יומא סו ע"ב

דף סו - ב

"עתי" - מלשון עת וזמן. מכאן שצריך  שיהא מזומן [מוכן] לשליחותו מאתמול.

ועוד דרשו: "עתי" היינו שלעולם ישתלח בעתו, ולא יעבור זמנו בלא שישתלח. ואפילו אם חל יום הכיפורים בשבת מחללים שבת בהולכתו לעזאזל.

וכן לא יעבור זמנו ואפילו במקום שעובר על איסור טומאה. [ולהלן הגמרא תבאר באיזה מקרים שייכים איסורי שבת וטומאה בשילוחו].

והגמרא מבארת את דברי הברייתא:

שנינו בברייתא: "איש" להכשיר את הזר.

ומקשינן: פשיטא, מדוע היינו חושבים שהזר פסול להוליכו לעזאזל? הרי אין זה בכלל עבודת הקרבנות!

ומתרצינן: מהו דתימא, שמא תאמר "כפרה" כתיבא ביה בהולכת השעיר לעזאזל נאמרה לשון "כפרה". [שנאמר: "והשעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל יעמד חי לפני ה' לכפר עליו לשלח אותו לעזאזל המדברה" ויקרא טז, י]. הלכך דינו כדין קרבנות הבאים לכפרה, שכשרים על ידי כהן בלבד.

קא משמע לן, השמיע לנו הכתוב שאף על פי כן זר כשר.

שנינו בברייתא: "עתי" - ואפילו בשבת.

והוינן בה: למאי הלכתא, מה בא הכתוב להתיר בשבת? אם בא להתיר להוציא את השעיר מחוץ לתחום, הרי איסור תחומין מדרבנן הוא ולא מן התורה! ^[137]

אמר רב ששת: הכתוב בא לומר, שאם היה השעיר חולה, מרכיבו על כתיפו ומטלטלו ארבע אמות ברשות הרבים. ^[138] ומפרשינן: לפי תירוצו של רב ששת. הברייתא כמאן, כאיזה תנא היא סוברת?

דלא כרבי נתן [דלהלן] אלא כחכמים.

דאי הברייתא כרבי נתן היא, קשה: האמר [הרי רבי נתן אמר] חי נושא את עצמו, והמטלטלו בשבת אינו עובר איסור דאורייתא [אלא מדרבנן]! ומדוע הוצרך הכתוב להתיר לטלטלו בשבת?

ודחינן: אפילו אם תימא [תאמר] שהברייתא סוברת כדעת רבי נתן, בכל זאת שעיר שחלה שאני, שונה מבריא. שדוקא בריא נושא את עצמו והנושאו בשבת פטור, אבל חולה אינו נושא את עצמו, הלכך הנושאו בשבת חייב. [ולכן הוצרך הכתוב להתיר לטלטלו בשבת].

ועתה הגמרא מבארת מדוע צריך פסוק מיוחד להתיר את טלטול השעיר בשבת. שיש לשאול: הרי יום הכיפורים דינו כשבת. ומובן מאליו שכל מה שמותר ביום הכיפורים שחל בחול, מותר גם בשבת! ^[139] אמר רפרם: זאת אומרת - מהברייתא הזאת אנו לומדים שנאמרו דיני עירוב חצרות ואיסור הוצאה מרשות לרשות, לענין שבת בלבד.

ואין דין עירוב חצרות ^[140] ואיסור הוצאה מרשות לרשות ליום הכיפורים. ^[141]

ומאחר שאין איסור הוצאה ביום הכיפורים, ממילא הייתי אומר שדוקא ביום הכיפורים שחל בימות החול מותר לטלטל את השעיר. אבל בשבת אסור, משום שלא מצאנו שהתורה התירה את איסור הוצאה בשילוח השעיר. ^[142]

שנינו בברייתא: "עתי" - ואפילו כשעובר באיסור טומאה.

והוינן בה: למאי הלכתא איך שייך איסור טומאת מקדש וקדשיו בשילוח השעיר לעזאזל, שהוצרך הכתוב להתירו?

אמר רב ששת: הכתוב בא לומר שאם נטמא משלחו של השעיר, הרי הוא נכנס בעודו טמא לעזרה ומשלחו [שאף על פי ששלא לצורך שילוח השעיר אסור להכנס לעזרה בטומאה בכל זאת התירה התורה להכנס לצורך שילוח השעיר]. ^[143]

הגמרא מביאה ברייתא [תוספתא ג] הדנה אם מותר לטלטל את השעיר על כתיפו:

שנו בברייתא: שאלו את רבי אליעזר: אם השעיר חלה, מהו הדין, האם מותר שירכיבהו על כתיפו? לא רצה רבי אליעזר להשיב להם. ולכן אמר להם: בריא היה השעיר ויכול הוא להרכיב אני ואתם אותי ואתכם [ולהלן הגמרא מבארת שרבי אליעזר לא היה אומר דבר שלא שמע מפי רבו. ולפיכך נמנע מלהשיבם]. ^[144]

חזרו ושאלו אותו: אם חלה משלחו של השעיר, מהו הדין, האם מותר שישלחנו ביד אחר שלא זומן לכך מאתמול?

גם על זה לא רצה רבי אליעזר להשיב, ואמר להם: "אהא בשלום אני ואתם". כלומר, לא אני ולא אתם נזדקק לשלחו. ולמה לכם לשאול דבר זה? ^[145] חזרו ושאלו אותו שאלה אחרת: אם דחפו [דחף את השעיר] מן הצוק ולא מת - מהו דינו, האם צריך שירד אחריו וימיתנו?

אמר להם: "כן יאבדו כל אויבך ה'" [שופטים ה]. ^[146]

וחכמים אומרים תשובה על כל השאלות שנשאל רבי אליעזר:

א. אם חלה - מרכיבו על כתיפו.

ב. אם חלה משלחו - ישלחנו ביד אחר.

ג. אם דחפו ולא מת - ירד אחריו וימיתנו.

אגב שבברייתא מצאנו שרבי אליעזר סרב לענות על מה ששאלוהו, וענה בדברים אחרים, הגמרא מביאה ברייתא אחרת כעין זו.

שנו בברייתא: שאלו את רבי אליעזר: אדם פלוני מהו בעיניך, [כלומר, איך מעשיו נראים לך], האם הוא יזכה לעולם הבא?

אמר להם רבי אליעזר: שמא לא שאלתוני על אדם זה, אלא עלפלוני - אדם אחר? ^[147] חזרו ושאלוהו שאלה אחרת: מהו להציל רועה [האם יכול הרועה להציל] כבשה מן הארי? ^[148]

אמר להם רבי אליעזר: שמא לא שאלתוני אלא על הרועה, אם מותר להצילו מיד הארי?

חזרו ושאלוהו: מהו [האם ראוי] להציל את הרועה מן הארי? אמר להם רבי אליעזר: שמא לא שאלתוני אלא על הכבשה?

חזרו ושאלהו שאלה אחרת: ממזר מהו דינו לענין לירש את אביו? האם דינו כבן כשר או לא?

והוא [רבי אליעזר] השיאן לדבר אחר, ואמר להם: שמא שאלתוני מהו דינו לענין ליבם את אשת אחיו המת? חזרו ושאלוהו שאלה אחרת: מהו דינו של הממזר לענין לסוד את ביתו. האם גם הוא חייב לשייר אמה על אמה לא מסויד משום צער החורבן כשאר בני ישראל או שאינו בכלל זה? ^[149]

והוא השיאן לדבר אחר ואמר להם: שמא לא שאלתוני אלא מהו דינו לענין לסוד את קברו, האם דינו כשאר ישראל שקבריהם מטמאים וסדים אותם בסיד כדי שיראו שיש שם קבר ולא יטמאו, או שקברו אינו מטמא? ^[150]

וטעמו של רבי אליעזר שהשיאן לדבר אחר, לא היה מפני שהפליגן בדברים כדרך אדם שאינו יודע להשיב [וכדי להתחמק מתשובה הוא מפליג לדבר בדברים אחרים],

אלא יודע היה להשיב להם, אך לא השיב, מפני שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו מעולם.

שאלה אשה חכמה את רבי אליעזר: מאחר שמעשה העגל שעבדו ישראל, כל עבודותיו שוין לאיסור [משום עובד עבודה זרה], מפני מה אין מיתתן של כל העובדים היתה שוה? שהיו שמתו בסייף, והיו שמתו במגפה, והיו שמתו בחולי מעיים!

אמר לה רבי אליעזר: אין חכמה לאשה אלא בפלך. [אין לה עסק לחקור בשאר החכמות אלא בפלך ^[151]]. וכן הוא [הכתוב] אומר [שמות לה]: "וכל אשה חכמת לב בידיה טוו" [משמע שחכמת האשה היא בטויה]. ^[152]

איתמר: נאמרה בבית המדרש מחלוקת רב ולוי, לתרץ את שאלת האשה החכמה [מדוע לא היתה מיתה אחת לכל העובדים את העגל]:

חד [אחד מהם] אמר: מי שזיבח קרבנות וקיטר קטורת לעגל, מת בסייף, מפני שהזובח ומקטיר לעבודה זרה עונשו בסקילה. ועון העגל היה לפני שהתפרשו לבני ישראל ארבע מיתות בית דין, ולכן נידונו כבני נח שכל מיתתן בסייף. ^[153] ומי שגפף ונישק את העגל מת במיתה בידי שמים [במגפה], מפני שהמגפף והמנשק עבודה זרה אינו מומת בידי בית דין. ^[154]

ומי שרק שמח בלבבו מת בהדרוקן בחולי מעיים.

וחד אמר: מי שעבד לעגל בעדים והתראה [שראוהו עדים והתרו בו] מת מיתת בית דין בסייף.

ומי שעבד לעגל בעדים ובלא התראה אינו נענש בידי בית דין, אלא במיתה בידי שמים.

ואם לא היו עדים ולא התראה מת בהדרוקן חולי מעיים.

אגב שדיברנו על חטא העגל מביאה הגמרא מימרא של רב יהודה בענין זה:

אמר רב יהודה: שבטו של לוי לא עבד עבודת כוכבים במעשה העגל. שנאמר [שמות לב] בענין העגל: "ויעמוד משה בשער המחנה ויאמר מי לה' אלי, ויאספו אליו כל בני לוי". משמע שכל בני לוי היו נאמנים לה' ולא עבדו עבודה זרה.

יתיב [ישב] רבינא וקאמר להא שמעתא - ואמר בבית המדרש את דברי רב יהודה.

איתיביה הקשו בני רב פפא בר אבא לרבינא: נאמר [בדברים לג] בשבח שבט לוי: "האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו, ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע". כלומר כשחטאו ישראל בעגל התאספו בני לוי להרוג את העובדים לעגל [בציווי משה] ולא ריחמו על אבותיהם ואמותיהם, אחיהם ואחיותיהם, והרגום. ומכאן שהיו מקצת בני שבט לוי שעבדו לעבודה זרה, שהרי אביהם ואחיהם לויים היו!

ענה רבינא: אביו המוזכר בפסוק, היינו אבי אמו שהיה מישראל ולא היה לוי. וכן אחיו שהוזכר בפסוק, היינו אחיו מאמו ולא מאביו. שהיה מישראל שלא היה אביו של אחיו לוי], וכן בניו שהוזכרו בפסוק, היינו בני בתו שילדה מישראל.

שנינו במשנה: וכבש עשו לו למשלח את השעיר, מפני הבבליים שהיו מתלשים בשערו ואומרים לו טול [את השעיר מהר] וצא, טול וצא.

אמר רבה בר בר חנה: לא בבליים היו המתלשים בשערו, אלא אלכסנדריים היו, ומתוך שהיו בני ארץ ישראל שונאים את הבבליים היו קורין אותן על שמן. מפני שהיו רגילים לכנות את כל קלי הראש ועושי דבר שאינו הגון "בבליים".

תניא נמי הכי - גם בברייתא שנו כך:

רבי יהודה אומר: לא בבליים היו, אלא אלכסנדריים היו.

אמר לו רבי יוסי לרבי יהודה: תנוח דעתך, בזכות שהנחת את דעתי. שמשפחתו של רבי יוסי באה מבבל. והיה רע בעיניו שגינו את הבבליים.

שנינו במשנה: ואומרים לו טול וצא.

תנא בברייתא: כך היו אומרים לו: מה שהי, צפירא דין? מה מתעכב שעיר זה כאן? וחובי דרא סגיאין! והרי עונות הדור מרובין, והן על השעיר.

מתניתין:

אנשים חשובים מיקירי [מחשובי] ירושלים היו מלוין אותו את המשלח בצאתו מירושלים עד סוכה הראשונה שעשו לצורך המשלח בדרך מירושלים לעזאזל. והסוכה היתה רחוקה מירושלים אלפיים אמה, שזהו תחום שבת. והיו בה אנשים שבאו לשבות שם מערב יום הכיפורים, כדי שיוכלו להמשיך וללוות אותו מכאן ואילך [שהרי יקירי ירושלים לא יכלו להמשיך וללוותו יותר מאלפיים אמה].

ועשר סוכות עשו מירושלים ועד צוק עזאזל.

שאם נטמא נכנס לעזרה ומשלחו עתי ואפי' בשבת. שאם חלה השעיר ואינו יכול להלך מרכיבו על כתפו. ואפי' לר' נתן דאמר החי נושא את עצמו. לא מיבעיא לן חולה שני דחולה כמאן דכפות דמי. ואינו נושא את עצמו וכמשוי הוא. וא"ר יוחנן מודה ר' נתן בכפות המוציא אדם כפות כלומר קשור ידיו ורגליו חילל את השבת ודברי ר' נתן בשבת פ' המצניע [שבת ד' צד. ובעירובין פ' המוצא תפילין (עירובין ד' קג)]. אמר רפרם זאת אומרת עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליוה"כ. זו השמועה בכריתות פרק אמרו לו שנים אכלת חלב. אמרו על שמועה זו דרפרם ממאי דילמא שני שעיר המשתלח דהכשירו דיוה"כ בכך. אלא דרפרם ברייתא היא. פי' אם בא רפרם לדקדק מהא דתנן בכריתות א"ר מאיר אם היתה שבת והוציאו חייב. ואמר מדקאי ביוה"כ וקתני אם היתה שבת ש"מ דשבת הוא דאסירא להוציא מרשות לרשות אלא אם יערב. אבל יוה"כ מותר בלא עירוב. ונדחו דבריו. ואם קנא בכריתות אלא [האי דאמר רפרם בריית' היא] כלו' חיצונה [היא] ולא. נאמרה בביה מ"ד. ולא שנא יוה"כ אין מוציאין ולא יוצאין בתחומין אלא ע"י עירוב כדגרסי' בעירובין [פרק בכל מערבין] ותני' אמרו ב"ה לב"ש אתם מודים שמערבין לגדול ביוה"כ אמרו להן כשם שמערבין לגדול ביוה"כ כך מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה. להודיעך דכ"ע מודים ומילתא פשוטה היא שמערבין לגדול ביוה"כ וכל מאן דמפרש חילוף זה טעות הן הדברים בידו:

שאלו את ר' אלעזר חלה מהו שירכיבוהו כו'. וחכ"א חלה מרכיבו על כתפו חלה השליח משלחו ביד אחר. דחפו ולא מת יורד וממיתו. שאלו את ר' אלעזר אבשלום שבא על פילגשי אביו מהו לעוה"ב. מי סבירא לן הא דאמר רב נשים בקדושין וכתובה. פילגשים בלא כתובה וקדושין. וכן שאלוהו על שלמה מי סבירא לן כר' יונתן דאמר כל האומר שלמה חטא אינו אלא טועה. שנאמר ולא היה לבבו שלם עם ה' אלהיו כלבב דוד אביו. כלבב דוד אביו לא היה מיחטא נמי לא חטא כו'. כדאיתא בפ' במה בהמה יוצאה ותוספתא בפ"ג דיבמות:

מהו להציל כבשה כלומר בת שבע מיד דוד מי סבירא הא דר' יונתן במס' כתובות [ד' ט.] כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות נותן לאשתו. ואוריה נתן גט לבת שבע מהו להציל הרועה מיד הארי כלומר מהו להציל אוריה מיד דוד מי סבירא לן חולקין כבוד לתלמיד במקום הרב. ומפני שאמר ואדוני יואב אינו מורד במלכות וניתן להצילו או אין חולקין כבוד לתלמיד ומורד במלכות הוא. ומסקנא בהו בהני שאילתא.

לא מפני שהפליגו בדברים אלא שלא אמר דבר שלא שמעו מרבו לעולם:
במעשה העגל רב ולוי חד אמר זיבח וקיטר בסייף.

גיפף ונישק במיתה. שמח בלבו בהדרוקן.

וחד אמר מי שהעמידו עליו עדים והתראה בסייף. עדים בלא התראה במיתה. לא עדים ולא התראה בהדרוקן. חולי נפוח בני מיעים עד שימות.

שבט לוי לא עבד ע"ז והאי דכתיב לאביו ולאמו לא ראיתיו וגו'.

אביו אבי אמו ישראל וכן אמו מישראל. אחיו מאמו בן ישראל. בניו בני בתו מישראל:
וכבש עושין לו מפני הבבלים שהיו מתלשין בשערו כו'.

למאי הלכתא. כלומר מה חלול שבת יש בזה דהא תחומין דרבנן נינהו:

חלה שאני. פי׳ דהוה ליה ככפות דאמרי׳ התם מודה ר׳ נתן בכפות:

אמר רפרם זאת אומרת עירוב והוצאה לשבת ולא עירוב והוצאה ליום הכפורים. פי׳ מדאיצטריך קרא למישרי הולכתו של שעיר כשחל להיות בשבת. מכלל די״הכ דעלמא ליכא איסור הוצאה דאי לא מה לי יו״הכ דעלמא מה לי יו״הכ שחל להיות בשבת אלא ודאי כדאמרן. וא״ת והא ביום הכפורים כתיב לא תעשה כל מלאכה וי״ל דהוצאה לאו ממלאכה נפקא אפילו בשבת אלא מדכתיב ויכלא העם מהביא או מאל יצא איש אל יוציא וכדפרי׳ בפ״ק דשבת. וא״ת ולגבי שעיר דיום הכפורים מאי מלאכת הוצאה איכא. וי״ל דמעביר ד׳ אמות ברשות הרבים מהוצאה גמיר לה וכדפרי׳ בפרק הזורק. והא דאמרי׳ עירוב והוצאה לאו דוקא אלא איסור הוצאה קאמרי׳ ונקטי׳ לישנא דרבנן דתקון עירובי חצרות: (הגהה לאחד קדוש ז״ל ובודאי דהא מתני׳ פליגא אמתני׳ דפרק מגלה נקראת דאין בין שבת ליום הכפורים וכו׳ וקיימא לן דערוב והוצאה ליום הכפורים כההיא דאמרינן (עירובין דף ל') דמערבין לגדול ביום הכפורים בין לב״ה בין לב״ש. אי נמי דהכא מדאורייתא הוא דאמרינן דאין אסור הוצאה ליום הכפורים אבל מדרבנן אסור והיינו מתני׳ ומתניתא ע״כ):

יכול להרכיב אני ואתם חלה משלחו מהו שישלחנו ביד אחר אמר להם אהא בשלום אני ואתם. פי׳ יכול להרכיב אני ואתם כלומר דבר שאינו שאלתם כי חזק ובריא היה השעיר שיכולין להרכיב עליו לי ולכם וכן בריא היה המזומן לשלחו ומי יתן ואהיה אני ואתם בשלום כמותו אבל רש״י ז״ל פי׳ מה לכם לשאול על זאת לא אני ואתם נזקקין לשלחו ואין פי׳ זה מחוור ועוד כתב ז״ל ולקמן אמרינן שלא היה חפץ להשיב על שאלתם מה שלא שמע מפי רבו ע״כ. ואע״גב דהא לא איתמר אלא אשאלות דלקמן משמע לרבינו ז״ל דאכולהו קאי ומשום הא מייתי להו תלמודא לשאלות דלקמן אגב שאלות אלו משום דכלהו בחדא מחתא מחתינהו:

פלו׳ מה הוא לעולם הבא. פרש״י ז״ל יש אומרים כי על אדם אחד שהיה בדרום שאלוהו מה מעשיו בעיניו ויש מפרשי׳ על שלמה בן דוד שאלוהו מי סבירא ליה כמ״ד בפרק במה אשה יוצאה כל האומר שלמה חטא אינו אלא טועה ואמר להם לא שאלתוני אלא על אבשלום וכן פירש רבינו חננאל ז״ל כי על אבשלום שבא על פלגשי אביו שאלוהו. מי סבירא ליה הא דאמר רב פילגשים בלא חופה וקדושין וליכא אלא איסור הבא על מפותת אביו אם היא בקידושין ואיכא משום אשת אב ואשת איש ואמר להם למה לא שאלתוני אלא על שלמה ואמר לו ושלמה מהו לעולם הבא כלומר עוד שאלוהו על שלמה. מי סבירא לן כר׳ נתן דאמר כל האומר שלמה חטא אינו אלא טועה:

מהו להציל הרועה מיד הארי. פי׳ להציל אוריה מיד דוד מי סבירא לן חולקין כבוד לתלמיד דהיינו יואב במקום הרב שהוא דוד ומפני שאמר ואדוני יואב אינו מורד במלכות וניתן להצילו. או דילמא אין חולקין כבוד לתלמיד במקום הרב ומורד במלכות היה וכדין הרגו. אמר להם לא שאלתוני פעם אחרת אלא על הכבשה. אמר לו ואת הכבשה מהו להציל פי מהו להציל לבת שבע מיד דוד מי סבירא לן הא דאמר רבי יוחנן כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו. וכן הוא בראש תוספתא דיבמות וכן פירש בעל הערוך ז״ל:

המשלח את השעיר לכתחילה מיהא צריך שיזמינוהו לכך מבערב וכשם שביארנו שאינו צריך כהן אלא אף הזר כשר בה כך הטמא וכן לא סוף דבר שהלוכו חוץ לתחום מותר בו אלא אף הוצאה גמורה כלומר אם אין השעיר יכול להלך כגון שחלה שהוא יכול להרכיבו על כתיפו ולהוציאו ואע"פ שלא אמרו החי נושא את עצמו אלא באדם וכן שאף לדעת האומר כן בבהמה בחולה מיהא הרי הוא ככפות בזו מיהא כל שהוא צריך לכך הותר בו חלול הוצאה לגמרי ואפי' חל להיות בשבת שהרי דין עירוב והוצאה אין בה חילוק בין שבת ליום הכפרים וכן אפי' נטמא אותו המזומן לכך והוא צריך ליכנס בעזרה עד מקום השעיר שיהא הכהן מוסרו לו שם נכנס לו בעזרה אפי' בטומאה ואם חלה המשלח משלחו ביד אחר ואם כשנדחה השעיר ראה שלא מת יורד אחריו וממיתו לשם בכל מה שאפשר לו להמיתו:

כל פסידא שבממון אין מחללין עליה את השבת אפי' היתה פסידא ידועה כגון להציל כשבה מפי ארי בהריגת הארי אבל כל שיש בה סכנת נפשות מחללין אפי' בדבר הנראה שלא יהו אחרים צריכים לכך אלא שהמסתכן עצמו יכול להשתדל בהצלתו בלי עזר אחרים וזהו ששאלו לר"א מהו להציל כבשה מפי ארי ר"ל בשבת ובהריגת הארי והשיבם לא שאלתוני אלא על הרועה כלומר שזו ששאלתם אינה כדאי לשאול שהאסור פשוט ומבורר אלא שמא על הרועה שאלתם וכששאלוהו על הרועה אמר להם לא שאלתוני אלא על הכבשה כלומר שעל הרועה אינה כדאי לשאול שהיתרה ברור וי"מ אותה בענין אחר כמו שכתבנו בפירושנו אלא שאין צורך בה לענין פסק:

ממזר הרי הוא אצל מורישו כשאר הבנים הכשרים לא נדחה שום בן זרע מירושת מורישו אלא הבא מן השפחה והנכרית וכן לענין יבום וזה ששאלוהו לר' אליעזר ולא השיבם אלא שדחה אותם בדברים שאין בהם טעם מהו לסוד את ביתו מהו לסוד את קברו לא שהפליגם בדברים כמשיא את שואליו לדבר אחר מצד שאינו יודע להשיב אלא מפני שמעולם לא אמר דבר שלא שמע מפי רבו וזו היא מדת חכמים שלא יהו נשענים יותר מדאי על בינתם במה שאין הקבלה בידם ומ"מ ראוי לשואל שלא יטריח לשאול בדברים הנעלמים וזהו ששאלו לר' אלעזר פלוני מהו לעוה"ב כלומר מה מעשיו בעיניך והשיבם לא שאלתוני אלא על פלוני כלומר עד שאתם שואלים אותי על פלוני שהוא מוחזק אצלכם ברשע שאלו על פלוני שהוא מוחזק אצלכם בצדיק כלומר ששאלה זו אינה שלנו וברוך היודע:

וכן מדרכי המוסר לתלמיד שלא להטריח את הרב שלא לצורך בדברים שאינם מצויים וזהו ששאלוהו חלה השעיר מהו להרכיבו על כתיפו והשיבם יכול להרכיב אני ואתם כלומר דבר רחוק הוא זה אדרבא השעיר בריא וחזק עד שיכול להרכיב אני ואתם וכן כששאלוהו חלה מהו לשלחו ביד אחר אמר להם אהא בשלום אני ואתם כלומר שלא תחושו על חליו של משלח וכן כששאלוהו דחפוהו ולא מת מהו לירד אחריו ולהמיתו אמר להם כן יאבדו כל אויביך וכו' כלומר שאי אפשר שלא ימות בדחיפתו:

וכן אין להדיוטות ולעמי הארץ להתראות בשאלותיהם לפני הרבנים הגדולים אלא שיהו שואלין לבני אדם אחרים גדולים מהם ודים בכך דרך צחות אמרו על אשה חכמה ששאלה לר' אליעזר מאחר שכולם היו שוים במעשה העגל מפני מה לא היתה מיתתם שוה כלומר שמצינו מהם בסייף כדכתיב הרגו איש את אחיו ומהם במיתה בידי שמים כדכתי' ויגוף ד' את העם ומהם בהדרוקן כדכתי' ויזר על פני המים וישק את בני ישראל ודרשו בו ע"ז מ"ד א' ונתכוון לבדקן כסוטות וכעס עליה ואמר אין חכמה של אשה אלא לפלך שנאמר וכל אשה חכמת לב בידיה טוו כלומר ומה לה להטריחינו בשאלות אלו תתעסק בפלכה ובעסתה ודיה ותשובת השאלה מיהא מתבארת בסמוך:

כבר ביארנו בשביעי של סנהדרין בענין ע"ז שהמשתחוה והזובח והמקטר והמנסך נסקל אע"פ שאין עבודתה בכך והם הנקראות עבודות שבפנים והזורק בכלל המנסך וכל שאינה מארבע עבודות אלו וכן שאין עבודתה בכך אלא שהוא ממיני כבוד כגון גיפוף (ונישוף) [ונשוק] עובר בלאו וכל שעבודתה בכך אפי' לא היה מארבע עבודות ולא ממיני כבוד נסקל ודינין אלו ביחידים אבל במרובין כגון עיר הנדחת בסייף כמו שביארנו שם וכן בני נח לא היה להם מיתה אלא בסייף ובמעשה העגל נעשה דין אחר דרך הוראת שעה והוא שאותם שהיו שם עדים והתראה בסייף כדכתי' איש חרבו על ירכו וכו' ויפול מן העם וכו' עדים בלא התראה במיתה כדכתי' ויגוף ד' את העם לא עדים ולא התראה בהדרוקן כדכתי' ויזר על פני המים וישק את בני ישראל שנתכוון לבדקם כסוטות ויש אומרים זבח וקטר בסייף כדין בני נח גפף ונשק במיתה שמח בלבו בהדרוקן ולפי דרכך למדת ששבט לוי לא עבדו ע"ז א"כ מהו שנאמר האומר לאביו ולאמו כלומר שנעשו אכזרים עליהם לנקום נקמת ד' במעשה העגל אלמא אביו ואמו ואחיו ואחיותיו היו בכלל העובדים לא נאמר אביו אלא על אבי אמו מישראל אחיו על אחים מן האם בניו על בני הבנות הבאים מישראל ובני בנות הרי הם כבני בנים כמו שהתבאר ביבמות ס"ב ב' בענין מצות פריה ורביה:

עתי אפילו בשבת למאי הלכתא כו'. [בכריתות (דף יד.) דחי לה] ממאי דילמא שאני יום הכפורים דהכשירו בכך ותימה אמאי לא פי' כך התלמוד כאן י"ל שדרך התלמוד להאריך במקום זה יותר מבמקום זה אבל דוחק הוא לפרש דהכא מיירי בהרכבתו דהוא אמינא דלא דחי יוה"כ אלא בשיכול ללכת השעיר ברגליו דאין הכשרו כשהוצרך להרכיבו על כתיפו ובכריתות מיירי להתיר איסור תחומין וכמאן דאמר שהן מן התורה והשתא פריך שפיר דשאני יה"כ דהכשירו בכך כי אין נראה כלל שיהו שנים אלו דברי רפרם והתלמוד לא הזכיר כאן אותה של שם ולשם אותה שבכאן^ב)דברי התו"י כאן הוא מרכב משני דבורים ועי' בתו' בסוגיין ובתו' כריתות שם ובש"י הגיה כראוי ע"ש.:

ואין עירוב והוצאה ליום הכפורים. ואע"ג דכתיב לא תעשו כל מלאכה גבי יום הכפורים הוצאה אינה מלאכה גמורה ולהכי בעינן כתוב כדאמר בריש הזורק וכפרישית בפ"ק דעירובין ובריש שבת ושבועות:

אהא בשלום אני ואתם. כלומר אהא [כמותו] שהיה בריא מאד וכן הוא בירושל' ובתוספתא (פ"ג) ודלא כפירש"י:

פלוני מהו לעולם הבא. פירש ר"ח שאלו את רבי אליעזר אבשלום שבא על פילגשי אביו מהו לעולם הבא מי סבירא לן הא דאמר רב (סנהדרין דף כא.) נשים בכתובה וקידושין ופילגשים בלא כתובה וקידושין וכן שאל על שלמה מי סבירא לן כרבי יונתן דאמר (שבת דף נו:) כל האומר שלמה חטא אינו אלא טועה:

מהו להציל כבשה מיד הארי. כלומר בת שבע מיד דוד מי סבירא לן הא דאמר רבי יונתן (כתובות דף ט:) כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו וכבשה קרי לה כדכתיב ולרש אין כל כי אם כבשה קטנה:

מהו להציל הרועה. כלומר אוריה מיד דוד ואיידי דקרי ליה לאשתו כבשה קרי ליה לאוריה רועה מי סבירא לן חולקין כבוד לתלמיד במקום הרב או דילמא אין חולקין וכיון שאמר ואדוני יואב מורד במלכות הוה:

גיפף ונישק במיתה. הוראת שעה היתה דליכא אלא אזהרה כדאמרינן בפ' ד' מיתות (דף ס:):

אמר לפרם זאת אומרת עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליוה"כ בכריתות בפ' אמרו לו מייתינן לה להא לדרפרס ואמר'י עלה וממאי ודילמא שני שעיר ומשתלח דהכשירו דיהו"כ בכך אלא דרפרס בכותא היא:

מהו להציל רועה כבשר מפי ארי אמר להן לא שאלתוני אלא על הכבשה רבינו ברוך זצוק"ל פירש על אורי' ועל בת שבע:

בד"ה מהו להציל כו' במלכות הוה עכ"ל פי' משום כו' כצ"ל:

שאלו את ר"א כו' א"ל יכול הוא להרכיב כו' חלה כו' דחפו כו'. לפי פרש"י לא השיב להם כלום והוא קשה שהיה יודע להשיב ולא היה משיבן כלל מפני שלא שמע מרבו גם וחכמים אומרים חלה כו' משמע דפליגי עליה דר"א גם למה לא הוה זה הפלגת דברים דלא היה לו לומר אלא שלא שמע מרבו ונראה לפרש דהשיב להן ברמז וה"ק לא שהפליגן בדברים דודאי השיב להן ברמז אלא שלא היה רוצה לומר בפירוש כיון שלא שמע מרבו והכי פירושו יכול הוא השליח אתם ואני להרכיבו דאנו בריאים והחי נושא את עצמו אבל השעיר שהוא חולה אסור לנושאו ביוה"כ כדבעי למימר לעיל ואחלה משלחו כו' השיב להם אהא בשלום אני ואתם שהכהנים יוכלו לעשות שליח איש עתי אחר במקומו דהיינו אני ואתם אבל הוא אינו רשאי לעשות שליח אחר ולפי זה ל"ג בשלוה בה' אלא בשלוח בח' ואהא דדחפו ולא מת השיב כן יאבדו וגו' דודאי יאבד במיתת עצמו במ"ש לקמן לא היה מגיע לחצי ההר עד שנעשה אברים כו' וא"צ שירד אחריו להמיתו ואהא פליגי שפיר חכמים בכל ג' תשובותיו שהיו ברמז שלא כדבריהם וע"פ המדרשים י"ל שאמרו כי השעיר הוא כחו של עשו שנוטל הקב"ה עונות בית ישראל ונותנן על עשו הרשע דאין שעיר אלא עשו שנאמר עשו אחי איש שעיר ולזה אמר חלה מהו שירכיבהו כו' והשיב יכול הוא להרכיב כלומר שהשעיר כחו של עשו הוא בודאי יכול הוא להרכיב אני ואתם דהיינו כל עונותינו אבל המשלח אם ירכיבהו וישאהו על כתפו הוא אינו יכול לישא כל עונות בית ישראל גם עונות עשו אשר השעיר נושא עליו ועוד שאלו חלה משלחו מהו שישלחנו ביד אחר והשיב ע"פ המדרש והביאו החזקוני איש עתי מזומן למות באותה שנה שהיה ידוע להם ע"י חכמת המזלות ולזה השיב להם אהא בשלום כי המשלח ילך למיתה ע"ד שאמרו בסוף מס' ברכות למת א"ל לך בשלום אבל אני ואתם נהיה בשלום ולא נלך בשלום שאין אנו מזומנין למיתה ולכך לא ישלחו ביד אחר ועוד שאלו מהו שילך אחריו וימיתנו והשיב כן יאבדו כל אויביך ה' שהוא עשו יאבדו כן השעיר זה שהוא כחו של עשו הוא יאבד שם במקום גזירה ולא תצטרך להמיתו והשתא פליגי חכמים עליו בכל הג' דברים ולפי שלא שמען מרבו לא השיב להם כן בפירוש וק"ל:

פלוני מהו לעוה"ב כו' מהו להציל כו'. כל זה מפורש בתוס' ובערוך בערך פלן:

ממזר מהו לירש א"ל מהו לייבם כו'. ה"נ השיבן ברמז כשם שזוקק לייבום כדקתני בהדיא במתני' פ"ב דיבמות כך הוא מקרי אחיו לירש כדאמרי' שם בגמ':

מהו לסוד ביתו א"ל מהו לסוד כו'. מפורש פ' ח"ה בחידושנו ע"ש:

אלא בפלך וכה"א וכל אשה וגו'. ובקרא דבתריה מפורש בחכמה טוו את העזים דהיינו חכמה ואומנות יתירה שהיו טוין מעל העזים כדאמרי' פ' כלל גדול:

זיבח וקיטר בסייף כו'. פרש"י שהן בסקילה וכאן בסייף שעדיין לא נתפרש להם ד' מיתות ונדונו במיתת בני נח שכל מיתתן בסייף וכו' ע"ש וכן יש לפרש למ"ד עדים והתראה בסייף ולא בסקילה מה"ט והוא דחוק כיון דהיה זה אחר מתן תורה ולא היו בני נח גם אם לא נתפרש לו ד' מיתות היה לו לשאול באיזה מיתה ידונו כמו ששאל גבי מקושש דכתיב ויניחוהו במשמר כי לא פורש מה יעשה לו אבל בחומש פירש רש"י בע"א עדים והתראה בסייף כמשפט עיר הנדחת שהן מרובין כו' ע"ש:

האומר לאביו וגו'. יש לדקדק דאגופיה דקרא תקשי ליה דכתיב ויאספו אליו כל בני לוי וי"ל דאי לאו הא דרב יהודה היה אפשר לומר כשאמר משה מי לה' אלי נאספו אליו מתוך לוים גם החוטאים או שנתחרטו או שעשו עצמם כאילו לא פעלו און וכשהכירו בהן הרגו אותן אבל אדרב יהודה שאמר כל שבט לוי לא עבד העגל פריך שפיר וק"ק אדפריך מקרא דוזאת הברכה אמאי לא פריך מקרא דפרשת כי תשא והרגו איש את אחיו וגו' מלאו ידכם וגו' כי איש בבנו ובאחיו וגו':

מה שהי צפירא הדין וחובי דרא סגיאין כו'. נראה דר"ל ע"פ מ"ש ספ"ק דקדושין דהעולם נידון אחר רובו והאדם יראה שהעולם חצי זכאי וחצי חייב והוא יכריע במצוה אחת ולהכי אמרו שאל ישהה לישא העונות ע"י השעיר ושמא ישהה ויחטא אחד ויהיו חובי דרא סגיאין להיות נידון אחר רובו לרעה:

גמרא שאלה אשה חכמה כו'. עי' סוטה (כא ב) תד"ה בן עזאי:

גמ' שם זבח וקטר בסייף. עפרש"י. ועי' רש"א בח"א וש"מ שנדחקו. ונעלם מהם מ"ר ויקרא פ"א אר"א אע"פ שנתנה תורה לישראל בסיני לא נענשו עליה עד שנשנית באוה"מ כו':

גמ' שם גיפף ונישק במיתה שמח בלבבו בהדרוקן כו' עדים בלא התראה במיתה לא עדים ולא התראה בהדרוקן. במ"ר נשא ספ"ט הגי' בשניהם בהפך והיא יותר נכונה למבין:

רש"י ד"ה אלא על פלוני. שמא על אבשלום כו'. לכאורה תימה מדוע לא פי' דעל אותו פלוני עצמו ששאלוהו השיב כמו בתשובת הכבשה והרועה דבסמוך. ואיתאמר לי בשם ס' ש"י שהביא גירסא דעל שאלת הכבשה השיב מרועה ועל הרועה השיב מכבשה וא"ש פרש"י:

תד"ה אמר רפרם. אמרי' כו'. עי' ש"א תשו' ע' שישב דכאן שפיר דייק רפרם עפ"י שיטת הרי"ף. ול"נ דכאן דמוקי ר"ש בחולה לא שייך לדחויי שאני יוה"כ דהכשירו בכך הואיל שאינו הוה תדיר רק שקרה מקרה שהוא חולה:

תד"ה א"ל. שעה"ח של יוה"כ הבבליים אוכלין כו'. כצ"ל:

בסה"ד ור' יוסי קיבל בההוא דהתם. כצ"ל:

ממזר מה הוא לירש כו'. נ״ב צ״ע אטו מתני' (יבמות דף כב ע"א) לא שמיע להו וליה הא ליכא דפליג עליה ומי איכא למימר דלא שמע ליה מפי רבו (ואף דרישא דמתני' שם מי שיש לו אח מ"מ זוקק א״א ליבום לא אתיא כר"ע דאמר ח״ל לאו בני חליצה ויבום נינהו) גם צ״ע כי במ״א נראה שאמר דברים שלא שמע מפי רבו:

שם ומתוך ששונאים את הבבליים. נ"ב כדאיתא פ"ק (דף ט:) דא"ל ר"ל אלה סני לכו:

תו״י ד"ה אבי לא בעי למימר אמו כו'. נ"ב לא ידענא מה קאמרי. הא אאביו קאי הך שינויא (והאמת יורה דרכו שלפני התוס' היתה הגירסא בגמ' אביו אבי אמו מישראל אמו אם אמו מישראל ומ"ש בתוס' בתחלת הדבור אבי. צ"ל אם. ובעין יעקב הגירסא אמו אמו מישראל. וכ"מ מרש״י שהקושיא היתה גם מאמו):

מַהוּ לְהַצִּיל כִּשְׂבָּה מִן הָאֲרִי? אָמַר לָהֶם: לֹא שְׁאַלְתּוּנִי אֶלָּא עַל כִּשְׂבָּה. הנה ה'כִּשְׂבָּה' היא בת שבע שהנביא קראה במשל בשם כִּשְׂבָּה ו'הָאֲרִי' הוא דוד המלך ע"ה, ושאלתם היתה אם יש טענה להציל את בת שבע מענין שעשה עמה הָאֲרִי לומר דהיא אנוסה מכח אימת מלכות דחשיב ארי רביע עלה?
והשיב ברמז דממקרא אין כאן עון ואמר 'לֹא שְׁאַלְתּוּנִי אֶלָּא עַל הַכִּשְׂבָּה' היה לכם לשאל על הארי עצמו אם יש בידו עון אשת איש בדבר זה? ואז ממילא הייתם יודעים שאין עון אצל הכשבה! כי באמת דוד המלך ע"ה לא היה בידו חטא אשת איש דמגורשת היתה וראויה אליו והיתה טהורה שטבלה, וגם הבחנה שלשה חדשים הוה ואם כן אין כאן עון כלל! ומה שנחשב לו עון בשביל שאכלה פגה שהביאה בסתר ולא בגלוי דנראה לעיני הרואין כאלו היא אשת איש ולקחה בהסתר והיה בזה חלול השם ועון זה שייך אצלו דוקא אבל לגבי בת שבע עצמה ליתיה כלל.
ועוד שָׁאֲלוּ מַהוּ לְהַצִּיל רוֹעֶה מִן הָאֲרִי? פירוש הָרוֹעֶה שהוא אוּרִיָּה שהיה רועה תחילה את הַכִּשְׂבָּה שנהרג בשביל דנחשב לו שמרד במלכות באומרו (שמואל ב' יא, יא) וַיֹּאמֶר אוּרִיָּה אֶל דָּוִד הָאָרוֹן וְיִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה יֹשְׁבִים בַּסֻּכּוֹת 'וַאדֹנִי יוֹאָב' וְעַבְדֵי אֲדֹנִי וכו׳ מהו שנציל אותו מעון זה שתפס עליו הָאֲרִי שהרגו בעבור זה, והיינו לומר דסבירא ליה חולקין כבוד לעבד במקום הרב ולא חטא באומרו 'וַאדֹנִי יוֹאָב'?
והשיב להם לֹא שְׁאַלְתּוּנִי אֶלָּא עַל הָרוֹעֶה הוא אוּרִיָּה, דהיה לכם לשאל מעיקרא על הָאֲרִי עצמו אם חטא בדבר זה שהרג את אוּרִיָּה לחשבו מורד, ואחר שהיה מתברר אצלכם שאין עליו חטא ובדין הרגו אז לא היה נשאר מקום לשאל שאלה שלכם!
גם רמז להם יפה כונתם לקראו בשם רוֹעֶה אף על פי שהיה חכם גדול, בהאי מלתא עשה עצמו רוֹעֶה שלא השכיל בדבריו לומר 'אַדֹנִי יוֹאָב' לפני דוד המלך ע"ה. ושוב ראיתי בפתח עינים שפירש בשתי חלוקות אלו קרוב למה שפרשתי בס"ד.
ועוד שָׁאֲלוּ מַמְזֵר, מַהוּ לִירַשׁ? והשיב להם 'מַהוּ לְיַבֵּם?' פירוש היה לכם לשאל אם יוכל ליבם ואם תשמעו שיוכל ליבם תדעו שירש, דהא בהא תליא. ובאמת הוא לא יוכל ליבם וגם חליצה לא יוכל לעשות ד'כל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה' ותשאר זקוקה עד שימות ותנשא.
ועוד שָׁאֲלוּ מַהוּ לָסוּד אֶת בֵּיתוֹ? אם ימנע מן הסיד בשביל צרת החרבן והשיב היה לכם לשאל 'מַהוּ לָסוּד אֶת קִבְרוֹ?' כי מדין הקבר תבינו דמותר לסוד את ביתו דהא נותנין סיד על הקבר גם כן, ושמע מינה דאין בסיד שמחה וכן בביתו מותר ורק ציור וכיור יש בו שמחה.

שָׁאֲלָה אִשָּׁה חֲכָמָה אֶת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: וְכִי מֵאַחַר שֶׁמַּעֲשֵׂה הָעֵגֶל שָׁוִין, מִפְּנֵי מָה אֵין מִיתָתָן שָׁוָה? אָמַר לָהּ: אֵין חָכְמָה לָאִשָּׁה אֶלָּא בַּפֶּלֶךְ. יש להקשות למה דחה אותה בדברים אלו ומה שייכות יש לשאלתה בדבר זה של פלך?
ונראה לי בס"ד כי אותה אשה אף על פי שהיתה חכמה טעתה בשאלה זו טעות גדולה כי עשתה יסוד בטעות ובנתה עליו שאלתה דהיא הניחה במונח שמעשה העגל שוין ולכך שאלה 'לָמָּה אֵין מִיתָתָן שָׁוָה?' ובאמת יסוד זה כוזב דאין מעשה העגל שוין שיש בעדים והתראה ויש עדים בלא התראה ויש לא עדים ולא התראה וגם בגוף המעשה יש שינויים אחרים יש זִבֵּחַ וְקִטֵּר ויש גִּפֵּף וְנִשֵּׁק בלבד ויש שמח בלבו בלבד וכדאמר בגמרא.
והנה ידוע שהחטא נדמה לחוט כמו שנאמר 'הוֹי מֹשְׁכֵי הֶעָוֹן בְּחַבְלֵי הַשָּׁוְא וְכַעֲבוֹת הָעֲגָלָה חַטָּאָה' וכתב הרב חסד לאברהם ז"ל (נהר ל"ח) וז"ל דע כי החטא נמשל לחבל של שני חוטין והעון נמשל לחבל של שמונה חוטין והפשע נמשל לחבל של עשרים חוטין בסוד ראשי תיבות בּוּשָׁה חֶרְפָּה כְּלִמָּה וכו' עיין שם. ועוד מצינו בסוכה (סוכה נב.) דאמרו יצר הרע דומה לחוט של בכיא [כלומר חוט דק] ולבסוף דומה כעבותות העגלה עיין שם.
והנה זאת האשה דחשבה כל מעשה העגל שוין נמצא טוותה בדעתה כל החוטין של החוטאין והיצר הרע שלהם ביחד ובאמת אינו כן אלא זה חוטו עב וזה בינוני וזה דק שאי אפשר לטוות אותם ביחד לעשותם שווים דאיך ישוו בטויה ורב המרחק בין זה לזה כדי שתבא לשאל 'לָמָּה אֵין מִיתָתָן שָׁוָה?' לכן אמר לה אֵין חָכְמָה לָאִשָּׁה אֶלָּא בַּפֶּלֶךְ שעושין בו חוטי צמר או פשתן שיודעת להשוות שם אבל בחוטין של עונות ופשעים אין לה חכמה שאין יודעת לעשות להם שיעור בדעתה ואינה מבחנת בין גס לדק והואיל וידע שהיא חכמה השיב לה ברמז.

אִיתִיבֵיה בְּנֵי רַב פָּפָּא בַּר אַבָּא לְרַבִינָא: (דברים לג, ט) "הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ: לֹא רְאִיתִיו". הקשה מהרש"א ז"ל תיקשי להו לדידהו קראי אהדדי דהא כתיב (שמות לב, כו) 'כָּל בְּנֵי לֵוִי'? יעוין שם. ונראה לי בס"ד דידוע בתיבת 'כָּל' יש פלוגתא חד אמר כל ממש, וחד אמר רוב ככל, ולכן על קראי ליכא קושיא דיש לומר הוא רוצה לומר 'רוֹב' אבל לרבינא דמפרש 'כָּל' ממש קשיא ליה.
ועוד הקשה מהרש"א ז"ל אמאי לא הקשה לו מפרשת כי תשא עצמה, דכתיב (שמות לב, כז) 'הִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו' וכן מפסוק (שמות לב, כט) 'מִלְאוּ יֶדְכֶם הַיּוֹם לַהֳ' כִּי אִישׁ בִּבְנוֹ וּבְאָחִיו'? עיין שם.
ונראה לי בס"ד ד'הִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו' יש לומר אתי למשרי קרובים, ואף על פי שלא היו עובדים עבודה זרה בשבט לוי כלל, לימד זה כאן להיות בנין אב לכל העניינים כאלה, דבמקום קדוש השם וקנאתו שרי גם בקרובים!
אי נמי יש לומר לאו 'אָחִיו' ממש ואלא רוצה לומר אף על פי שהוא אהוב לו כאח, וכן פסוק 'אִישׁ בִּבְנוֹ וּבְאָחִיו' גם כן יש לפרש בהכי, אך פסוק 'לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר וְאֶת בָּנָיו לֹא יָדָע' ליכא לפרושי בהכי, חדא כי זכר פרטים הרבה שהם אב ואם ואח ובן, ודוחק לפרש דכולהו נקיט על צד הדמיון. ועוד דהאריך לחלקם לכמה בבות לֹא רְאִיתִיו לֹא יָדָע לֹא הִכִּיר ולא כללם יחד בחד בבא, ולכן מוכרח לפרש אב ואם ואח ובן ממש.

גמ' מהו לסוד את ביתו. עיין מהרש"א ספ"ג דב"ב בחידושי אגדות:

שם אלא מפני שלא אמר דבר שלא שמע. עיין מהרש"א רפ"ד דברכות בח"א:

שם בני בתו מישראל. עיין יבמות דף סב ע"ב:

עתי שיהא מזומן עתי אפילו בשבת ובטומאה אע"ג דעתי אגברא קאי מלמד שיהא מזומן מ"מ דריש ליה נמי לשון עת ומועד לומר שדוחה שבת וטומאה דאי למזומן לחוד היה ליה לומר ביד איש מזומן ומדכתיב עתי דריש נמי להא ומ"מ פשטא דקרא אגברא קאי דהא איש עתי כתיב ש"מ תרתי נ"י:

מ"ד כפרה כתיב ביה דכתיב יעמד חי לכפר עליו וקשה לי הא לכולי עלמא האי לכפר עליו לאו אשילוחו קאי כדתניא לעיל רפ"ד (דף מ') עד מתי הוא זקוק לעמוד חי עד שעת מתן דמו של חבירו דר"י דלכפר בכפרת דמים משמע לר"י לאפוקי מת קודם כפרת דמים צריך להביא אחר ר"ש אומר עד שעת וידוי דברים אבל מת אחר הוידוי קודם שילוח לית לן בה לכו"ע דשילוח אינו מעכב דהאי וכפר עליו לא קאי אשילוח וא"כ איש להכשיר את הזר ל"ל כיון דלא כתיב כפרה אשילוח וי"ל כיון דמ"מ כפרה בשעיר המשתלח נמי תליא אי לר"י במתן קודם מתן דמו של חבירו ואי לר"ש במת קודם וידוי הוה אמינא דשילוח השעיר בזר פסול מ"ד אהקטר חלבים ואברים דאין מעכבין כפרה ואפילו הכי בעי כהונה הואיל ואתו מכח מכפר שזריקת הקרבן מכפר הכי נמי הואיל ותחילתו של שעיר מכפר ומעכב כפרה סופו דהיינו שילוחו נמי פסול בזר קמ"ל דלא:

עתי אפי' בשבת למאי הלכתא אמר רב ששת לומר שאם היה חולה מרכיבו על כתפו קשה לי כיון דלכולי עלמא שילוח השעיר אינו מעכב אמאי דחי שבת דהכי אמרינן במנחות בפ' ר"י (דף ע"ב) דר"א ב"ש דאמר עומר שנקצר שלא כמצותו פסול סבירא ליה כר' עקיבא דאמר כל מלאכה שאפשר לעשות מערב שבת אינה דוחה את השבת וסבירא ליה כר"י דאמר קצירת העומר מצוה דתנן ר"י אומר מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קצירת העומר שהוא מצוה ואי סלקא דעתך נקצר שלא כמצותו כשר אמאי דחי שבת ניקצריה מערב שבת אלא מדדחי ש"מ נקצר שלא כמצותו פסול וש"מ דבר שאינו מעכב בדיעבד ואינו אלא למצוה אינו דוחה שבת וכיון דשילוח שעיר אינו מעכב ואינו אלא למצוה אמאי דוחה שבת ואע"ג דלכתחילה מצותו בשילוח הא פי' התוס' התם אהא דקא' אמאי דחי ניקצריה מע"ש אע"ג דלכתחלה מצותו בלילה כיון דבדיעבד כשר לא הוי דומיא דתמיד דכתיב ביה במועדו לומר דדחי שבת ומסתברא דומיא דתמיד בעינן וא"ל ה"נ כן וי"ל דאמרינן התם דאין ללמוד דאפילו אי נקצר שלא כמצותו כשר אפילו הכי דוחה שבת דחביבה מצוה בשעתה דתניא אמר ר' שמעון בא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה שהרי הקטר חלבים ואברים כשרין כל הלילה ולא היו ממתינים להם עד שתחשך [ודחי] דשאני התם שכבר דחתה שחיטה את השבת פי' וכיון שכבר ניתן שבת לדחות אצל שחיטת קרבן זה ניתנה נמי לדחות אצל הקטרתו משום חביבה מצוה אבל בקצירת העומר ליכא למימר הכי אע"ג דלמחר דחיה הקרבתה את השבת בשעת קצירה מיהו לא נדחית וש"מ דכל היכא דכבר נדחה שבת אצלו אף דבר שאינו אלא למצוה נמי דוחה אפילו אפשר לעשותה אחר שבת משום חביבה מצוה בשעתה כמו אברים ופדרים כ"ש אם זמנה קבוע בשבת דוקא ואי אפשר לעשותה לגמרי אחר שבת והשתא י"ל כיון דשני שעירים דיום הכפוריםמעכבין זה את זה כדתנן סוף פ"ג דמנחות וכדמוכח בכולי פירקין הוה ליה שעיר של שם ושל עזאזל כחד וכאילו הן קרבן א' ושחיטת שעיר של שם דדחי יום הכפורים מהני לשל עזאזל כאילו הוא גופו דנימא כבר דחתה שחיטה את השבת וכיון שדחתה כבר אפילו משום חביבה מצוה בשעתא בכה"ג ראוי לדחות שבת כ"ש שעה עוברת לגמרי כמו שילוח השעיר שאין לו תקנה אלא בשעתיה ביום הכפורים דוקא שדוחה שבת:

זאת אומרת עירוב והוצאה לשבת כו' ה"ג עירוב והוצאה בוי"ו ובפ"ק דביצה (דף י"ב) אמר עירוב והוצאה לשבת [ואין עירוב והוצאה ליום טוב ופירש"י שם] דתרי מילי נינהו עירוב היינו עירובי חצירות דתקינו משום לתא דאיסור הוצאה והתו' שם גרסי עירוב הוצאה בלא וא"ו וחד מילתא] היא ופי' דעירוב הוצאה היינו שנתערבה איסור הוצאה עם שאר מלאכות לשבת ולא לי"ט וכן ליום הכפורים [לא נתערבה איסור הוצאה עם שאר מלאכות] והכי מסתברא דלפרש"י ק"ל דלמה ליה להזכיר כאן ובפ"ק דביצה לעירובי חצירות דרבנן לגמרי הא אנן [באיסורי הוצאה דאורייתא איירינן שם וכן כאן] הלכך נ"ל פי' התוס' עיקר:

ואין עירוב והוצאה ליום הכפורים פרש"י דדייק לה הכי דאי יום הכפורים [כשבת להוצאה למה לי קרא להתיר] משאו בשבת הרי כשחל בחול נמי כשבת דמי וקא' רחמנא שלחנו וקשה לי מאי ראיה היא זו דאפילו תימא [יש] איסור [הוצאה ביום הכפורים אפילו הכי לא ידעינן שבת] דיום הכפורים בכרת דקיל ושבת בסקילה דחמיר ואי הותר איסור הוצאה לגבי שילוח אצל יום הכפורים הקל אי אפשר [ללמוד ממנו היתר לשבת דחמיר א"ל דכתב רחמנא] עתי שדוחה אפי' שבת דחמיר דבשלמא אי הוי יוה"כ חמיר כשבת הוי ש"מ שפיר דאין איסור הוצאה [ביום הכפורים דאם לא כן למה לי דכתיב רחמנא עתי] לאף בשבת דאע"ג דביוה"כ גרידא ליכא אלא חדא איסורא ובחל בשבת איכא תרתי דיום הכפורים ושבת [אפילו הכי בלא עתי נמי הוה שרינן דאמרינן] מה לי חדא איסורא מה לי תרתי ולא צריך קרא לאף בשבת דהואיל ואישתרי ביום הכפורים אישתרי אף [איסור שבת דהכי אמרינן בפ"ק] דיבמות (דף ז') סד"א הואיל ואישתרי איסור אשת אח אישתרי נמי איסור אחות אשה [וכדאמרינן גבי מצורע שראה קרי בח' הואיל והותר לצרעתו] הותר נמי לקריו מיהו הדבר ברור דלא שייך לומר הואיל והותר הותר אלא היכא דאין האיסור השני חמור מן הראשון [אבל היכא דאיסור הב' חמור מאיסור הא' לא] שייך למימר הואיל והותר הקל נתיר נמי החמור ואם כן אפילו תימא דיש איסור הוצאה ליום הכפורים [אפילו הכי איצטריך עתי למשרי אפילו בשבת דאי לא כתב רחמנא עתי] לא הוי אמרינן הואיל מדאשתרי יום הכפורים אשתרי נמי שבת החמור דמקל לחמור ליכא למימר הואיל ובעל כרחך צריך קרא לאפילו [בשבת והשתא קשה איך מוכח מזה דאין] איסור הוצאה ליום הכפורים ולי נראה לפרש דהכי דייק לה רפרם דהא רב ששת מוקי להא דאפילו בשבת באם [חלה השעיר מרכיבו על כתיפו ובלא זה אין איסור הוצאה] וכיון דאיסור הוצאה אינו מוכרח בשילוחו לעולם אלא על ידי מקרה באם חלה מנא ליה לדרוש מעתי [לדחות שבת החמור אי סלקא דעתך דיש] איסור הוצאה ליום הכפורים דלמא לא רבי קרא להתיר איסור הוצאה אלא יום הכפורים הקל באם חלה אבל [שבת החמור לא דחי אלא על כרחך ש"מ דאין עירוב והוצאה] ליום הכפורים והשתא על כרחך קרא למשרי שבת אתא והא ליכא למימר מנא ליה לרפרם למידק דאין איסור הוצאה [ליום הכפורים דילמא לעולם יש איסור הוצאה וכי תימא לוקמי ביום הכפורים] לחוד הא בעל כרחך עתי בכל גוונא משמע שלא יעכב עליו שום דבר ושום זמן דאם לא כן מנא ליה למדרש [מעתי למשרי אפילו בשבת ואפילו בטומאה] דלמא לחד מהן לחוד אתי דהיינו לטומאה דקיל דאינו אלא בכרת אבל לא שבת דחמיר דבסקילה אלא ודאי עתי בכל גוונא משמע ליה דשבת וטומאה בכל מקום כי הדדי נינהו [כדא' בפסחים פ"ז (דף ע"ו) חמשה דברים] באין בטומאה דלמעוטי חגיגת ט"ו אתי סלקא דעתך אמינא כיון דקרבן ציבור הוא וקביע ליה זמן תדחי טומאה קא משמע לן [וכו' ומדשבת לא דחי ל"ד טומאה ואמאי] נימא אע"ג דלא דחי שבת החמור דבסקילה מ"מ טומאה הקל דאינו אלא בכרת לידחי אלא על כרחך [כהדדי נינהו ושקולין הם אי דחי טומאה דחי נמי שבת הכי נמי] אי מרבית עתי לטומאה ממילא שבת נמי דחי דשקולין הן כהדדי וא"א שנדחה זו בלתי חבירו [ואי סלקא דעתך דיש ערוב והוצאה ליום הכפורים אם כן נימא דצריך לגופה כיון דאיסור הוצאה] איכא דעתי ליום הכפורים לחוד אין במשמעות דעתי לא שבת ולא טומאה אלא ליום הכפורים לחוד אתי [אלא ודאי כיון דמרבה לטומאה ושבת ע"כ אין עירוב והוצאה ליום הכפורים מיהו] אכתי איכא למידק דבפ"ג דכריתות (דף י"ד) מייתי לה הכי איש להכשיר את הזר עתי ואפילו בטומאה ואפילו בשבת עתי במזומן קתני עתי אפילו בשבת אמר רפרם ז"א עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליום הכפורים ממאי שאני שעיר המשתלח דהכשירו ביום הכפורים בכך אלא דרפרם בדותא היא ומשמע מהא. [עיין בתשובת שאגת ארי' לרבינו ושם תראה פלפולו]:

אין חכמה לאשה אלא בפלך לכאורה משמע שהפליגה בדברים מפני שלא שמע מרבו דדבר הלמד מענינו הוא ובירושלמי פ"ק דסוטה לא משמע כן דא' הכי מטרונה א' שאלה את ר"א מ"מ חטא א' במעשה העגל והן מתים בה ג' מיתות והשיב לה אין חכמה לאשה וכו' אמר ליה הורקנוס בנו בשביל שלא להשיבה דבר אחד מדברי תורה איבדת ממני ג' מאות כור מעשר בכל שנה אמרו ליה ישרפו ד"ת ואל ימסרו לנשים משמע לאו משום שלא שמע מרבו הוא דלא השיב לה אלא משום דאין מוסרים ד"ת לנשים הוא דלא השיב לה ועוד דגרסינן התם א"ל תלמידיו רבי לזו דחית לנו מה אתה משיב ר' ברכי' בשם ר"א כל מי שהיה לו עדים והתראה היה מת בב"ד עדים ולא התראה היה נבדק כסוטה והיינו בהדרוקן דגמ' דידן וכדפרש"י לא עדים ולא התראה היה מת במגפה ואי לא שמע זה מרבו אפילו לתלמידיו לא היה משיב שהרי לא אמר דבר שלא שמע מפי רבו מעולם משמע אפילו לתלמידיו לא אמר וי"ל דגמ' דידן נמי סבירא ליה הא דלא השיב לה היינו טעמא משום דאין מוסרין ד"ת לנשים אבל דבר זה שמע מפי רבו אלא משום דדמי להני דלעיל דלא השיב לשואליו מייתי לה הכא אע"ג דלאו חד טעמא דהני דחלה וחביריו ודפלוני מהו לעה"ב וחביריו הא דלא השיב משום דלא שמע מרבו וההיא דעגל מטעמא דאין מוסרין דברי תורה לנשים הוא תדע דבהא דחלה וחביריו ע"כ טעמא דלא השיב משום דלא שמע הוא והא דלא מפרש האי טעמא להדיא משום דסמוך אהא דמפרש בתר הכי אהני שאלות דפ' מהו לעה"ב וחביריו ואי הא דלא השיב אההיא דעגל הוי נמי מה"ט דלא שמע הוא הוה ליה למימר להא שלא מפני שהפליגן בדברים בתר שאלה דעגל מ"ש דקא' לה בתוך השאלות אלא ש"מ דהא שאלה דעגל שמע ומטעם אחר לא השיבה דאין מוסרין דברי תורה לנשים וכדברי הירושלמי [מיהו ע"כ הירושלמי פליג] אגמרא דידן דשם משמע דהדרוקן דהיינו נבדק כסוטה חמיר ממת במגפה שהרי קאמר עדים כסוטה לא עדים במגפה ועוד א' התם רב ולוי חד א' זיבח [וקיטר מת ב"ד טיפח] ושיחק היה נבדק כסוטה שמח בלבו היה מת במגפה והא שמח בלבו ודאי קיל מטיפח דזה עשה מעשה וזה לא עשה מעשה הרי לפי הירושלמי [הדרוקן חמיר ממגפה ובגמ' דידן] בסמוך איפכא עדים במיתה היינו במגפה לא עדים בהדרוקן ועוד קאמר גיפף ונישק במיתה שמח בלבו בהדרוקן והא ודאי גיפף ונישק חמיר [משמח בלבו דזה עשה מעשה וזה לא עשה] מעשה ש"מ מיתת מגפה חמיר מהדרוקן ועוד אתה רואה כמה חילופים בין גמרא להירושלמי בהא והדבר מבואר מעצמו:

בסייף רש"י פי' שעדיין לא נתפרש] להו ד' מיתות בית דין ונידונו במיתת בני נח שכל מיתתן בסייף כדאמרינן בפ' דיני ממונות (דף נ"ו) וקשה לי הא פרש"י בפי' התורה גבי מקושש [שלא שמרו אלא שבת ראשונה ובשניה בא זה וחיללו] והא שבת במרה נתנה כדא' התם פ' ד"מ נמצא שבת שניה היה קודם מעשה עגל ואי במעשה עגל היה מיתתן עדיין [בסייף] כ"ש במקושש והא אמרי' בפ"ח דב"ב (דף קי"ט) יודע היה משה רבינו שהמקושש במיתה שנאמר מחלליה מות יומת אבל לא היה יודע באיזה מיתה ימות ופי' התוס' [למה לא דן אותו בחנק דהא כל מיתה האמורה] בתורה סתם הוא חנק דמסברא היה נ"לשנידון בסקילה כעובד עבודה זרה דבכל דוכתא אמרינן דומה שבת לעבודה זרה [דהיינו מחלל שבת בפרהסיא לעובד עבודה זרה והשתא] למה לא דן אותו בסייף דבעבודה זרה שהיה עדיין באותה שעה נמי בסייף אם איתא שעדיין לא נתפרש להם מיתת בית דין כמו בעגל שהיה מיתתן בסייף כיון] דלא נתפרש וכל מיתתן אינו אלא בסייף כבן נח וי"ל דהיינו טעמא דמספקא ליה דינו דמקושש אע"ג דעדיין [לא נתפרש להם ד' מיתות ומיתתן] בסייף כבן נח דשמא הני מילי באותן מצות שנצטוו בהם בני נח אבל שבת שנתחדש להם ואינו נוהג בבן נח [דילמא כיון דנשתנה דינו מבן נח נשתנה נמי] מיתתו מסתם מיתת בן נח שאינו אלא בסייף למיתה אחרת אבל עבודה זרה דעגל שהיא ממצות בני נח העמידוהו על חזקתו ובסייף [כדאמ' בפ' ד"מ] ולא פי' התו' התם דשבת כעבודה זרה בסקילה אלא למאי דמשמע התם שמקושש לאחר זמן היה דהא קאמר יודע היה שמקושש [במיתה שנאמר מחלליה מות יומת אם כן לא היה] בשבת שניה אלא [אחר] שנאמר מקרא זה דמחלליה מות יומת אבל למ"ד שהיה בשבת שניה א"צ לפי' התוס'. והא דפרש"י הטעם שנידונו שם בסייף כמיתת בן נח קשה לתנא דבי מנשה דא' התם כל מיתה האמורה לבני נח אינו אלא חנק מא"ל ול"נ דמיתת סייף שהיתה שם שלא מצינו זה לדורות בע"כ הוראת שעה היתה:

[מלואים: [אביו אבי אמו בניו בן בתו וכו' ק"ל מהא] דפ"ו דיבמות (דף ס"ב) שקיל וטרי הגמרא [מנא הא מלתא דב"ב כבנים מייתי] לה מדברי הגמרא דכתיב מיני מכיר [ולמה לא מייתי לה מקרא דהכא שהוא בתורה] דהכא קרא לאבי אמו אביו ולבן בתו בנו:]

שאלו את ר' אליעזר פלוני מהו לעה"ב וכו' פירשו המפ' ששאלו על שלמה ואפשר לומר דרך דרש בשאלות אלו ותשובותיו דהא דהשיב להם לא שאלתני אלא על פ' רמז להם דמלבד דשלמה הע"ה שלא נמנה פרק חלק ודאי יש לו עה"ב אך היה להם לשאול אעיקרא על מה שמנו בפירוש שאין להם חלק דהרי דורשי רשומות אמרו שכלן יש להם חלק לעה"ב ולמדו מפ' לי גלעד וכו' כמ"ש בסנהדרין דף ק"ד. ועוד שאלוהו מהו להציל הכבשה מן הארי כלו' אם בת שבע לא חטאה שהיתה אנוסה ומותרת לבועל כמ"ש פ"ק דכתובות דף ט'. וע"ז תמה לא שאלתוני אלא על הכבשה כלומר מה ראיתם לשאול להציל לב"ש הי"ל לשאול טעם להציל לדהע"ה שלא חטא דמוצל הוא משום דכל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו כמ"ש שם פ"ק דכתובות ושאר דוכתי. ועוד שאלוהו מהו להציל הרועה אוריה מן הארי דהע"ה שלא היה מורד במה שלא הלך לביתו דלפי האמת היה אסור דבת שבע מעוברת כמ"ש המפרשים. והשיב לא שאלתוני אלא על הרועה כלומר במקום לשאול על דהע"ה טעמו דודאי לא חטא אתם שואלים על אוריה והלא מוכרח דהיה מורד במלכות דאמר אדוני יואב כמ"ש התוס' פ' האיש מקדש. ומ"ש הכתו' רק בדבר אוריה היינו שנהרג בחרב בני עמון שהי' חקוק ע"ז כמו שביאר בזהר הקדוש הסבא קדישא פ' משפטים דף ק"ז ע"ש ודוק הטב:

(סו ב) שאם נטמא משלחו נכנס טמא לעזרה.—מסתברא דטומאה זו אינה אלא טומאת השרץ או טומאת הנפש, שהותרו מכללן בצבור ובפסח, אבל לא טומאת זיבה וקרי ומצורע^*עי' זבח' כב ב ופסח' נט א.. וכן כה"ג ביוה"כ אינו דוחה אלא טומאת מת ושרץ בלבד^*עי' לעיל מז א.. לפיכך אם נטמא משלח בשאר הטומאות נכנס אחר לעזרה ומוציאו לחוץ ומוסרו למשלח.

ונראה שכן הדין בכל המנחות הבאות בטומאה, כמנחת העומר ושתי הלחם ולחם הפנים ומנחת נסכים של פרים אילים וכבשים של צבור^*עי' לעיל ז א ופסח' עו ב., ואין זה אלא בטומאת השרץ וטומאת הנפש בלבד.

(שם) מהו לסוד את קברו.—פי' שמנהגם היה לסוד (=לטוח) את קבריהם מבפנים כדי שלא יפלו הכתלים, עי' ירוש' מו"ק פ"א ה"ו [פ ע"ד]: איזהו חינוך קברות ר' יוסי בר נהוראי אמר סדו בסיד.

גמ' שיהא מזומן. מוכן לכך מאתמול: עתי אפילו בשבת. עתי בעתו ובמועדו ישתלח ולא יעבור ואפי' בשבת ובטומאה ולקמן מפרש מאי איסור שבת וטומאה שייך בשילוחו דאיצטריך לרבויי: למאי הלכתא. מה חלול שבת יש שהוצרך להתירו אי משום תחומין דרבנן בעלמא נינהו שגזרו עליהן לאחר מתן תורה: כמאן. איצטריך לרבויי דלא כרבי נתן דאמר חי נושא את עצמו הוא ואין בו אלא משום שבות ופלוגתא במסכת שבת (דף צד.): חולה שאני. דהשתא לא נושא את עצמו והנושא מחלל שבת: זאת אומרת. מדאיצטריך למתני עתי אפילו בשבת איכא למשמע דאין איסור הוצאה ליום הכפורים דאי יום הכפורים כשבת להוצאה למה לי קרא להתיר משאו בשבת הרי כשחל בחול נמי כשבת דמי וקאמר רחמנא ישלחנו. עירוב כדי נסבא אלא דהא בהא תליא דלא תקינו חכמים עירובי חצרות אלא בשביל איסור הוצאה שגזרו מרשות לרשות גזירה משום הוצאה מרשות היחיד לרה''ר: למאי הילכתא. מה איסור טומאת מקדש או קדשיו יש בשילוחו שהוצרך לומר שידחה את הטומאה: נכנס טמא לעזרה. שהכהן מוסרו לו שם: יכול להרכיב אני ואתם. בריא וחזק היה השעיר להרכיב אותי ואתכם עליו לקמן אמרינן שלא היה חפץ להשיב על שאלתם מה שלא שמע מפי רבו: אהא בשלום אני ואתם. כלומר מה לכם לשאול על זאת לא אני ולא אתם נזקק לשילוחו: דחפו. לצוק ולא מת מהו שיהא צריך לירד אחריו וימיתנו: פלוני מהו לעולם הבא. על אדם אחד שאלוהו מה מעשיו בעיניך ויש פותרים על שלמה בן דוד שאלוהו: אלא על פלוני. שמא על אבשלום שאלתוני: אלא על הרועה. אם מותר להצילו מפי הארי: ממזר מהו לירש. את אביו: אמר להם מהו ליבם. אשת אחיו שאלתם אותי: מהו לסוד את ביתו. בזמן הזה מי אסור מפני צער חורבן הבית: אמר להם לא שאלתוני אלא מהו לסוד את קברו: לא שהפליגן. והפרישן לדברים אחרים כאדם המתכוין לדחות כשאינו יודע להשיב אלא יודע היה אבל לא אמר דבר שלא שמע מרבו: שמעשה העגל שוין. עבודותיו שוות לאיסור מפני מה אין מיתתן שוה שהיו בו שלש מיתות מיתת סייף שימו איש חרבו מיתת מגיפה ויגוף ה' את העם (שמות לב) מיתת הדרוקן דכתיב ויזר על פני המים ואמרינן במסכת ע''ז (דף מד.) לא נתכוין משה אלא לבודקן כסוטות בלצבות בטן: זיבח וקיטר. הן עבודות שחייבין עליהן לע''ז מיתה כדתנן בארבע מיתות (סנהדרין ס:) שהן בסקילה וכאן בסייף שעדיין לא נתפרשו להן ארבע מיתות בית דין ונידונו במיתת בני נח שכל מיתתן בסייף כדאמרינן בסנהדרין (דף נו.): גיפף ונישק. אין בהן מיתת בית דין כדתנן בארבע מיתות (שם ס:) אלא בידי שמים נידונו במגפה: כל בני לוי. שכולן בכלל זה: האומר לאביו ולאמו. במעשה העגל לא ראיתיו נעשו אכזרים עליהם לנקום נקמתו של מקום אלמא אביו ואמו אחיו ובניו עבדו ע''ז: ומתוך ששונאין. בני ארץ ישראל את הבבליים היו קורין כל קלי הראש ועושי דבר שלא כהוגן על שמם: תנוח דעתך. משפחתו היתה מבבל והיה קשה לו הדבר: מה שהי צפירא דין וחובי דרא סגיאין. מה מתעכב שעיר זה כאן ועונות הדור מרובין והן עליו: מתני' מיקירי ירושלים. מחשובי ירושלים: עד סוכה הראשונה. סוכות עשו לו בדרך ובני אדם הולכין לגור שם לפני יום הכפורים שמלוין אותו מסוכה לסוכה:

אמר רפרם זאת אומרת עירוב והוצאה כו'. אמרינן בפרק אמרו לו (כריתות דף יד.) דרפרם בדותא היא דפריך עליה ודילמא שאני שעיר המשתלח דהכשירו ביום הכפורים בכך אלא דרפרם בדותא היא: פלוני מהו לעולם הבא. פר''ח אבשלום שבא על פילגשי אביו מהו לעולם הבא מי סבירא לן הא דאמר רב נשים בכתובה וקידושין פילגשים בלא כתובה ובלא קידושין הכי אמרינן בסנהדרין פרק כ''ג (דן כא.) או לא וי''מ ששאלוהו על שלמה מי סבירא לן כרבי יונתן דאמר כל האומר שלמה חטא אינו אלא טועה שנאמר ולא היה לבבו שלם כו' כלבב דוד אביו הוא דלא היה מיחטא נמי לא היה חטא הכי אמר בפרק במה בהמה יוצאה (שבת דף נו:) ובתוספתא פ''ג דיבמות: מהו להציל הכבשה מן הארי. כלומר בת שבע מיד דוד מי סבירא לן דאמר ר' יונתן במסכת כתובות (דן ט:) כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו ואוריה כתב גט לבת שבע מהו להציל הרועה מיד הארי כלומר מהו להציל אוריה מיד דוד מי סבירא לן חולקין כבוד לתלמיד במקום הרב ולא היה מורד במלכות או דילמא אין חולקין ומורד במלכות הוה עכ''ל פירוש משום דקאמר ואדוני יואב דקרי ליה ליואב אדוני בפני המלך ופלוגתא היא בפרק יש נוחלין (ב''ב דף קיט:) אם חולקין כבוד לתלמיד במקום הרב או לא: אמר ליה ר' יוסי תנוח דעתך כו'. וא''ת בס''פ שתי הלחם (מנחות דף ק.) גבי חל להיות יום הכפורים ערב שבת שעיר החיצון של יום הכפורים אוכלין אותו כשהוא חי תניא בגמרא איפכא רבי יוסי אומר לא בבליים היו כו' עד אמר לו רבי יהודה תנוח דעתך שהנחת דעתי ויש לומר מר מאי דשמיע ליה קאמר ומר מאי דשמיע ליה קאמר ר' יהודה קיבל דההיא דהכא לא בבליים הן ור' יוסי קיבל בההוא דהתם: