יומא סד ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סד - ב

ואם היה השני מובחר ממנו, יביאנו.

וכאן מדובר באופן שהטלה הראשון לא היה ראוי להשחט לפני הטלה האחרון, שהרי כאשר הגיע זמן שחיטת הפסח כבר היו שניהם עומדים. ובכל זאת אמר רבי יוסי שיקריב את הטלה שהופרש ראשון ^[85].

ומכאן למד רב, שגם שני שעירי יום הכיפורים שמת אחד מהם, מצוה להקריב את השעיר שבזוג הראשון [ואף על פי שלא היה הראשון ראוי להקרבה לפני האחרון] ^[86].

אמר רבא: דיקא מתניתין כוותיה דרב, משנתנו מדויקת יותר לפי שיטת רב. ואילו הברייתא [דלהלן] מדויקת יותר כוותיה דרבי יוחנן. ורבא מפרש והולך:

דייקא מתניתין כוותיה דרב: דקתני במשנתנו אם שם מת, יאמר "זה שעלה עליו הגורל לשם יתקיים תחתיו". ואילו לענין השעיר החי, לא הוזכר במשנה שהשני יתקיים תחתיו, ומשמע שאידך - השעיר השני, כדקאי קאי - כשם שבתחילה היה קדוש וראוי להקרבה, כך עכשיו נשאר בקדושתו כבתחילה, ושלא כדברי רבי יוחנן שאמר שחל עליו דין דיחוי ונפסל.

ודייקא ברייתא כוותיה דרבי יוחנן: דקתני בברייתא המבארת את דברי המשנה: "שני" זה, ששנינו עליו במשנתנו שירעה עד שיסתאב, איני יודע אם הכוונה לשני שבזוג הראשון, או אם הכוונה לשני שבזוג השני, ומנין נוכל לדעת איזה מהם ירעה עד שיסתאב?

כשהוא [הכתוב] אומר [ויקרא טו י]: "והשעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל יעמד חי לפני ה' לכפר עליו", הרי כוונת הכתוב לומר - ולא שחבירו מת, שאי אפשר לכפר בשעיר שמת חבירו. [מפני שחל בו דין דיחוי].

ומיד הגמרא שואלת: מאי משמע - איך משמע מהפסוק שאי אפשר לכפר בשעיר שמת חבירו? ^[87].

ומפרשינן: "יעמד חי" משמע שמעתה [משעת הגרלה ^[88]] ואילך, הוא יעמד לכפרה, ולא שיביאו שעיר שכבר עמד קודם לכן לכפרה, ונדחה על ידי מיתת חבירו, ועכשיו הוא בא לחזור ולעמוד שנית לכפרה ^[89].

הגמרא דנה בדברי משנתנו על פי המחלוקת של רב ורבי יוחנן:

תנן [שנינו במשנה]: ועוד אמר רבי יהודה: אם אחרי ששחטו את שעיר החטאת לה' נשפך הדם לפני שהכהן הגדול סיים לעשות את כל ההזאות שנאמרו בו, ולא יצא ידי חובתו, צריך להביא שני שעירים אחרים, ולהגריל עליהם [כדי שיוכל להביא שעיר אחר לחטאת והזות את דמו] ויקריב אחד לה' ואחד לעזאזל.

ומאחר שלדעת רבי יהודה חטאת ציבור שנתכפרו בעליה באחרת מתה, לכן, ימות השעיר המשתלח, שהרי כבר התכפר בזוג השני.

ואם מת השעיר המשתלח אחרי שחיטת שעיר החטאת של השם, צריך להביא שני שעירים אחרים ולהגריל עליהם ויקריב אחד לה' ואחד לעזאזל. ונמצא ששעיר החטאת הראשון מיותר, ולכן ישפך הדם.

עד כאן דברי רבי יהודה במשנתנו.

והנה, ממה שאמר רבי יהודה שאם נשפך הדם של שעיר לה' ימות המשתלח, משמע שגם לאחר שהביאו זוג שני והגרילו עליו, אי אפשר להתכפר בשעיר המשתלח הראשון. אלא מתכפר בשני השעירים שבזוג השני. והראשון ימות.

ואמנם בשלמא דבר זה מובן לדעת רבי יוחנן, דאמר בעלי חיים נדחין, ומשום הכי [ולכן] ימות השעיר המשתלח, שהרי בזמן שלא היה חבירו חי הוא נדחה מהקרבה. ולכן הוא נפסל לעולם מדין "דיחוי".

אלא לדעת רב, דאמר בעלי חיים אינן נדחין קשה: אמאי [מדוע] ימות השעיר המשתלח? הרי אפשר להתכפר בו אחרי שיביאו שעיר אחר לה' בהגרלה!.

אמר לך רב תירוץ:

אכן רבי יהודה סובר שבעלי חיים נדחין, וכאשר אני [רב] אמרתי שבעלי חיים אינם נדחים, אליבא דרבי יהודה לא קא אמינא, לא דיברתי לדעת רבי יהודה. אלא, כי אמינא, דברתי דוקא אליבא דרבנן.

ואני [רב] סובר שיש להוכיח ממשנתנו שלדעת רבנן בעלי חיים אינם נדחין. שהרי כך סדר דברי המשנה: שנינו במשנה: "מת אחד מהם, השני ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה [ולא ימות, מפני] שאין חטאת ציבור [שהתכפרו בעליה באחרת] מתה. רבי יהודה אומר תמות".

ומכאן שלדעת רבי יהודה השעיר השני ימות.

"ועוד אמר רבי יהודה: נשפך הדם - ימות המשתלח, מת המשתלח - ישפך הדם".

ומשמע שרבי יהודה בא להוסיף ולחלוק על חכמים בעוד דבר, וכך אמר רבי יהודה לחכמים: מלבד מה שכבר אמרתי שחטאת ציבור מתה ולכן השני ימות ולא ירעה עד שיסתאב. [ושלא כדבריכם חכמים]. עוד אני אומר, שימות השני שבזוג הראשון מפני שחל בו דין דיחוי [ובעלי חיים נדחים]. ושלא כדבריכם שאתם סוברים שהשני שבזוג ראשון קרב [ושני שבזוג שני ירעה].

ומכאן שרבי יהודה שמע מחכמים, שהם סוברים שהשני שבזוג הראשון קרב. מפני שבעלי חיים אינם נדחין. ^[90]

ומעתה שרב הוכיח מהמשנה שחכמים סוברים שבעלי חיים אינם נדחין, מקשה הגמרא על רבי יוחנן: בשלמא מובן לדברי רב, שבהא פליגי - שגם בדין דיחוי בבעלי חיים נחלקו רבי יהודה ורבנן. ולכן הוסיפה המשנה בסיפא: "ועוד אמר רבי יהודה" וכו'.

אלא לדברי רבי יוחנן, שהסביר שחכמים שאמרו "והשני ירעה עד שיסתאב", דיברו על השעיר השני שבזוג הראשון, ומודים חכמים שבעלי חיים נדחין, אם כן קשה: במאי פליגי - מהו הדבר הנוסף שבו נחלקו חכמים ורבי יהודה?

אמר רבא: הא אמרינן הרי כבר אמרנו דייקא מתניתין כוותיה דרב, והתכוונו לומר שכל המשנה מדויקת כדעת רב ^[91].

הגמרא ממשיכה לדון בדברי משנתנו על פי מחלוקת רב ורבי יוחנן:

תנן: והשני ירעה עד שיסתאב [אבל לא ימות, מפני] שאין חטאת ציבור מתה.

ומדייקינן: מדברי המשנה, שנתנה טעם שהשני לא ימות מפני שאין חטאת צבור מתה, משמע הא דיחיד כי האי גוונא - אילו היינו מוצאים חטאת יחיד כעין מה שמדובר במשנתנו, היא היתה מתה, כדין חטאת שנתכפרו בעליה באחרת [שנאמרה הלכה למשה מסיני שהיא תמות].

כגון: המפריש חטאתו ונאבדה, והפריש אחרת תחתיה, ונמצאה הראשונה, והרי שתיהן עומדות לפנינו, והתכפר באחת מהן. ^[92] ומשמע ממשנתנו שהחטאת השניה תמות.

ובמסכת תמורה [כג א] נחלקו רבי וחכמים במפריש חטאתו ואבדה, והפריש אחרת תחתיה, ונמצאה הראשונה, והרי שתיהן עומדות לפנינו:

רבי אמר: מתכפר באחת מהן והשניה תמות.

וחכמים אומרים: השניה תרעה עד שתסתאב [ויפלו דמיה לעולות נדבה של הציבור].

ומבאר רבי אבא: חכמים מדברים דוקא באופן שהקריב את החטאת האבודה [לאחר שנמצאה]. ובזה חידשו חכמים שמאחר שהחטאת השניה לא נאבדה מעולם, לא נאמרה בזה ההלכה של "חטאת המתה" [ותרעה עד שתסתאב ויביא בדמיה עולות נדבה].

אבל, אם הקריב את החטאת השניה [שהפריש אחרונה] בזה ודאי מודים חכמים לרבי. שהרי זה ככל חטאת שאבדה ונתכפרו בעליה באחרת, שנאמרה הלכה למשה מסיני שהיא תמות.

ועתה נחזור לדברי משנתנו:

שנינו במשנה: "והשני ירעה עד שיסתאב [אבל לא ימות, מפני] שאין חטאת צבור מתה". ומשמע שחטאת יחיד כיוצא בזה מתה.

ואומרת הגמרא: בשלמא משנתנו מובנת לדברי רבי יוחנן ש"השני" המוזכר במשנתנו [שירעה עד שיסתאב] היינו השני שבזוג הראשון [שהופרש ראשון], ואילו השני שבזוג השני שנדחה ונפסל מלהקריבו [והרי הוא כאבוד]. קרב.

וכיוצא בזה היא חטאת יחיד שאבדה והקריב את השניה. אזי החטאת הראשונה [האבודה] מתה, כדרבי אבא אמר רב.

דאמר רבי אבא אמר רב:

הערות

^[85] כך פירש רש"י. וצריך ביאור: מנין לנו שמדובר שם שהפסח אבד לפני חצות? אולי מדובר שם שאבד לאחר חצות. ונמצא שהראשון היה ראוי להקרבה לפני האחרון ! ופירש שיח יצחק שהגמרא דייקה את לשון תנא קמא שאמר "והרי שניהן עומדין". משמע שהתנא התכוין להשמיענו שבשעת התחלת זמן חיוב הפסח [דהיינו בחצות], שניהם נראו להקרבה בבת אחת. ומכאן שמדובר שהפסח הראשון אבד לפני חצות. ומאחר שרבי יוסי התייחס לדברי תנא קמא, הרי ברור שגם הוא דיבר באופן זה. ועיין עוד בשיח יצחק.

^[86] מאחר שרב למד את דבר מדברי רבי יוסי, ורבי יוסי אמר [מצוה בראשון] "ואם היה השני מובחר ממנו יביאנו". אם כן משמע שגם בשעירי יום הכיפורים [שרב אמר שני שבזוג ראשון יקרב], אם היה השני מובחר ממנו יביאנו. ותוספות הסתפקו בדבר, שמא לא שייך דין זה אלא במצוות שבגבולין או שנעשים בעזרה. [כוונתם כנראה לעולות הציבור שכל גופם קרב בעזרה. ולפסח שאכילתו בירושלים], אבל שעיר המשתלח שנהרג בעזאזל. ושעיר הפנימי שנשרף מחוץ לשלוש מחנות, אזי אפילו אם השני מובחר ממנו יתכן שמצוה בראשון. ובתוספות ישנים [לעיל סוף פרק חמישי] כתבו שדוקא בפסח שאכילתו מצוה יש עדיפות למובחר.

^[87] אין לומר שהברייתא דייקה מהמילה [יעמד] "חי" שחבירו יהיה חי. שהרי הפסוק מדבר על השעיר המשתלח עצמו שיהיה חי. ולא על חבירו [השעיר של השם]. ריטב"א.

^[88] רבנו אליקים. והיינו, שכוונת הכתוב למעט שרק משעת ההגרלה [האחרונה] יעמד השעיר להשתלח. ולא ישתמשו בשעיר שעמד קודם לכן [משעת ההגרלה הקודמת] להשתלח.

^[89] לשון רש"י: "יעמד חי" - ולא שכבר עמד ונדחה על ידי מיתת חברו, ועכשיו הוא בא לחזור ולעמוד, "יעמד חי" - עמידה אחת ולא שתי עמידות. ומבואר בריטב"א שכוונת רשי" לפרש את הגמרא בשתי אופנים: א. "יעמד חי" - משמע שעכשיו הוא מעמידו, ולפני כן לא עמד מעולם. ב. "יעמד חי" [בלשון יחיד] - משמע שעמד פעם אחת. ולא פעמיים. [וגם ברבנו אליקים מובאים שני פירושים אלו, ואולי חסר בדברי רש"י המילים "אי נמי"]. והריטב"א כתב שמלשון הגמרא נראה כמו הפירוש הראשון שברש"י.

^[90] כן פירשו רש"י וריטב"א. ולדבריהם אין ראיה מדברי חכמים [שהוזכרו במשנתנו] שהם סוברים שבעלי חיים אינן נדחין. אלא הגמרא מוכיחה שרבי יהודה שמע מחכמים שכך דעתם. ורבי עקיבא איגר כתב, שיש להוכיח מדברי חכמים עצמם שהם סוברים כך. וכפי שרבא דייק בגמרא לעיל ["דייקא מתניתין כוותיה דרב"]. ותמה על רש"י שהוצרך להדחק למצוא הוכחה שחכמים חולקים על רבי יהודה. [ולכאורה יש לומר, שרש"י רצה לפרש שהוכחת הגמרא כאן אינה תלויה בהוכחה דלעיל, אלא היא הוכחה בכח עצמה. וכוונת הגמרא שגם אם לא נקבל את ההוכחה דלעיל יש להוכיח עוד הוכחה].

^[91] כן כתב הריטב"א. ותוספות הקשו: הרי כאן הגמרא מקשה קושיא גמורה על רבי יוחנן, ואין זה דיוק בלבד! ואם כן, אין זה בכלל "דייקא מתניתין כוותיה דרב". אלא היה ראוי להקשות קושיא מכאן על רבי יוחנן ! עיין שם. [וראה ריטב"א ד"ה כי קאמינא בסוף הדברים].

^[92] זה כעין דברי משנתנו. שהרי במשנתנו מדובר ששני השעירים היו לפנינו בשעת ההקרבה. ואף אחד מהם אינו פסול או אבוד בשעת ההקרבה.

ואם היה השני מובחר ממנו יביאנו. הרי שלדבריו אף ששניהם ראויים באותה שעה, יש מלכתחילה להעדיף את הראשון.

אמר רבא: דיקא מתניתין כוותיה [מדוייקת משנתנו כשיטתו] של רב וברייתא [והברייתא] מדוייקת כוותיה [כשיטתו] של ר' יוחנן. ומפרט: מתניתין כוותיה [משנתנו מדוייקת כשיטתו] של רב, דקתני [שכן שנינו בה]: אם של שם מת — זה שעלה עליו הגורל לשם יתקיים תחתיו, משמע: ואידך כדקאי קאי [והאחר זה בן זוגו כמו שהיה עומד עדיין הוא עומד], שלא נשתנה דינו, וכדעת רב.

והברייתא מדוייקת כוותיה [כשיטתו] של ר' יוחנן, דקתני [שכן שנינו בברייתא]: "שני" שהזכירה המשנה בדבריה, איני יודע אם מדובר בשני שבזוג ראשון אם שני שבזוג שני, כשהוא אומר "יעמד חי" משמע: ולא שחבירו מת. ושואלים: מאי משמע [מה המשמעות], כלומר: כיצד למדים מכאן "ולא שחבירו מת"? ומשיבים: שאמרו "יעמד חי" לשון עתיד, משמע: ולא זה שכבר עמד עם בן זוגו המת.

תנן [שנינו במשנה]: ועוד אמר ר' יהודה: נשפך הדם של השעיר לה' — ימות המשתלח, מת השעיר המשתלח — ישפך הדם. בשלמא [נניח] לשיטת ר' יוחנן שאמר כי אף בעלי חיים נדחין — משום הכי [כך] ימות המשתלח. אלא לרב, שאמר כי בעלי חיים אינן נדחין אם כן אמאי [מדוע] ימות המשתלח?

אמר לך רב [יכול היה רב לומר לך]: אליבא [לפי שיטתו] של ר' יהודה לא קא אמינא [אין אני אומר], שהרי ודאי אין דבריו כדעתי. כי אמינא [כאשר אומר אני] ומפרש את דעתי, הרי זה אליבא דרבנן [על פי שיטת חכמים]. שמתוך שר' יהודה בא להשמיענו כי בעלי חיים נדחים, הרי שלדעת חכמים החולקים עליו אינם נדחים והשני שבזוג הראשון קרב ושבזוג השני ירעה עד שיפול בו מום, שהרי אין חטאת הציבור מתה, ובשני הדינים הללו חולק אני עליהם ואומר כי זה שאמרתם שירעה, לדעתי הוא קרב וזה שאמרתם שהוא קרב, לדעתי הולך הוא למיתה.

ומעירים: בשלמא [נניח] לשיטת רב, בהא פליגי [בדבר זה נחלקו] ר' יהודה ורבנן [וחכמים], בנשפך דם השעיר או מת השעיר לעזאזל, אם בעלי חיים נדחין או לא, וזהו "ועוד אמר ר' יהודה וכו'" שהביאה המשנה. אלא לשיטת ר' יוחנן שאף לחכמים השני שבזוג הראשון הוא שירעה, אם כן במאי פליגי [במה הם חלוקים]? אמר רבא: הא אמרינן [הרי כבר אמרנו] כי דייקא מתניתין כוותיה [מדוייקת משנתנו כשיטתו] של רב וקשה לפרש אותה כיאות לדברי ר' יוחנן.

תנן [שנינו במשנה]: שאין חטאת צבור מתה. הא [הרי] נדייק מכאן: שחטאת של יחיד כי האי גוונא [כעין זה] — מתה. ומעתה, בשלמא [נניח] לשיטת ר' יוחנן הסבור כי בדין שהובא במשנה שמת אחד השעירים שהשני שבזוג הראשון ירעה, ואינו מת לפי שאין חטאת הציבור מתה, אפשר להסביר מפני מה חטאת יחיד כגון זו דחויה ומתה כדברי ר' אבא אמר רב. שאמר ר' אבא אמר רב:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And if the second one was superior to it, he brings that one. This demonstrates that according to Rabbi Yosei, when the two animals become fit for sacrifice at the same time, preference should be given to the first one unless the second one is superior.

Rava said: The language of the mishna is precise in accordance with the opinion of Rav, and the language of the baraita is precise in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan. The Gemara explains: The language of the mishna is precise in accordance with the opinion of Rav, as it teaches: If the one to be sacrificed to God died, that goat upon which the lot for God was drawn shall stand in its stead. And the other goat stands as it stood before, i.e., its status does not change, in accordance with the opinion of Rav.

The language of the baraita is precise in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan, as it teaches: When the mishna says that the second goat is left to graze, I do not know whether it is referring to the second goat of the first pair, or the second goat of the second pair. When the verse states: “It shall be stood alive before the Lord, to make atonement over him, to send him away to Azazel into the wilderness” (Leviticus 16:10), it is not referring to the goat whose counterpart died. The Gemara asks: From where may it be inferred, i.e., how does the verse indicate this point? The Gemara answers that it states: “It shall be stood alive,” in the future tense, indicating that it is not referring to the one that already stood with its counterpart that died.

We learned in the mishna: And furthermore, Rabbi Yehuda said: If the blood of the goat sacrificed to God spilled before it was sprinkled, the scapegoat is left to die. Similarly, if the scapegoat dies, the blood of the goat sacrificed to God should be spilled, and two other goats are brought and lots are drawn. Granted, according to Rabbi Yoḥanan, who said that animals that become disqualified are permanently rejected, even after the source of their initial disqualification is no longer present, due to that reason the scapegoat is left to die. However, according to Rav, who said that animals are not permanently rejected, why is the scapegoat left to die?

Rav could have said to you: I did not state my opinion in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. I stated my opinion in accordance with the opinion of the Rabbis. Rabbi Yehuda holds that disqualified animals are permanently rejected and communal sin-offerings may be left to die. The Rabbis disagree with both issues and hold that disqualified animals are not permanently disqualified, and communal sin-offerings that are disqualified are not left to die, but rather graze until they develop a blemish, and then are sold. Rav, who holds that the remaining goat from the first pair is sacrificed, states his opinion in accordance with the opinion of the Rabbis, i.e., that disqualified animals are not permanently rejected.

The Gemara comments: Granted, according to the opinion of Rav, Rabbi Yehuda and the Rabbis disagree with regard to whether disqualified animals are permanently rejected. However, according to the opinion of Rabbi Yoḥanan, who holds that even according to the Rabbis the remaining goat of the first pair is left to graze, with regard to what principle do Rabbi Yehuda and the Rabbis disagree? Rava said: Didn’t we say that the language of the mishna is precise in accordance with the opinion of Rav, and it is difficult to explain the mishna’s language in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan?

We learned in the mishna that a communal sin-offering is not left to die. This indicates that the sin-offering of an individual in a case like this is left to die. Granted, according to the opinion of Rabbi Yoḥanan, who holds that the remaining goat from the first pair is left to graze until it develops a blemish, it can be explained that the sin-offering of an individual in a comparable case is killed, in accordance with the opinion that Rabbi Abba said that Rav said. As Rabbi Abba said that Rav said:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר רבא דייקא מתני' כרב דקתני אם של שם מת זה שעלה לשם יתקיים תחתיו ואם של עזאזל מת זה שעלה עליו הגורל לעזאזל יתקיים תחתיו.

ולא קתני וחבירו יקרב ש"מ דאידך כדקאי קאי. ודייקא מתניתא כר' יוחנן דקתני השני ירעה איני יודע אי שני שבזוג ראשון אי שני שבזוג שני כשהוא אומר יעמד חי ולא שכבר עמד. מכלל משכבר עמד נדחה. ואקשינן על רב תנן ר' יהודה אומר נשפך הדם כו'.

כלומר נשפך דם השעיר הנעשה בפנים קודם שיזה ממנו ימות המשתלח שכבר נדחה מאחר שנשפך דם חבירו ויביא שנים אחרים ויגריל ודחי רב ואמר אליבא דר' יהודה לא קאמינא דר' יהודה ודאי אית ליה בעלי חיים נידחין. כי קאמינא לרבנן. וסלקא שמעתא כרבא דאמר דייקא מתני' כוותיה דרב והוא הת"ק שחולק עליו ר' יהודה ת"ק סבר בעלי חיים אין נידחין ור' יהודה סבר נידחין. ואקשינן ממתני' דתנן שאין חטאת צבור מתה הא דיחיד כי האי גוונא כגון שהפריש ואבדה והפריש אחרת תחתיה והרי שתיהן עומדות מתה הניחא לר' יוחנן דאמר שני שבזוג שני קרב נמצא השני שבזוג (שני) [ראשון] שאחר שמת חברו ונדחה כאילו הוא אבוד. וכיון שנתכפרו בשני שבזוג שני דין הוא שימות השני שבזוג ראשון דהא נתכפרו בשאינה אבוד מי שהיה אבוד ונמצא ימות אלא קי"ל שאין חטאת צבור מתה הא דיחיד כי האי גוונא מתה כר' אבא דאמר משמיה דרב הכל מודין ר' ורבנן שאם נתכפר בשאינה אבודה אבודה מתה.

ואלו אידך כדקאי קאי. פי׳ דלא קתני שיתקיים השני אלא תחת אותו שמת אבל בשנשאר חי בדוכתיה קאי.

יעמד חי מי שחברו חי ולא מי שחברו מת מאי משמע. פי׳ דאלו לישנא דיעמד חי אגופיה קאי ולא שיהא חברו חי. ופרקינן אמר רבא יעמד חי ולא שכבר עמד. יש שפירשו יעמד משמע עמידה אחת ולא שתים. ולא דייק הכי לישנא דגמ׳ אלא ה״פ דיעמד משמע שעכשו הוא מעמידו ולא עמד שום פעם אחרת וכן פרש״י ז״ל בלשון אחד:

כי קאמינא אליבא דרבנן. פי׳ דהא מדקתני ועוד אמ״ר יהודה מכלל דשמיע להו לרבנן דפליגי בהא וסבירא להו דבעלי חיים אינן נדחין ורבנן ור׳ יהודה בתרתי פליגי חדא דחטאת צבור מתה. ועוד דלרבנן מת שני שבזוג ראשון קרב ושני שבזוג שני רועה ורבי יהודה סבר דבעלי חיים נדחין. ושני שבזוג שני הוא דקרב ושני שבזוג ראשון אינו קרב אלא מת. ומשום דרבנן לא אדכרו האי סברא בהדיא נקטה רבי יהודה בענין שעיר המשתלח דאפילו בדידיה אמרינן בעלי חיים נדחין והכי קאמר להו לרבנן אי סבי׳ לכו דשני שבזוג שני קרב פליגנא עלייכו בחדא דלדידכו שני של זוג ראשון רועה ולדידי מת. ואי סבירא לכו דשני שבזוג ראשון קרב פליגנא עליכו בתרתי דלדידי שני של זוג ראשון קרב והיינו דהדר אמרינן בשלמא לרב בהא פליגי ר׳ יהודה ורבנן כלומר בהאי פליגי במאי דקתני ועוד וכן פרש״י ז״ל:

אמר רבא הא אמרי׳ דייקא מתני׳ כותיה דרב. פי׳ דה״ק דכולה מתני׳ דייקא כוותיה אליבא דרבנן:

בשלמא לרבי יוחנן דאמר בעלי חיים נדחין משום הכי ימות המשתלח אלא לרב כו׳. פי׳ דקס״ד דבההוא דקתני לרבנן ימות בדידיה קתני לרבי יהודה ימות. בשלמא לרבי יוחנן כדר׳ אבא דאמר רבי אבא אמר רב הכל מודים כו׳ פרש״י ז״ל הא דרבי אבא איתא במסכת תמורה (דף כ״ב) גבי פלוגתא דר׳ ורבנן שנחלקו במפריש חטאתו ואבדה כו׳ ככתוב בדברי רש״י ז״ל בפירושיו עיין עליו:

המפריש חטאתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה ונתכפר בה ואח"כ נמצאת הראשונה תמות וזו היא שכללנו בחטאות המתות נתכפרו בעליה באחרת נמצאת קודם שנתכפר ר"ל קודם זריקת דמה אלא שכבר נשחטה אף זו במיתה נמצאת קודם שנשחטה והרי שתיהן עומדות יראה ממסכת תמורה פרק ולד חטאת כ"ג א' שאם בא לשאול באיזה הוא מתכפר אומרין לו שיתכפר באבודה והמופרשת תחתיה תרעה ואם לא נמלך אלא שנתכפר באיזה שבירר לו השניה תמות וגדולי המחברים כתבו בבא לימלך שאומרין לו שיתכפר בשניה והאבודה תרעה ולא יראה כן:

אלא לרב דאמר בעלי חיים אין נידחין אמאי ימות המשתלח. דנהי דחטאת צבור מתה לרבי יהודה ולא רועה כיון שאין צריכין לו מכ"מ הראשון למה ימות השני הוה ליה למימר ואיהו מיירי בראשון שנשאר מדלא קתני יביא שנים ויגריל כו' והשני ימות:

אליבא דרבי יהודה לא קאמינא. דאיהו ודאי אית ליה בעלי חיים נדחין ותימה דבפסחים בסוף פרק אלו דברים דחיק תלמודא אליבא דרב לאוקמי חדא ברייתא כרבי אליעזר או כיוסף בן חוני ולא בעי למימר דסבירא ליה דבעלי חיים נידחין משום דרב סבירא ליה הכא דאין נדחין ומאי קושיא אי הוה מוקי לה [רב] כר' יהודה דהכא דאית ליה בעלי חיים נדחין דהכי נמי מוקי לה התם כר' אליעזר או כיוסף בן חוני וי"ל דבעי ליישבה אליבא דרב דסבירא ליה^ב)צ"ל הכא. התם כרבנן דרבי יהודה אבל לא אשכחן^ג)צ"ל דפליגי. דפליג על תנאי דהתם. מ"ר:

אלא לר' יוחנן במאי פליגי^ד)והאמר רבא כצ"ל. אמר רבא הא אמרינן דיקא כו'. אבל קשיא דמאי ועוד אינו חושבה ולקמן כי מותיב לה בלישנא אחרינא פריך אלא לר' יוחנן מאי ועוד קשיא:

בשלמא רבי יוחנן כדרבי אבא דאמר הכל מודים שאם נתכפר בשאינה אבודה אבודה מתה. והכא נמי הואיל והראשונה דחויה מלהקריב כשהקריב השניה מתה הראשונה ולרבי יהודה נמי אי חטאת צבור מתה מיהו לא דמיא לגמרי לדרבי אבא דאיהו קאמר גבי אבודה שאם נתכפר בשאינה אבודה אבודה מתה אבל מתחילה יכול הוא להתכפר באיזו שירצה שאין אבודה דחויה כל כך שלא יוכל להתכפר בה מתחילה אבל כשמת האחד נשאר השני בלא זוג נדחה לגמרי ולכך יכול לומר תמות לפי שנדחית לגמרי ומה שאין האבודה נדחית למאן דאמר בעלי חיים נדחין לפי שלא נדחית מעולם אלא הלכתא גמירי לה דמתה כיון שנתכפר בשאינה:

גמרא ואם היה השני מובחר ממנו כו' כצ"ל:

בפרש"י בד"ה יעמד חי כו' הוא בא לחזור ולעמוד כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה יעמד חי כו' דר"י ולא מטעמיה דטעמא דר"י כו' ובד"ה הא אמר רבא כו' כוותיה דרב תימה לי כו' כוותיה דרב אדרבה תקשי כו' ישפך הדם ומביא שנים אחרים כו' והשתא ניחא הא דקתני ועוד ומכל מקום כו' להכי מסיק קשיא הס"ד כצ"ל ואח"כ מה"ד הוה ליה כמפריש ב' חטאות כו' שייך לקמן בדף ס"ה:

גמרא יעמד חי ולא שכבר עמד. פרש"י דחוק. ולע"ד נל"פ משום דכתיב לפניו ועשהו חטאת ואח"כ כתיב והשעיר כו' יעמד חי משמע דוקא לאחר שקרא שם חטאת על של שם אז יעמד ולא שכבר עמד קודם קריאת שם חטאת:

[תד"ה ואם. שמא לא שייך הא מילתא אלא בנאכלים או כו'. כ"נ דצ"ל ור"ל בנאכלים. כגון פסח דהכא או חטאת החיצונה וכדא"ר במנחות (סד) ולא עוד אלא שא"ל הבא שמינה ושחוט ועיין לשון הת"י בס"פ דלעיל. ומש"כ או בנעשים בעזרה היינו כגון עולות] :

רש"י ד"ה כי קאמר וכו' מכלל דשמעינהו לרבנן. כעין זה בב"ק דף כא ע"ב ברש"י ד"ה ר"י היינו ת"ק:

יתקיים תחתיו. אינו נותן תמורה אלא לזה שמת אבל לחי אינו נותן תמורה להפסל הוא ולבא זה תחתיו: כדקאי קאי. בקדושתיה ולא אמרינן ידחה: שני איני יודע וכו'. אמתני' קאי שני ששנינו עליו ירעה איני יודע וכו': הכי גרסינן ולא שחבירו מת. ולא זה שמת חבירו: יעמד חי ולא שכבר עמד. ונדחה על ידי מיתת חבירו ועכשיו הוא בא לחזור ולעמוד יעמד חי עמידה אחת ולא שתי עמידות: ימות המשתלח. אלמא בעלי חיים נדחין: כי קאמר אליבא דרבנן. מדקאמר ר' יהודה ועוד לאשמועינן דבעלי חיים נדחין מכלל דשמעינהו לרבנן דאמרי שני שבזוג ראשון קרב דבעלי חיים אין נדחין ושני שבזוג שני ירעה שאין חטאת צבור מתה ואתא לאיפלוגי עלייהו בתרתי דקא אמריתו אין חטאת צבור מתה אני אומר תמות ועוד לא בזה שאמרתם עליו ירעה אני אומר ימות אלא הוא יקרב ושני שבזוג ראשון ימות: בשלמא לרב בהא פליגי רבי יהודה ורבנן. בהאי ועוד דסיפא: אלא לרבי יוחנן. דאמר רבנן נמי בשני שבזוג ראשון אמרו ירעה במאי פליג ר' יהודה עלייהו בהך סיפא דקתני ועוד: בשלמא לר' יוחנן. דאמר ירעה דמתניתין אשני שבזוג ראשון קאמר משכחת לה דאילו דיחיד כי האי גוונא תמות משום חטאת שכפרו בעליה: כדרבי אבא. דאמר במסכת תמורה (דף כג.) גבי פלוגתא דרבי ורבנן שנחלקו במפריש חטאתו ונאבדה והפריש אחרת תחתיה ונמצאת הראשונה והרי שתיהן עומדות דקאמר ר' מתכפר באחת מהן והשניה תמות וחכמים אומרים אין חטאת שכפרו בעליה מתה אלא שנמצאת לאחר שכפרו הבעלים אבל נמצא קודם כפרה ולאחר הפרשה רועה ואמר ר' אבא עליה הכל מודים שאם נתכפר בשאינה אבודה דהיינו שניה שהופרש אחרון אבודה מתה שכך נאמרה הלכה למשה מסיני חטאת שאבדה ונתכפרו בעליה באחרת הראשונה מתה לא נחלקו אלא שנתכפר בראשונה והשניה עומדת ובהא פליגי רבי סבר מפריש לצורך תשלומי אבוד כאבוד דמי ורבנן סברי לאו כאבוד דמי וגבי מתניתין דהכא בשלמא לר' יוחנן דאמר שני שבזוג ראשון קתני מתניתין ירעה היינו דיהיב טעמא משום דאין חטאת צבור מתה הא דיחיד תמות דהוה ליה נתכפר בשאינה אבודה והדחויה קיימת והכל מודים שמתה:

ואם היה שני מובחר ממנו יביאנו. ובמתניתין נמי נימא הכי אי נמי שמא לא שייך הא מילתא אלא בגבולין או בנעשים בעזרה אבל בשעיר המשתלח ובשעיר הפנימי הנשרף חוץ לשלש מחנות אפילו אם היה שני מובחר ממנו מצוה בראשון: יעמד חי ולא שחבירו מת. לעיל כי קאמר דטעמא דרבי יוחנן משום דכתיב בהם לא הוה מצי למימר דטעמא משום דכתיב יעמד חי ולא שכבר עמד ואע''ג דלא ידע לברייתא מכל מקום טעמא דידיה מהאי קרא ובשאר קרבנות מודה לדרב דילפינן ממום עובר דהא אפילו בשאר קרבנות פליג עליה דרב דסבירא ליה בעלי חיים נדחין ואפילו דיחוי מעיקרו הוי דיחוי כההיא דבהמה של שני שותפין וצריך לומר דתניא כוותיה דרבי יוחנן ולא מטעמיה דטעמא דר' יוחנן מבהם כדלעיל דסבירא ליה בעלי חיים נדחין והאי תנא סבר אין דיחוי אלא בשחוטין דיליף מבעל מום עובר כרב בשאר קרבנות לבד מהכא דגלי קרא יעמד חי: ברייתא כוותיה דרבי יוחנן. תימה לי הא איכא נמי מתניתין דדייקא כרבי יוחנן ועדיפא מיניה דאפילו דיחוי מעיקרו הוי דיחוי בפרק מי שהיה טמא (פסחים דף צז:) תנן המפריש נקבה לפסחו תרעה עד שתסתאב ותימכר ויביא בדמיה שלמים ואמרינן עלה בגמרא שמע מינה תלת שמע מינה בעלי חיים נדחין ושמע מינה דיחוי מעיקרו הוי דיחוי וכו' ויש לומר דלא דמי דהתם הוי דחייה גמורה דלעולם נקבה לא חזיא לקרבן שהופרשה לשמו דהיינו פסח ובהא נמי מיתרצא מה שמקשים גבי בהמה של שני שותפין ומאי קא משמע לן ר' יוחנן מתניתין היא ההיא דהמפריש נקבה לפסחו ואע''ג דאיכא למימר דתמורה כיוצא בה אתא לאשמועינן דלא שמעינן ממתניתין מכל מקום הש''ס דדייק ממילתיה דרבי יוחנן שמע מינה תלת לידוק ממתניתין ומאי איצטריך למידק ממילתיה דרבי יוחנן אלא יש לומר אי ממתניתין הוה אמינא שאני התם דלא חזיא לעולם לפסח שהופרשה לשמו ולהכי הוי' דחויה לעולם אפילו למותר פסח דהוי שלמים לא תיקרב היא גופה אלא דמיה): האמר רבא דיקא מתניתין כוותיה דרב. תימה לי מאי קאמר דיקא כוותיה דרב אדרבה תיקשי מינה לרבי יוחנן דלא מיתוקמא כלל אליביה ובמאי טעה מעיקרא דקאמר בשלמא לרבי יוחנן הא לא מיתוקם כלל ועוד אמר רבי יהודה אליביה ועוד דלאיכא דאמרי דבסמוך מסיק לרבי יוחנן בקשיא וללישנא קמא לא מסיק קשיא ונראה לי דמעיקרא דקאמר בשלמא לרבי יוחנן לא אסיק אדעתיה דתיקשי ליה ועוד אמר רבי יהודה דאיכא לפרושי דבתרתי פליגי מעיקרא פליג דקאמר תנא קמא ירעה אמר איהו ימות והדר קאמר ועוד אמר ר' יהודה כו' דשמעי' לת''ק דקאמר אם של עזאזל מת וכו' והשני ירעה אלמא דאיירי שמת של עזאזל קודם שנשחט של שם ואיכא למימר דאיירי כגון שמת קודם וידוי וטעמא דמת קודם וידוי הא מת לאחר וידוי אין צריך להביא שנים אחרים ולהגריל דס''ל בהא כרבי שמעון דאמר לעיל פרק טרף בקלפי (דף. מ:) עד מתי זקוק להיות חי עד כפרת דברים ואהא אתא רבי יהודה נמי לפלוגי אם מת המשתלח ישפך הדם ומביא שנים אחרים ואתא לאשמועינן דבכפרת דמים תלוי הדבר ורבי יהודה לטעמיה דאמר לעיל עד מתי זקוק להיות חי עד שעת מתן דמו של חבירו ואין הדבר תלוי בוידוי כלל דאפילו אם הקדים וידוי שעיר המשתלח למתן דם שעיר הפנימי ומת המשתלח ישפך הדם והשתא ניחא הא דקתני ועוד ומכל מקום הדר קאמר דיקא מתניתין כוותיה דרב דלא ניחא ליה לפרושי ועוד כדפרישית משום דלישנא דמתניתין לא משמע ליה הכי דאתא לאשמועינן הא ומשום דאיכא למימר הכי ואיכא למימר כדמעיקרא כדקא סלקא דעתך דמקשה לא מסיק קשיא אבל לאיכא דאמרי דלא קאמר מעיקרא בשלמא לרבי יוחנן אלא פריך מיד לרבי יוחנן דלא משמע ליה כלל לפרושי הועוד כדפריש' ללישנא קמא לדברי המקשה דקאמר בשלמא לרבי יוחנן להכי מסיק קשיא:

דף סד - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד