יומא סה ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סה - ב

וכי מקרבנות צבור קא אמרת שיש קושיא על דברי?!

הרי יש לחלק בין חיוב הבאת השקלים, לבין קרבנות צבור הבאים מתרומת הלשכה: שאני [שונים] קרבנות הצבור שמראש חדש ניסן ואילך אינם באים מהתרומה של השנה שעברה, ^[116] וכדברי רבי טבי שאמר בשם רבי יאשיה: דאמר רבי טבי אמר רבי יאשיה: אמר קרא [במדבר כח יד] בענין עולת ראש חדש:

"זאת עולת חדש בחדשו לחדשי השנה". הוזכרו בפסוק לשונות חדש מיותרים, ומכאן דרשו חכמים: חדש והבא לי את קרבנות השנה מתרומה חדשה. הלכך מודה רבי יהודה בשעירי יום הכיפורים שאבדו, שאינם קרבים לשנה הבאה. ^[117]

ומקשינן: הרי רבי יהודה דיבר על פר ושעיר של יום הכיפורים, ואמר ששניהם ימותו. הא תינח, תירוצו של רבא אמנם מתרץ לענין השעיר שבא מכספי תרומת הלשכה, אבל לענין הפר שבא מכספו של הכהן הגדול, מאי איכא למימר - מדוע אין אומרים שיקרב לשנה הבאה?

ומתרצינן: חכמים גזרו גזירה שאסור להקריב את הפר, אטו [שמא] יבואו להקריב גם את השעיר [הבא מתרומת הלשכה] בשנה הבאה.

ותמהינן על דברי רבא: וכי משום גזירה חכמים אמרו שימותו?! הרי משום גזירה היה די בכך שנאמר שהפר ירעה, ויביא אחר בדמיו לכשיסתאב.

ועוד, אפילו לענין השעיר קשה: הא דרבי טבי אמר רבי יאשיה [שאמר שקרבנות הצבור אינם באים מהתרומה הישנה] מצוה בלבד היא, אבל אם הקריב מהתרומה הישנה יצא בדיעבד.

דאמר רב יהודה אמר שמואל: קרבנות צבור הבאין באחד בניסן ומכאן והלאה, מצוה להביא מן החדש [מתרומת השנה החדשה]. ואם הביא מן הישן יצא בדיעבד, אלא שחסר מצוה.

ומאחר שבדיעבד אם הקריב את קרבנות הצבור מהתרומה הישנה יצא ידי חובתו, אין ראוי להמית את השעיר משום דבר שאינו אלא מצוה. ^[118]

ונדחה תירוצו של רבא. ומעתה חוזרת הקושיא: מדוע פר ושעיר של יום הכיפורים שאבדו אינם קרבים לשנה הבאה [לדעת רבי יהודה]?

אלא אמר רבי זירא תירוץ אחר:

לפי שאין הגורל שנעשה בשנה זו, קובע משנה לחברתה, לפיכך אי אפשר להקריב את השעיר שנשאר השנה בשנה הבאה. ^[119]

ומקשינן: ונייתי, נביא שעיר נוסף בשנה הבאה ונגריל עליהם כבתחילה! ומתרצינן: אין עושים כן, משום גזירה, שחששו חכמים שאם יביאו בשנה הבאה את השעיר שנשאר מהשנה, שמא יהיו אנשים שלא יראו שהגרילו על השעירים מחדש, ויאמרו: הגורל קובע משנה לחברתה גם בלא שהגרילו שנית. ^[120]

ומקשינן: הרי רבי יהודה דיבר על פר ושעיר של יום הכיפורים, ואמר ששניהם ימותו, והא תינח, התירוץ של רבי זירא אמנם מתרץ לענין שעיר שמתקדש על ידי גורל.

אבל לענין פר [שאינו צריך גורל] מאי איכא למימר - מדוע אין אומרים שיקרב לשנה הבאה?

ומתרצינן: חכמים גזרו גזירה שאסור להקריב את הפר אטו [שמא] יבואו להקריב גם את השעיר לשנה הבאה.

ותמהינן: וכי משום גזירה אמרו חכמים שימותו?! די היה שנאמר שהפר ירעה [ויביא אחר בדמיו]! ^[121]

ונדחה תירוצו של רבי זירא, וחוזרת הקושיא: מדוע פר ושעיר של יום הכיפורים שאבדו אינם קרבים לשנה הבאה [לדעת רבי יהודה]?

והתשובה דלהלן אמרוה רבנן [תלמידי אביי] קמיה דאביי: חכמים גזרו גזירה שאסור להקריב את הפר לשנה הבאה, משום שחששו שמא ימות הכהן הגדול בשנה זו, ויקריבו את פרו, והרי זה חטאת שמתו בעליה שאסור להקריבה.

ומקשינן: הא תינח תירוץ זה אמנם מתרץ לענין הפר השייך לכהן הגדול [ויש חשש שהוא ימות]. אבל לענין השעיר ששייך לציבור מאי איכא למימר - מדוע אינו קרב לשנה הבאה?

ומתרצינן: חכמים גזרו גזירה שאסור להקריב את השעיר אטו [שמא] יקריבו גם את הפר.

ותמהינן: וכי משום גזירה אמרו חכמים שימותו?! די היה שנאמר שהשעיר ירעה [ויביאו אחר בדמיו]!

ונדחה תירוץ זה, וחוזרת הקושיא: מדוע פר ושעיר של יום הכיפורים אינם קרבים לשנה הבאה [לדעת רבי יהודה]?

אלא צריך לומר תירוץ אחר:

חכמים גזרו גזירה שאסור להקריב את השעיר לשנה הבאה משום חטאת שעברה שנתה. שחששו שמא עד יום הכיפורים הבא תעבור שנה שלימה משנולד שעיר זה. וחטאת אינה כשרה אלא בתוך השנה הראשונה לחייה. ^[122] ומיד הגמרא תמהה על התרצן: מדוע אתה קורא לזה גזירה?! הרי ודאי שעד יום הכיפורים הבא עוברת שנה שלימה, וממילא היא גופה [השעיר עצמו] חטאת שעברה שנתה היא, ואסור להקריבה מן התורה!

והתרצן מיישב את דבריו: הא לא קשיא. יש אופן שעד יום הכיפורים הבא, השעיר לא יפסל מדאורייתא משום חטאת שעברה שנתה. כדברי רבי דלהלן:

דתניא: המוכר בית בבתי ערי חומה, יכול לגאול אותו עד מלאת שנה. ונאמר בענין זה [בויקרא כה ל]: "שנה תמימה".

"תמימה" - מלמד, שהוא מונה שלש מאות וששים וחמשה יום, כמנין ימות שנת החמה. ושנת החמה ארוכה משנת הלבנה 1 1 יום. ^[123] ואפילו אם עיברו את השנה [שאז שנת הלבנה ארוכה משנת החמה], לעולם הולכים אחר שנת החמה.

וחכמים אומרים: בשנה פשוטה [שאינה מעוברת] מונה שנים עשר חדש מיום ליום, כמו שישראל מונים על פי חדשי הלבנה.

הערות

^[116] דברי הגמרא אינם מובנים, שהרי לעיל דיברנו בשקלים שמהם הקריבו את קרבנות הציבור, ומדוע לא נאמר גם בהם שאינם באים מתרומת השנה שעברה? ותירץ הריב"א: לדעת רבי יהודה השקלים החדשים שחייבים הבעלים לשקול, לא יתנו בלשכה של שקלי שנה זו, אלא עם שקלים חדשים שישקלו הציבור לשנה הבאה. ואפילו אם נתנום הגזברים בלשכה של שנה זו, לא פשעו הבעלים בכך ופטורים בשנה הבאה, תוספות הרא"ש. וכעין זה כתוב בתוספות ישנים וריטב"א בשם ריב"א. ועיין רבנו אליקים.

^[117] ולומדים את ה"שנה" שנאמרה כאן ["לחדשי השנה"] ממה שנאמר בענין ניסן "ראשון הוא לכם לחדשי השנה". מכאן שהשנה המוזכרת כאן מתחילה מניסן. רש"י.

^[118] ריטב"א. וכן נראה מדברי רבנו אליקים. אבל עיין ר"ח.

^[119] ואי אפשר לקבוע על השעירים את שמם אלא על ידי גורל כמבואר בתחילת הפרק.

^[120] על פי רבנו אליקים.

^[121] כל אחד מן האמוראים שתירצו שימותו משום גזירה, היה סבור שהגזירה שהוא דיבר בה חמורה יותר משל חברו, והחמירו חכמים שמשום גזירה זו הבהמה תמות. והגמרא דוחה שאפילו משום אותה גזירה אין ראוי להמית את הקרבן. תוספות ישנים, תוספות רא"ש. וריטב"א.

^[122] בענין חטאת היחיד העובד עבודה זרה נאמר בתורה שיביא חטאת בת שנתה. ושנינו בתורת כהנים: נאמר בענין חטאת יחיד "תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה". ודרשו את המלים שבפסוק זה: "תורה אחת" - לומר לך שכל התורה כולה הוקשה לעבודה זרה. כשם שיחיד העובד עבודה זרה, מביא חטאת בת שנתה, כך גם בשאר עבירות. "יהיה" - לרבות את שעירי הרגלים [של הציבור]. "לכם" - לרבות שעירי עבודה זרה. "לעושה" - לרבות שעיר חטאת הנשיא. [רש"י].

^[123] שנת החמה - 365 יום. שנת הלבנה 354 יום. [מלבד בשנה מעוברת שמתוסף עוד חודש אדר של 29 יום. סך הכל 383 יום]. ומאחר שהתורה אמרה " [שנה] תמימה" למדנו שהשנה צריכה להיות יותר מאשר שנה רגילה. ומכאן שמונים שנה זו על פי החמה. קשה: הרי בענין בתי ערי חומה נאמר "שנה תמימה" ומנין לנו שלומדים את שאר התורה מבתי ערי חומה? ותירץ הריטב"א: הגמרא ידעה שרבי פירש את הפסוק הנאמר בבתי ערי חומה: "עד מלאות לו שנה [שסתם שנה, היא] תמימה". ועיין תוספות ראש השנה ו, ב. ותוספות ישנים כאן.

קרבנות צבור קא אמרת [אמרת]? מהם אין להביא ראיה, שאני [שונים] קרבנות צבור שבהן מתקיים הדין שאמר ר' טבי אמר ר' יאשיה. שאמר ר' טבי אמר ר' יאשיה: אמר קרא [הכתוב]: "זאת עלת חדש בחדשו" (במדבר כח, יד), ומכפילות הלשון יש להבין כי אמרה התורה ולמדה בכך: חדש והבא לי קרבן מתרומה חדשה, ומכאן שקרבנות ציבור יש להביאם מתרומה חדשה, ואין להמתין להם לשנה הבאה, אבל שקלים שנועדים למטרות שונות ולא רק לקרבנות ציבור אפשר היה שיביאום גם לשנה הבאה.

על תירוץ זה מקשים: הא תינח [זה נוח] לגבי ענין השעיר של יום הכיפורים שהוא מקרבנות הציבור ובא מתרומת הלשכה, אולם לגבי פר של כהן גדול שהוא מרכושו הפרטי של הכהן הגדול ונחשב כקרבן יחיד, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? ומשיבים: גזירה גזרו בפר אטו [משום] השעיר.

ותוהים: ומשום גזירה ימותו? וכי רק מפני גזירה יגרמו שימותו הקדשים? הרי יכולים להניחם שירעו! ועוד יש להקשות: הא [זו, ההלכה] של ר' טבי אמר ר' יאשיה גופה [היא עצמה] מצוה היא מלכתחילה ואינה לעכב. שכן אמר רב יהודה אמר שמואל: קרבנות צבור הבאין באחד בניסן — מצוה להביא מן החדש, מן השקלים שתרמו בשנה זו ואם הביא מן הישן — יצא, אלא שחסר מצוה זו של תרומה חדשה. וקשה לומר שמשום דבר זה, שאינו מעכב כלל, יגזרו גזירה שפר של כהן גדול ימות!

אלא יש לדחות תירוץ זה ולומר שהסיבה במיתת פרו של הכהן הגדול היא אחרת וכפי שאמר ר' זירא: לפי שאין הגורל קובע משנה לחברתה שיפה כוחו של הגורל רק לשנה אחת ולא לשנה הבאה, ולכן אין השעיר שנקבע בהגרלה לשנה זו ראוי לשנה הבאה. ושואלים: ונייתי [ונביא אותו] את השעיר הזה ונגריל יחד עם השעיר השני? ומשיבים: גזירה שמא יאמרו הגורל קובע משנה לחברתה.

ומקשים: הא תינח [זה נוח] לענין השעיר, אולם לגבי הפר של הכהן הגדול מאי איכא למימר [מה יש לומר] על זה, שהרי הוא לא בא בהגרלה? ומשיבים: גזירה בפר אטו [משום] השעיר. ומקשים שוב: ומשום גזירה ימותו? ולכן יש לדחות אף תירוץ זה.

אמרוה רבנן קמיה [אמרו חכמים לפני] אביי תירוץ אחר: הרי זו גזירה משום חטאת שמתו בעליה שהרי יתכן שימות הכהן הגדול בשנה זו. ומשיבים: הא תינח [זה נוח] לגבי הפר, שיש לחשוש למות בעליו, אלא שעיר שהוא קרבן הציבור מאי איכא למימר [מה יש לומר]? ומשיבים: גזירה בשעיר אטו [משום] הפר.

ומקשים שוב: ומשום גזירה ימותו? אלא יש לומר: גזירה היא משום חטאת שעברה שנתה, שכל בהמה שעברה עליה שנתה הראשונה שוב אינה כשרה להיקרב חטאת. וכאן יש לחשוש שמא עד יום הכיפורים תעבור שנתו של שעיר זה ויפסל. ותוהים: אם כבר הגענו לנימוק זה, איזה מקום אם כן יש ללשון גזירה כאן? וכי גזירה היא זו, הלא היא גופה חטאת שעברה שנתה היא, שהרי שעיר זה יהיה בשנה הבאה יותר מבן שנה!

ודוחים: הא לא קשיא [זה אינו קשה], כי יתכן שאף כעבור שנה לא יהא עדיין שעיר זה פסול, והדבר יכול להיות על פי שיטת רבי. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: נאמר בענין פדיון בתים בערי חומה: "ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה" (ויקרא כה, ל) הרי הוא מונה שלש מאות וששים וחמשה יום כמנין ימות החמה, דברי רבי, וחכמים אומרים: מונה שנים עשר חדש מיום ליום. ולשיטת רבי אם היה השעיר ביום הכיפורים זה, פחות מבן אחד עשר יום, הרי ביום הכיפורים הבא (אם לא נתעברה השנה) הוא פחות מבן שלוש מאות שישים וחמישה יום, ולדעת רבי עדיין הוא כשר מצד גילו. אלא משום גזירה של שעירים אחרים פסלוהו.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

You speak of communal offerings? Communal offerings are different, in accordance with what Rabbi Tavi said in the name of Rabbi Yoshiya. As Rabbi Tavi said that Rabbi Yoshiya said that the verse states: “This is the burnt-offering for every New Moon upon its renewal throughout the months of the year” (Numbers 28:14). The Torah said: Renew and bring Me an offering from the new contribution. This indicates that communal offerings must be brought from the donations of the current year and not from the donations of the previous year.

The Gemara challenges this solution: This works out well with regard to the Yom Kippur goat, which is a communal offering and is purchased with money from the Temple treasury. However, with regard to the High Priest’s bull which he pays for himself and which is considered an individual offering, what is there to say? The Gemara answers: There is a rabbinic decree with regard to the bull due to the goat.

The Gemara expresses surprise: Is it right that due to a rabbinic decree the offerings should be left to die instead of being left to graze? And furthermore, this statement that Rabbi Tavi said in the name of Rabbi Yoshiya is itself a mitzva ab initio, but is not indispensable. As Rav Yehuda said that Shmuel said: With regard to communal offerings that are brought on the first of Nisan, it is a mitzva to bring them from the new year’s shekel contributions. However, if he brought them from the old shekels that were donated during the previous year he has fulfilled his obligation, but he lacked the mitzva, i.e., he did not perform the procedure in the proper manner. It is difficult to argue that due to this inessential detail the Sages would issue a decree that the High Priest’s bull should be left to die.

Rather, Rabbi Zeira said that the reason the bull and goat of Yom Kippur are left to die is because the lottery does not establish designations from one year to another. Therefore, a goat designated by the lottery one year is not eligible for use the next year. The Gemara challenges this explanation: But let us bring this goat and another one and draw lots again. The Gemara responds: It is a rabbinic decree that was enacted lest people say that the lottery establishes designations from one year to another.

The Gemara challenges: This works out well with regard to the goat, but with respect to the bull of the High Priest, which is not chosen by lottery, what is there to say? The Gemara answers: There is a rabbinic decree with regard to the bull due to the goat. The Gemara challenges further: Is it right that due to a rabbinic decree the offerings should be left to die instead of being left to graze? Therefore, this answer should be rejected.

The Rabbis stated another solution before Abaye: It is a rabbinic decree, due to a concern that the bull will become a sin-offering whose owners have died, since the High Priest might die during the year. The Gemara responds: This works out well with regard to the bull, but as for the goat, which is a communal offering, what is there to say? The Gemara answers: There is a rabbinic decree with regard to the goat due to the bull.

The Gemara asks: Is it right that due to a rabbinic decree the offerings should be left to die instead of being left to graze? Rather, it is a rabbinic decree due to a concern that the goat will become a sin-offering whose year has passed. A goat may not be brought as a sin-offering once it is more than a year old, and there is a concern that the goat will be too old by the Yom Kippur of the following year. The Gemara expresses surprise: Is this a rabbinic decree? It is certainly a sin-offering whose year has passed, as the goat will certainly be more than a year old by the following Yom Kippur.

The Gemara responds: This is not difficult, as it is possible that the goat will not be disqualified, in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi. As it was taught in a baraita: With regard to redeeming houses in a walled city the Torah states: “And if it not be redeemed within the space of a full year” (Leviticus 25:30), which indicates that he counts 365 days, in accordance with the number of days in a solar year; this is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi. And the Rabbis say: He counts twelve months from day to day. Therefore, according to the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, if the goat was less than eleven days old on the first Yom Kippur, it will not be disqualified on the following Yom Kippur because it will still be less than 365 days old, as long as the first year was not a leap year. Nevertheless, it is disqualified by rabbinic decree due to a concern that other goats would be used in similar circumstances even if they were more than a year old.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמאי תני ר' יהודה בפר ושעיר של יוה"כ שאבדו והפריש אחרים תחתיהן כולן ימותו נישהינהו ונקרבינהו לשנה הבאה ושנינן שאני קרבנות צבור דבעינן לאיתויינהו מתרומה חדשה וכדר' טבי.

ואמרינן התינח שעיר שהוא בא משל צבור וצריך מתרומה חדשה הפר שאינו לא משל צבור ולא קרבן שהרי כ"ג מביאו מממונו. ודחינן גזירה פר אטו שעיר. כלומר מי שיראה כי משהין הפר להקריבו לשנה הבאה ישהה הוא גם השעיר ואמרינן ואי משהי ליה לשעיר מה בכך. הא דר' טבי משום מצוה היא. ואמרינן אם הביא מן הישן יצא אלא שחיסר מצוה ופריק רב זירא שמא יאמרו הגורל קובע משנה לחברתה. התינח שעיר שצריך גורל. פר מאי איכא למימר גזירה פר אטו שעיר ומשום גזירה ימותו כו'. שעיר בן שנה הוא כשר. ואם תניחהו מיוה"כ זה ליוה"כ אחר אי אפשר שיהא ביום הכפורים זה פחות מבן ח' ימים ליוה"כ אחר עברה שנתו. ודחי הכי ר' יהודה [כרבי] ס"ל דתני בענין ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה ר' אומר מונה שס"ה ימים כמנין ימות החמה ומשכחת לה דמטי יוה"כ אחר ולא שלמו ליה שס"ה ימים.

שאני קרבנות צבור כדר׳ טבי דבעי׳ להביא קרבנות צבור מתרומה חדשה. הקשו בתוספות א״כ שקלים נמי דאיירי בהו היאך קונין מהם קרבנות צבור של שנה זו דהא בעי׳ תרומה חדשה וליכא. ותירץ ריב״א ז״ל דהשתא אתיא לומר דכי קתני ועולין לשנה הבאה היינו שלא יניחום אלא עם החדשים של השנה האחרת ויעלו להם לתרומה חדשה:

ועוד דהא דר׳ טבי גופה מצוה היא. פי׳ ומשום דבר שאינו אלא מצוה ליכא למימר ימותו. ואע״ג דמשום מצוה תנן למתני׳ אם משהגריל מת יביא שנים ויגריל עליהם בתחלה וכדפרי׳ עלה התם כשמביא שנים ליכא מיתה לרבנן אלא רעיה וכדאי׳ לעיל. כן פי׳ בתוס'. והא דפרכי׳ בכולה שמעתין ומשום גזירה ימותו. והדרי׳ למעבד אוקמת׳ דלדידן נמי מתו משום גזירה. פי׳ בתוס׳ דכל חד וחד מהני אמוראי סבי׳ להו דגזירה דידיה חמירא מדחבריה ויש להם למות משום אותה גזירה:

הא לא קשיא כר׳ דאמר שנה האמורה בתורה שס״ה ימים. והכא משכחת לה כגון שנולד בראש השנה והפרישו בערב יום הכפורי׳ שיצא ממחוסר זמן. שאין שנה עולה לו עד שיעבור יום הכפורים אחר בשהיתה השנה פשוטה כי ימות החמה יתרים על ימות הלבנה י״א יום:

דתניא שנה האמורה בבתי ערי חומה וכו'. וא״ת ודילמא שאני התם דכתיב שנה תמימה. וי״ל דקים לן דלר׳ הכי קאמר עד מלאת לו שנה שהיא מן הסתם השנה התמימה של ימות החמה:

זה שביארנו בכמה מקומות שמשהגיע ניסן אין מקריבין קרבנות צבור אלא מתרומה חדשה פירושו למצוה ומדכתיב החודש הזה לכם וכו' חדש והבא לי קרבן מתרומה חדשה ומ"מ אם הביא מן הישנה יצאו וכן אם לא הגיעה עדיין החדשה שנתעכבה לאיזו סיבה מביאים מן הישנה ושולח חטאתו ממדינת הים שמקריבין אותו בחזקת קיים כבר ביארנוה:

שעירי חטאות כלם בין שעירי הרגלים בין שעירי ע"ז בין שעירי יום הכפרים כלם צריכים להיות בני שנה וכלם פסולים לאחר שנה שכלם למדנו בתורת כהנים מחטאת ע"ז האמורה בפרשת שלח לך שהיא עז בת שנתה וכל שעברה שנתה יש פוסקים שאינה במיתה אלא שרועה ורואין אותה כאלו עומדת בבית הקברות שאין יכול ליטלה אלא שמניחה לשם ורועה ופר חטאת אינו בדין זה שהרי כל מקום שנאמר פר אינו אלא בן שתי שנים ואין דין עברה שנתה אלא בחטאות של בני שנה ושנה זו אינה מנויה אלא לשנות הלבנה והיא שנים עשר חודש מיום ליום ואם נתעברה השנה הרי חודש העיבור בכלל השנה וכן המוכר בית בבתי ערי חומה שגאולתם שנים עשר חודש שהן שנת הלבנה ולסוף שנים עשר חודש נחלט אם נתעברה השנה אינו נחלט עד סופה שנאמר עד מלאת לו שנה תמימה להביא חודש העבור:

קרבנות ציבור קאמרת שאני קרבנות ציבור כדרבי טבי כו'. תימה דהכי נמי שקלים של שנה זו קונין מהן קרבנות ציבור ואי יקריבו לשנה הבאה הא ליכא תרומה חדשה דבהא איירינן ואומר ריב"א דה"פ קרבנות ציבור קאמרת התם ודאי מודה רבי יהודה כי הכא שצריך לעשותם מתרומה חדשה משום דרבי טבי והא דקאמר עולין להם לשנה הבאה היינו היכא דשקול שקלים שני פעמים ויביאום לשנה אחרת לא יניחום אלא לאותם חדשים של שנה זו ונפטרו בכך הבעלים ותורמין עליהם כאילו לא אבדו ולא יניחום עם אותם של שנה שעברה^ה)דחדשים הם הואיל ולא פשעו כצ"ל. אלא לחדשים אלו ואפילו לא פשעו הבעלים כלל. גי':

ונייתי ונגריל. פי' ליום הכפורים אחר יעשה גורל חדש אבל מה שהגריל ביום הכפורים של אשתקד לא מהני מידי ותימה לריב"א אם כן שאין הגורל מועיל כלום למה ימות והלא יכול לשנותו לשעיר הנעשה בחוץ ולשעירי הרגלים ויש לדחות דמכל מקום מהני מה שהגרילו עליהם שאין לשנותם לשום שעיר ואע"ג שאינו מועיל כלום לענין שכשיבא יום הכפורים אחר יגרילו ואולי יחול על של שם של עזאזל [ועל של עזאזל של שם] שיהיה הגורל להפך ממה שהיה אשתקד. גי'. ויש מפרש פירוש אחר ואינו כדיי:

משום גזירה ימותו. לכל הני אמוראי דהכא דפרכינן הך פירכא סבירא לכל חד וחד דגזירה דיליה חמירא מדחבריה ויש להן למות משום [אותה] גזירה:

הא לא קשיא כו'. הוה מצי למימר דהיא גופה חטאת שעברה שנתה כרבנן אלא ניחא ליה ליישבה אפילו לרבי משום הך גזירה:

דתניא רבי אומר שנה תמימה כו'. ושנת קרבנות נמי ילפינן לרבי משנת בתי ערי חומה מכאן קשה לרבי על פי' רש"י שפירש בפרק קמא דראש השנה (דף ו:) גבי בל תאחר דקאמר שנה בלא רגלים היכי משכחת לה בשלמא לרבי משכחת לה כגון דאקדשה בתר חג המצות דכי מטי שילהי אדר בתראה שתא מליא פירוש שנה של חמה רגלים לא מלו ותימא דבתר חג המצות היינו כ"ב בניסן ושנת לבנה שהיא שנ"ד לא מלאו עד כ"ב לאדר בתראה מנה משם [י"א יום] ותעמוד בראש ניסן והוה ליה למימר דכי מטי ריש ניסן ופי' ר' שמעון בשלמא לרבי משכחת לה דכיון דלית ליה למימר נתעברה שנה שנתעברה לו משכחת שפיר שנה בלא רגלים דדוקא בערי חומה בעינן שנת חמה דכתיב תמימה ולא בקדשים דהתם לא בעינן אלא שנת לבנה שנ"ד ולא חדש העיבור והילכך נקט שלהי אדר בתראה והשתא קשה דהכא משמע דלרבי בעינן אף בקדשים שנת חמה כבתי ערי חומה ודוחק לדחות דה"ק הא לא קשיא כו' כרבי וגמרינן מיניה ושמעתא דראש השנה לא גמרא מיניה אלא נראה לרבי דבתר חג המצות דהתם לאו דוקא שיכלה יום טוב של פסח לגמרי אלא באמצעיתו אחר שהתחיל וכיון שבתחילת הרגל לא הוקדש אותן רגל אינו מן המנין כדקאמר התם לעיל שהומם בתוך הרגל וחללו על אחר ועבר עליו כל הרגל מהו דתימא כיון דמכח קמא קאתי כקמא דמי קמ"ל ולהכי נקט שילהי אדר בתראה כו' ויש ספרים דגרסי התם כגון דאקדשיה [בתוך] חג המצות כלומר ביום שני וזהו כפירוש רבי. מ"ר:

בד"ה ומשום גזירה כו' אבל חטאת אפי' אחת לא דילמא עביד לההיא עולה למטה וג' עולות למעלה לא כו' כצ"ל ור"ל דדין חטאת מתן דמו למטה מחוט הסיקרא ודין עולה מתן דמו למעלה וא"כ אפילו חטאת [אחת] לא דילמא ההיא עולה היא שנתערבה והוא נותן דמה למטה כדין חטאת ופסול בעולה וג' עולות ליתן דמם למעלה נמי לא יקריב מהם משום דלמא עביד כולהו כו' וק"ל:

בא"ד וכן זוג הנשאר מה"ט וכן כו' כצ"ל:

בא"ד וכן קשה השלישית אמאי אין לה אלא אחת כו' פרק התערובות כל הזבחים שנתערבו כו' כצ"ל:

בד"ה משום כו' עברה שנתה דהלכתא גמירי לה כו' כצ"ל:

גמרא התינח פר שעיר מא"ל. ק"ל הא שעיר כבר תריץ ליה שפיר משום דר' טבי. וע"כ צ"ל דהא דפריך לעיל ועוד הא דר"ט כו' גופיה מצוה היא ר"ל דלכן אינו בדין שימות אפי' השעיר גופיה וכמו שהבינו הת"י לעיל בר"פ ודלא כמש"כ שם:

גמ' שם הא ל"ק כרבי כו'. ק"ל אפי' לרבי הוא גופיה עבר שנתו דהא מסתמא מתחלה עשו כפי הדין המבואר בספ"א דפרה חטאות הצבור כו' מיום שלשים והלאה:

תד"ה גזירה. דאפילו את"ל מקופיא מכפרי כו'. הגה"ש הקשה דאפי' את"ל מקיבעא מכפרי הא לא הוי רק מתו מקצת בעליה. ול"נ דאף דלר"ש מתו מקצת השותפין אינה מתה כדמוכח להדיא בהוריות (ו) הא בל"ז הך תירוצא אינו עולה לדידיה דהא אפי' מת כה"ג עצמו אית ליה דמקרבינן ליה לפרו כדאיתא לעיל (נ) וע"כ מיתרצא בשינויא דר"ז דל"פ על שינויא ומשום גזירה ימותו אלא מפני דאיכא תקנתא דרעיה כמש"כ התוס' בדבור הקודם בשם הר"י מאורליינש ולדידיה באמת רועה. ולפ"ז דהך תירוצא אינו אלא לר' יהודה א"ל דס"ל כהברייתא בהוריות שם דמת א' מב"ד פטורין וטעמא משום דה"ל חטאת שמת אחד מן השותפין כדאיתא שם. ואף דלא אתיא הך ברייתא כוותיה דהא ל"ל דב"ד מביאין כלל. מ"מ בהא א"ל דס"ל כוותה:

תוס' ד"ה גזירה. דאפי' את"ל דמקופי'. משמע דאי מקיבע' ניחא וק"ל הא כהן אחד שמת הוי רק מתו מקצת בעליה גם מ"ש דא"א לידע. ק"ל הא בשעת הקרבה מדינא לא חיישי' לכך דשמא מת לא חיישינן וכדפרכינן לעיל דף נה גבי קיני שופרות:

גמרא, ומשום גזירה ימותו (פר ושעיר של יוה"כ שאבדו והפריש אחרים תחתיהן דסבר ר"א ירעו עד שיסתאבו וימכרו, ופליג ר' יהודא ואמר כולן ימותו אפילו פר דאינו בא מתרומת הלשכה גזירה אטו שעיר).
אין להקשות מהאי דפרק התערובות (זבחים דף עג) בזבחים שנתערב בהן שור הנסקל דימותו, ול"א נכבשינהו דניידי ונימא כל דפריש מרובא פריש, משום גזירה שמא יקח מן הקבוע, דהתם א"א לפדותו דלא חזי להדיוט משום תערובות שור הנסקל, דאף ע"י דנכבשינהו אסור מגזירה דיקח מן הקבוע, ולשיטת ר"ת דלהדיוט לא גזרינן דיקח מהקבוע, בלא"ה קשה דמ"ש טרפה שנתערב ומ"ש שור הנסקל דל"א ירעו ונכבשינהו וכדהקשו בזבחים, ותירצו דלא תיקנו כן היכא דאח"כ לא יהיה היתר כ"א ע"י מרובא פריש, ועכ"פ מהכא לא קשיא ולא מידי, ובתוס' סוף ד"ה ומשום גזירה דחקו בישוב קושיא זו:

תוס' ד"ה גזירה משום חטאת כו' דאפילו את"ל מקופיא כפרה:
קשה לי, דהא גם אם מקיבעא לא מקרי מתו בעליה, ע"י מיתת כהן אחד דהוי רק מתו מקצת בעלים.
גם מ"ש עוד דא"א לידע שפיר.
קשה לי, הא אם לא נדע באמת לא חיישינן למיתה דשמא מת ל"ח כדפרכינן לעיל (דף נה) גבי קיני שופרות:

שאני קרבנות ציבור כדר' טבי פי' משום הכי לא קרב השעיר של יום הכפורים לשנה הבאה משום דשל ציבור הוא ומניסן ואילך צריך לבא מתרומה חדשה ומכולה סוגיא משמע דדחיק לאוקמי הא דאר"י דשעיר יומת ואינו קרב לשנה הבאה אי משום דר' טבי ואי משום שמא יאמרו הגורל קובע משנה לחברתה או משום גזירה חטאת שעברה שנתה והיינו דווקא אליבא דרבי דאמר שנה תמימה מונה שס"ה ימים דלדידיה משכחת לה דלא עבר עדיין שנה תמימה לשנה הבאה אבל לרבנן דאמרי שנה תמימה מונה י"ב חודש וי"ג במעוברת מיום ליום לעולם לא משכחת לה שלא עברה שנתה מיום הכפורים ליום הכפורים כדאמרינן בסמוך היא גופה חטאת שעברה שנתה היה ואני תמה למה ליה לדחוקי כולי האי וכי ר' יהודא אחריות דעלמא קיבל עליו לאמור למילתיה ככוליה תנאי היה לי' לומר דר"י כרבנן דר' וכוותייהו סבירא להו ולעולם לא משכחת לה מיום הכפורים זה עד יום הכפורים הבא שלא תהא עברה שנה וסוגיא כזו לא משכחינן בכולה תלמודא למדחק כל כך כדי שתיקום כיחידאי ולית הלכתא כוותיה ונ"ל משום דהוה קשה ליה אהני שינויי תינח פר שעיר מאי איכא למימר וצריך לאסוקי עלה גזירה פר אטו שעיר וכדמסיק עלה והא גזירה דפר אטו שעיר לא שייך למגזר אלא היכא שיש מקום גזירה כזו בשעיר גופיה כגון אליבא דרבי דלפעמים לשנה הבאה עדיין לא עברה שנתה כגון שנולד פחות מי"א יום קודם יום הכפורים ואפילו הכי אינו קרב ליום הכפורים הבא משום גזירה דעברה שנתו בנולד כל השנה יותר מי"א יום קודם יום הכפורים זה וכיון דיש מקום לגזירה כזו בשעיר גופיה לא עברה אטו עברה יש מקום לגזור פר אטו שעיר אע"ג דבפר גופיה לא שייך עברה אטו לא עברה דהא פר לעולם זמן הקרבתו לא עבר מ"מ גזרינן פר אטו שעיר אבל אליבא דרבנן כיון דבשעיר גופיה אין מקום לגזירה זו לא עברה אטו עברה דהא לא משכחת לא עברה בשעיר מיום הכפורים זה ליום הכפורים הבא אלא לעולם א"א בלא עברה אין מקום למיגזר פר אטו שעיר דהכל יודעים דפר כשר להקריבו מבן ג' שנים עד לעולם אבל שעיר אינו כשר אלא כל שנתו וא"א מיום הכפורים ליום הכפורים הבא שלעולם כבר עברה שנתו אבל לרבי הואיל דמשכחת לה לא עברה בשעיר לפעמים איכא למגזר דלמא טעו בימי לידתו יום א' וכגון שנולד אשתקד י"א יום קודם יום הכפורים דיום הכפורים זה עברה שנתו כבר וטעי וסבר שנולד עשרה ימים קודם דעביד אינש דטעי חד יומא כדפי' התוס' רפ"ק דר"ה דמהאי טעמא קבעי ניסן ראש השנה למלכים משום טעות דחד ומא דעביד אינש דטעי ביה והא דגזרו פר אטו שעיר בהא דר' טבי אע"ג דבשעיר מיום הכפורים ליום הכפורים אחר לעולם אי אפשר בתרומה ישינה דהא צריך לחדש מן החדשה כבר מניסן שבין יום הכפורים זה לשל אשתקד לא קשה מידי בהא דר' טבי ודאי טעו דלא כולי עלמא גמירי הא דמצוה להביא מתרומה חדשה וכן הא דאין הגורל קובע משנה לחברתה לאו כולי עלמא גמירי וטעו וסברי דקובע וכיון דשייך למגזר בשעיר גזרינן פר אטו שעיר אע"ג דבפר גופיה לית לן בה דילמא טעו נמי בשעיר דאיכא למיחש בהכי וכן חטאת שמתו בעליה דגזרינן שעיר אטו פר נמי אתי שפיר אע"ג דבשעיר גופיה לית לן בה מכל מקום כיון דשייך למגזר בפר כדקא' משום חטאת שמתו בעליה אלמא איכא מקום למטעי בפר שפיר שייך למגזר שעיר אטו פר אבל בהא דעברה שנתהדשעיר לרבנן דאין מקום למטעי בשעיר עברה אטו לא עברה דבהא לא טעי להכשיר עברה בשעיר דא"כ בכל יה"כ ניחוש שמא יקח שעיר שעברה שנתו ואי נגזור פר אטו שעיר שלא להביאו אחר שנתו הא כל פר אינו כשר אלא בתר שנתו כשהוא בן ג' שנים וא"כ בטלת מצות פר ושעיר לעולם א"ו ל"ח להכי אבל לר' הוא דאיכא למיגזר לא עברה אטו עברה גבי שעיר משום טעות יום א' מימי הלידה וכדפי' והשתא שפיר שייך למגזר פר אטו שעיר ולקמן גבי גזירה משום חטאת שעברה שנתה דקא' תינח שעיר פר מא"ל גזירה פר אטו שעיר הקשו התו' הא פר גופי' פסול בעברו שנותיו לרבנן בפ"ק דמס' פרה דאין כשר אלא בן ג' שנים ותי' דפריך אדר"מ דמכשיר התם אפי' בזקן דמדדחקת לשנויי גזירה משום ע"ש ואע"ג דלרבנן דרבי הוא גופי' ע"ש הוא אלא כדי לאוקמא מילתי' דר"י ככ"ע אפי' כרבי משנית הכי א"כ לר"מ דמכשיר בזקן מאי מתרצת ולמאי דפי' דא"א לאוקמי הני שנויי אדר"י אם לא דס"ל כרבי אין מזה הכרח שרוצה לאוקמי מילתא דר"י ככ"ע ואכתי תקשה הול"ל ר"י כרבנן ס"ל ולא כר"מ. ועק"ל אי כל הני דוחקא דשמעתין הוא לאוקמי דר"י אליבא דכ"ע א"כ במסקנא דאוקי רבא לטעמא דר"י משום תקלה הא אכתי לא אתיא ככ"ע דהא מסיק לקמן ותקלה עצמה תנאי היא ואיכא תנא דל"ח לתקלה:

[מלואים: ומשום גזירה ימותו הקשו התוס' בשם ר"י מהא דאמרינן בפ"ח דזבחים כל הזבחים שנתערבו בהן חטאות המתות או שור הנסקל אפי' א' ברבוא ימותו כולן ופריך ונכבשינהו דניידי ונימא כל דפריש מרובא פריש ומשני גזירה שמא יקח מן הקבוע ותי' בשם ר"י דדווקא הכא פריך הכי משום גזירה פר אטו שעיר דשעיר גופיה אינו אלא למצוה בעלמא מתרומה חדשה ימותו ולקמן נמי פריך משום גזירה פר אטו שעיר דשעיר גופיה גזירה שמא יאמרו הגורל קובע משנה לחברתה ימותו הנה על מה שפי' דה"פ משום גזירה דפר אטו שעיר דשעיר גופיה אינו אלא למצוה בעלמא מתרומה חדשה ק"ל הא מדפריך בתר הכי ועוד הא דר"ט גופיה מצוה היא משמע דקושיא ראשונה דומשום גזירה ימותו אפ"ת הא דר"ט לעכב נמי קא קשיא ליה ועוד ק"ל אם איתא דלא ק"ל ומשום גזירה ימותו אלא גזירה שני' דפר אטו שעיר דשעיר גופיה אינו מת אלא משום גזירה אבל חדא גזירה כמו שעיר גופיה שפיר ימותו א"כ בסמוך דאמ' גזירה משום חטאת שמתו בעליה וקאמר תינח פר שעיר מאי איכא למימר גזירה שעיר אטו פר ופריך ומשום גזירה ימותו ומש"ה הדר ביה ומאי קושיא לימא פר גזירה משום חטאת שמתו בעליה ושעיר משום שמא יאמרו הגורל קובע דבכל חד ליכא אלא חדא גזירה וכן גבי שינויא דחטאת שעברה שנתה וגזירה פר אטו שעיר דפריך ומשום גזירה ימותו לימא שעיר משום עברה שנתו ופר משום חטאת שמתו בעליה דבכל חד אינו אלא חדא גזירה מיהו בהא י"ל דהתוס' לטעמייהו אזלי דמפרשי הא דקאמ' גזירה משום חטאת שמתו בעליה היינו שאם ימות א' מן הכהנים דאפי' את"ל דמקופיא מכפרי ראוי לגזור במת א' מהכהנים משום חטאת שמתו בעליה הרי אם מקופיא מכפרים במת א' מהכהנים לית לן בה אלא משום מתו בעלים דחטאת דעלמא והא לעיל בפ"ה (דף נ') לא איפשיטא לן בעיין אי מקביעותא מתכפרין אי מקופיא והשתא הא דפריך גבי שינויא דחטאת שמתו בעליה ומשום גזירה ימותו לאו אהא דסליק מיניה דגזירה שעיר אטו פר לחוד ק"ל אלא אגזירה דמתו בעליו דפר גופיה ק"ל את"ל מקופיא מכפרי דהו"ל גזירה לגזירה גזירה שמא ימות א' מן הכהנים ובמת א' מהן גופיה אינו אלא משום חטאת דעלמא שמתו בעליה את"ל דמקופיא מתכפרים אע"ג דלא דמי קושיא זו דמשום גזירה ימותו דגבי חטאת שמתו בעליה דזה קאי אההיא גזירה ראשונה ובהני קושין קאי אגזירה שניה לחוד דסליק מיניה והו"ל להגמ' לפרש בהדיא כיון דלא דמי אין זה קפידא כיון דקושיא זו דחטאת שמתו בעליה קאי קושיא בין אפר בין אשעיר דסליק מיניה כמו באינך למאי דמפ' השתא גזירה דשעיר אטו פר ודפר גופיה אטו חטאת שמתו בעליה שפיר דמיא לאידך ול"צ הגמ' לפרש ובלאו הכי ליכא קפידא כ"כ בהא דלא מפרש מיהו רש"י פי' לקמן להא גזירה דחשמ"ב היינו שמא ימות כה"ג בשנה זו וכה"ג הו"ל חטאת שמתו בעליה ודאי לר"י דס"ל חטאת ציבור ושותפין מתה לא מבעיא אי מקופיא מתכפרי אלא אפי' אי מקביעותא מתכפרי דהו"ל חטאת השותפין שמת א' מן השותפין לר"י מתה כדמוכח לעיל (דף נ') וכמ"ש שם ופירש"י עיקר כמ"ש שם ולפ"ז אין כאן אלא חדא גזירה ומאי פריך ומשום גזירה ימותו. עוד תירצו התוס' דפריך ומשום גזירה כזו דפר אטו שעיר דלא דמו אהדדי כולי האי דהאי פר והאי שעיר האי קרבן ציבור והאי קרבן יחיד אבל בדדמין אהדדי בכל מילי מחליף וגזרינן שפיר מיתה וגם על תי' זה נמי ק"ל בתר דשני משום חטאת שמתו בעליה ל"ל לשנויי גזירה שעיר אטו פר דתקשה ליה ומשום גזירה קרבן זה אטו קרבןדל"ד ליה ימותו הו"ל למימר גזירה דשעיר משום דנפשיה שמא יאמרו הגורל קובע משנה לחברתה וכן אהא דשני משום דעברה שנתה ל"ל לשנויי גזירה פר אטו שעיר דתקשה ליה ומשום גזירה ימותו הול"ל דפר אטו דנפשיה דמתו בעליו גזרינן ולי נראה דקושיא מעיקרא ליתא דודאי משום גזירה הא אטו הא די ברעייה דמשום הא גזירה אין לנו להפסיד נכסי הקדש אלא ירעה עד שתסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה והיינו הא דפריך הכא ומשום גזירה ימותו הול"ל ירעו וימכרו שהרי מותרין להדיוט ואין ראוי להפסיד להקדש:]

גזירה משום חטאת שמתו בעליה פירש"י שמא ימות הכהן בשנה זו וכ"ע התוס' ול"נ דזה דבר הנראה לעינים ואפשר לעמוד עליו אי מיית או לא אלא חיישינן דילמא מת א' מכל הכהנים דזה אי אפשר לידע דאפילו אם תמצא לומר מקופיא מכפר ראוי לגזור בפר כשמת א' מן הכהנים משום חטאת שמתו בעליה וקשה לי אם כן מאי פריך תינח פר שעיר מאי איכא למימר ודחיק גזירה שעיר אטו פר ולמה ליה כולי האי הא האי חששא דמיתה מ"ל גבי שעיר כמו גבי פר ואלים מיניה דהא ישראל כמה ידות הן יותר מכהנים ואם יש לחוש למיתת א' מן הכהנים המועטים כ"ש שיש לחוש למיתת א' מישראל המרובים וכ"ש גבי שעיר המשתלח דיש לחוש יותר מבפר דהכא אליבא דר"י קיימינן והא איהו סבירא ליה ריש פרק קמא דשבועות דכהנים נמי מתכפרים בשעיר המשתלח בשאר עבירות הרי במיתת א' כהן או ישראל הוה ליה חטאת שמתו בעליה ועוד דגבי פר מקופיא מכפרים אין כאן משום חטאת שמתו בעליה אלא גזירה בעלמא אבל גבי שעיר הוה ליה חטאת שמתו בעליה מדינא דהא יד כולן שוה ומקביעותא מתכפרין כזה כן זה דהא אתי מתרומת הלשכה שכל ישראל שותפין בו והוא תולה שעיר בפר דקאמר גזירה שעיר אטו פר והוה ליה כלפי לייא אלא ודאי פי' רש"י עיקר דבמיתת א' מן הכהנים לית לן בה אפילו אי מקביעותא מכפרי כיון דלאו מגזא דידהו אתי אלא משל כה"ג ואע"ג דאפקר רחמנא לכולן כדא' בפ"ה לעיל אפילו הכי עיקר של כה"ג הוא והוי חטאת שמתו בעליה במיתתו לחוד אבל שעיר אין עיקר של א' אלא יד כולן שוה בו דממעות של כל ישראל הוא בא בשוה ול"ש חטאת שמתו בעליה במיתת מקצתן משום הכי קא' גזירה שעיר אטו פר דבשעיר ל"ש חטאת שמתו בעליה אלא גזירה אטו פר דשייך גביה במת כהן גדול ומאי דק"ל להתוס' דזה דבר הנראה לעינים הוא אם מת א"י מאי קשה להו אטו אנן קא' שמת כה"ג וסבור שלא מת אלא הכי קאמר שמא ימות הכהן הגדול במשך השנה אע"פ שיודע שמת יטעה הכהן העומד תחתיו ויקריבנו כמו גזירה שמא יאמר הגורל קובע משנה לחברתה ומשום חטאת שעברה שנתה וכה"ג הרבה בכולה גמרא:

[מלואים: משום חטאת שעברה שנתה מכאן מוכח בהדיא דשעיר עזים האמור בתורה הוא בן שנה דהכא אשעירי יוה"כ קאי כדמסיק תינח שעיר כו' וגבי יוה"כ שני שעירי עזים כתיב בהו מכאן ק"ל על מה שכתב הרמב"ם בפ"א מהל' מעשה הקרבנות שעיר עזים בן שתים כל שנה שניה הוא נקרא שעיר הרי שאינו מכשירו אלא בשנה שניה ופוסלו בראשונה היפך לגמרי מסוגין שמכשירו בא' ופוסלו בב' ומפרשי הרמב"ם הגיהו בדבריו שעיר עזים בן שנה שעיר בן שתים כל שנה ב' קרוי שעיר ולפ"ז ההיא דשמעתין ניחא מיהו ק"ל דא"כ אין כל שעירי ר"ח ושל רגלים שוין דבר"ח וקצת רגלים נאמר שעיר עזים ובקצתן נאמר שעיר סתם ולא עוד דשעירים של חג יהיו מחולקים יום א' מחבירו דבקצתן נאמר שעיר סתם ובקצתן נאמר שעיר עזים ויהיו אלו בני שנה ואלו בני שתים ואם איתא להא לא אשתמיט תנא או איזה אמורא להשמיענו חידוש גדול כזה דאין כל השעירים כולן של ציבור שוין אלא כל הכשר בזה פסול בזה דהא קיי"ל בן שנה והביא בן שתים ובן שתים והביא בן שנה פסול כדתניא בפ"ד דמנחות (דף מ"ח) גבי אשם בן שנה כו' פסול ואפי' למאי דגרסינן בפ"ג דתמורה אשם בן שנה והביא בן שתים בן שתים והביא בן שנה כשר הא קתני התם ולא עלו לבעלים לשם חובה וכ"ת דנ"ל דכולן שוין משעיר ושעיר א"נ מאלה תעשו לה' במועדיכם הוקשו כל המועדים כולן זה לזה ונפקא ליה מהכא בפ"ק דשבועות דכולן מכפרים על טומאת מקדש וקדשיו ואשעיר רגלים ור"ח קאי ומהאי הקישא תיפוק לן נמי שיהיו כולן שווין בשנותיהן כמו הני דכתיב בהו שעיר עזים דליכא למימר דנקיש להיפך שיהא כולן בני שתים כמו הני דכתיב בהו שעיר סתם דהא אמ' לעיל ריש פרקין ב' שעירי יוה"כ ששחטן בחוץ עד שלא הגריל עליהם חייב על שניהם ואמר למאי חזי חזיא לשעיר הנעשה בחוץ והא שעיר הנעשה בחוץ נאמר שם בפ' פנחס אצל שאר שעירי ר"ח ושל רגלים ששם הוקשו כולן ואי האי הקישא שיהיו בני שתים ושעיר החיצון נמי כן והא שעיר הפנימי נאמר בו שעיר עזים כיון שלא הוקש שם הוי בן שנה הא לא חזי הפנימי לחיצון דזה בן שנה וזה בן שתים אלא ע"כ האי הקישא גמירא לן להאי גיסא שיהיו כולן בני שנה כאלו נאמר בכולן שעיר עזים דהא ליכא למימר דאפ"ת שהוקשו כולן שיהיו בני שתים ואפ"ה הפנימי חזי לחיצון ביוה"כ אע"ג דהחיצון נמי הוקש כאן אפ"ה יצא מכללן להיות בן שנה כפנימי משום דהוקש לו כדאמ' בפ"ק דשבועות מדכתיב מלבד חטאת הכיפורים הוקש לו לכפר על דבר שאין לו ידיעה כפנימי ולא כשעירי רגלים ור"ח ה"נ הוקש שיהא בן שנה כפנימי ולא בן שתים כהני א"נ י"ל כיון דכולן הוקשו להדדי ניתן של זה לזה להקל וכל שעירי רגלים ור"ח כשירים בין בני שנה בין בני שתים כאילו נאמר בכולן שעיר סתם להכשיר בן שתים ושעיר עזים להכשיר בן שנה דאע"ג דבכמה מקומות קיי"ל קולא וחומרא לחומרא מקשינן הכא בע"כ א"א לפסול בן שנה כשעיר סתם ובן שתים כאילו שנאמר בהם שעיר עזים דא"כ נפל פיתא בבירא ולא משכחת לה לשעירי רגלים כלל אלא ע"כ לקולא מקשינן להו ליתן את של זה לזה להקל ולפ"ז נמי אתי שפיר הא דאמ' דהפנימי חזי לחיצון דחיצון בן שתים נמי כשר דכ"ז איננו שוה לי דכיון דאיכא לאקושי שיהו כולן בני שנה דווקא כשעיר עזים ואיכא לאקושי איפכא דכולן יהיו בני שתים דווקא כאילו שנאמר בהם שעיר סתם ואיכא למימר נמי ליתן את של זה בזה להכשיר את כולן הו"ל למימר כל חדא וחדא תיקום אדוכתיה היכא דכתיב שעיר סתם הוי דווקא בן שתים ושעיר עזים הוי בן שנה דוקא ועוד דאם איתא דכלל בידינו דכ"מ שנאמר שעיר עזים אינו אלא בן שנה ושעיר אינו קרוי אלא בן שתים הו"ל כאילו מפורש בקרא בהדיא דהני בני שנה והני בני שתים וכי אתא הקישא ומפקא מקרא מפורש ובע"כ צ"ל לפ"ז דכל חד וחד תיקום אדוכתי' ובאותן שנא' שעיר סתם הוי בן שתים דוקא ובאותן שנאמר שעיר עזים הוי בן שנה דוקא וכיון דהכי הוא אם איתא להא מילתא לא אישתמיט הגמרא מלהשמיענו חידוש גדול כזה אלא ש"מ דכולן שוין ומדא' בשמעתין דפנימי דיוה"כ בן שנה ה"ה לחיצון כדא' הואיל וראוי להיות חיצון וה"ה לכל שעירי רגלים ור"ח בין הכתוב בו שעיר בין שעיר עזים אינן אלא בני שנה ועוד ההיא דת"כ ומייתי לה רש"י בשמעתין הוי תיובתא לדעת הרמב"ם והכי תניא לה התם תורה אחת יהיה לכם הרי כל התורה כולה כע"ז מה חטאת ע"ז בת שנתה אף כולן בת שנתן כשהוא אומר יהי' לרבות שעירי הרגלים כשהוא אומר לכם לרבות שעירי ע"ז לעושה לרבות שעיר נשיא הרי דכל השעירים כולן שווין בין אותם שנאמר בהם שעיר סתם בין שעיר עזים כולן בני שנה מ"מ נ"ל דשעירת עזים האמור בחטאת יחיד אינה בכלל זה וכשרה בין תוך שנתה בין לאחר שנתה וההיא דת"כ דהוקשו כולן לע"ז היינו דוקא אותן דמפרש ואזיל דאין באין מן הצאן אלא מן העז ולא מן הכבש אבל חטאת יחיד דשאר מצות דאתיא מכל מין צאן מן הכבש ומן העז כדכתיב קרא לא אתיא מהקישא דחטאת ע"ז הואיל ולא דמי לה בהא דאתיא מכל מין צאן אי מייתא שעירה אפי' בתר שנתה שפיר דמי והא דאמרינן בכולה תלמודא דהלמ"מ חטאת שעברה שנתה מתה ה"מ כי מייתי כבשה דקיי"ל כ"מ שנאמר כבש בן שנה אבל כי מייתי שעירה אפי' בתר שנתה לית לן בה וקריבה וראיה לדברי מהא דאמרינן בסוף פ"ק דתמורה (דף י"א) השוחט את החטאת ומצא בה בן ד' תנא חדא אינה נאכלת אלא לזכרי כהונה ופי' התוס' דמיירי בשעירה דאילו בכבשה א"א לה לילד תוך שנתה כדאיתא בבכורות (דף י"ט) והכי תנן התם הלוקח בהמה מן הנכרי ואינו יודע אם בכרה אם לא בכרה ר"י אומר עז בת שנתה ודאי לכהן מכאן ואילך ספק רחל בת שתים ודאי לכהן וכו' פרה וחמור בנות שלש ודאי לכהן ומשמע שם בגמ' דא"א בשום ענין להוליד בתוך הזמן הזה דמשנתינו דאמר התם ר"י סבר אין חוששין לטינוף ופריך מדאמר רבא ר"י כר"מ ס"ל דחייש למיעוטא ומסיק בשינויא בתרא בין לקולא בין לחומרא חייש והכא במטנפת חוזרת ויולדת בתוך שנתה קמיפלגי:]

קרבנות צבור. הבאין מתרומת הלשכה קאמרת: שאני קרבנות צבור. מראש חדש ניסן ואילך אין באין מן הישנה: כדרבי טבי: במסכת ר''ה [דף ז.]: חדש בחדשו: לחדשי חידושין יתירי כתיבי לדרשה לומר לך יש חדש שאתה צריך לחדש הקרבנות ולהביאם מתרומה חדשה וגמר שנה שנה מניסן דכתיב ראשון הוא לכם וגו': התינח שעיר. דאתי מתרומת הלשכה: מצוה היא. ולא עיכוב: אין גורל . של שנה זו קובע לשם שנה אחרת: ומשום גזירה ימותו. בתמיה דיו אם ירעה: משום חטאת שמתו בעליה. שמא ימות הכהן בשנה זו: אלא גזירה משום חטאת שעברה שנתה . שמא עד יום הכפורים הבא תעבור שנה על השעיר הזה משנולד וקיימא לן בכל שעירי חטאת שפסולין לאחר שנה דתניא בתורת כהנים גבי חטאת יחיד תורה אחת יהיה לכם וגו' הרי כל התורה כולה כע''ז מה חטאת ע''ז בת שנתה אף כאן בת שנתה כשהוא אומר יהיה לרבות שעירי רגלים כשהוא אומר לכם לרבות שעירי ע''ז לעושה לרבות שעיר נשיא: ופרכינן גזירה היא גופה חטאת שעברה שנתה. מאי גזירה דקאמרת הא ודאי חטאת שעברה שנתה היא לשנה הבאה: הא לא קשיא. משכחת לה דלא עברה שנתה כרבי דאמר אין השנה שלימה מיום הכפורים ליום הכפורים מפני שאנו מונין ללבנה ושנת החמה עודפת עליה אחד עשר יום וצריך אתה ליתן לכל שנה את עיבורה מה ששנת החמה יתירה עליה: דתניא שנה תמימה. האמורה בבתי ערי חומה להיות חלוטה ללוקח: רבי אומר מונה שס''ה ימים. בין שעיברו ב''ד את השנה בין שלא עיברוה שאין לך למנות אלא לימות החמה: וחכמים אומרים . הכל כמו שישראל מונין י''ב חדש מיום ליום אם פשוטה היא:

ומשום גזרה ימותו תימה דבפ' שני דמסכת קנים [מ''ג] תנן אחת לזו ושתים לזו שלש לזו וארבע לזו ה' לזו ו' לזו ז' לזו פירוש ז' נשים לזו יש קן אחת סתומה שלא פורש איזו חטאת ואיזו עולה ולזו שתי קנין ולזו שלש קנין וכו' ופרח גוזל אחד מאותו קן יחידי לשניה ולא נודע איזה הוא ומשניה פרח לשלישית ומשלישית לרביעית לחמישית לששית לשביעית וחזר פסול ופוסל אחד בהליכתו ואחד בחזירתו הראשונה והשניה אין לה כלום פירוש פסול ופוסל אחד בן זוגו הנשאר משום דמיד כשפרח מראשונה לשניה הרי בשניה יש בה ה' פרידין אין להקריב ממנה אלא ארבע ב' חטאות וב' עולות ופוסל אותו אחר בן זוגו שנשאר בראשונה דאי מקרבי ליה לאותו שנשאר אם יעשוהו חטאת יהא נקבע בן זוגו שפרח לשניה בעולה והוה ליה עולה שנתערבה בד' פרידין סתומים ולא היה כשר להקריב ממנה אלא שתי עולות אבל חטאת אפילו אחת לא דילמא עביד לההיא עולה למטה ושלש עולות למעלה לא דילמא עביד כולן ג' עולות מן אותם ד' פרידין שבשניה משל אשה אחת ומן הדין אין לעשות מהם אלא שתי עולות וכן כשפרח משניה לשלישית וכן כולם הפורח נפסל ובן זוגו הנשאר מטעם דלעיל וכן כשחזר ופרח אחד מן השביעית לששית ומן הששית לחמישית ורביעית לשלישית ושניה לראשונה פסול ופוסל להכי הראשונה והשניה אין להן כלום השלישית יש לה אחת הרביעית שתים החמישית שלש וכו' והשתא תימה כיון דפוסל בן זוגו הנשאר בראשונה מיד בפריחה ראשונה כשפרח מראשונה לשניה אם כן כשחזר ופרח אחד מהן משביעית לששית לחמישית לרביעית לשלישית לשניה לראשונה אמאי פסול כל שבשניה יקריבו ממנה שני פרידין כי מיד כשפרח בראשונה משניה לשלישית פסול גוזל הפורח ופוסל בן זוגו הנשאר בשניה ואין כשר בשניה אלא זוג אחד חטאת ועולה כשחזר נמי משניה לראשונה אמאי מיפסל בן זוגו הנשאר אי משום דאי מקריב ליה חטאת יהא נקבע הפורח לראשונה לעולה ואי עולה יהא נקבע הפורח לחטאת ומה בכך והלא בלאו הכי הראשונה אין לה כלום ומה בכך אם יהא נקבע בן זוגו בחטאת או בעולה ולא יוכשר להקריב מן הראשונה אלא חטאת אחת אם יהא נקבע גוזל שפרח לתוכה בחטאת או עולה אחת אם יהא נקבע גוזל הפורח לתוכה בעולה וכן קשה השלישית אמאי אין לה [אלא] אחת והרביעית שתים והחמישית ג' והששית ד' בחזרה והשביעית ו' משום דכל חדא מפסדת קן אחד בהליכה ואחד בחזרה ואמאי כיון דשניה אין לה כלום א''כ השלישית לא תפסיד בחזרה כלום ויהיה לה שתי קנין כשירות בה וכן בסיפא דקתני חזר עוד ופרח וחזר ופרח השלישית והרביעית אין לה כלום החמישית יש לה אחת ואמאי הרביעית יהא לה אחת כיון דשלישית אין לה כלום וכיון דאמרי' רביעית אין לה כלום החמישית יהא לה שתים וכן בסיפא דחזר עוד ופרח וחזר ופרח דקתני החמישית והששית אין להם כלום השביעית יש לה אחת יש להקשות כי האי גוונא וי''ל משום גזירה דגזרינן הני דפרח לבין שאינן קריבות דמן הדין לא היה להם להפסיד אטו פרח לבין הקריבות והקשה רבינו יעקב מאורליינ''ש דמשום גזירה ימותו כדפריך בשמעתא ותירץ דדוקא בהמה דאית לה תקנתא ברעייה פריך הכי דהוה לן למיעבד תקנתא ברעייה אבל בעופות דלית להו תקנתא ברעייה שאין פדיון לעופות ליכא למיפרך הכי והקשה ר''י הא בבהמה נמי אמרינן ימותו משום גזירה בפ' התערובת (זבחים עג:) דאמר כל הזבחים שנתערב בהן שור הנסקל אפילו אחד בריבוא ימותו כולן ופריך ונכבשינהו דניניידו ונימא כל דפריש מרובא פריש ומשני גזירה שמא יקח מן הקבוע ואור''י דהכא פריך הכי דדוקא משום גזירה פר אטו שעיר דשעיר גופיה אינו אלא למצוה בעלמא מתרומה חדשה ימותו ולקמן נמי פריך משום גזירה פר אטו שעיר דשעיר גופיה גזירה שמא יאמרו הגורל קובע משנה לחבירתה ימותו אי נמי נראה לי דפריך ומשום גזירה כזו פר אטו שעיר דלא דמי כולי האי להדדי דהאי פר והאי שעיר האי קרבן יחיד והאי קרבן צבור ימותו אבל עופות בעופות דדמי להדדי בכל מילי מיחלף וגזרינן שפיר מיתה: גזירה משום חטאת שמתו בעליה. דילמא מיית אחד מן הכהנים דאפילו את''ל דמקופיא מכפרי ראוי לגזור בפר כשמת אחד מן הכהנים משום חטאת שמתו בעליה אבל מה שפרש''י דילמא מיית כהן גדול לא נהירא לי דזה דבר הנראה לעינים ואפשר לעמוד עליו אי מיית או לא אבל משום חד מכל הכהנים איכא למיחש שפיר דאי אפשר לידע שפיר אי מיית חד מינייהו או לא: משום חטאת שעברה שנתה כו' עד תינח שעיר פר מאי איכא למימר. תימה לי מאי פריך הא בפר נמי דדינו הוא להיות בן שלש שנים ותו לא אי עברו שנותיו פסול ותו לא חזי להקרבה כדתנן בפ''ק דמסכת פרה [מ''ב] ר' יוסי הגלילי אומר פרים בני שתים וחכמים אומרים אף בני שלש רבי מאיר אומר אף בני ארבע וחמש אלא שאין מביאין זקנים מפני הכבוד אלמא דלרבנן טפי משלש לא ויש לומר נהי דפסול להקרבה לא הוה לן למימר ימותו דשמא לא גמירי הלכתא דחטאת שעברה שנתה אלא בחטאת שהיא כשבה או שעירה או שעיר דהוו בני שנה ובהכי שייך למיגזר משום עברה שנתה דהלכתא גמירי לה דלמיתה אזלא אבל בפרים דהוו בני שלשה לא גמירי הלכתא דימותו כשעברו שלש שנים ולהכי לא שייך למיגזר בהו והוה לן למימר ירעה אי נמי הכא פריך אליבא דרבי מאיר דמדקא דחקת לשנויי גזירה משום עברה שנתה והוית מצי לשנויי בלא גזירה לרבנן דרבי הויא חטאת שעברה שנתה ממש אלא כדי לאוקמי ככולי עלמא אפילו כרבי משנית הכי אם כן לרבי מאיר דאמר בפר אף בני ארבע וחמש והוא הדין טפי מאי מתרצת:

דף סה - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד