דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 221ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סח - ב

לצפונה של ירושלים. מפני שכל עבודות החטאת היו בצפון. וחוץ לשלש מחנות.

רבי יוסי אומר: אבית הדשן נשרפין - צריך שאותו מקום שהם נשרפים בו יקרא "מקום שפך הדשן", ולכן מביאים לשם דשן מהמזבח, לפני ששורפים שם את הפר וה שעיר.

ומשמע שתנא קמא סובר שאין צריך שיקדים ויביא לשם דשן [ולפיכך הוצרך רבי יוסי לחלוק עליו].

אמר רבא: מאן - מי הוא תנא קמא דפליג עליה דרבי יוסי [שחולק על רבי יוסי]? רבי אליעזר בן יעקב הוא:

דתניא: נאמר [ויקרא ד, יב] בענין פר כהן משיח: "אל שפך הדשן ישרף" ללמד שיהא לשם [שם] דשן [שיקדים ויביא לשם דשן]. ולמדים את דין שריפת פר יום הכיפורים, משריפת פר הכהן המשיח [וכדלעיל].

רבי אליעזר בן יעקב אומר: הכתוב "אל שפך הדשן ישרף", בא ללמד שיהא מקומו משופך, מדרון שאילו היה מניחים בו דשן הוא היה נשפך.

ומשמע שלדעת רבי אליעזר בן יעקב לא בא הכתוב ללמד שיהיה שם דשן, אלא ללמד שיהא מקומו משופך [מדרון]. אם כן הוא התנא החולק על רבי יוסי בברייתא דלעיל, וסובר שאין צריך להקדים ולהביא לשם דשן.

אמר ליה אביי לרבא: יש לדחות את דבריך:

ודילמא, שמא רבי אליעזר בן יעקב מודה שצריך להקדים לשם דשן, ובמקומו משופך הוא דפליגי [ובברייתא נחלקו אם צריך תנאי נוסף - שיהא מקומו משופך]. ולדעת רבי אליעזר בן יעקב צריך שני תנאים: א. שיקדים לשם דשן. ב. שיהא מקומו משופך. [ואם כן אין להוכיח שהתנא החולק על רבי יוסי בברייתא דלעיל, הוא רבי אליעזר בן יעקב].

הגמרא חוזרת לדון בדין השורף את הפר והשעיר לדעת רבי שמעון, שאין מטמאים בגדים עד שיוצת האור ברובן.

תנו רבנן כדעת רבי שמעון: נאמר [ויקרא טז, כח] בענין הפר והשעיר של יום הכיפורים: "והשורף אותם יכבס בגדיו במים".

ודרשו בברייתא: "והשורף אותם" משמע שדוקא השורף שמתעסק בגופם מטמא בגדים, ולא המצית את האור בעצים. ולא המסדר את המערכה [ערימת העצים, לצורך הבערת האש]. שאינם מתעסקים בגוף הפר והשעיר.

ואי זהו "השורף"? זה המסייע בשעת שריפה שהופך את האברים כדי שימהרו להשרף [187].

והייתי יכול לומר, שאף משנעשו אפר עדיין מטמאים בגדים של המתעסק בשריפתם.

תלמוד לומר "אותם". דוקא כששורף אותם כשהם קיימים הרי הם מטמאין בגדים. ולא משנעשו אפר מטמאין בגדים [שהרי כבר אינם קיימים בעין].

רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: הפר מטמא כל עוד הוא נקרא "פר". אבל אם ניתך הבשר מחמת האש אינו מטמא בגדים מפני שאינו נקרא "פר".

מאי בינייהו - מה בין דברי תנא קמא, לדברי רבי אלעזר ברבי שמעון? איכא בינייהו, יש מחלוקת ביניהם באופן דשויה חרוכא, שהאש חרכה את הבשר ועדיין לא נעשה אפר; לדעת תנא קמא עדיין הוא מטמא בגדים. ואילו לדעת רבי אלעזר ברבי שמעון הרי זה בגדר "ניתך הבשר", שאינו מטמא בגדים מפני שאינו נקרא "פר".

מתניתין:

כאשר היה השעיר המשתלח מגיע למדבר אמרו לו העומדים בעזרה לכהן הגדול: הגיע שעיר למדבר. כדי שיוכל להמשיך בסדר עבודות היום. וכל עוד לא הגיע השעיר למדבר לא היה רשאי להתחיל בעבודה אחרת. שנאמר [ויקרא טז, כב]: "ושלח את השעיר במדבר", ואחר כך נאמר [בפסוק כה]: "ואת חלב החטאת יקטיר המזבחה".

ומניין היו העומדים בעזרה יודעין שהגיע שעיר למדבר?

דירכאות - מגדלי צפיה היו עושין מירושלים ועד המדבר. והעומדים עליהם היו מניפין בסודרין [בדגלים]. בתחילה הניף הסמוך למדבר, וכשראהו חברו הסמוך לו הניף גם הוא, עד שהניף הסמוך לירושלים, וראוהו העומדים בעזרה והיו יודעין שהגיע השעיר למדבר.

אמר רבי יהודה: והלא גם בלא הדירכאות סימן גדול היה להם: כי מירושלים ועד בית חדודו, תחילת המדבר [188], היו שלשה מילין, והיו יקירי ירושלים המלוים את הכהן הגדול הולכין מיל [עד הסוכה הראשונה] וחוזרין לירושלים את אותו מיל. ושוהין כדי זמן הליכת מיל. ועל ידי זה היו יודעין שהגיע השעיר למדבר.

רבי ישמעאל אומר: והלא סימן אחר היה להם: לשון של זהורית [צמר אדום] היה קשור על פתחו של ההיכל, וכשהגיע שעיר למדבר היה הלשון מלבין. שנאמר [ישעיה א]: "אם יהיו חטאיכם כשנים [כצמר אדום] כשלג ילבינו".

גמרא:

שנינו במשנה: אמר רבי יהודה: והלא סימן גדול היה להם, מירושלים ועד בית חידודו שלשה מילין וכו'.

אמר אביי: שמע מינה, ש"בית חידודו" שהוא "ראש המדבר" ושם התקיים "ושלח את השעיר במדבר" - במדבר קיימא [הוא נמצא].

והא קא משמע לן, והשמיענו רבי יהודה [189] שאף על פי שעדיין לא הגיע השעיר לצוק, בכל זאת כיון שהגיע השעיר לתחלת המדבר, כבר נעשית מצותו, ואז מתחיל הכהן הגדול לקרוא את פרשת עבודות היום כמבואר בפרק הבא.

אך חכמים סוברים שרק כאשר הגיע השעיר לצוק התחיל הכהן לקרוא את פרשת עבודות היום.

הדרן עלך פרק שני שעירי

הערות

[187] רבנו אליקים.

[188] כלומר, המדבר שהוא המקום ["בית"] שבו היה הצוק החד, על פי תוספות יום טוב. והרמב"ם גורס בית חורון. ופירש שהוא במדבר.

[189] ביארנו על פי גירסת הגר"א. אבל הגירסא בספרים שלפנינו "והא קמשמע לן דקסבר רבי יהודה" וכו'. [והיינו שאביי השמיענו שכך סבר רבי יהודה].

פרק שביעי - בא לו כהן גדול

מתניתין:

חלק ממצות היום הוא קריאת הכהן הגדול בספר תורה בפרשיות של יום הכיפורים, לאחר שנודע על הגעת השעיר המשתלח למדבר:

בא לו כהן גדול אל עזרת הנשים, שאינה מקודשת בקדושת העזרה, ואינה ראויה לעבודת המקדש, לקרות בספר התורה.

אם רצה לקרות בבגדי הבוץ הלבנים, שעבד בהם עד עתה את עבודות היום - קורא בהיותו לבוש בהם.

ואם לאו - קורא באצטלית חלוק לבן, העשוי מממון שלו.

חזן שמש בית הכנסת [שהיה בהר הבית, סמוך לעזרה], היה נוטל ספר תורה ונותנו לראש בית הכנסת.

וראש בית הכנסת היה נותנו לסגן הכהן הגדול.

והסגן נותנו לכהן גדול.

וכהן גדול עומד ומקבל, וקורא בפרשת אחרי מות את סדר העבודה, ובפרשת אמור קורא את פרשת "אך בעשור" שמבואר בה מצות העינוי ואיסור המלאכה ביום הכיפורים.

וגולל ספר תורה, ומניחו בחיקו.

ואומר: יותר ממה שקראתי לפניכם בשתי הפרשיות שקראתי מן הספר כתוב כאן [בספר התורה, בפרשת פנחס בספר במדבר. ויתבאר בגמרא למה היה אומר כך].

ואת אותה פרשת קרבנות מוסף של יום הכיפורים בפרשת פנחס, המתחילה ב"ובעשור לחודש השביעי" שבחומש הפקודים [במדבר] - היה קורא על פה.

והיה מברך עליה, לאחר קריאת התורה, שמונה ברכות:

א. על התורה - ברכת "אשר נתן לנו תורת אמת".

ב. ועל העבודה - ברכת רצה המסתיימת ב"שאותך לבדך ביראה נעבוד".

ג. ועל ההודאה - ברכת "מודים אנחנו לך".

ד. ועל מחילת העון - תפילת "מחול לאבותינו ביום הכיפורים הזה".

ה. ועל המקדש היה מברך בפני עצמו, בתפילה מחודשת, שאינה נאמרת במקום אחר, ומתפלל בה על המקדש וחותם בה "ברוך שבחר במקדש".

ו. ועל ישראל היה מברך בפני עצמן, בתפילה מיוחדת ליום הכיפורים במקדש, ומסיים בה "ברוך הבוחר בעמו ישראל".

ז. ועל ירושלים היה מברך בפני עצמה.

ח. ועל הכהנים היה מברך בפני עצמן, וחותם "ברוך שבחר בזרעו של אהרן".

ועל שאר התפלה [יתבאר בגמרא].

הרואה כהן גדול כשהוא קורא - אינו רואה פר ושעיר הנשרפין.

והרואה פר ושעיר הנשרפין - אינו רואה כהן גדול כשהוא קורא.

ולא מפני שאינו רשאי לראות שניהם.

אלא שהיתה דרך רחוקה ביניהם, ומלאכת שניהן שוה בעת ובעונה כאחת.

גמרא:

מדייקת הגמרא: מדקתני שיכול הכהו הגדול לקרוא בתורה באצטלית לבן משלו - מכלל זה אתה למד דקריאה - לאו עבודה היא.

ובכל זאת קתני: אם רצה לקרות בבגדי בוץ - קורא.

שמעת מינה: בגדי כהונה - ניתנו ליהנות בהן גם בהנאה שאינה צורך עבודה!

ודוחה הגמרא את הראיה: דילמא שאני קריאה, דגם היא "צורך עבודה" היא, אם כי אינה עבודה עצמה.

דאיבעיא לן: בגדי כהונה - האם ניתנו ליהנות בהן גם כשלא עוסקים בעבודה, או לא ניתנו ליהנות בהן?

תא שמע מהמשנה במסכת תמיד: לא היו ישנים הכהנים בבגדי קודש. ויש לנו לדייק: שינה הוא דלא ישנו בבגדי קודש, מחמת כבוד הבגדים, כי שמא יפיח בהיותו ישן בהם.

הא מיכל, לאכול בהם אכילת קדשים, אכלי. על אף שאין אכילת הקדשים מכלל העבודה.

ודוחה הגמרא: דילמא שאני אכילה של בשר קדשים משום ד"צורך עבודה" היא.

כדתניא בענין אכילת בשר הקרבנות על ידי הכהנים [שמות כט]: "ואכלו אתם אשר כפר בהם" - מלמד שהכהנים אוכלים את בשר החטאת והאשם, ובעלים מתכפרין באכילת הכהנים.

אך מדייקת הגמרא דיוק אחר: שינה הוא - דלא ישנו הכהנים בבגדי כהונה. הא הלוכי - מהלכי בהם גם שלא בשעת עבודה, למרות שאין בהילוכם צורך עבודה.

ודחינן: בדין הוא דהלוכי נמי לא מהלכי, לפי שלא הותרו ללבוש בגדי כהונה אלא לצורך עבודה בלבד.

לצפונה של ירושלים, וחוץ לשלש מחנות. ר' יוסי אומר: אבית [בבית] הדשן נשרפין.

אמר רבא: מאן [מי הוא] תנא זה דפליג עליה [החולק עליו] על ר' יוסי בענין זה — ר' אליעזר בן יעקב הוא. דתניא [שכן שנינו בברייתא] המפרשת את מחלוקתם: נאמר: "אל שפך הדשן ישרף" (ויקרא ד, יב), כוונתו: שיהא לשם באותו מקום כבר דשן, ר' אליעזר בן יעקב אומר: שיהא מקומו משופך (משופע) שיוכל הדשן להשפך. וסבר רבא שתנא קמא שהוא ר' יוסי מצריך שבמקום שריפת הפרים יהא כבר דשן, ור' אליעזר בן יעקב אינו מקפיד בכך.

אמר ליה [לו] אביי: מכאן אין ראיה, ודילמא [ושמא] במקומו משופך הוא דפליגי [שנחלקו], שגם ר' אליעזר בן יעקב מסכים שצריך שיהא שם דשן מלכתחילה, אלא שהוא מוסיף תנאי אחר שיהא המקום משופע, ואין איפוא הוכחה לדברי רבא.

תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר: "והשרף אותם יכבס בגדיו" (ויקרא טז, כח), להדגיש, כי השורף בלבד הוא מטמא בגדים ולא המצית (המדליק) את האור ולא המסדר את המערכה של העצים קודם השריפה. ואי זהו השורף — זה המסייע בשעת שריפה ממש.

יכול אף משנעשו פרים אלה אפר יהיו מטמאין בגדים — תלמוד לומר: "אתם" למעט: אותם — כשהן בשלימותן מטמאין בגדים, ולא משנעשו אפר מטמאין בגדים. ר' אלעזר בר' שמעון אומר: הפר מטמא כל עוד לא נשרף, אולם משניתך הבשר — אינו מטמא בגדים.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ביניהם], מה ההבדל בין שיטת התנא הראשון לשיטת ר' אלעזר בר' שמעון? ומשיבים: איכא בינייהו דשויה חרוכא [יש ביניהם הבדל שחרך אותם] וכבר בטלה צורת הפר אבל עדיין לא נעשו אפר ממש, שלר' אלעזר בר' שמעון כבר בכך אינו מטמא.

א משנה אמרו לו לכהן גדול: הגיע שעיר למדבר. ומניין היו יודעין בבית המקדש שהגיע שעיר למדבר? דירכאות (במות מוגבהות) היו עושין בכל הדרך ועומדים עליהן אנשים ומניפין בסודרין לאותת זה לזה כאשר הגיע השעיר. ולכן יודעין היו מיד כשהגיע השעיר למדבר.

אמר ר' יהודה: לשם מה דרושות דירכאות אלה? הלא סימן גדול היה להם: מירושלים ועד בית חדודו ששם תחילת המדבר, ושם מתקיימת כבר מצות שילוח, הוא מהלך שלשה מילין, וכיון שהיו יקירי ירושלים הולכין מיל ללוות המשלח וחוזרין מיל, ושוהין כדי מיל — יודעין שכבר הגיע שעיר למדבר ואין צורך בסימנים מיוחדים.

ר' ישמעאל אומר: והלא סימן אחר היה להם: לשון של זהורית היה קשור על פתחו של היכל, וכשהגיע השעיר למדבר והתקיימה המצוה היה הלשון מלבין, שנאמר: "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו" (ישעיה א, יח).

ב גמרא אמר אביי: שמע מינה [למד מכאן] כי בית חדודו במדבר קיימא [היא מצויה], והא קא משמע לן [ודבר זה השמיע לנו] בכך: דקסבר [שסבור] ר' יהודה: כיון שהגיע שעיר למדבר אף לפני שנדחה מן הצוק כבר נעשית מצותו בעיקרה ואין צורך להמתין עוד.

א משנה בא לו כהן גדול לקרות את הפרשה, אם רצה לקרות בבגדי בוץ (פשתן) שהשתמש בהם בעבודה — קורא, ואם לאו — רשאי להיות קורא באצטלית (חלוק) לבן משלו, שאינו מבגדי הקודש.

חזן (שמש) הכנסת נוטל ספר תורה, ונותנו לראש הכנסת הממונה על בית הכנסת שבהר הבית, וראש הכנסת נותנו לסגן הכהנים, והסגן נותנו לכהן גדול, וכהן גדול עומד ומקבל את הספר מידו, וקורא בספר פרשת אחרי מות ופרשת "אך בעשור" (שבפרשת אמור) וגולל את ספר התורה ולאחר מכן הריהו מניחו בחיקו ואומר: יותר ממה שקראתי לפניכם כתוב כאן. פרשת "ובעשור" (במדבר כט, ז) שבחומש הפקודים (ספר "במדבר"), קורא על פה.

ומברך עליה לאחר הקריאה שמונה ברכות: ברכה על התורה ("אשר נתן לנו תורת אמת וכו'"), ועל העבודה ("רצה בעמך ישראל ותרצה העבודה בדביר ביתך... שאותך לבדך ביראה נעבוד"), ועל ההודאה ("מודים אנחנו לך וכו'") ועל מחילת העון (מחול לעוונותינו ביום הכיפורים הזה וכו'"), וברכה על המקדש בפני עצמו (וחותם: "ברוך שבחר במקדש"), וברכה על ישראל בפני עצמן (וחותם: "ברוך שבחר בישראל"), וברכה על ירושלים בפני עצמה, וברכה על הכהנים בפני עצמן (וחותם: "ברוך שבחר בכהנים"), וברכה נוספת על שאר התפלה.

ומעירים: הרואה כהן גדול כשהוא קורא — אינו רואה פר ושעיר הנשרפין, והרואה פר ושעיר הנשרפין — אינו רואה כהן גדול כשהוא קורא. ומוסיפים ולא מפני שאינו רשאי לראות שניהם כאחד, אלא שהיתה דרך רחוקה ביניהם, ומלאכת שניהן שוה כאחת שהיו נעשים באותו זמן.

ב גמרא מדקתני [ממה ששנה] שאם רצה הכהן קורא באצטלית (חלוק) לבן משלו, מכלל הדבר למד אתה שקריאה לאו עבודה מעבודות הקודש היא, ולכן רשאי לעשותה שלא בבגדי כהונה.

וקתני [ושנינו] לאחר מכן: אם רצה הכהן לקרות בבגדי בוץ שהם בגדי קודש — קורא, הרי שמעת מינה [לומד אתה מכאן] כי בגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן, שמותר לכהנים ליהנות מלבישת בגדי הכהונה גם שלא בשעת העבודה. ובכך תיפתר בעיה שעסקנו בה בכמה מקומות! ודוחים: מכאן אין להביא ראיה, דילמא שאני [שמא שונה] הקריאה בתורה של צורך עבודה היא ולכן מותר לעשותה אף בבגדי כהונה, אף שאינה עבודה גמורה.

דאיבעיא לן [כי נשאלה לנו] שאלה זו: האם בגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן, או לא ניתנו ליהנות בהן.

ומנסים להביא ראיה, תא שמע [בוא ושמע] ראיה מן המשנה: שנינו כי הכהנים לא היו ישנים בבגדי קודש, מפני חשש הפחה. ונדייק מכאן: שינה הוא דלא [שלא] שאסור להם, הא מיכל [אבל לאכול] — אכלי [אוכלים], שמותר להם לאכול בבגדי קודש, ומשמע שבגדי הכהונה מותרים בהנאה! ודוחים: אין מכאן ראיה דילמא שאני [שמא שונה] אכילה שצורך עבודה היא, כי אף באכילת הקדשים יש מצות עבודה, וכמו שדרשו על הכתוב: "ואכלו אתם אשר כפר בהם" (שמות כט, לג) — מלמד שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרין על ידי אכילת הכהנים.

מדיוק זה אי אפשר איפוא ללמוד, אבל מנסים לדייק באופן אחר: שינה הוא דלא [שאין] ישנים בבגדי כהונה, הא הלוכי מהלכי [אבל ללכת מהלכים בהם], משמע שמותר ליהנות בבגדי כהונה! ודוחים: בדין הוא דהלוכי נמי לא [מצד הדין היה ראוי שגם להלך בבגדי כהונה לא יתירו]

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

North of Jerusalem, and outside of three camps. Rabbi Yosei says: They are burned in the place of the ashes.

Rava said: Who is the tanna who disagrees with Rabbi Yosei on this issue? It is Rabbi Eliezer ben Ya’akov, as it was taught in a baraita with regard to the verse: “Where the ashes are poured out [shefekh hadeshen] shall it be burned” (Leviticus 4:12), which means that there shall already be ash there in that place, so that it is known as the ash heap even before this animal is burned there. Rabbi Eliezer ben Ya’akov says: This verse indicates that its place should be slanted [meshupakh] so that ash that is deposited there will roll downhill. Rava understood that whereas Rabbi Yosei requires that there already be ash present when the bull is burned, Rabbi Eliezer ben Ya’akov does not.

Abaye said to him: There is no proof from here, as perhaps they disagree only about whether the place must be slanted. Rabbi Eliezer ben Ya’akov may agree there should be ash there to begin with, but he adds that the place must also be slanted. Therefore, there is no proof to support Rava’s statement.

The Sages taught: It states: “And he who burns them shall wash his garments” (Leviticus 16:28), to indicate that only the garments of the one who burns the bull and goat of Yom Kippur are rendered impure, but not the garments of the one who kindles the fire, and not the garments of the one who arranges the pile of wood. And who is the one who burns? It is the one who assists at the actual time of burning.

One might have thought that garments would be rendered impure even after the bull and goat have become ash. Therefore, the verse states: Them, to indicate that they themselves, the bull and goat of Yom Kippur, render garments impure, but they do not render garments impure once they become ash. Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, says: The bull causes ritual impurity before it is burned, but once the flesh is burned it no longer renders garments impure.

The Gemara asks: What is the practical difference between the opinion of the first tanna and the opinion of Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon? The Gemara answers: There is a difference between them when he turned it into a charred mass and the form of the animal has already become distorted but has not actually become ash. According to Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, it no longer causes impurity.

MISHNA: They said to the High Priest: The goat has reached the wilderness. And how did they know in the Temple that the goat reached the wilderness? They would build platforms [dirkaot] all along the way and people would stand on them and wave scarves [sudarin] to signal when the goat arrived. And therefore they knew that the goat reached the wilderness.

Rabbi Yehuda said: Why did they need these platforms? Didn’t they already have a reliable indicator? From Jerusalem to Beit Ḥiddudo, the edge of the wilderness, where the mitzva of dispatching the goat was performed, was a distance of three mil. Since the nobles of Jerusalem walked a mil to escort the dispatcher and returned a mil, and waited the time equivalent to the time it takes to walk a mil, they knew that the goat reached the wilderness. There was no need for the platforms.

Rabbi Yishmael says: Didn’t they have a different indicator? There was a strip of crimson tied to the entrance to the Sanctuary, and when the goat reached the wilderness and the mitzva was fulfilled the strip would turn white, as it is stated: “Though your sins be as scarlet, they will become white as snow” (Isaiah 1:18).

GEMARA: Abaye said: Learn from this that Beit Ḥiddudo is located in the wilderness, and this comes to teach us that Rabbi Yehuda holds that once the goat has reached the wilderness, its mitzva is complete even before it is pushed off the cliff, and there is no need to wait any longer.

MISHNA: The High Priest came to read the Torah. If he wished to read the Torah while still dressed in the fine linen garments, i.e., the priestly vestments he wore during the previous service, he may read wearing them; and if not he is permitted to read in a white robe of his own, which is not a priestly vestment.

The synagogue attendant takes a Torah scroll and gives it to the head of the synagogue that stood on the Temple Mount; and the head of the synagogue gives it to the deputy High Priest, and the Deputy gives it to the High Priest, and the High Priest stands and receives the scroll from his hands. And he reads from the scroll the Torah portion beginning with the verse: “After the death” (Leviticus 16:1) and the portion beginning with the verse: “But on the tenth” (Leviticus 23:26), and furls the Torah scroll and places it on his bosom and says: More than what I have read before you is written here. The Torah portion beginning with the verse: “And on the tenth,” from the book of Numbers (29:7), he then reads by heart.

And he recites after the reading the following eight blessings:
Concerning the Torah: Who has given us the Torah of truth;
and concerning the Temple service: Find favor in Your people Israel and accept the service in Your most holy House... for You alone do we serve with reverence;
and concerning thanksgiving: We give thanks to You;
and concerning pardon of iniquity: Pardon our iniquities on this Yom Kippur;
and concerning the Temple in and of itself, which concludes: Blessed…Who chose the Temple;
and concerning the Jewish People in and of itself, which concludes: Blessed…Who chose Israel;
and concerning Jerusalem in and of itself, which concludes: Blessed…Who chose Jerusalem;
and concerning the priests in and of themselves, which concludes: Blessed…Who chose the priests;
and concerning the rest of the prayer, which concludes: Blessed…Who listens to prayer.

The Mishna comments: One who sees the High Priest reading the Torah does not see the bull and goat that are burned; and one who sees the bull and goat that are burned does not see the High Priest reading the Torah. The Mishna explains: And this is not due to the fact that one is not permitted to see both, but because there was a distant path between them, and the performance of both of them is undertaken simultaneously.

GEMARA: From the fact that it is taught in the mishna that the High Priest is permitted to read in a white robe of his own, one may derive by inference that the reading of the Torah is not classified as a service, which would have required that he wear priestly vestments.

But the mishna also teaches: If he wished to read the Torah while still dressed in the fine linen garments, he may read wearing them. This is true even though they are consecrated as priestly vestments and the reading of the Torah is not a sacred service. Therefore, the Gemara suggests: Learn from this that it is permitted to derive benefit from priestly vestments, i.e., even when not engaged in performing a service, a priest may derive benefit from the priestly vestments, for example, by wearing them for his own needs. If so, this would settle a long-standing unresolved dilemma concerning this issue. The Gemara rejects this suggestion: A proof may not be adduced from here because perhaps reading from the Torah is different, since it is for the purpose of the service; therefore, even though it is not a true service in its own right, it is nevertheless permitted for the High Priest to continue wearing the priestly vestments.

As the dilemma was raised before us: Is it permitted to derive benefit from priestly vestments, or is it not permitted to derive benefit from priestly vestments?

Come and hear a resolution to this dilemma based on a mishna: The priests would not sleep in the sacred vestments out of concern they might pass wind while sleeping. One may infer: It is specifically sleep which is not permitted, but they may eat while wearing the priestly vestments, even though eating is not a service. This should prove that it is permitted to derive personal benefit from wearing priestly vestments. The Gemara rejects this proof: A proof may not be adduced from here because perhaps eating is different, since it is for the purpose of the Temple service. As it was taught in a baraita that the verse states: “And they shall eat those things with which atonement was made” (Exodus 29:33), which teaches that the priests eat the meat of the offerings and the owners of those offerings thereby achieve atonement.

The Gemara suggests making a different inference from that mishna cited above: One may infer that it is specifically sleep which is not permitted, but they may walk while wearing the sacred vestments even when not engaged in a service. This should prove that it is permitted to derive benefit from wearing priestly vestments. The Gemara rejects this proof: It is incorrect to make this inference since by right the mishna should have stated that walking in priestly vestments is also not permitted.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כדתניא ר' אליעזר אומר נאמר בו מחוץ למחנה כו'. ורבנן דמפקי אל מחוץ למחנה דחוץ לחומת עזרה [מטמא בגדים] הני היכא הוה שריף להו אמרינן שריף להו לצפון ירושלים חוץ לג' מחנות כדתניא כו'.

אמר רבא מאן תנא דפליג על ר' יוסי הגלילי ר' אליעזר בן יעקב היא דתניא על שפך הדשן ישרף שיהא שם דשן שיקדים שם דשן. ר' אליעזר בן יעקב אומר שיהא מקומו משופך ודחי אביי ודילמא במקומו משופך פליגי ולאו דלא בעי ר' אליעזר בן יעקב על שפך הדשן ממש מאן דאמר ניתך הבשר והחלב כהיתוך מים אין מטמא בגדים. החריכה נמי כמו היתוך הוא שהרי לא נותר בשר.

ואינו מטמא בגדים. ומי שאמר משנעשו אפר החריכה אינה אפר ומטמא בגדים.

אמרו לכ"ג הגיע שעיר למדבר כו'.

אמר אביי ש"מ קא סבר ר' יהודה בית חדודו מדבר הוא. קמ"ל כיון שהגיע למדבר נעשה מצותו:

הדרן עלך שני שעירי.

פ"ז בא לו כ"ג לקרות אם רוצה בבגדי בוץ קורא כו'. דייקינן ממתני' דקריאה לאו עבודה היא. ומדקרי בבגדי בוץ ש"מ דבגדי בוץ כהונה ניתנו ליהנות בהן. ואע"ג דאסיקנא לשמעתא כי ניתנו ליהנות בהן דחי' דילמא שני קריאה דצורך עבודה היא הכי נמי דחינן שלא היו ישינים בבגדי קדש הא מיכל אכלי בהו.

דילמא שני אכילה דאית בה כפרה כעבודה היא דתניא ואכלו אותם אשר כופר בהן מלמד כיון שהכהנים אוכלין אותם בעלין מתכפרין איכא דאמרי שינ' הוא דלא הא הילוך בהו שרי.

ודילמא במקומו משופך קא מפלגי. אבל דכולי עלמא בבית הדשן נשרפין:

ולא המסדר את המערכה. פי׳ ואפילו המסדר את האיברים עליה והיינו דאמרינן ואיזהו שורף זה המסייע בשעת שריפה להפך באיברים:

דשווייה חרוכה. לת״ק מטמא בגדים שלא מיעט אלא משנעשה אפר. ולרבי שמעון אינו מטמא בגדים:

כיון שהגיע שעיר למדבר נעשית מצותו ומתחיל לקרו׳ הפר׳ ותו לא מידי. ובהכין סליק פירקא ברחמי שמיא:

פרק ז׳
בא לו כ״ג לקרות. פ׳ לקרות בענין היום כדמפרש לקמן. ובירושלמי בעי מנין למקרא הפרשה ר׳ אידי בשם ר׳ יוחנן כתיב ויעש מה ת״ל כאשר צוה ה׳ מכאן לקריאת הפרשה. לומר דאפילו צואות יש לו לעשות כאשר צוה לומר שיקראם אף הוא בדיבור כאשר צוה ה׳ בדבור:

אם רצה בבגדי בוץ קורא. ודוקא בבגדי בוץ אבל לא בבגדי זהב שאין ללבוש בגדי זהב אלא לצורך עבודה שכל המשנה בגדים מעבודה לעבודה טעון טבילה וקדוש כדאיתא בפר׳ הממונה ואין טבילה וקדוש אלא לעבודה חשובה וקריאת פרשה אינה אלא צורך עבודה כדאית׳ בגמרא:

חזן הכנסת. פירו׳ הוא הממונה על משמרת עניני הכנסת לתקנם ולהזמינם והוא מלשון חזני מתא שבפרק השוכר את הפועלים וכולה מתני מפרש בגמרא:

גמרא שמעת מינה בגדי כהונה מותר ליהנות בהם. פי׳ במקדש מיהת אפילו שלא לצורך עבודה דאלו חוץ למקדש ליכא למידק מהכא כי קריאה זו בעזרת נשים הית׳ כדאי׳ לקמן:

ולא היה צריך שיהו נותנין שם מדשן המזבח מצד מה שכתוב בו שפך הדשן ולא שיהא מקומו משופך ר"ל שיהא עשוי במדרון עד שישתפך הדשן הנתון בתוכו שאין קרוי שפך הדשן אלא על שם ששם שופכין את הדשן ואע"פ שהמוציאן לשריפה טמא המצית את האור או המסדר את המערכה [טהור] וי"מ שהוא טמא שלא נאמר כאן טהור אלא לדעת האומר משיצית את האור ברובו ומ"מ כל שמסייע בשעת שריפה טמא ואפילו משנתחרך הפר ונפסדה צורתו מטמא עד שיעשה אפר הא משנעשה אפר אינו מטמא:

ושריפת פרה אדומה היתה למזרח ירושלים כנגד פתח אהל מועד כמו שהתבאר: ונשלם הפרק תהלה לאל:

בא לו כהן גדול וכו' זה הפרק הכוונה בו להשלים ענייני עבודות היום על הסדר ולבאר עוד ענייני בגדי כהונה ועל זה הצד יחלקו ענייני הפרק לחמשה חלקים הראשון לבאר שכשהגיע שעיר למדבר היו מוציאין הפר והשעיר לשריפה והוא היה קורא ומברך השני לבאר ענין עבודת אילו ואיל העם בבגדי זהב השלישי הוצאת כף ומחתה בבגדי לבן הרביעי בביאור עבודת תמיד הערב החמישי בענין בגדי כהונה וזהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיבואו בו הרבה דברים על ידי גלגול כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם וכמו שיתבאר:

והמשנה הראשונה ממנו תיוחד לבאר ענין החלק הראשון והוא שאמר בא לו כהן גדול לקרות אם רוצה בבגדי בוץ קורא ואם לאו באסטלית לבן משלו חזן הכנסת נוטל את ספר תורה ונותנו לראש הכנסת וראש הכנסת נותנו לסגן והסגן נותנו לכהן גדול וכהן גדול עומד ומקבל וקורא עומד וקורא אחרי מות ואך בעשור וגולל את התורה ומניחה בחיקו ואומר יותר ממה שקריתי לפניכם כתו' בה ובעשור שבחומש הפקודים קורא על פה ומברך עליה שמנה ברכות על התורה ועל העבודה ועל ההודייה ועל מחילת העון ועל המקדש ועל ישראל ועל הכהנים ועל שאר התפלה אמר הר"ם אצטלית לבן משלו להודיעך כי הקריאה אינה עבודה ומותר לו לקרות באי זה בגד שירצה ואמרו אם רצה בבגדי בוץ קורא הודיעך כי מותר לו ללבוש בגדי כהונה אפי' שלא בשעת עבודה כי העקר אצלנו בגדי כהונה נתנו ליהנות שלא בשעת עבודה והיו נותנים ספר תורה מיד ליד לתפארת וגדולה והקריאה היתה בעזרת נשים שמותר לאדם לישב שם כי אמרו עומד ראיה שהוא היה יושב קודם לכן אבל בעזרת ישראל ומה שאחריה לא ישב שום אדם כלל אלא מלכי בית דוד בלבד כמו שכתוב ויבא המלך דוד וישב לפני ה' ומה שחייב שיקרא ובעשור שבחומש הפקודים על פה לפי שאין אדם אחד קורא בשני ספרי תורות משום פגמו של ראשון ואין ראוי לגלול ספר תורה בצבור משום כבוד צבור ולפיכך לא היה גולל ספר תורה כדי שיגיע לחומש הפקודים ולא היה קורא גם כן בספר שני משום פגם ראשון נמצא שקורא על פה ואלו השמנה ברכות הראשונה אשר בחר בנו מכל העמים וגו' וקורא ואחר שישלים קריאתו מברך אשר נתן לנו תורת אמת וכו' והיא הברכה השניה והשלישית רצה ה' אלהינו וכו' והרביעית מודים אנחנו לך וכו' והחמשית סלח לנו וכו' והששית מתפלל בהתמדת השכינה במקדש ושיקיים ה' הדרו והודו והשביעית מתפלל שיברך השם בכהנים ויקבל קרבנותיהם וכיוצא בזה והשמינית יתפלל שיושיע השם לישראל ויצילם וחותם ברוך אתה ה' שומע תפלה הרואה כהן גדול כשהוא קורא אינו רואה פר השעיר הנשרפים הרואה פר ושעיר הנשרפים אינו רואה כהן גדול כשהוא קורא לא מפני שאינו רשאי אלא שהיתה דרך רחוקה ומלאכת שניהם היתה כאחת הודיעך כי מותר לאדם שיניח מלראות עבודה וילך לראות עבודה אחרת:

אמר המאירי בא לו כ"ג כלומר אחר שמסר השעיר למשלח ונתעסק בקריעת פר ושעיר והוצאת אימוריהן וקליעת איבריהן והבאתם ונתברר לו בין כך שהגיע שעיר למדבר ומסר הפר והשעיר להוציאם לשריפה בא לו כ"ג לקרות בתורה ופי' בגמ' שבעזרת נשים היה בא ודקדקוה ממה שנאמר בסמוך וכהן גדול עומד וקורא אלמא שיושב היה והרי אמרו אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד אלא שבעזרת נשים היה קורא וקריאה זו יש אומרים שהיא מעכבת וכעין מה שאמרו בפרק ראשון ה' ב' לענין פרשת מלואים שמקראה שנצטוה לספר הענין לישראל מעכבת וממה שאמרו כאן שאני קריאה דצורך עבודה היא ומתוך כך הותרה בה לבישת בגדי כהונה (ש)אין הדברים נראין לעכב אלא שסדר הענין היה כן ומה שאמרו דצורך עבודה היא פירושו שמאחר שהותקנה בתוך העבודה הרי היא כעבודה להתיר בה לבישת בגדי כהונה הא שלא לצורך שום דבר שבעבודה שמא לא הותרה לבישת בגדי כהונה אף במקדש אלא שזו דחייה בעלמא היא והלכה שאף שלא לצורך כלל הותרה לבישתן במקדש כמו שיתבאר בסמוך ונשוב לדברינו והוא שבא לו בעזרת נשים לקרות ואם רצה לקרות בבגדי בוץ ר"ל בגדי לבן שהוא לובש עדיין קורא ואינו צריך להפשיטם לקריאתו ואם רצה לקרות באצטלית לבנה משלו ר"ל שאינה מבגדי כהונה קורא והוא הדין לכל שאר בגדים אלא שדבר בהוה שמנהג זקנים ואנשים של צורה להיות בגדיהם לבנים ביום הכפורים ולפי דרכך למדת ממשנתינו שני דברים אחד שהקריאה אינה עבודה שאילו היתה עבודה על כל פנים היה צריך בה או לבגדי לבן או לבגדי זהב אלא אינה עבודה ומתוך כך קורא באיזה בגד שירצה והשני שבגדי כהונה נתנו ליהנות במקדש וללבשם שם אף שלא בשעת עבודה ובלבד שלא יצא בהן למדינה שאלמלא כן הואיל והקריאה אינה עבודה היה צריך להפשיטם קודם קריאה תיכף שגמר עבודה המיוחדת ליום ואמר על קריאתו שכשהוא יושב בעזרת נשים וכל העם עומדים עליו שחזן בית הכנסת והוא השמש שעליו מוטלין צרכי הכנסת להכין את הכל נוטל ספר תורה מבית הכנסת שהיה סמוך לעזרה ומביאה לראש הכנסת והוא הממונה על הנהגת הצבור בענייני התפלות למנות שליח צבור ומפטירין וקורין וראש הכנסת לסגן והוא הממונה תחתיו של כ"ג והסגן נותנה לכ"ג והטעם כדי להרבות בכבודו של כ"ג שכל אלו באים לשרתו על דרך ברב עם הדרת מלך והוא ששאלו בגמ' שמעת מינה חולקי' כבוד לתלמיד במקום הרב כלומר שהיה סבור שחזן הכנסת יאמר לראש הכנסת שיהא הוא קורא ושראש הכנסת יאמר כן לסגן ותירץ כלה משום כבודו דכ"ג הוא ולא לכבוד אחרים שאע"פ שראוי לכל אדם לחלוק כבוד לשלמעלה הימנו לפני הרב מיהא אין הקטן חולק כבוד לגדול אלא שיהיו כלם שוים לחלוק כבוד לרב ובתלמוד המערב אמרו בכל אתר את מר הולכין אצל התורה וכה את מר מוליכין את התורה אצלו פירוש כ"ג ביום הכפרים ומלך בפרשת הקהל אלא על ידי שהם גדולים התורה מתעלה בהם וכשבא הסגן אצלו עומד לו וקורא בה אחרי מות שהוא סדר עבודת היום וכן קורא בה אך בעשור שבפרשת אמור אל הכהנים ומפני שהיא סמוכה לפרש' אחרי מות ואין טורח צבור בגלילה שמזו לזו שהרי אפשר לגול מזו לזו בעוד שהתורגמן מתרגם ואין שהות בגלילתו בכדי שיפסיק התורגמן עד שיהא בה בשת לצבור בכך להיותם יושבים ומצפים ואחר שקרא בספר שתי פרשיות אלו גולל ספר תורה ואומר להם יותר ממה שקראתי לפניכם כתוב כאן ר"ל מענין עבודת היום וקורא ובעשור שבחומש הפקודים שבפרשת פנחס שהיא פרשת המוספין על פה ואינו גולל ספר תורה לשם לקרותה בספר מפני שרחוק הוא וישתהא בגלילתו בכדי שיפסיק התורגמן וכדי שלא להוציא לעז על ספר תורה שיהא חסר דבר מכל מה שעושין היום הוא אומר להם שיש שם דברים שלא קרא להם והוא ענין המוספין ושהוא קורא אותם להם על פה ושמא תאמר יביאו לו ספר אחר שיהא נגלל לשם כל שאחד קורא בשני ספרים יש לחוש לפגמו של ספר ראשון סבורים הם שאלמלא שהראשון פסול לא היה טורח להביא אחר ואע"פ שכמה פעמים מוציאים שני ספרי תורה להיות לשני קוראים ואף בראש חודש טבת שחל להיות בשבת מוציאים שלשה ספרים אחד לעניינו של יום ואחד לשל ראש חדש ואחד לשל חנוכה כבר למדת מכלל דברינו שכל שאחד קורא בספר אחד אין בו חשש פגם:

ואמר אח"כ שמברך עליה שמונה ברכות ר"ל אחר קריאתה ואינו מונה ברכה שלפניה או שמא ברכת התורה שלפניה ושלאחריה הוא מונה כאן באחת והוא שמתחיל למנותם הראשונה על התורה ר"ל שלפניה ושלאחריה ושתיהן מנויות באחת והשנית ברכת עבודה ר"ל שתהא עבודתו רצויה ושיתן לנו לב טהור לעבדו בלב שלם וחותם בה ובוחר בעבודת עמו ישראל והשלישית הודאה והיא על הדרך שהיא נתקנת בשמונה עשרה הרביעית מחילת עון והיא ברכת סלח לנו ומרכיב בה מחול לעונותינו ביום הכפורים הזה וכיוצא בו והתבאר בתלמוד המערב שחותם בה ברוך אתה ד' מוחל עונות עמו ישראל החמישית על המקדש שעניינה שיעמידנו האל על מכונו ונתבאר בתלמוד המערב שהוא חותם בה השוכן בציון הששית על ישראל עניינה שיושיעם ד' וישמרם מכל צרה וצוקה ולא יסלק שכינתו מהם והתבאר בתלמוד המערב שחותם בה הבוחר בישראל השביעית על הכהנים עניינה שירצה בעבודתם ויתקבלו מעשיהם והתבאר בתלמוד המערב שחותם בה מקדש הכהנים השמינית על שאר תפלה פי' בגמ' ע' א' תפלה ותחנה ובקשה דרך כלל שיושיע ד' את ישראל וכולל דברים הצריכים להם לפי הזמן וחותם בה שומע תפלה ופי' בגמ' שאח"כ כל אחד היה מביא ספר תורה מביתו להראות חזיתו של ספר לרבים ר"ל נוי שלו (והדוקו) [והדורו] ודבר זה י"מ אותו לדעת האומר שאין עירוב והוצאה ליום הכפורים ואין צריך בכך שירושלים דלתותיה נעולות בלילה ושמא היו מערבין את כלה בעירוב אחד או שמא מבערב היו מביאין אותם לבית הכנסת:

הרואה כ"ג קורא אינו רואה פר ושעיר הנשרפים ופירש בה לא שאינו רשאי בכך אלו היה אפשר כן אלא שאי אפשר מפני שדרך רחוקה היתה ביניהם שהרי חוץ לשלש מחנות היו נשרפין והוא קורא בעזרת נשים ומלאכתם שוה ר"ל ששתיהן בשעה אחת ובא ללמד שמותר היה למי שירצה לראות שריפת הפר והשעיר להניח ספר תורה ולילך שם ואין אומרים בה אין מעבירין על המצות אלא הולך לאיזה שירצה שלא נאסרה העברה ממצוה למצוה אלא כשהוא עוסק בה ושמא תאמר ומה מצוה יש בראיית העבודות פירשוה בגמ' מצות ברב עם הדרת מלך:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הם:

רבי אליעזר בן יעקב היא. דלא בעי שיהיה שם דשן ומ"מ גמר שלש מחנותד)צ"ל מעל שפך. ושפך הדשן במקום שפיכת הדשן:

וקמ"ל דקסבר רבי יהודה כיון שהגיע שעיר לראש המדבר נעשית מצותו. ואז היה קורא מיד הפרשה משמע לכאורה דפליגה)צ"ל אר' אלעזר הקפר. אתנא קמא דאמר לעיל (דף סז.) כשהגיע שעיר למדבר מלבין ויודעין היו שנעשית מצותו וזהו כשהגיע [להצוק] שעד אותה שעה לא היה מלבין כדקאמר לעיל דילמא קדים ומלבין כו' זימנין דגמיש ליה לרישיה כו' אלמא לא היה מלבין עד שעת דחיפה לגמרי ולפי שפי' התלמוד המשנה לעילו)צ"ל לית. לימא ליה לר' יהודה שהיו קושרין אותו חציו בסלע וחציו בין קרניו כיון שמלביןז)צ"ל כשמגיע. היה מגיע למדבר:

בא לו כהן גדול לקרות כו'. הכא הואיל והפסיק עבודת היום וגם עשה עיקר עבודות כפרה יש לו לקרות ולברך על המחילה ועל סדר הברכות בירושלמי מנין לקרות הפרשה רבי אידי בשם רבי יוחנן ויעש מה תלמוד לומר כאשר צוה ה' מכאן לקריאת הפרשה:

אם רצה לקרות בבגדי בוץ קורא. אבל בבגדי זהב אין לקרות שאין ללבוש בתחילה בגדי זהב אם לא לצורך עבודה ואמרינן לעיל בפרק הממונה (דף לב.) שכל המשנה מעבודה לעבודה טעון טבילה וטעון שתהא טבילה סמוך לעבודה חשובה:

מכלל דקריאה לאו עבודה היא. מדלא בעינן שימסרנה לציבור לכל הפחות ועוד דאצטלית אינו כתונת וחלוק כפירוש רש"י אלא הוא כמו סדין להתעטף בה כמו אדרת שנער איצטלא דמילתא בסנהדרין ואיצטלא דפרסוה אמיתנא וכן היה לבוש איצטלא בת מאה וכן נותנין לו כל ימות הרגל ולאיצטלתו וכן תרגם ירושלמי דויקח שם ויפת את השמלה משמע שהוא כעין סדין ולא חלוק וכתונת ולכאורה משמע שאינו בגדי כהונה בזה הענין ולא כפי' רבותיו של רש"י שפי' לעיל בפ' הממונה (דף לה:) דכהן שעשתה לו אמו כתנת בת מאה מנה לובשה ועובד בה עבודת יחיד דהיינו מקרא פרשה באיצטלית לבן משלו דהא פריש הכא שאינו כתונת וגם הקשה רש"י שם עליהם דלא קתני בה הכא ובלבד שימסרנה לציבור וגם הפייט שיסד את הכתונת סוברח)צ"ל שהן. שאינו בגדי הכהונה ועוד דהא אמרינן מכלל דקריאה לאו עבודה היא ואי עבודה חשיבא ואפילו של יחיד לא הוה מקשה כאן כלום:

גמ' ולא משנעשו אפר מטמאין בגדים רבי אלעזר בר' שמעון אומר הפר מטמא כו' כצ"ל כנראה מתוך פרש"י ול"ג בהך ברייתא אדברי ר' יהודה כמו שהוא בספרים שלפנינו הכא דבפ' ט"י ל"ג ליה וכן בילקוט וק"ל:

בפרש"י בד"ה אבית הדשן כו' מכלל דלת"ק לא צריך ראב"י היא כו' כצ"ל:

בד"ה עד בית חדודו הוא ראש המדבר ושם נתקיים כו' עכ"ל ר"ל דאינו צריך להגיע השעיר עד הצוק כשמתחיל לקרות הפרשה דהא ר' יהודה גופיה קאמר לעיל שהיה י' מיל מירושלים עד הצוק והכא עד בית חדודו קאמר שלא היה רק ג' מיל וק"ל:

סליק פרק שני שעירי

[במשנה ושוהין כדי מיל. נ"ל דהיינו שיקיפו את הר הבית שהיה חמש מאות אמה על ה' מאות אמה מקצהו ועד קצהו] :

רש"י ד"ה השורף. והאי תנא אית ליה כר"ש כו'. וכ"כ בזבחים סוף פי"ב. אבל מהרמב"ם פ"ה מהל' פרה משמע דאתיא ככ"ע:

במשנה וראש הכנסת נותנו לסגן כו'. קשה דלא חשיב כאן ראש בית אב עי' לעיל (לז). ואולי דרה"כ לא היה פקידות בפ"ע אלא ראש הב"א שמאותו יום הוא היה באותו היום ראש הכנסת ועי' סוף הוריות ובפ"ה דשקלים מ"ב בהרע"ב

משנה שם ובעשור שבחוה"פ קורא ע"פ. לשון הרע"ב שהיא רחוקה מפ' אחרי ואך בעשור כו'. מה שהזכיר פ' אחרי הוא שלא בדיוק. דאף אם לא היתה קרובה רק לפרשת אך בעשור היתה נקראת מתוך הספר:

במשנה שם ועל ירושלים בפ"ע. מפרש"י מוכח דל"ג ליה וכן לקמן (ע) בברייתא ליתא וכן מחקו הב"ח:

מתני' קורא על פה. עיין ברבינו יונה פ"א דברכות דף ז ע"ב:

תוס' ד"ה תן וכו' וכן קשה בפ' נגמר הדין (דף מב) דיליף מקלל דסקילתו חוץ לשלש מחנות, מגז"ש דפרים הנשרפים, ואמאי הא הוי דבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בגז"ש.
בער אנכי לא אדע דבריהם הקדושים, דאטו ילפינן פרים הנשרפין מהיקש דשפיכת הדשן, אלא דמוכיחין שם בסנהדרין דשפך הדשן היה חוץ לג' מחנות, וכיון דבפרים הנשרפים כתיב והוציא אותה וכו' אל מקום שפך הדשן, ידעינן דמחנה הנשרפים הוא חוץ לג' מחנות, דהא השרפה צריך שתהיה במקום שפך הדשן והוי כמפורש ממש מקומו חוץ לג' מחנות ואין זה ענין היקש, ולד' הישועה, האר עיני עבדך ואדעה:

בא לו כהן גדול לקרות פרש"י דילפינן ממילואים דאמרינן בפ"ק מנין שאף מקרא פרשה מעכב וקשה לי מנא ליה ללמוד יום הכפורים ממילואים לענין מקרא פרשה הא פרישה ז' אי לאו דכתב רחמנא לעשות לכפר למעשה יום הכפורים כדא' ריש מכילתין לא הוי נפקא להו מהדדי ולמאן דלא דרש לעשות לכפר נפקא ליה פרישה מסיני ובו' ימים סגי מן התורה אלא משום חשש טומאת ביתו איצטריך פרישה ז' מדרבנן כדאמרינן התם ועוד קשה לי דאם כן יהא מקרא מעכב ביום הכפורים כמו במילואים ולא מצינו שתעכב אבל בירושלמי אמרינן מנין לקריאת הפרשה ר' אידי בשם ר' יצחק ויעש מה תלמוד לומר כאשר צוה ה' את משה מכאן לקריאת הפרשה:

וכהן גדול עומד ומקבל וקורא אחרי מות קשה לי מדלא קאמר וכהן גדול עומד ומקבל ומברך על התורה לפניה כדרך דתני דמברך לאחריה על התורה אלמא א"צ לברך ברכת התורה לפניה ואמאי מ"ש לאחריה דמברך כדרך שמברכין בציבור ולפניה אין מברך מיהו הא לא קשיא אלא למאי דפרש"י לקמן דהאי על התורה דמברך לאחריה היינו ברכה שלאחריה בציבור שהוא אשר נתן לנו וכו' אבל בירושלמי א' על התורה הבוחר בתורה אם כן זהו ברכה חדשה שתיקנו אחר קריאת כהן גדול אבל אותן ברכות שתקנו על קריאת התורה בציבור לא תקנו לכה"ג דהא יחיד הוא מיהו בגמ' מפרש על התורה כדרך שמברכין בבית הכנסת והיינו ברכת אשר נתן לנו כדפרש"י ואם כן מאי שנא לפניה מלאחריה והרמב"ם בפי' המשנה פי' אלו הח' ברכות הא' אשר בחר בנו מכל העמים וכו' ואחר שישלים קריאתו מברך אשר נתן לנו וכו' והיא הברכה הב' ואני תמה והא אנן תנן ומברך אחריה ח' ברכות אלמא כל הני ח' אחר הקריאה חשיב ולא קודם לה ועוד קשה לי הא לפי פי' דעל התורה הוי ב' ברכות אם כן שלמו לו מנין הח' ברכות הללו בעל ישראל וכמו שכתוב בפי' ואנן על שאר תפלה תנן אחר כך ומפרש בגמרא ועל שאר וכו' רנה תחינה וחותם בשומע תפלה אלמא שאר תפלה נמי בחתימת ברכה הויא ולדבריו הוה ליה ט' ברכות עם זו כיון דברכת התורה ב' ברכות הן ובתרתי חשיב להו והי' נ"ל כיון דקריאה זו של כהן גדול אינו חובת ציבור כקריאת ספר תורה בשבת ויום טוב ושאר ימים שקורין בספר תורה מתקנת נביאים דחובת ציבור הוי והכל חייבים בה מה שאין כן קריאה זו דכהן גדול אינו אלא חובתו לבד דרמי רחמנא עליה קריאת הפרשה ואין הציבור חייבים בשמיעתה וכדתני סיפא הרואה כהן גדול כשהוא קורא אינו רואה פר ושעיר הנשרפים כו' ולא מפני שאינו רשאי וכו' ומשמע דהאי לא מפני שאינו רשאי ארישא דהרואה כהן גדול כשהוא קורא נמי קאי דרשאי להניחו ולצאת אלמא אין קריאה זו אלא חובת כה"ג לבד משום הכי לא תקנו ברכה לפניה כדרך שתקנו בקריאת ציבור וסגי ליה בברכת התורה שבירך שחרית כמו כל אדם מיהו הואיל ומ"מ קריאה זו חשובה יותר מתלמוד תורה דשאר כל יחיד דרמי רחמנא עליה קריאת פרשה זו לפיכך עדיפא משאר ת"ת דיחיד ומברך לאחריה הואיל ואכתי לא בירך אותה כלל עד השתא מה שאין כאן לפניה דכבר בירך אותה תו לא צריך דלא חשיב כל כך כציבור לחזור לכפול ברכה שלפניה אלא דק"ל על תי' זה מהא דתנן פ"ז דסוטה (דף מ"א) גבי קריאת המלך משנה תורה במוצאי שביעית וקורא מתחילת אלה הדברים וברכות וקללות עד שגומר כל הפ' ברכות שכהן גדול מברך אותן המלך מברך אותן אלא שנותן של רגלים תחת מחילת העון משמע דאין מברך אלא ברכות של כהן גדול בלבד ולא ברכת התורה שלפניה ועוד דהא לא קאמר שמברך לפני קריאתו והא קריאה זו חובת ציבור הוא והכל חייבים בשמיעתה מן התורה כדכתיב למען ישמעו ואמאי אינו מברך לפניה וכי גרע מקריאת ציבור בשבת ויום טוב ושאר ימי הקריאה דאינן אלא תקנת נביאים ואפילו הכי מברך לפניה ואע"פ שבירך כבר חוזר ומברך וי"ל זה אלא שאין כאן מקומו ובחי' למס' סוטה יתבאר זה:

ומברך עליה ח' ברכות. בגמ' אפרש לה:

(סח ב רש"י) ד"ה השורף וכו' והאי תנא אית ליה כר"ש וכו'.—עי' מ"ש בהגהות רש"ש. ונ"ל דרש"י היה מפרש "מסדר את המערכה" מה שמסדר את הפר ע"ג העצים. אבל מפשטות לשון זה לא משמע כן, אלא שמסדר את העצים עצמם זה ע"ג זה, והוא כמו מערכה גדולה ומערכה שנייה דלעיל (לג א)*והא דהקדימו כאן מצית האור למסדר את המערכה, אע"פ שהסדר הוא להפך, משום דמצית את האור הוא הניגוד לשורף לכך הקדימוהו.. אבל המסדר את הפר על העצים טמא לתנא דברייתא זו וכת"ק דר"ש, וכ"ה דעת הרמב"ם בפ"ה ה"ד דהל' פרה, שפסק כת"ק דר"ש, וגם העתיק בר' זו (ע"ש).

לצפונה של ירושלים. שכל מעשה חטאת בצפון: אבית הדשן. צריך שיקדים לשם דשן המזבח שיהא נקרא קודם לכן מקום שפך הדשן מכלל דלתנא קמא לא צריך: רבי אליעזר בן יעקב הוא. דאמר לא אשמועינן אלא שיהא מקומו מדרון שיהא דשנו משתפך: ודילמא במקומו משופך הוא דפליגי. ומודה רבי אליעזר בן יעקב שיקדים שם דשן אלא דבעי נמי מקומו משופך: השורף. המתעסק בצרכי שריפתן בגופן דכתיב אותם כגון המסייע בשעת שריפה והאי תנא אית ליה כרבי שמעון דאין מטמאין בגדים עד שיוצת בהן האור: דשויה חרוכא. דהוי ניתך הבשר ואפר מיהו לא הוו לתנא קמא מטמאין עד שיעשו אפר דאותם קרינא ביה לרבי אלעזר ברבי שמעון שוייה חרוכא לא מטמא דלא פר מיקרי: מתני' אמרו לו לכהן גדול וכו'. שאינו רשאי להתחיל בעבודה אחרת עד שהגיע שעיר למדבר שנאמר ושלח את השעיר במדבר ואחר כך ואת חלב החטאת יקטיר המזבחה: דירכאות. בני אדם עומדים מירושלים לצוק בכדי שיראה זה סימנו של זה ומניפין אותם הסמוכין למדבר בסודרין וזה הסמוך לו רואה ומניף גם הוא ורואה חבירו הסמוך לירושלים דירכאות בלע''ז רידר''יגרדש: עד בית חדודו. הוא ראש המדבר ושם נתקיים ושלח את השעיר במדבר: הולכין מיל. כדאמרן לעיל (סו:) מיקירי ירושלים מלוין אותו עד סוכה הראשונה: גמ' נעשית מצותו. ומתחיל לקרות הפרשה: בא לקרות. את הפרשה דילפינן ממלואים דאמרינן בפ''ק (דף ה:) מניין שאף מקרא פרשה מעכב וכו': אם רצה לקרות בבגדי בוץ. שהוא לבוש עכשיו שעבד בהן עבודת היום: אצטלית. לבוש כמין חלוק: בית הכנסת. היה סמוך לעזרה בהר הבית: חזן הכנסת. שמש: ראש הכנסת. על פיו נחתכין צרכי הכנסת מי מפטיר מי פורס על שמע מי עובר לפני התיבה: ואך בעשור. שבפרשת אמור אל הכהנים: ואומר יותר ממה שקריתי וכו'. בגמרא מפרש טעמא: שבחומש הפקודים. ספר וידבר שמתחיל במנינן של ישראל ופרשת פינחס באותו ספר ושם המוספין אמורין: קורא על פה. טעמא מפרש בגמרא: על התורה. ברכה של אחריה אשר נתן לנו וכו': ועל העבודה. רצה בעמך ישראל ותרצה העבודה בדביר ביתך וכו' שאותך לבדך ביראה נעבוד: ועל ההודאה. מודים אנחנו לך עד הטוב לך להודות על העבודה מברך בשביל העבודה שעבד והודאה סמוכה לעבודה דכתיב זובח תודה יכבדנני (תהלים נ) אחר עבודה תודה והיא הודאה: על מחילת העון. מחול לעונותינו ביום הכפורים הזה וכו' עד מלך מוחל וסולח לעונותינו וכו': על המקדש. מתפלל על המקדש וחותם ברוך שבחר במקדש: ועל הכהנים. מתפלל על הכהנים וחותם ברוך שבחר בזרעו של אהרן וכן על ישראל: ועל שאר התפלה. מפרש בגמרא: גמ' נתנו ליהנות. נתן רשות ליהנות בהן בלא שעת עבודה: שינה הוא דלא. שמא יפיח:

במחנה לרבות אפילו חוץ למחנה אחת דלא תימא חוץ לג' מחנות כמו פרים הנשרפים בלאו קרא נגמר מחוץ למחנה דטומאת בגדים דדמו להדדי דתרוייהו לאו מכשירים נינהו ונראה לי דאי לא כתב במחנה הוה גמרינן מפרה דאף על גב דהאי מכשיר והאי לאו מכשיר הוא מכל מקום כיון דאידי ואידי בשחיטת חוץ איירי דכתיב גבי פרה והוציא אותה אל מחוץ למחנה ושחט אותה לפניו וגמרינן להו מהדדי ופרה גמרינן מפרים הנשרפין משריפתן ולא מטומאתן דלשריפתן דמיא דאידי ואידי מכשיר הוא אבל לטומאתן לא דמיא כלל:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי
מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד