יומא ע ע"א

דף ע - א

ובלבד שלא ידלג אחורנית - מקריאת סוף הספר לקריאת תחילתו.

שנינו במשנה: וגולל ספר תורה, ואומר יותר ממה שקראתי לפניכם כתוב כאן. וממשיך לקרוא את פרשת "ובעשור לחודש השביעי" בעל פה.

ומבארת הגמרא: וכל כך למה צריך שיודיע הכהן הגדול שפרשה זו שהוא קורא בעל פה כתובה גם היא בספר התורה?

כדי שלא להוציא לעז על ספר התורה הזה שחסרה בו פרשה.

עוד שנינו במשנה: ו"בעשור לחודש השביעי" של חומש הפקודים - קורא על פה.

והוינן בה: אמאי אינו קורא בפנים הספר? נגלול את הספר, וניקרי מתוכו.

אמר רב הונא בריה דרב יהושע אמר רב ששת: לפי שאין גוללין ספר תורה בציבור, מפני כבוד ציבור שממתין לגלילה.

ופרכינן ונייתי ספר תורה אחרינא, ונקרי בו.

רב הונא בר יהודה אמר: אין מביאים ספר אחר, משום פגמו של ראשון. שלא יטעו לחשוב שהביאו ספר אחר מפני שגילו פגם בראשון.

וריש לקיש אמר: הטעם שאין מביאים ספר אחר הוא משום ברכה שאינה צריכה. שצריך לברך על הקריאה ספר אחר ברכה נוספת, ואין צורך בה, מפני שיכול לקרוא את הפרשה האחרונה בעל פה.

ותמהינן: ומי חיישינן לפגמא?

והאמר רבי יצחק נפחא: ראש חודש טבת שחל להיות בשבת, מביאין שלש ספרי תורות. וקורין פרשה אחת בענינו של יום, שהיא פרשת השבוע, ואחת של ראש חודש, ואחת של חנוכה!

ולא חוששים לפגמו של הספר הראשון!

ומשנינן: במקום שקוראים תלתא גברי בתלתא ספרי כמו בשבת של ראש חודש טבת - ליכא פגמא, לפי שכל אחד מהם קורא בספר נפרד.

אך ביום הכיפורים שקורא הכהן הגדול, שהוא חד גברא בתרי ספרי - איכא פגמא אם יחליף את ספרו.

שנינו במשנה: ומברך עליה שמונה ברכות.

תנו רבנן: ברכת "על התורה" - היא כדרך שמברכים בבית הכנסת בקריאת התורה, לאחר הקריאה "אשר נתן לנו תורת אמת".

ואת הברכות על העבודה, ועל ההודאה, ועל מחילת העון היה מברך כתיקנה. בנוסח שאנו אומרים אותן בתפילה.

ועל המקדש היה מברך ברכה מיוחדת, בפני עצמו.

ועל הכהנים בפני עצמן.

ועל ישראל בפני עצמן.

ועל שאר תפלה - כפי שיבואר.

תנו רבנן: "ושאר התפלה" האמורה במשנה, כך היא:

אומר בה באותה ברכה, רנה. ואומר בה גם תחינה, ואומר בה "בקשה מלפניך על עמך ישראל, שצריכין להושע" [לפי רש"י סוטה מא א].

וחותם ברכה זו ב"שומע תפלה".

ואחר כך כל אחד ואחד מהעומדים שם, שהיה מביא ספר תורה מביתו לעזרה בערב יום הכיפורים, וקורא בו, כדי להראות חזותו יופיו של ספר התורה שלו לרבים. שנינו במשנה: הרואה כהן גדול כשהוא קורא אינו רואה את שריפת הפר והשעיר - לא מפני שאינו רשאי לראותם כאחת, אלא מפני שאי אפשר לראותם כאחת והם נעשו באותו הזמן.

והוינן בה: פשיטא שאין כל אסור לראותם כאחת!?

ומשנינן: מהו דתימא - כדריש לקיש. דאמר ריש לקיש: אין מעבירין על המצות. שאם הזדמנה לאדם מצוה אחת, אל לו להמנע מלעשותה כדי לעבור לעשות מצוה אחרת, אלא יעשה את המצוה שהזדמנה לידו תחילה.

והיה מקום לומר כי הוא הדין כאן. שאם נזדמן לו להיות נוכח, ולראות את אחת מן השתיים, קריאת התורה או שריפת פר ושעיר, יהיה חייב להשאר נוכח במקום הראשון, ולא יעבור אל המקום השני, היות ואין מעבירים על המצוות.

ומבארת הגמרא: ומאי מצוה יש בנוכחות הזאת - שיש בזה כבוד ה', וכדברי הכתוב [משלי יד] "ברב עם הדרת מלך".

קא משמע לן התנא במשנתנו שאין בכך איסור של מעבר ממצוה למצוה, היות שאין איסור זה נוהג אלא בעוסק במצוה ממש, ולא בנוכחות בראיית מצוה, המוסיפה "רוב עם" בלבד.

מתניתין:

משנה זו באה לבאר את העבודה בשאר קרבנות היום, שאינם מיוחדים ליום הכיפורים: ולפי ששנינו במשנה הקודמת שיכול הכהן הגדול לקרוא בתורה, בצאתו מן קודש הקדשים, כשהוא נשאר בבגדי הבוץ שלו, או כשהוא מחליפם לחלוק לבן פרטי משלו, מבארת עתה המשנה את סדר המשך עבודתו בצאתו מן הקודש:

אם בבגדי בוץ, שהם בגדי הכהונה שלובש הכהן הגדול ביום הכיפורים כדי לשרת בקודש הקדשים, הוא היה קורא בתורה, הרי כך הוא הסדר לאחר הקריאה:

קדש ידיו ורגליו לפני פשיטת בגדי הלבן.

פשט את בגדי הלבן.

ירד וטבל במקוה. עלה, ונסתפג.

והביאו לו עתה בגדי זהב. ולבש אותם. וקדש ידיו ורגליו לאחר לבישתם.

אך אם העדיף לקרוא בתורה בבגדו הפרטי, הרי הוא מקדש ידיו ורגליו בזמן פשיטת בגדי הלבן, לפני קריאת התורה.

ויצא ועשה את אילו ואת איל העם.

ואת שבעת כבשים תמימים בני שנה, למוסף היום, דברי רבי אליעזר.

רבי עקיבא אומר: שבעת הכבשים למוסף היום - עם תמיד של שחר היו קרבין, ופר העולה ושעיר הנעשה בחוץ - עם תמיד של בין הערבים [לפי גירסת הגר"א].

קדש ידיו ורגליו ופשט, וירד וטבל, ועלה ונסתפג.

הביאו לו בגדי לבן ולבש, וקדש ידיו ורגליו.

נכנס להוציא את הכף ואת המחתה. קדש ידיו ורגליו, ופשט וירד וטבל, עלה ונסתפג.

הביאו לו בגדי זהב, ולבש וקדש ידיו ורגליו, ונכנס להקטיר קטורת של בין הערבים, ולהטיב את הנרות.

וקדש ידיו ורגליו ופשט את בגדי הזהב.

הביאו לו בגדי עצמו, ולבש.

ומלוין אותו עד ביתו.

וסעודת יום טוב היה עושה הכהן הגדול לאחר יום הכיפורים לאוהביו, בשעה שיצא בשלום מן הקודש.

גמרא:

שנינו במשנה: רבי עקיבא אומר: שבעת הכבשים "עם תמיד של שחר היו קרבין", ופר העולה, ושעיר הנעשה בחוץ עם תמיד של בין הערביים.

איבעיא להו: היכי קאמר רבי עקיבא ביחס להקרבת פר העולה?

האם כך אמר: רק שבעת הכבשים למוסף היום עם תמיד של שחר היו קרבין.

ואילו פר העולה ושעיר הנעשה בחוץ - היו קרבין עם תמיד של בין הערבים.

או דילמא הכי קאמר:

שבעת הכבשים עם תמיד של שחר היו קרבין, וכמו כן פר העולה היה גם הוא קרב בהדייהו, יחד אתם.

ורק שעיר הנעשה בחוץ - עם תמיד של בין הערבים.

ותו איבעיא להו: פר העולה לרבי אליעזר, דשייריה ולא הסביר מתי מקריבים אותו - אימת עביד ליה?

ותו הסתפקו: בין לרבי אליעזר בין לרבי עקיבא, אימורי חטאת - אימת עביד להו?

אמר רבא: לא משכחת לה מתקנתא, לא תמצא סדר העבודה מתוקנת בשלימות במשניות, אלא כך תמצאנה:

או לפי רבי אליעזר - דתנא ששנה את שיטתו בברייתא בדבי בבית מדרשו שמואל.

או לפי רבי עקיבא - כדשנינו בתוספתא.

דתנא דבי שמואל:

רבי אליעזר אומר: יצא ועשה אילו ואיל העם, ואימורי חטאת.

אבל פר העולה ושבעת כבשים ושעיר הנעשה בחוץ - כולם נעשים עם תמיד של בין הערבים.

רבי עקיבא דתוספתא - מאי היא?

דתניא, רבי עקיבא אומר: פר העולה ושבעת כבשים - עם תמיד של שחר היו קרבין.

לפי שנאמר כלל בכל קרבנות מוסף של הרגלים, ויש ללמוד מהם את קרבנות המוסף של יום הכיפורים:

[במדבר כח] "מלבד עלת הבקר אשר לעלת התמיד תעשו את אלה [קרבנות מוסף] ". והיינו שיש לסמוך את עשיית קרבנות מוסף מיד לאחר הקרבת התמיד של שחר.

מלבד שעיר החטאת הנעשה בחוץ, שהוא קרב עם תמיד של בין הערביים מהטעם שיתבאר להלן.

ואחר כך ממשיך בעבודת היום, בהגרלת השעירים, ובעבודת החטאות הפנימיות.

ואומר יותר ממה שקריתי כאן כתוב כאן ולמה כל זה כדי שלא יאמרו זה הס"ת חסר הוא כו' ואסיקנא לר"ל אינו פותח בס"ת אחר לקרות בו עד שיברך ואע"פ שבירך בס"ת האחר שקרא בו וכי תלתא גברי בתלתא סיפרי לא הוה פגמא לספרים חד גברא בתרי סיפרי פגמא:

ירושלמי ומברך עליה ח' ברכות על התורה. בא"י הבוחר בתורה. ועל העבודה בא"י שאותך [לבדך] ביראה נעבוד. על ההודאה בא"י הטוב לך להודות. על מחילת העון. בא"י מוחל עונות עמו ישראל. על המקדש בא"י הבוחר במקדש.

בא"י שומע תפלה:

הרואה כ"ג כשהוא קורא כו'. ש"מ דמצוה היא לישב בכנסת בשעה שקורין בס"ת שנאמר ברוב עם הדרת מלך:

יצא ועשה את אילו ואת איל העם כו'.

איבעיא להו ר' עקיבא היכי קאמר שבעת כבשים תמימים עם תמיד השחר היו קריבין ופר העולה כו' ושחיטת פרו והקטרת והזאת דם הפר לפני הכפרת ושחיטת השעיר והזיית דמו בפנים והזיית מדם הפר לפני הפרכת. והזיית מדם השעיר לפני הפרכת. עירוב דם הפר בדם השעיר והזייה בקרנות מזבח הזהב והזייה על טהרו. וידוי על שעיר המשתלח. ושילוח השעיר. והוצאת הכף והמחתה. והוצאת פר ושעיר לשריפה. וקריאה בתורה. והקרבת אילו ואיל העם. וחלבי פרו. וחלבי השעיר הנעשה בפנים.

ופר העולה ושבעת כבשים תמימים ושעיר של חטאת ותמיד של בין הערבים.

ואמר רבא לא תמצא בסדר הזה אחרי עבודת היום שדברי הכל שוין בה. אלא אי ר' אליעזר דבי שמואל דתנן דבי שמואל ר' אליעזר אומר יצא [ועשה] אילו ואיל העם ואימורי חטאות.

ופר העולה ושבעת כבשים תמימים ושעיר הנעשה בחוץ (ותמיד) [עם] של בין הערבים. אי ר' עקיבא דתוספתא.

מתני' יצא ועשה אילו ואיל העם וז' כבשים תמימים דברי ר"א. ר"ע אומר עם תמיד של שחר היו קרבי' ופר העול' ושעיר הנעש' בחוץ עם תמיד של בין הערבים היו קרבין. ראיתי לרש"י ז"ל שסדר תמיד של בין הערבים אחר הוצאת כף ומחתה והאי דקתני לה הכאלומר דשעיר הנעשה בחוץ אע"פ שהוא מן המוספין הקרבין עם תמיד של שחר הוא לא היה קרב אלא עם תמיד של בין הערבים ובזמנו של תמיד שהוא לעולם משלים העבודות כלם וכן ראיתי בקרובות הפייטנין הקדמונים ולכל רבני ספרד כדעת הזו.
ואני תמיה על סדר משנתנו ששנו לאחר הוצאת כף ומחתה. קדש ופשט ירד וטבל הביאו לו בגדי זהב וקדש נכנס להקטיר את הקטרת. למה לא שנה יצא ומקריב תמיד של בין הערבים נכנס להקטיר את הקטרת. מאי שנא תמיד דשייריה ועוד קדש ונכנס משמע מיד ומשמע דלהך עבודה טבל וקדש וכן הברייתא השנויה בגמ' בדרבי עקיבא פר העולה וז' כבשים עם תמיד של שחר ואח"כ עבודת היום ואח"כ שעיר הנעשה בחוץ ואח"כ אילו ואיל העם ואח"כ אימורי חטאת ואח"כ תמיד של בין הערבים זו הברייתא כפי משמעה כסדרן מנא להו.
ומ"ש רש"י ז"ל דתמיד של בין הערבים בטבילה חמישית ולא איירי הכא בהוצאת כף ומחתה דפשיטא לן דבתר אילו ואיל העם הוא כדתניא לקמן שכל הפרשה נאמרה על הסדר וכו' אינו מחוור שהרי הברייתא מתקנת ומסדרת סדר היום והוצאת כף ומחתה אעפ"י שלא נאמר על הסדר אפשר דלאחר התמיד וקודם קטורת הוא ולא פשיטא לן כלל דבתר אילו ואיל העם מיד הוי.
ובדקתי ומצאתי בירושלמי א"ר יוחנן הכל מודים בהוצאת כף ומחתה שהיא לאחר תמיד של בין הערבים וכ"כ הרמב"ם ז"ל וכן בדין שאינה עבודה ומאחרין אותה לאחר הכל ובלבד שנקיים בה חמש טבילות ותנא דבי שמואל נמי דקתני אח"כ פר העולה וז' כבשים תמימי' ושעיר הנעשה בחוץ עם תמיד של בין הערבים לאו אח"כ דמפסיק להו בכף ומחתה אלא למימר דמאחרין לכולהו מוספי עם תמיד של בין הערבים בטבילה שלישית ולא הוו בטבילה ראשונה של תמיד של שחר ובדר' עקיבא נמי קתני אח"כ בחדא טבילה.
ולפ"ז מתני' ה"ק ושעיר הנעשה בחוץ עם תמיד של בין הערבים מקריב עכשיו בטבילה זו ואח"כ טובל ומוציא כף ומחתה כולה כדמסדר ואזיל ואח"כ קטורת ונסכים והדלקה כשאר הימים שהיא הקרבה בין האיברים לנסכים והאי דלא קתני מתניתין חביתין ונסכין דסדר תמיד ודאי כשאר כל הימים הוא קרב וכן הא דקתני בברייתא מתקנתא דתוספתא ואח"כ אימורי חטאת בין אימורי פר ושעיר הנשרפין בין אימורי שעיר הנעשה בחוץ קאמר כולן חטאות הן ואינו בדין שיקדים אימורי שעיר הנעשה בחוץ לאימורי שעיר הנעשה בפנים כדנסיב לה קרא מלבד חטאת הכפורים.
אבל בפ' אמר להם הממונה תניא וחמש עבודות הם תמיד של שחר בבגדי זהב עבודת היום בבגדי לבן אילו ואיל העם בבגדי זהב כף ומחתה בבגדי לבן תמיד של בין הערבים בבגדי זהב. מכאן נראה לראשונים מחתה ואח"כ תמיד. אבל י"ל ההוא לאו סדר עבודות קא מני אלא בשינוי בגדים בלחוד איירי ומהוצאת כף ומחתה למקצת עבודת תמיד של בה"ע משנה מבגדי לבן לבגדי זהב דהיינו קטורת חביתין ונסכין ונרות דמסדר התמיד של בין הערבים נינהו כדקתני תמיד של שחר ובכללו קטורת חביתין ונסכין ונרות וכדתנן זהו סדר התמיד ולא קתני מוספין ולא שעיר הנעשה בחוץ כלל.
וליכא למימר דירושלמי פליג אגמרא דילן בהוצאת כף ומחתה דההיא דבפ' אמר להם הממונה ברייתא היא ומיתנא נמי בסיפרא ואמוראי ודאי דירושלמי לא פליגי אתנאי ואינהו בקיאי במתניתא ובסיפרא טפי מינן וכיון דא"ר יוחנן הכל מודים ובגמ' לא הקשו לה נמי מהך ברייתא ש"מ ל"פ עליה כלל.
ומצאתי עוד בתוספתא כל מעשה יום הכפורים האמורים על הסדר אם הקדים מעשה לחבירו לא עשה ולא כלום חוץ מהוצאת כף ומחתה שאם הקדים מעשה לחבירו מה שעשה עשוי. א"ר יהודה אימתי וכו'. ואפשר דמשום הכי לא קפיד ההוא תנא לפרושא דאי נמי מפסיק לה בין אילו ואיל העם לכוליה תמידשפיר דמי אלא דקתני מתניתין דמאחרינן לה לכתחלה לאחר העבודות משום דליתא אלא שיירי עבודה וכל דמקיים בה חמש טבילות ועשרה קידושין קיים מצוה.
ולא כדברי רש"י ז"ל שפירש בפרקין דלעיל דברים הנעשין בבגדי זהב בחוץ כגון אילו ואיל העם שהקדים להם והוצאת כף ומחתה אין מעכבין עליו לפסול. ולא היא דאפי' לת"ק דאמר בין בבגדי זהב בין בבגדי לבן כולן מעכבין הני מילי בעבודות אבל הוצאת כף ומחתה אין בה משום מוקדם ומאוחר אלא שהקדים איל העם לאילו או שהקדיש ואיחר שעיר הנעשה בחוץ עם אילו ואיל העם. הקב"ה יראינו בבנין ביתו וסדר עבודתו במהרה בימינו אמן:

ובלבד שלא ידלג מסוף הספר לתחלתו. הפי׳ הנכון דאכולה קאי ואפילו בספר אחד מפני שהוא קורא למפרע ולא כמאן דמפרש דלא קאי אלא על נביאים של שנים עשר שלא ידלג מתוך ספר זה לתחלת ספר זה:

וכל כך למה. למה הוצרך לומר יותר ממה שקריתי לפניכם כתוב כאן:

והא דתנן ובעשור שבחומש הפקודים קורא על פה. אקשי׳ עלה אמאי ליגלול וליקרי. איכא דקשיא ליה דהא רישא דקתני מדלגין אקשי׳ עלה למה מדלגין ובהא דקתני שאין מדלגין קשיא לן למה אין מדלגין. והר׳ יוסף תירץ דלעיל מתניתא הוא דרמי. והשתא בעי טעמא אמאי דאסקי׳ לעיל כיון שמדלגין למה אין מדלגין אף בזו דהא מסתמ׳ אף בזו בכדי שלא יפסיק התורגמן הוא. דאסיקנא לעיל דמדלגין:

לפי שאין גוללין ספר תורה בצבור מפני כבוד צבור. הקשו בירושלמי והא קתני קורא אחרי מות ואך בעשור ופריק שניא היא מפני שהוא סדרו של יום תדע דאמר ריש לקיש בכל מקום אתה אסור לקרוא על פה וכאן קורא על פה ע״כ. ונראה שכך פירושו דאך בעשור התירו לגלול ולא חשו לטורח צבור כיון שהוא צריך לסדורו של יום. אבל לחזור ולגלול בעשור שבחומש הפקודים אינו מעיקר הקריאה כיון שכבר קרא סדר שבפרשת אמור. ומה שחוזר וקורא בעשור שבחומש הפקודים אינו אלא כמגיד עבודת היום לפיכך התירוהו בעל פה דאי לא הוה קיימא לן דאסור לקרוא על פה דברים שבכתב ומך הירושלמי הזה למדנו תירוץ למה שהקשו היאן היה קורא כהן דברים שבכתב על פה. ועוד פרשת ק״ש ופר׳ את קרבני לחמי וגם פסוקי׳ אחרים שאנו קורין בבית הכנסת על פה כפסוקי דזמרא ופסוקין דבתר השכיבנו ופסוקי דהלילא. והנכון בזה מה שנראה מן הירושלמי שלא אסרו לקרוא על פה אלא דברים שבכתב שהם מחובת קריאה בצבור אבל פסוקי׳ שאדם קורא לשנון בעלמ׳ או דרך שבח ותפלה והודאה אינו בכלל זה ומיהו נראה שאף הקורא תורה שבכתב לחובת קריאתה ולומדה אפילו ביחיד אסור לקרוא על פה ולפי׳ לא היה קורא רב יוסף בתורה שבכתב לפי שהיה סגי נהור ולעולם היה קורא תרגום והיינו דאמרינן כדמתרגם רב יוסף:

משום ברכה שאינה צריכה. פי׳ דכל דאפשר שלא להרבות בברכה טפי עדיף וכתב בתוס׳ כי מכאן נראה שיש להזהר שהשוחט הרבה בהמות או הרבה עופות ביחד אסור לו לשוח בין שחיט׳ זו לזו מפני שיצטריך לחזור ולברך כמן ששח בנתים והויא לה ברכה שאינה צריכה. ורבינו ז״ל אומר בשם רבו הרמב״ן ז״ל כי רשאי לשוח ואינו צריך לחזור ולברך דשיחה של רשות לא הויא הפסקה אלא בששח בין ברכה למעשה ולא אחר שכבר התחיל במעשה וראיה לדבר מברכת הנהנין. ואין חילוק בזה בין ברכת הנהנין לברכת המצוות. ולא אמרו אלא בתפילין שאם שח בין תפלה לתפלה חוזר ומברך ומעלה היא בתפילין ואפי׳ למאן דאמר שאין מעכבות זו את זו כל היכא שמניחן שניהן שלא לשוח ביניהן ואפילו למאן דמברך על כל אחת מהן בשלא שח בנתים כדעת ר״י ז״ל כיון דרחמנ׳ אמ׳ והיה לך לאות על ידיך ולטוטפות בין עיניך כל זמן שהם בין עיניך יהיו שתים כעין מצוה אחת הם אבל במילי דעלמא אין שיחה מפסקת. ומיהו דינם של רבותי׳ בעלי התוס׳ ז״ל אמת היא לענין שאר דברים וכגון הרוצה לאכול מיני פירות דכל דאפשר לאכלם בתוך הסעודה כדי למעט בברכות הכי אית ליה למיעבד כל היכא דאפשר ליה שלא ישנה סדר אכילתו:

חד גברא בתרי סיפרי איכא פגמא. פי׳ וכיון שכן לקרוא בעל פה עדיף. ומכאן נהגו לחתן בפרשת ואברהם זקן בא לקרותה בעל פה מפני שכבר קרא בפרשת היום והוה ליה חד גברא בתרי סיפרי דאיכא פגמא. ויש מקומות שמוצאין ספר תורה לפרשת ואברהם זקן ואין החתן קורא בפרשת היום והוו להו תרי בתרי ספרי וקשיא על זה היאך יברך החתן לפניו ולאחריו על פרשת ואברהם זקן והמנהג הראשון הוא הטוב והתפוס מימות הגאו׳ ז״ל. ובחגים ובמועדים ובכל מקום שאמרו להוציא שתי תורות במקום שאין שם אלא תורה אחת גוללין וקורין שלא אמרו שאין גוללין ספר תורה בצבור אלא בדבר שאינו סדרו של יום כלו׳ שאינו מעיקר הסדר וכדאיתא בירושלמי שכתבנו לעיל. ונראה שאף בזמן דליכא תורגמן ולא אמרו בכדי שיפסיק התורגמן אלא במקום שיש תורות אבל כשאין שם אלא תורה אחת הא עדיף שלא לחוש לכבוד צבור משנבטל קריאת סדר היום:

ומברך עליה שמנה ברכות. אין ברכות אלו מפורשו׳ בתלמוד שלנו אבל בירושלמי פירשוה שאומ׳ רצה ומודים וסלח לנו אבינו כתקנם ומברך על המקדש ברכה בפני עצמה ויהא ענינה שיעמד בית המקדש ושכינה בתוכו וחותם שוכן בציון ומברך על ישראל בפני עצמה ויהא ענינה שיברך הב״ה את ישראל ויושיעם ולא יסור מלך מהם וחותם ברוך הבוחר בישראל וחוזר ומברך על הכהנים ברכה בפני עצמה ויהיה ענינה שירצה הקב״ה מעשיהם ועבודתם ויברכם וחותם בא״י מברך הכהנים. ובגמרא דילן לא שאלו אלא על שאר התפלה מאי מברך מפני שהענינים האחרים מאיליהן מתברכין כיצד ראוי לברך בהם דהא קתני שיברך על המקדש ועל הכהנים ועל ישראל ברכה הראויה לכל אחד ואחד:

לא מפני שאינו רשאי פשיט׳. כלומר פשיטא דרשאי להניח קריאת התורה וללכת לראות שריפת הפרים דאע״ג דאמרינן ועוזבי ה׳ יכלו זה המניח ספר תורה ויוצא הרי רשאי לצאת בכאן בין פרשת אחרי מות לפרשת בעשור שאפילו בין גברא לגברא מותר וכ״ש בין פרשה לפרשה ואע״ג דתרווייהו בחד גברא:

המשנה השניה והכוונה בה לבאר החלק השני והשלישי והרביעי בהשלמת סדרי העבודות והוא שאמר אם בבגדי בוץ קרא קדש ידיו ורגליו ופשט ירד וטבל ועלה ונסתפג הביאו לו בגדי זהב ולבש וקדש ידיו ורגליו ויצא ועשה את אילו ואת איל העם ואת שבעת כבשים תמימים דברי ר' אליעזר ר' עקיבא אומר עם תמיד של שחר היו קרבין פר העולה והשעיר הנעשה בחוץ היו קרבים עם התמיד של בין הערבים אמר הר"ם ר' אליעזר סובר כי הקרבת יום צום כפור היה על סדר הכתובים והוא שיקרב תמיד של שחר ואחריו עבודת היום כאשר קדם בו הספר ואחריו תמיד של בין הערבים לפי שעבודת יום הכפרים בחמש ויקרא ופר העולה ושמנה כבשים בחמש הפקודים ור' עקיבא אומר שהסדר הוא שיקריב תמיד של שחר ואחריו פר העולה ושבעה כבשים לפי שהם קרבן מוסף והשם אמר במוספין מלבד עולת הבקר וכו' וסמך אותו לתמיד של שחר ור' אליעזר אומר שכן הוא אבל לא ביום העבודה ואח"כ עבודת היום ואחר כך שעיר הנעשה בחוץ ואח"כ אילו ואיל העם ואח"כ אימורי חטאת ואח"כ תמיד של בין הערבים והלכה כר' עקיבא קדש ידיו ורגליו ופשט ירד וטבל עלה ונסתפג הביאו לו בגדי לבן ולבש וקדש ידיו ורגליו נכנס והוציא את הכף ואת המחתה קדש ידיו ורגליו ופשט ירד וטבל ועלה ונסתפג הביאו לו בגדי זהב ולבש וקדש ידיו ורגליו נכנס והקטיר את הקטורת של בין הערבים והטיב את הנרות קדש ידיו ורגליו ופשט הביאו לו בגדי עצמו ולבש ומלוין אותו עד ביתו ויום טוב היה עושה לאוהביו כשיצא בשלום:

אמר המאירי אם בבגדי בוץ קרא כלומר שלא פשט בגדי לבן לקריאתו שיצטרך קידוש לפשיטתו אלא שקרא בבגדי לבן כשגמר קריאתו מקדש ידיו ורגליו וטובל טבילה שלישית ומסתפג ר"ל שמתעטף כדי לשאוב מים שעליו ולובש בגדי זהב ומקדש ידיו ורגליו ויוצא לעשות אילו ואיל העם הא אלו היה קורא באצטלית לבנה היה מקדש קודם הקריאה [לפשיטת בגדי לבן ואחר הקריאה] לכבוד לבישת בגדי זהב:

וצריך שתדע שחמשה עשר בהמות היו קריבות בו ביום והם תמיד של שחר ותמיד של ערב שבכל יום ופר ואיל של אהרן והוא שנאמר באחרי מות בפר בן בקר לחטאת ואיל לעולה ושעיר ואיל של ישראל כדכתי' ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים לחטאת ואיל אחד לעולה ושני שעירים אלו אותו של עזאזל אינו ממנין חמשה עשר בהמות אלו שאין אנו מונין אלא אותם שהיו קריבות והרי שש בהמות ובפרשת המוספין בסדר פנחס הוזכרו עשר בהמות פר ואיל ושבעה כבשים כולם עולות ושעיר אחד לחטאת ומ"מ אינן אלא תשע שהאיל הנזכר כאן הוא האיל הנזכר בפרשת אחרי מות באמרו ומאת עדת וכו' ואיל אחד לעולה ונמצא שנשארו בחשבונך חמשה עשר בהמות קריבות שלש מהם חטאות והם פרו של אהרן ושעיר של ישראל שעלה עליו הגורל לד' ושניהם פנימיים ר"ל שמתן דמם לפנים ונשרפים והשלישי שעיר חטאת של מוספין והוא קרב במזבח החיצון ונאכל לערב ושתים עשרה בהמות הנשארות והם אילו של אהרן ואיל העם והוא שהוזכר באחרי מות ונכפל בפרשת המוספין ופר של מוספין ושבעה כבשים של מוסף ושני תמידין כלם עולות ונמצא שלשה עשר בהמות קריבות במזבח החיצון ואם היה שבת היו מוסיפין שני כבשים למוסף והם עולות גם כן:

וראשונה להקרבה היתה של תמיד של שחר והאחרונה תמיד הערב ואחר תמיד של שחר היו קרבים פרו של אהרן ושעיר שהגורל לשם שהם עבודה המיוחסת לפנים ועכשיו באו לבאר במשנה זו בעבודת אילו ואיל העם וקרבנות המוספין כלם והקטר אימורין של פר ושעיר הפנימיים על איזה סדר הם נעשים ונחלקו בה ר' אליעזר ור' עקיבא שלדעת ר' אליעזר טובל ומקדש אחר מתן דמי פר ושעיר ועושה אילו ואיל העם שהן עולות ואחריהן עושה שבעת הכבשים של מוספין ולא הוזכר בדבריו זמן פר העולה של מוסף והקטר אימורין של פר ושעיר הפנימיים ולא שעיר חטאת של מוספין ופי' בגמ' לדבריו שאילו ואיל העם ואימורי פר ושעיר היה עושה בטבילה זו וממתין בשבעת הכבשים ופר העולה ושעיר המוספין עד תמיד של בין הערבים מפני שרוצה להקדימן בסדר שנכתבו ואילו ואיל העם ואימורי פר ושעיר נכתבו בפרשת אחרי מות ושבעת הכבשים ופר העולה ושעיר הנעשה בחוץ נכתבו בפרשת פנחס עם פרשת המוספין:

ור"ע חלק לומר ששבעת הכבשים היו קרבים עם תמיד של שחר ופר העולה ושעיר הנעשה בחוץ עם תמיד של בין הערבים ונסתפקו בגמ' בפר העולה שהוזכר אמצעי בדבריו אם נקשר עם תמיד של שחר כלומר ששבעת הכבשים היו קרבים עם תמיד של שחר ופר העולה עמהם אבל שעיר הנעשה בחוץ נעשה עם תמיד הערב או אם הוא נקרב עם תמיד הערב כלומר ששבעה כבשים היו קרבים עם תמיד של שחר אבל פר העולה ושעיר הנעשה בחוץ נעשין עם תמיד הערב וכן לא הוזכר בדבריו זמן בהקטרת אימורי פר ושעיר איזהו זמנם ופי' בגמ' לדבריו שפר העולה ושבעת הכבשים קרבים עם תמיד של שחר בטבילה ראשונה ממה שנאמר במוספין מלבד עולת הבקר שסמך המוספין לתמיד של שחר ואח"כ עושה בטבילה שנייה עבודת היום ר"ל מתנות דמי פר ושעיר ואחריהן בטבילה שלישית שעיר החטאת של מוספין ולא היה אפשר להקריבו בתוך טבילה של תמיד השחר עם שאר המוספין שהרי נאמר בו מלבד חטאת הכפורים אלמא שעיר פנים קודמו וכן אי אפשר לאחרו אחר עבודת היום שמאחר שכתב מלבד חטאת הכפורים אלמא דכתביה סמוך ליה אלא עושהו בטבילה שלישית וכן עושה בטבילה זו אילו ואיל העם ואימורי חטאת ואחריהן בטבילה רביעית הוצאת כף ומחתה ואחריהן בטבילה חמשית תמיד של בין הערבים והלכה כר"ע ונמצא סדר עבודה שבשחרית פושט בגדי חול וטובל טבילה ראשונה במקום חול ולובש בגדי זהב ומקדש קדוש ראשון ועובד עבודת התמיד על סדרה וכולל עמה פר העולה ושבעת הכבשים ומקדש קדוש שני [וטובל] טבילה שניה בבית הפרוה ולובש בגדי לבן ומקדש קדוש שלישי ומתודה ומגריל ונכנס לפני לפנים לקטרת ולמתן דם הפר והשעיר ומשלח וקורא ומקדש קדוש רביעי וטובל טבילה שלישית ולובש בגדי זהב ומקדש קדוש חמשי ועושה שעיר החטאת של מוספין ואילו ואיל העם ומקטיר אימורי פר ושעיר ומקדש קדוש ששי וטובל טבילה רביעית ולובש בגדי לבן ומקדש קדוש שביעי ומוציא כף ומחתה ומקדש קדוש שמיני וטובל טבילה חמישית ומקדש קדוש תשיעי ועושה תמיד של בין הערבים ופושט ומקדש קדוש עשירי ולובש בגדי עצמו והולך לו:

וזהו שאמר אח"כ קדש ידיו ורגליו ופשט וירד וטבל ועלה ונסתפג ולבש בגדי לבן ונכנס לפנים להוציא כף ומחתה שהניח שם עד שיתאכלו כל הסימנין ואח"כ קדש ידיו ורגליו ופשט וירד וטבל ועלה ונסתפג ולבש בגדי זהב וקדש ידיו ורגליו והתעסק בעבודת תמיד הערב ולהקטיר קטורת של בין הערבים ולהטיב את הנרות ר"ל להדליקן והיא עבודה אחרונה על הדרך שהתבאר ומקדש ידיו ורגליו ופושט בגדי זהב ולובש בגדי עצמו ומשנתינו לדעת חכמים שסוברים בקידושין אלו שאחד מהם על הפשיטה ואחד על הלבישה ונמצא שבטבילה ראשונה לא היתה אלא קדוש אחד לפי שבגדי חול הוא פושט והוא נעשה עכשיו לכבוד הבגדים שהוא פושט כמו שהתבאר בפרקים הקודמים ואמר שאחר שלבש בגדי עצמו ויצא היו כל הצבור מלוים אותו עד ביתו והיה עושה יום טוב לכל אוהביו על שיצא בשלום ולא אירע בו שום פסול ולא שום מקרה רע ויש שואלים היאך הכין לו מבערב על הספק ומפרשים שמיני פרפראות היו שאדם מוצא מהן בכל שעה וי"מ שלמחרתו היה עושה יום טוב או שמא בוטח בקונו ומכין על הספק:

זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שכתבנו הלכה היא ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא:

ובעשור שבחומש הפקודים קורא על פה. והא דאמר בגיטין (דף ס:) דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן בעל פה אומר רבי דמצוה מן המובחר הוא לקרות אותו שבכתב בכתב ושבעל פה בעל פה ומשום כבוד צבור לא הטריחוהו לגלול וריב"א פי' ואמר הואיל ואינו מגיד אלא עבודת היום יכול לקרות בעל פה כעין תפלת המוספין שאנו קורין בעל פה ומביא ראיה מן הירושלמי דקאמר התם במכילתין אין גוללין ספר תורה ברבים כו' והתניא קורין אחרי מות ואך בעשור כו' שנייא היא שהיא סידרו של יום תדע דאמר ריש לקיש בכל אתר אסור לקרות בעל פה וכאן קורין בעל פה אך קשה לרבי על פרשת קרבנות שאנו אומרים בכל יום בעל פה ואינו סידרו של יום ואומר רבי דהיינו טעמא שאינו מוציא רבים ידי חובתן אבל אם היה להוציא רבים ידי חובתן היה אסור כיון שאינו סידרו של יום וא"ת והלא אומר הלל בעל פה ואע"פ שהוא להוציא רבים ידי חובתן כדאמר בלולב הגזול (דף לח:) י"ל שכיון שאינו אלא דברי שבח והודאה בעלמא תו ליכא למיחש למידי ובשם הרב רבי אליעזר ממיץ שמעתי שהיה מביא ראיה לפירוש זה מדאמר בפרק בתרא דתענית (דף כח.) גבי מעמדות בשחרית ובמוסף נכנסין לביהכ"נ וקורין בתורה כדרך שקורין כל השנה כולה ובמנחה יחיד קורא אותה בעל פה א"ר יוסי וכי היאך היחיד יכול לקרות אותה על פה בצבור פי' כיון שהוא להוציא את הצבור אלא כולן קורין אותה על פיהן כקורין את שמע משמע שכיון שהוא להוציא את הרבים אסור אבל היחידים שלא להוציא הרבים מותר מתוך כך נהגו נהוג שליח צבור לקרות את שמע בלחש וכן הפסוקים של ברוך ה' לעולם אמן ואמן ועל ידו נהגו כולן וכן מי כמוך באלים ואומר ה' ימלוך לעולם ועד באמת ואמונה אבל כי פדה ה' את יעקב וגו' וכן אומר לעושה אורים גדולים ביוצר אור אומר בקול רם לפי שנתקנו שם לצורך חתימה מעין פתיחה ותפלות של ראש השנה כגון מלכיות וזכרונות ושופרות אומר בקול רם לפי שאינו אלא תפלות ושבח למקום מענינו של יום. מ"ר:

ונגלול וניקרי כו'. תימה לעיל הוה קשיא ליה אמאי מדלגין בתורה אפילו מאחרי מות לאך בעשור והשתא קשיא ליה איפכא נגלל וניקרי ואומר ה"ר יוסף דהשתא בעי טעמא דאמאי אמרינן לעיל דאין מדלגין ועל המשנה נוח לו לפרש הטעם:

משום ברכה שאינה צריכה. מכאן יש ללמוד דהשוחט הרבה בהמות או עופות ביחד אסור להסיח בין שחיטת עוף לחבירו כדי לחזור ולברך כיון שיכול לצאת בברכה ראשונה:

שמנה ברכות. כולן מפורשות בירושלמי:

ולא מפני שאינו רשאי פשיטא. ואע"ג דאמר בברכות (דף ח.) ועוזבי ה' יכלו זה המניח ספר תורה ויוצא ובין פסוקא לפסוקא מיבעי לן התם מ"מ יכול לילך בשעה שגולל מאחרי מות לאך בעשור אע"פ שאין התורגמן מפסיק או בשעה שגוללה ומניחה בחיקו:

יצא ועשה אילו ואיל העם ואת שבעת כבשים תמימים דברי רבי אליעזר כו'. אין זה הסדר דהא ה"ל לאחר אילו ואיל העם ואימורי חטאת שהיו עם אילו ואיל העם להוצאת כף ומחתה דבתריה כתיבי אלא משום דגמירי חמש טבילות וי' קדושין ובע"א לא משכחת להו כדמפרש בגמרא וכיון שאנו עושין אילו ואיל העם קודם אין לנו לאחר הוצאת כף ומחתה יותר אלא מיד יש לו לעשות ומתני' רבי אליעזר כדאמר בגמרא ולא כר' עקיבא מיתוקמא כמו שאפרש וכן המשנה נמי דקתני בסמוך נכנס להוציא את הכף ואת המחתה וקדש ידיו ורגליו ונכנס להקטיר הקטורת לאו בתר הכי מיד עושה הקטורת אלא [אחר] תמיד של בין הערבים שעל כרחנו לא היה עושה אותו אלא עד אחר הוצאת כף ומחתה אין לנו לאחרה כל כך כדפי' וגם רש"י פירש בגמרא ואח"כ אילו ואיל העם בטבילה [שלישית ואח"כ תמיד של בין הערבים בטבילה] חמישית ולא איירי בהוצאת כף ומחתה דפשיטא לן דבתר אילו ואיל העם היא כדתניא לקמן שכל הפרשה נאמרה על הסדר כו'. מ"ר:

ה"ג ופר העולה ושעיר הנעשה בחוץ עם תמיד של בין הערבים. ול"ג היו קריבין דבגמ' מיבעיא לן ופר העולה אי קאי אדלעיל:

יצא ועשה אילו ואיל העם ואימורי חטאת. ה"ג אבל פר העולה ושבעה כבשים ושעיר הנעשה בחוץ עם תמיד של בין הערבים דאילו ואיל העם ואימורי חטאת אלו קריבין בתחילה שהן כתובים בת"כ אבל פר העולה ושבעה כבשים ושעיר הנעשה בחוץ היו אחר הוצאת כף ומחתה עם תמיד של בין הערבים שהן כתובים בחומש הפקודים כדמפרש בסמוך טעמא דרבי אליעזר עביד ברישא דת"כ והדר דחומש הפקודים ול"ג ויצא ועשה אילו ואיל העם ואימורי חטאת עם פר העולה ול"ג נמי ופר העולה ושבעת כבשים תמימים ושעיר כו' שאם כן לא משכחת ברייתא מתוקנת ומפורשת יותר מן המשנה מיהו בפר"ח גרס ופר העולה וכו' ור"ל דמיפרשא דברי רבי אליעזר ורבי עקיבא כו' משום דקיימי כולהו אסיפא דתמיד של בין הערבים אפילו אילו ואיל העם [ומתניתין ה"ק] ושבעה כבשים בני שנה ופר העולה ושעיר הנעשה בחוץ נמי היו גם הם עם תמיד של בין הערבים דמתניתין לאו רבי עקיבא היא דקחשיב איהו שעיר הנעשה בחוץ לבד עם תמיד של בין הערבים אבל אין נראה לומר כן שנאמר שאילו ואיל העם שהוא לפני הוצאת כף ומחתה יחשוב עם תמיד של בין הערבים ולפירושו נמי היינו יכולים להעמיד המשנה כר"ע והא דקאמר שעיר הנעשה בחוץ עם של תמיד בין הערבים היינו לאפוקי^א)צ"ל של אחר התמיד אבל כו'. תמיד של שחר אבל קודם אילו ואיל העם היה אבל לא יתכן כלל שיקרב זה עם תמיד של בין הערבים כיון שלפני אילו ואיל העם ולפני הוצאת כף ומחתה היה ומפסיק בבגדי לבן בינתיים אלא ודאי מתני' כרבי אליעזר היא וא"ת כיון דמתני' רבי אליעזר היא^ב)צ"ל כדפי'. כדמפרש ופר העולה^ג)צ"ל קודם. עם שבעת הכבשים היה קרב למה לא הזכירו במשנה^ד)צ"ל קודם. עם שבעה כבשים וי"ל דלא חש למינקט סידרא דקרא אבל קשיא אמאי לא קתני ופר העולה מקמי מילתא דרבי עקיבא^ה)אלא משמע דר"ע אכולהו קאי אפר כו' כצ"ל. דקאי אכולהו אפר העולה וז' כבשים כדאמר נמי בברייתא בגמרא דעם תמיד של שחר היו קריבין ואי הוה אמרי' דמתני' נמי כולה כר"ע אתיא שפיר אבל לא ניחא כדפרי' לעיל. בסדר אתה כוננת כתוב קדושת בגדי זהב לבש ויקדש עוד ידיו ורגליו ויצא ועשה שעיר המוסף והכליל אילו עם מוספי יום ורבינו יעקב הגיה והכליל אילו ואיל העם עם חלבי יום דהכליל אילו עם מוספי יום לא אתי לא כרבי אליעזר ולא כר"ע דרבי אליעזר קתני בברייתא ועשה אילו ואיל העם ואימורי חטאת אבל פר העולה ושבעה כבשים עם תמיד של בין הערבים והוצאת כף ומחתה היתה אחר אילו ואיל העם ואימורי חטאת לר"א כדפרישית לעיל דברישא דת"כ ואח"כ של חומש הפקודים וא"כ לא היה אילו עם מוספי יום אלא הוצאת כף ומחתה מפסקת בינתיים ולר"ע נמי לא אתיא דהא סבירא ליה דמוספין היו עם תמיד של שחר ואילו ואיל העם היו זמן גדול אח"כ שהיה מפסיק כל עבודת היום ושעיר החיצון בינתיים ולכך הגיה והכליל אילים עם חלבי יום פי' אילו ואיל העם ואימורי חטאת דפרים הנשרפים דפרק שני שעירי היה מקריב יחד לפני הוצאת כף ומחתה כרבי אליעזר כדפרישית לעיל. מ"ר. מיהו כר"ע משמע שסובר הפייט שכתב קידש ועשה שעיר המוסף והכליל אילים עם חלבי יום משמע שהיה שעיר המוסף קרב תחלה והיינו דלא כרבי אליעזר אבל הכליל אילים עם חלבי יום ודאי גרס וכר"ע ודאי סובר הפייט שמקדים שעיר לאיל ואיל החיצון העם וא"ת הלא לא הזכיר הפייט הקטרת אימורי המוספין היכן הוו ואומר רבינו תם שסובר שהיו עם תמיד של שחר ממש כר"ע וכבר הזכיר זה שכתב חניכיו יגישו את תמיד השחר קרצו וקיבל דמו במזרק חילק פירוש שהקטיר קטורת הטיב נרות הקריב ראש ונתחים ופי' ר"ת שעשה פר העולה ושבעה כבשים עם תמיד של שחר ושעיר המוסף עשה אחר עבודת היום קודם אילו ואיל העם וזהו חילק שחילק המוספין של חומש הפקודים שאין קריבין יחד והשתא ניחא אבל יש שהיו מפרשין דשפיר גרסינן והכליל אילו עם מוספי יום ולפי השנוי במשנה לקח שיטתו ששונה ויצא ועשה אילו ואיל העם ושבעה כבשים תמימים דברי רבי אליעזר והיינו הכליל אילו עם הז' כבשים ואיל העם שהם מוספי יום ואין נראה דודאי מתניתין לא מיפרשינן כמשמעה דא"כ פליג אדרבי אליעזר דברייתא ועוד שאין טעם זה מפורש במתניתין אלא טעמא דרבי אליעזר ור' עקיבא דגמרא וא"כ על כרחין היינו נמי רבי אליעזר דגמרא מדלא מפרש בה טעמא אחרינא:

ומברך עלי' שמנה ברכות מיבעיא לי תני שמנה ברכות בשם המפורש ככתבי מברך להן או בכינוי אי אמרת בכינוי ומ"ש מברכת כהנים דתנן בסוכה במקדש מזכירין את השם ככתבו ובמדינה בכינויו ואי אמרת ככתבו א"ב היכי אמרן לעיל בפ' טרף בקלפי ת"ר עשרה פעמים מזכיר כהן גדול את השם ביוה"כ שלש בוידוי ראשון ושלשה בוידוי שני ושלשה בשעיר המשתלח ואחד בגורלות והאיכא נמי תני שמנה ובשלמא דברכת כהנים יש לומר שאר כהנים היו נושאין כפיהם ביוה"כ שאינה ובה בכהן גדול אלא שמנה ברכות הן חובה בכ"ג שהי' קורא:

תוס' בד"ה ושעיר הנעשה כו' תימה לי מאי מספקא ליה אם איתא דשעיר כו' כצ"ל מתוס' ישנים:

ומברך עליה ח' ברכות כו'. מבואר כי התורה נאמרה בתמניא אפי והיינו בשינוי ח' נקודותיה ובח' לשונות נקראת התורה במזמור תמניא אפי ועיין בזה בפ' הקומץ:

רנה תחנה ובקשה כו'. רנה שהוא שיר ושבח קודם תחנה ובקשה כמפורש פרק אין עומדין ומפרש בקשתן שצריכין להוושע ע"ד שאמרו אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורין וצריך להוושע ע"י אחר כן ישראל צריכין להוושע מהקב"ה וק"ל:

להראות חזותו לרבים כו'. עיין פרש"י ועוד יש לומר לפי שאין כל העם רואים הס"ת שביד כ"ג שקורא בה ויחשבו שקורא (בה) בע"פ ע"כ כ"א מביא ס"ת עמו להראות חזותו של ס"ת לרבים שגם כ"ג קורא בכתב אך מה שפירש דמערב יוה"כ הביאוהו שם ע"ש לא ידענא למה דגם אם יש עירוב והוצאה ליוה"כ מ"מ הא אמרי' במס' עירובין ירושלים דלתותיה נעולות היו:

גמרא ובלבד שלא ידלג מסוף הספר לתחלתו. עמ"א סי' קמ"ד סק"ד. ונ"ל ראיה להכ"מ דהא אפי' בתורה מצינו בסוטה בס"פ וא"נ דהמלך קורא למפרע ע"ש. וכן במגילה (ל) דארי"צ קרו שיתא מן ועשית כו' וחד מן כי תשא עד ועשית כו' אמרי למפרע הוא דקרי. וכן אנו נוהגין בהפטרת משפטים:

גמ' שם כדי שלא להוציא לעז על ס"ת. עפרש"י. וק"ק דמאי מתקן באמרו יותר כו' דמ"מ יסברו דפרשה זו חסרה. וגם בלא אמירתו רואין שכתוב בו יותר. ואולי דר"ל מהענין שקראתי לפניכם יש בו יותר והמ' של ממה הוא כאן לשמוש מן ולא ליתרון:

גמ' שם ורל"א משום ברכה שא"צ. לכאורה משמע מזה דס"ל לגמרא דילן כהירושלמי שהביא המ"א בסי' קמ"ז סקי"א שאין מוציאין הס"ת השניה עד שמחזיר הראשונה למקומה ודלא כמנהגנו שמוציאין כאחת דא"כ למה יצטרך לברך שנית. אך מ"מ צ"ע דהא כאן דעתו מתחלה כשבירך בראשונה שיביאו לפניו גם השניה. ומשמע דעת הפוסקים באו"ח סי' ר"ו וביו"ד סי' י"ט דבכה"ג א"צ לברך שנית. ואולי כיון דנתקנה מפני כבוד התורה כמש"כ בשו"ע סי' קל"ט ס"ח זהו כבודה לברך על כל ס"ת בפ"ע וגדולה מזו מצינו שם ס"ס קמ"ג. שוב מצאתי להט"ז ביו"ד סי' רע"ט שהרגיש בזה ונדחק הרבה ע"ש:

רש"י ד"ה משום פגמו. שלא יאמרו חסר הוא. וק"ל דהא זה כבר תקן באמרו יותר כו'. ועוד לעיל קרי לה לעז וכאן פגם. ולעד"נ דפגם ר"ל בזיון שבזיון הוא לראשונה שיניחוה ויקח אחרת לקרות בה. וק"ק תיפוק ליה שאין מעבירין עה"מ ואכמ"ל:

רש"י ד"ה להראות. ומעיוה"כ הביאום שם. הרש"א בח"א כתב עליו לא ידעתי למה כו' הא אמרינן בעירובין ירושלים דלתותיה נעולות היו. ואישתמיטתיה דמ"מ היה לה דין כרמלית כדמוכח שם (קא) ומהדרו אינהו כרמלית וע"ש בפרש"י. וגם עינו של הרש"א עצמו ראה זאת בפסחים (סו) בתד"ה תוחב ע"ש:

גמ' איבעיא להו היכא קאמר כו'. וכל הסוגיא. ולכאורה תמוה. א) מאי דקאמר פר העולה לר"א דשיירי אימת כו' אמאי ל"ק נמי ושעיר החיצון וכבר הרגיש רש"י בזה וישובו דחוק. ב) קושיית התוס' ד"ה ושעיר וישובם ג"כ דחוק. ג) שאין דברי ר"א ור"ע במתני' מכוונים עם דבריהם דבברייתות אשר הרגישו ג"כ התוס' לקמן ונדחקו. אשר על כל אלה נלע"ד דהא דקתני ופר העולה (לצד הא' של האיבעיא) ושעיר כו' (לב' הצדדים) היו קרבין עם תמיד כו' הוא תשלום דברי ר"א והוא סוף מאמר ואת שבעת כבשים כו' ר"ל ואת ז' כבשים ופר העולה (לצד הא') ושעיר כו' כל אלו עם תמיד כו' אלא שר"ע הפסיק דבריו וא"ל לא אלא דכבר נקרבו הז' כבשים עם תמיד של שחר ופר העולה עמהם ג"כ (לצד הב') ואח"כ חזר התנא לגמר דבריו דר"א. ועתה מיושב הכל ודבריהם מתאימים עם דבריהם שבברייתות רק דמתניתין קצרה קצת בדבריהם (עמש"כ בס"ד בס' נת"ע דף קי"א) והיינו ששיירה אמורי חטאת לתרוייהון ופר העולה לר"א (לצד הב') או לר"ע (לצד הא') ושעיר החיצון לר"ע ודו"ק כי הוא נכון בעיני בעז"ה:

גמ' ואח"כ כ"א ואחר מביא ס״ת מביתו נ"ב עפרש"י ולפירושו כאן צריך לדחוק מאי אח"כ אחר שקרא כ"ג כל אחד קורא בס"ת שלו שכבר הובא לשם מבערב. א״נ אע"פ שהביאו מבע"י אותם שמחוץ לעיר אל תוך העיר מ"מ לא הביאום לעזרה אלא אחר שקרא כ"ג:

רש"י סד"ה להראות חזותו. ומערב יום הכפורים הביאום שם. נ"ב עפא״נ (בסוטה) (מ"א א) (ברש״י שם):

גמרא מפני כבוד צבור. (שבת דף קלג) ומגילה [כ"ג ע"א] כד ע"ב וגיטין דף ס ע"א וסוטה דף לט ע"ב:

ובעשור של חומש הפקודים קורהו על פה אמאי נגלול וכו' תוספות ישנים הקשו דאיך קורא ע"פ הא דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בע"פ ותירצו דזהו למצוה מן המובחר וכו' ומדברי הפוסקים משמע דיש איסור בדבר. ועמ"ש הרב מופת הדור מהרח"א בספר ישרש יעקב ומ"ש בעניותי בס' הקטן ברכי יוסף א"ח סי' מ"ט ועיין בשיורי ברכה ומחזיק ברכה שם בס"ד:

מסוף הספר לתחילתו. למפרע: וכל כך למה. למה צריך לומר יותר ממה שקריתי לפניכם כתוב כאן: שלא להוציא לעז על ספר תורה. כשרואין אותו קורא פרשה שלישית על פה יהו סבורים שספר תורה חסר אותה פרשה: מפני כבוד ציבור. שיהו מצפין ודוממין לכך: ונייתי אחרינא. שיהא נגלל לפרשה שלישית: משום פגמו וכו'. שלא יאמרו חסר הוא: ברכה שאינה צריכה. שיהא צריך לחזור ולברך: כתיקנה. כמו שאנו אומרין אותן בתפלה: תנו רבנן שאר התפלה. השנויה במשנה כך היא רנה תחינה בקשה מלפניך על עמך ישראל שצריכים להושע: להראות חזותו לרבים. להראות נויו של ספר תורה ותפארת בעליה שטרח להתנאות במצוה שנאמר (שמות טו) זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות לולב נאה ספר תורה נאה בקלף נאה בדיו נאה בלבלר אומן ומערב יום הכפורים הביאום שם: אין מעבירין על המצות. ומהו דתימא האי נמי אעבורי הוא שמניח זו והולך לראות זו: ומאי מצוה. יש בראייתן יש כאן מצוה משום ברוב עם הדרת מלך: קמ''ל. דלאו מעבר הוא מאחר שאינו עסוק בה: מתני' שבעת כבשים. של מוסף הן בחומש הפקודים (במדבר כט): ופר העולה. נמי דמוסף עם תמיד של בין הערבים בטבילה חמישית: גמ' היכי קאמר. רבי עקיבא: ותו פר העולה לרבי אליעזר דשייריה. ולא איירי ביה אימת עביד ליה והוא הדין נמי דאיכא לאקשויי אשעיר אלא ריש מילתא נקט: אימורי חטאת. דתנא באידך פירקין נתנם במגס עד שיקטירם: לא משכחת לה. לסדר עבודת היום מתקנתא במשנתינו אלא משכחת לה מתקנתא לרבי אליעזר דתנא דבי שמואל דאיירי בכולהו או לרבי עקיבא דתוספתא שפירש שם את דבריו יפה בדרבי עקיבא לא גרסינן יצא ועשה: עם תמיד של שחר. בלבישה ראשונה שנאמר במוספי כל הרגלים מלבד עולת הבקר אלמא מוספין עם עולת הבקר נעשית בסמוך להן וילמוד יום הכפורים מהם: ואח''כ עבודת היום ואחר כך שעיר הנעשה בחוץ. ואף על פי שהוא מן המוסף לא יכול להקדימו לעבודת היום לפי שנאמר בו ושעיר חטאת אחד מלבד חטאת הכפורים למדנו ששעיר חטאת הפנימי קדמו:

ובלבד שלא ידלג מסוף הספר לתחילתו. אין לפרש מסוף תרי עשר לתחילתו דאם כן אפילו מתחילתו לסופו נמי לא דהיינו בכדי שיפסיק התורגמן אלא מסוף הספר לצד תחילתו כלל כלל לא: ושעיר הנעשה בחוץ עם תמיד של בין הערבים. תימה לי מאי מספקא ליה (אם מספקא ליה) אם איתא דשעיר הנעשה בחוץ לחודיה קרב עם תמיד של בין הערבים אם כן לא ליתני במתניתין היו קרבים עם תמיד של בין הערבים בלשון רבים אלא ליתני היה קרב וי''ל משום דשייר אימורי חטאת דילמא אמורי חטאת נמי קרב עם תמיד של בין הערבים ולהכי קתני היו: דתנא דבי שמואל. ה''ג רבי אליעזר אומר יצא ועשה אילו ואיל העם ואימורי חטאת אבל פר העולה וז' כבשים תמימים ושעיר הנעשה בחוץ עם תמיד של בין הערבים ויש ספרים שאין בהם אבל פר העולה אלא כתוב בהן יצא ועשה אילו ואיל העם ואימורי חטאת ופר העולה וז' כבשים ושעיר וכו' ולא נהירא אותה גרסא דאם כן תנא דבי שמואל נמי לאו מתקנתא היא דאיכא למיבעי עלה כמו אמתניתין: