלדעת חכמים בעלי מומים אסורין מן התורה אפילו כשהם בתערובת.

ורב סובר כרבי אליעזר, שבעלי מומים אינם אסורים בתערובת מן התורה, ודרש זאת מ"בהם", כלומר, רק כאשר הם בפני עצמם הרי הם אסורים ^[77]. [הילכך אין לדרוש מכאן שדוקא בעלי מום שעבר מומם ירצו, אלא לעולם אין דיחוי בבעלי חיים]. ^[78]

ואידך - ורבי יוחנן [שלמד מהמילה "בהם" שדוקא לענין בעלי מומים אם עבר מומם ירצו] ^[79] נפקא ליה למד שבעלי חיים אינם אסורים בתערובת, ממה שהכתוב יכל לומר "בם" ואמר "בהם" ^[80].

ואידך - רב דורש מהמילה בהם רק דרשא אחת [שמום בתערובת מותר], ואינו דורש שכל הדחויין להקרבה ידחו לעולם, מפני שמשינוי הלשון "בם" ללשון "בהם", לא דריש.

עד כאן התבאר בגמרא שרב ורבי יוחנן חולקים אם יש דיחוי בבעלי חיים:

לדעת רבי יוחנן יש דין דיחוי בבעלי חיים, ולכן אם מת אחד משני שעירי יום הכיפורים, חל דין דיחוי בשעיר הנותר, וירעה עד שיסתאב, ושני השעירים של הזוג השני יקרבו.

ואילו לדעת רב אין בעלי חיים נדחין, ולכן אם מת אחד משני השעירים, אפשר להקריב את חבירו לאחר שיביאו שעיר אחר [על ידי הגרלה] במקום השעיר המת.

ומקשינן על דעת רב: ולרב. נהי נמי - אמנם נכון דבעלי חיים אינן נדחין, ואפשר להקריב את השעיר השני שבזוג הראשון. אבל עדיין היה ראוי לרב לומר: אי בעי האי נקריב ואי בעי האי נקריב - אם ירצה יקריב את השני שבזוג הראשון ואם ירצה יקריב את השני שבזוג השני! ולמה אמר רב: "שני שבזוג ראשון יקרב, שני שבזוג שני ירעה"?

אמר רבא תירוץ:

רב סבר לה כרבי יוסי דאמר דין כללי בקדשים: אדם שהפריש פעמיים בהמה או מעות לצורך אותו הקרבן ^[81], מצוה להקריב את קרבנו במה שהופרש ראשון. ולכן מצוה להקריב את השעיר השני שבזוג שהופרש ראשון.

והוינן: הי רבי יוסי - על איזה מאמר של רבי יוסי התבסס רב?

אי נימא - אם נאמר שרב מתבסס על דברי רבי יוסי דקופות כדלהלן [אזי יש לדחות את דברי רב].

ומה הם דברי רבי יוסי דקופות?

דתנן [שקלים ג, ב] בענין תרומת הלשכה: מצוה על כל איש מישראל לתת מחצית השקל בכל שנה, ונותנים את השקלים ללשכה שבמקדש לצורך הקרבת קרבנות ציבור. והיו שם שקלים רבים יותר מצורך קרבנוות חובת הציבור, ותרמו [הפרישו] מהם מקצתם שלש פעמים בשנה לחובות הציבור. ובכל פעם היו נותנים את התרומה לשלש קופות ^[82] כדלהלן:

ושנינו במשנה: היו שלש קופות בנפח של שלש שלש סאין כל אחת, שבהן היו תורמין את הלשכה. וכתוב עליהן: על קופה אחת - אלף, על השניה - בית, ועל השלישית גימל.

ותניא בברייתא: אמר רבי יוסי: למה כתוב עליהן אלף בית גימל? כדי לידע איזה מהן נתרמה [הפרישו לתוכה מעות] ראשון [ראשונה]. ולהביא הימנה קרבנות ראשון לפני שאר הקופות, מפני שמצוה בראשון.

והגמרא מנסה לומר שרב שאמר שהשעיר השני שבזוג הראשון יקרב, למד זאת מדברי רבי יוסי הנ"ל לענין קופות, שמדבריו עולה שמצוה להביא קרבן שהופרש ראשון.

ודחינן: דילמא שאני התם - יתכן שתרומת הלשכה שונה משעירי יום הכיפורים, ודוקא לענין תרומת הלשכה אמר רבי יוסי שמצוה בראשון, משום דבעידנא דאתחזי קמייתא - שבזמן שהיה ראוי להקריב קרבנות מן הקופה הראשונה [מיד כאשר הפרישו מעות לתוכה] עדיין לא אתחזי בתרייתא [עדיין לא הפרישו מעות לתוך הקופה האחרונה, ולא היתה ראויה שיקריבו ממנה קרבנות]. ולכן יש מצוה להקריב את הראשון.

אבל בשעירי יום הכיפורים, לא היה השעיר שבזוג הראשון ראוי להקרבה לפני השעיר האחרון. כי אין השעיר של ה' ראוי להשחט לפני מתן דם הפר בקדש הקדשים. ובתוך כך מת חברו ^[83] והביאו שנים והגרילו עליהם [לפני מתן דם הפר]. ואחר כך, אחרי שנתנו מדם הפר בקדש הקדשים, והגיע זמן שחיטת השעיר - הרי כבר היה גם השעיר האחרון עומד.

וכיון שזמן הקראבת שני השעירים חל באותה שעה, יתכן שאין לראשון עדיפות על פני השני.

אלא צריך לומר שרב [שאמר שהשני שבזוג ראשון יקרב] התבסס על דברי רבי יוסי דפסח [שדיבר בענין קרבן פסח]: דתניא: המפריש טלה לשם פסחו, ואבד לפני זמן שחיטת הפסח [כלומר לפני חצות היום של י"ד ניסן] ^[84], והפריש אחר תחתיו, ואחר כך נמצא הראשון, וכאשר הגיע זמן שחיטת הפסח [חצות היום של י"ד ניסן], הרי שניהן עומדין לפניו. איזה מהן שירצה, יקרב. דברי חכמים.

רבי יוסי אומר: מצוה בראשון.

רבינא אומר פחות מבן ח' ימים לא איצטריך קרא דהא פשיטא היא דלא קדוש כי איצטריך קרא כגון שהיה לו חולה מסוכן ושחט לו שעירה ביוה"כ ויש לו בן ראוי לקרבן לאותה השעירה והיה מזומן עם שעיר אחר והגריל עליהן מקודם שתשחט אמו ועלה עליו הגורל לעזאזל. והוא אסור לשחטו ביום אחד עם אמו כמחוסר זמן סד"א כבר נקדש וישתלח קמ"ל דלא ואקשינן עליה וכי האי גוונא אסיר אותו ואת בנו לא תשחטו אמר רחמנא ושעיר המשתלח אינו נשחט ודחי הכי דחייתו לצוק היא שחיטתו:
ויאמר אם של שם מת כו'. פי' כגון שהגריל על שני השעירים ומת אחד והביא שם אחרים והגריל עליהן. יאמר אם של שם מת זה שעלה עליו הגורל לשם יתקיים תחתיו. ואם של עזאזל מת זה שעלה עליו הגורל לעזאזל יתקיים תחתיו. והוא העומד במקום המת. נשארו שנים האחד הראשון שמת חבירו והאחד שעמד חבירו במקום המת וחלקו בה רב אמר שני שבזוג ראשון שמת חבירו הוא יקרב.

דבעלי חיים אין נידחין ויליף לה מבעל מום עובר התם לאו אע"ג דאינה (לא) חזיא להקרבה דהא אית ביה מום כי עבר ליה מומא והדר חזי שפיר דמי. הכא נמי לא שנא.

וסבר לה רב נמי כר' יוסי דאמר מצוה בראשון לפיכך אמר שני שבזוג ראשון יקרב. ור' יוחנן אמר שני שבזוג שני יקרב אבל שני שבזוג ראשון ירעה כי כבר נדחה. והא דיליף רב מבעל מום עובר שאני התם דכתיב כי משחתם בהם מום בם ודייקינן משחתם בהם לא ירצו כלומר כל זמן שבהם מום פסול הא עבר המום שבהם כשר. וילפינן מינה דכל הדחויין אע"ג דהדר חזו פסולין מדכתיב הכא בהם בא לו זה הדין ולא בכיוצא בהם כי האי גוונא פסול והדר חזו. ורב אמר לך האי בהם לא אתא אלא ללמד כ"ז שהמום בהם לא ירצו אי איתנייהו בעייניהו אבל אם נתערבו מירצו כדתנן בזבחים פרק ח' נתערבו אברים באברים בעלי מומין ר' אליעזר אומר אם קרב הראש של אחד מהן יקרבו כל הראשים כרעיו כל אחד מהן יקרבו כל הכרעים וחכ"א אפי' קרבו כולן חוץ מאחד מהן יצא לבית השריפה ומפרש בגמ' דהא מתניתין דר' אליעזר אית ליה האי סברא דרב דאמר ע"י תערובת ירצו.

כגון שהיה לו חולה בתוך ביתו. פי׳ ובלאו הכי נמי משכחת לה ששחטו במזיד לבריא שלא כדין אלא דכל דאפשר לאוקומה בהתירא עדיף טפי:

דחייתו לצוק זו היא שחיטתו. פי׳ דהכי גמירי לה:

רב סבר בעלי חיים אינן נדחין. והקשו בתוס׳ מהא דאמרינן בפסחים (דף צ״ח) המפריש נקבה לפסחו תרעה ואמרינן עלה ש״מ בעלי חיים נדחין ותירצו דמוקים לה רב כר׳ יהודה דאמר בעלי חיים נדחין ואע״ג דבסוף פרק אלו דברים דחיק תלמודא לאוקומה חדא מתניתא כר׳ אליעזר או כרבי יוסי בר חוני ולא בעי למימר דסבירא ליה בעלי חיים נדחין משום דרב סבר אינן נדחין ואע״ג דמצי לאוקומה כרבי יהודה התם כיון דאפשר לאוקומה במלתא דלא אשכחן דרב פליג עלה הכי עדיף טפי אבל כל היכא דלית ליה פתרי ודאי מוקמינן לה לרב אליבא דר׳ יהודה. ועוד י״ל דההיא דהמפריש נקבה לא תיקשי לרב דאמר לך רב מודינא בכי הא דכיון שעיקרו לפסחו ונדחה ממנו לגמרי לא אמרינן שיהא דיחוי לשלמים. ולא נימא דפסח בשאר ימות השנה שלמים כיון דלגבי פסח מתחלה ועד סוף עומדין בדיחויין:

מי דמי התם מחוסר זמן לא אתחזי כלל. וא״ת והא השוחט את האם דהוה ליה בנו מחוסר זמן שנראה ונדחה היום ואפילו הכי חוזר ונראה למחר וכדתנן התם בזבחי׳ גבי מחוסר זמן דאותו ואת בנו רבי שמעון אומר כל הראוי לבא לאחר זמן הרי הוא בלא תעשה ויש בו כרת. וי״ל דלא חלקה תורה וכיון דמחוסר זמן דעלמא שהיה דחוי מעיקרו כשר אף זה כשר אעפ״י שנראה ונדחה דכיון שאין דיחויו אלא לבו ביום עשאו הכתוב כבעל מום עובר:

הא על ידי תערובת מרצה כדתנן נתערבו איברים כשרים באיברים בעלי מומין רבי אליעזר אומר אם קרב הראש של א׳ מהם יקריבו כל הראשים כולם. נראה מדברי רש״י ז״ל דמדר׳ אליעזר מייתינן ראיה דכיון דקתני יקריבו כל הראשים כולם אלמא על ידי תערובת מרצה. וקשה הוא דא״כ רב דאמר כרבי אליעזר והיכי שביק רבנן ואמר כרבי אליעזר. ובר מהכי נמי קשיא לן אשמעתין מנא לן דאפילו לרבי אליעזר תערובת מרצה דילמא שאני התם דכיון דקרב אחד מהם תלינן איסורא בדידיה כדאשכחן גבי טבעת של ע״ז שנתערבה בין הטבעות שאוסרת תערובתה אפילו באלף וכשנפלה אחת מהן לים הגדול כולן מותרות דתלינן בדידה. אבל י״ל בזו דלא תלינן בעלמא איסורא במה שפי׳ מן התערובת אלא היכא דתערובת גופיה איסורא דרבנן כי ההיא דטבעות דאלו מדאורייתא חד בתרי בטיל אבל היכא דתערובת גופיה אסור מן התורה כי פירש אחד מהם ספקא דאורייתא הוא ולחומרא והיינו דאמרינן הכא דכיון דכי קרב אחד מהן כולם מותרין. מכלל דמעיקרא תערובת גופיה איסורא דרבנן הוא דאלו מדאורייתא משרא שרי וא״ת נהי דמוכח מהא דתערובת גופיה שרי מדאורייתא מנא לן דטעמא משום דבעל מום על ידי תערובת מרצה דילמא משום דבטיל חד בתרי: י״ל דרבי אליעזר אפילו בשנתערבו חד בחד הוה שרי כשקירב אחד מהם כדמשמע במסכת זבחים דנקטי סתמא איברים באיברים. ועוד מדמודה באברי רובע ונרבע. ואם בשנתערבו ברובא אפילו רובע ונרבע אמאי לא בטיל חד בתרי. והא דתני לה בתערובת מרובה משום רבנן נקטיה. והשתא דאתית להכי י״ל עוד דהכא אפי׳ מדברי חכמים מייתי׳ ראייה דעד כאן לא אסרי רבנן ואמרי לא יקריבו אלא מדרבנן אבל מדאורייתא יקריבו ור׳ שמעון נמי מדרבנן הוא דבעי קרב אחד מהם ומדאוריי׳ בלא קרב נמי דהא תערובת מרצה ואפילו לכתחלה וכו׳ יקריבו. וא״ת אי לרבנן מדאוריי׳ שרי אם עלו לא ירדו ואלו במס׳ זבחים משמע דלרבנן אם עלו ירדו דאמרי׳ התם איברי׳ באיברי בעלי מומין אם קרב אחד מהם רבי אליעזר אומר יקריבו כלן. וחכמים אומרים לא יקריבו ואמרי׳ עלה הכל מודים באיברי רובע ונרבע שלא יקריבו לא נחלקו אלא באיברי בעלי מומין שר׳ אליעזר אומר יקריבו וחכמי׳ אומרים לא יקריבו. והא ודאי באיברי רובע ונרבע דלכולי עלמא לא יקרב אם עלו ירדו דהא לא כתיב בהו קרא להתירם על ידי תערובת ודכותא הא דאמרינן דלרבנן באיברי בעלי מומין לא יקרבו. וי״ל דהא ליתא אלא הא כדאית׳ והא כדאית׳ דברובע ונרבע הכל מודים אפילו מן התורה ובבעלי מומין פליגי מדרבנן ואמרי רבנן דלא יקריבו ויצאו לבית השריפה מדרבנן. ויש מתרצים בתוספות דרבנן דהתם דסבירא להו לא יקריבו מדאוריית׳ לאו היינו רבנן דהכא וזה אינו מחוור לאוקמי פלוגתא בין רבנן לרבנן מדלא מפרש לה תלמודא:

זה שביארנו שבעלי חיים אינן נידחין שלא להיות חוזר ונראה אין בה חלוק בין דחוי מעיקרו לנראה שנדחה וחוזר ונראה וזכר לדבר שמחוסר זמן דחוי מעיקרו הוא וחוזר ונראה לכשיגיע זמנו ובעל מום עובר נראה ונדחה וחוזר ונראה לכשיעבור דכתיב משחתם בהם מום בם בעוד שמום בם הוא דלא ירצה הא עבר מומן ירצה:

נתערבו איברין של בעלי מומים באיברי שאר קדשים אפי' אחד באלף יצאו כולם לבית השריפה ואפי' קרב אחד מן הראשים בשוגג אין אומרין שתולין לומר זה שקרב היה אותו של בעל מום ונקריב מיהא הראשים האחרים בחזקת תמימים וכן אם קרבו אחד מן הכרעים יקרבו כל הכרעים וכן בשאר האברים שמ"מ ספק תורה הוא ואפי' קרבו כולם חוץ מאחד הרי זה ישרף:

ומה שנתגלגל כאן בענין מצוה בראשון משלש קופות של תרומת הלשכה ומהפריש פסחו ואבד כבר ביארנוהו בפרק הוציאו לו נ"ה ב':

דחייתו לצוק זו היא שחיטתו. ולא דמי לנוחר ומעקר שאין מצותו בכך והקשה ה"ר משה מפנטייזא זצ"ל על הא דפטר ר"ש במשנה (חולין דף פא:) השוחט עגלה ערופה ופריך בגמרא עגלה ערופה שחיטה ראויה היא דתנן נמצא ההורג עד שלא תערף העגלה תצא ותרעה בעדר אלמא אינה נאסרת עד שעת העריפה א"כ כי שחיט לה שחיטה ראויה היא ומשני עגלה ערופה אינה משנה דודאי לא פטר לה ר"ש ואמאי לא לוקים לה נמי בעריפה גופה ועריפתה זו היא שחיטתה כדאמרינן הכא דחייתו לצוק זו היא שחיטתו ולהכי פטר [ר"ש דלא חזיא לאכילה ורבנן מחייבי] שהעריפה שהיא כשחיטה ראויה אוסרת והשיב לו רבי' יעקב דהא דקתני במשנה השוחט פרת חטאת ושור הנסקל ועגלה ערופה משמע שהעגלה נמי בשחיטה ואין נראה לי דדילמא אגב פרת חטאת ושור הנסקל תנא שחיטה דהא הכי נמי אמרינן בפ"ב דחולין (דף כט.) בגמרא רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה דסיפא דקתני רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה שחיטתו כשירה מיירי בקדשים והאי דלא קתני מליקתו איידי דקתני שחיטה בבהמה דסליק מינה והכי נמי התם איידי דסליק מפרת החטאת ושור הנסקל תנא נמי בעגלה ערופה השוחט אלא אומר רבי דפשיטא ליה לתלמודא דאי מיירי בעריפה א"כ לא היה צריך כלל למימר התם פטור דהא פשיטא שחיטה שאינה ראויה דאי לאפוקי ממ"ד דחייב פשיטא כיון דשחיטה שאינה ראויה^א)צ"ל לא שמה. שמה שחיטה אית ליה וזה לא הוה צריך לשנות א"נ מאן דפטר שחיטה שאינה ראויה לא ס"ל כי היכי דדחייתו לצוק זו היא שחיטתו [גם עריפתה] זו היא שחיטתה. מ"ר. וצ"ע:

שני שבזוג שני ירעה. וה"ה דפליגי בשעיר המשתלח דרב סבר שני שבזוג ראשון ישתלח והאחר ירעה ור' יוחנן סבר איפכא:

רב סבר בעלי חיים אינן נדחין. הא דתנן במי שהיה טמא (פסחים צז:) המפריש נקבה לפסחו תרעה דדחוי הוא אתיא שפיר אפילו אליבא דרב דהכא דהיינו משום דדחייה בידים וכן פי' רש"י שם בפסחים גבי מתני' דהפסח שנמצא קודם שחיטה ירעה לפי שנראה ונדחה הוי נמי דחייה בידים כששחט האחד והניח את זה. מ"ר:

מי דמי התם לא איתחזי כלל כו'. וא"ת רבי יוחנן מיהא אמאי לא יליף ממחוסר זמן ואע"ג דלא איתחזי כלל והוי דחוי מעיקרא הא רבי יוחנן אית ליה דהוה דהוי בפ"ק דקידושין (דף ז:) ובפרק בתרא דכריתות (דף כח.) ובס"פ מי שהיה טמא (פסחים צח.) אמרינן נמי על המשנה ש"מ דחוי מעיקרו הוי דחוי וי"ל דר' יוחנן לא הוה יליף ממחוסר זמן משום דהוי נראה מאליו אבל מבעל מום ילפינן שפיר בסמוך דאפילו עובר ע"י סם אכשריה רחמנא ואפילו עובר בלא סם דחוי הוא יותר ממחוסר זמן דהא צריך להסיר קודם שיהא ראוי והוי מחוסר מעשה ועוד אומר רבי כי יש לומר דאפילו דחוי מעיקרא ממעטי מדרשא דר' יוחנן דבסמוך דמיעט רחמנא בם הוא שעבר מומם ירצו הא כל הדחויין הואיל ונדחו ידחו ואפילו היכא שלא נראה מעולם דומיא דבעל מום דאיכא נמי בהו שלא נראה מעולם כגון הומם במעי אמו או קודם שמונה והשתא ניחא דלא נקט הכא אלא טעמא דלא איתחזי כלל ולא הוצרך לטעמא דנראה מאליו כדפרי' לעיל. מ"ר^ב)עיין ש"י.:

דיליף מבעל מום עובר כו'. תימה לרבי יוחנן דלא יליף דבעלי חיים אין נדחין מבעל מום עובר ואית ליה דנדחין וא"כ אותו ואת בנו של קדשים אין ראוי לעולם כששחטו את אמו וכי תימא הכי נמי והתנן בפרק בתרא דזבחים (דף קיב:) ומייתי לה בפרק אותו ואת בנו (חולין דף פא.) אותו ואת בנו ומחוסר זמן פטור ר"ש אומר כל הראוי לבוא אחר זמן הרי הוא בלא תעשה ואין בו כרת ואומר רבי^ג)צ"ל דהא דאית. דהואיל דאית ליה לרבי יוחנן כל הדחויין שבתורה הואיל ונדחו ידחו והוי אפילו דחוי מעיקרא בכללם ומ"מ מחוסר זמן לא היו בכללם וכן בעל מום אע"פ שנראה ונדחה יכול לחזור ולראות אותו ואת בנו נמי לא ממעטינן דהוי בכלל מחוסר זמן והוי כמו בעל מום עובר. מ"ר:

הא על ידי תערובות ירצו כדתנן ר' אליעזר אומר אם קרב הראש כו'. יש תימה דהכא משמע דטעמא דהך משנה מגזירת הכתוב א"כ אפילו לא קרב ראשו של אחד מהן נמי [ועוד] אי מגזירת הכתוב נפקא אית לן למימר דוקא תערובות בעלי מומין ובזבחים פרק התערובות מוכח נמי דלא ילפינן מינה תערובת רובע ונרבע דמאיסי טפי והואיל וכן היכי אמרינן בפ' התערובות (זבחים עד.) דרב אמר טבעת של ע"ז שנתערבה באלף טבעות ונפלה אחת מהם לים הגדול הותרו כולן ס"ל כרבי אליעזר דאמר אם קרב ראשו של אחד מהם כו' התם גזירת הכתוב היא כדלא ילפינן התם בברייתא רובע ונרבע ונראה לי דה"פ בעינייהו הוא דלא לירצו הא ע"י תערובת לירצו כדתנן רבי אליעזר אומר אם קרב ראשו של אחד מהם יקרבו כל הראשים כולן וחכמים אומרים אפילו קרבו כולן חוץ מאחד מהם יצא לבית השריפה ומדאמרינן בין לרבנן בין לר"א דהנהו דקרבו קרבו ולא ירדו שמעינן דאית להו הך דרשא אלא דלכתחילה אסרי מדרבנן דאי לית להו ה"ל למיסר אפילו בדיעבד (אם נתערבו אחד באחד) והואיל וכן נראה כי נתערב נמי אבר אחד של בעל מום ברוב איברים התמימים היה לנו לאסור בדיעבד אפילו אותם שעלו דירדו כיון דלא בטלי אי לאו משום דשריא תערובת מדאורייתא דהא [השתא] הוא סובר דלא בטלי וסברא הוא כיון דאחמרי רבנן דלא יבטלו משום דדרכו למנות לית לן למישרי ע"י ביטול ברוב בדיעבד משום דעלו אבל כי קילי כולי האי דשרי מן התורה בלא ביטול סברא הוא למישרי בדיעבד משום דעלו אפילו מדרבנן [אבל אם נתערבו אחד באחד] דלא הוה ביטול ברוב ירדו דבאותן אין להקל אפילו בדיעבד כיון דמדרבנן לא בטלי והא דקאמר בההוא פירקא דזבחים ורבנן בם בהם לא דרשי ולא בעי למימר דרבנן נמי אית להו הך דרשא אלא לכתחילה אסרי להקריב מדרבנן כי תנאי דמתני' משום דמשמע ליה דלא יקריבו דרבנן מדאורייתא כמו דלא יקריבו דרובע ונרבע דרישא דבריי' דאפילו בדיעבד ירדו דאי בדיעבד לא ירדו הוה ליה לפרושי בהדיא דדוקא לכתחילה דלא נטעי לפרושי לא יקריבו אפילו בדיעבד כי ההוא דרובע ונרבע ולמאי דפרישית השתא אתי שפיר דלא שבקי אמוראי דהכא רבנן וסבירא להו כרבי אליעזר ואתי נמי שפיר האי דמסיים הכא מלתייהו דרבנן אבל אי מדרבי אליעזר מייתי ראיה לא היה לו להביא כאן רק דבריו^ד)צ"ל מיהו בלאו. ובלאו הכי לאו קושיא היא דרב סבר בהתערובות (זבחים עד.) כר' אליעזר ורב ורבי יוחנן דשמעתין סבירא להו דעל ידי תערובת ירצו כרבנן דמתני' דזבחים דדרשי הכי כדפירש' אע"ג דרבנן דברייתא לא דרשי הכי כי המשנה עיקר ובזבחים דריש מבם בהם עבר מום וע"י תערובת לרבי אליעזר דברייתא דדריש כרבנן דמתני' וקיימי רב ור' יוחנן בשיטתייהו לאכשורי על ידי תערובת מן התורה וסוגיא דהתם דדרש בם בהם כרבי יוחנן ואייתר בהם לדרשא הא כל דחויין הואיל ונדחו ידחו והא דדריש הכא טעמא דר' יוחנן מה"א דבהם [ומתרי בם] עבר מומם ועל ידי תערובת והתם בתערובת דריש מה"א דבהם עבר מומם [ומבם על ידי תערובת] ואייתר ליה בם בתרא לכדרבי יוחנן כדפרישית הא לא קשיא מידי דלא איכפת ליה לתלמודא רק שיוכל לעשות ג' דרשות ולהכי התם בזבחים לא מזכיר דרשה דמבם דבהם דקאי על ר"י לדרוש מה"א שבו טעמא והא דקאמר מום בם הוא דלא ירצו הא ע"י תערובת ירצו לאו דוקא נקט מום בם דבהם קדריש כדמסיק נפקא ליה מבם בהם ומה"א דריש דרשה דפליגי בה משום דבה"א פליגי מר דריש ומר לא דריש והכא בשמעתין לפי שבא לדרוש על התיבות בם בם דורש תחלה בם דמום בם דמשתמע טפי למידרש לדרשה הפשוטה יותר עבר מומם ומבם דבהם תערובת דמודו ביה בין רב בין ר' יוחנן וה"א מוקי לדרשה דפליגי בה רב ור' יוחנן דהוי טעמייהו בהכי מר דריש ומר לא דריש כן יש לתרץ הסוגיא שבכאן ושל זבחים כדפרישית ואם היינו יכולים לומר שאברי בעלי מומין אינן בטלין ברוב אברי תמימין מן התורה לא היו קשות שתי קושיות הראשונות שהקשינו כיון שמגזירת הכתוב שרי תערובתן אפילו לא קרב ראש אחד נמי ועוד היכי מצי רב למימר כי נפלה אחת מן הטבעות לים הגדול דשרי מטעם דרבי אליעזר הא ליכא למילף טבעת דע"ז מבעלי מומין כי היכי דלא ילפינן מיניה רובע ונרבע דהכי קא מדמי כי היכי דמוקי להו רבי אליעזר אשריותא דאורייתא מיהו שריותא דאורייתא בטבעת משום ביטול ברוב ושריותא דאורייתא דראשים לאו משום ביטול דמדאורייתא לא בטילי ברוב אלא משום דשרי בהו רחמנא אפילו חד בחד ותרי בתרי ואתי נמי שפיר דבעינן קרב ראשו של אחד מהם אע"ג דמגזירת הכתוב מותר בכל ענין דדוקא משום קרב ראשו של אחד מהם מוקמינן ליה אדאורייתא אבל אי אפשר לומר כן שלא יהא שייך ביטול באיברי בעלי מומין [מן התורה] דמאיזה טעם לא יתבטלו אי משום דעולין אין מטבלין זה את זה הא בעלי מומין לאו עולין נינהו ועוד שאפילו עולין נראה שמבטלין זה את זה מן התורה לרבנן בדבר שאינו מתערב ואינו בטל כדם וסלת וכיוצא בהן נראה ששוין רבי יהודה ורבנן שבטלין ודוקא באותו ענין שאינן מבטלין זה את זה לרבי יהודה כן הוא גם לרבנן ועוד כי אין [לומר דלא] שייך ביטול ברוב באברי בעלי מומין לפי דבעי לאוקמי האי דאמר התם ר' אליעזר בברייתא נתערבו בבעלי מומין יקרבו דוקא בדוקין שבעין שהן קריבין קצת שאם עלו לא ירדו ולא נחית אכתי לטעמא דע"י תערובת ירצו א"כ בדוקין שבעין אמאי מהני בהו תערובת להעלותן לכתחילה אם אין ביטול ברוב מועיל מיהו בהא איכא למימר דקסבר תלמודא כי בעו לאוקמי בדוקין שבעין דמיירי דוקא בקרב ראשו של אחד והוה ליה בהכי ספיקא ושרי לרבי אליעזר בהכי בלא ביטול אי נמי שפיר הוה מצי לאקשויי הכי אבל אין הדבר עומד כן. לשון רבי:

באברי בעלי מומין. ואע"ג דאברי בעלי מומין מועטין^א)נתערבו קאמר שפיר באברי כו' כצ"ל. קאמר שפיר נתערבו כו' באברי בעלי מומין דכי היכי דמשני התם כל הזבחים שנתערבו בחטאות המתות הכי נמי מיפרשא כל המשנה דהתם ובאברי בעל מום אחד מיירי דאם לא כן כי קרב ראשו של אחד מאי מהני כיון שיש שם ודאי עדיין מן הראשים האסורים ובעלי מומין דעלמא קאמר והא דלא בטיל ברובא מפרש שם בריש התערובת דתנא דליטרא קציעות היא דאמר כל דבר שבמנין לא בטיל. מ"ר:

דבעידנא דאיתחזי קמייתא לא איתחזי בתרייתא. אבל כאן אין השעיר המשתלח ראוי להשתלח עד שעת מתן דמים או עד שעת וידוי אם כן אינו ראוי לעולם להשתלח עד שיביא שנים אחרים אז [יראו] שניהם יחד ורב קאמר ליה בכל ענין דשני שבזוג ראשון יקרב:

בא"ד דלא תיתי דלקבלה לא איצטריך אלא לגלויי כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה התם לא איתחזי כו' דהתם משעה שהקדישה היתה דחויה כו' עכ"ל ולא ידענא מה תיקנו בזה דהא בהמה של שני שותפין נמי משעה שהקדישה היתה דחויה ובתוס' פרק מי שהיה טמא הוסיפו בדבריהם דבמחוסר זמן הזמן קבוע להיות ראוי ליום ח' הלכך לא שייך למילף מיניה בעלמא עכ"ל אבל לפי זה [לא] הוה קשיא להו מידי מהא דאמרינן לילה לקדושה יום להרצאה ודו"ק:

בא"ד לא חזיא להקרבה אפילו הכי כי חזיא למחר כו' כצ"ל:

בד"ה ואידך כו' והא דמשמע התם דדרשא דרבי אליעזר מה"א דבהם כו' כצ"ל וע"ש בתוספות וק"ל:

גמרא רב ס"ל כר"י דאמר מצוה בראשון כו'. וא"ת הא לכאורה אינו אלא מדרבנן ולקיחתן כאחד משמע דהוה מדאורייתא וא"כ היה יותר ראוי להקריב שני שבזוג שני. עמש"כ לעיל במשנה ד"ה יקח זוג לשני בס"ד ותמצא ישוב לזה:

רש"י ד"ה בעידנא. א"ר לישחט עד כו' ובתוך כך כו'. ולע"ד ה"נ דאף אם לא מת עד לאחר מ"ד הפר והיה חזי תיכף להשחט מ"מ כיון דמת חבירו אידחי ליה והדר דהביא שנים והגריל עליהן השתא הוא דחזי ואז גם השני עומד:

תד"ה התם. דהתם משעה שהקדישה היתה דחויה. עי' רש"א. ולנ"פ דהתם ר"ל גבי הקדיש חציה. אבל מח"ז שהיה קודם הקדש לא נקרא דיחוי דומיא דלולב שכ' רש"י בסוכה (לג) ד"ה ולולב מסוכה ל"י ושם ע"ב בד"ה פשיטא וד"ה ה"ג. אבל ק"ל מולדות קדשים דכבר קדשו ממעי אמן או בהווייתן ונפקא לן דקרבין מאשר יהיו לך:

תד"ה ואידך. והא דלא מייתי כו' דרשה דריו"ח. נדפס הגהת הגרי"פ דצ"ל אליעזר והיא תמוה. ונראה דשגה המדפיס וצ"ל אלקמיה וכהגהת מהרש"א:

גמ' מי דמי התם לא איתחזי. בתוס' תמורה דף כו ע"ב ד"ה שמע הגירסא כאן ואידך התם:

גמ' מי דמי התם לא איתחזי. בתוס' תמורה דף כו ע"ב ד"ה שמע הגירסא כאן ואידך התם:

גמרא אמר לך רב אליבא דר' יהודא לא קאמינא (דבעלי חיים אין נדחין כי קאמינא אליבא דרבנן).

פירוש דקאמר ת"ק אם של שם מת (זה שעלה עליו הגורל מהזוג השני לשם), יתקיים תחתיו, משמע דאידך (זה שהיה לעזאזל) כדקאי קאי אלא דסברי דבעלי חיים אין נדחין (דהא משמת ראשון עד שהגריל שני להשם לא היה זה ראוי לעזאזל) וכמו דדייק רבא מזה דמתני' כוותיה דרב, ועלה פליג ר"י ואמר דהראשון ימות דבע"ח נדחין.
ורש"י ז"ל דחק טובא למצוא הוכחה דרבנן סברי בע"ח נדחין, ולא ידעתי על מה:

רב סבר לה כר' יוסי דאמר מצות בראשון וכו' עמ"ש הגאון מהר"ר צבי בתשובותיו סי' מ"ה ומה שכתבתי אני בעניי בס' הקטן שער יוסף בקונטריס שבסופו דף כ"ו בס"ד ע"ש: