דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ע - ב

ואחר כך, לאחר עבודת פר ושעיר הפנימיים, מקריב את השעיר הנעשה בחוץ.

ולמרות שהוא קרבן מוסף, אין הוא קרב עם שאר קרבנות המוסף עם תמיד של שחר, משום שנאמר בו [במדבר כט] "שעיר עזים אחד חטאת - מלבד חטאת הכפרים".

והיינו, שתחילה יש להקריב את שעיר החטאת הפנימי, והוא קרב לאחר קרבנות מוסף, ורק לאחר מכן מקריבים את השעיר החיצון.

ואחר כך מקריב את אילו ואיל העם.

ואחר כך אימורי חטאת.

ואחר כך תמיד של בין הערבים.

ומבארת הגמרא: מאי טעמא דרבי אליעזר? מדוע לדעתו מקריב את קרבנות המוספים של יום הכיפורים עם תמיד של בין הערביים, בניגוד לשאר הרגלים שבהם קרב קרבן מוסף עם תמיד של שחר?

משום דעביד כדכתיב, עושה כסדר הכתוב בתורה.

עביד ברישא את קרבנות פר ושעיר הפנימיים דתורת כהנים, בחומש ויקרא.

והדר ואחר כך עביד מקריב את קרבנות המוסף דחומש הפקודים [בפרשת פנחס בספר במדבר.

וטעמו של רבי עקיבא - כדקתני טעמא במוספי הרגלים [במדבר כח] "מלבד עלת הבקר אשר לעלת התמיד".

אלמא, מוספין - עם תמיד של שחר עביד להו. ומכאן נלמד למוספי יום כיפור.

וחוזרת הגמרא לבאר את שיטת רבי אליעזר:

ורבי אליעזר, מובן אמנם זה שהוא חולק על רבי עקיבא ואינו לומד את מוסף יום הכיפורים משאר הרגלים, אלא עושה כסדר המקראות ביום הכיפורים.

אבל האי "מלבד חטאת הכפרים", שדרש ממנו רבי עקיבא שיש להקדים את השעיר החיצון לאילו ולאיל העם - מאי עביד ליה? והרי פסוק זה אמור ביום הכיפורים עצמו, ולא בשאר רגלים.

ומשנינן: ההוא קרא - מיבעי ליה לומר: על מה שזה השעיר הפנימי מכפר זה השעיר החיצון מכפר.

וממשיכה הגמרא להביא את דברי התוספתא:

רבי יהודה אומר משמו של רבי עקיבא:

אחד מן שבעת הכבשים קרב עם תמיד של שחר, וששה כבשים קרבים עם תמיד של בין הערבים.

רבי אלעזר ברבי שמעון אומר משמו של רבי עקיבא: ששה כבשים קרבין עם תמיד של שחר, ואחד עם תמיד של בין הערבים.

ומבארת הגמרא: מאי טעמייהו דרבנן, רבי יהודה ורבי אלעזר ברבי שמעון, משמו של רבי עקיבא, שמפצלים את הקרבת שבעת הכבשים להקריבם גם עם תמיד של בוקר וגם עם תמיד של ערב?

לפי שתרי קראי כתיבי, שמהם אפשר ללמוד אימתי מקריבים ביום הכיפורים את קרבנות המוספים:

כתיב בקרבנות מוספי המועדים, "מלבד עלת הבקר", המלמד שיש להקריב את המוספים לאחר תמיד של שחר ומכאן יש ללמוד גם ליום הכיפורים.

ומאידך כתיב ביום הכיפורים [ויקרא טז] "ויצא ועשה את עלתו".

הלכך, עביד חלק מנייהו הכא, וחלק מנייהו הכא.

ובמאי קא מיפלגי?

רבי יהודה סבר: עביד רק חד מהכבשים עם תמיד של בוקר, כדכתיב "מלבד עלת הבקר". והדר עביד עבודת היום ואינו מקריב עתה ששה כבשים - דילמא חולשא חליש כהן גדול, ויקשה לו להמשיך בעבודת היום, שבה נעשית עיקר הכפרה.

ורבי אלעזר ברבי שמעון סבר: כיון דאתחיל במוספים - עביד ששה, דילמא פשע ולא יעשם אחר כך.

ומה שחששת שמא יחלש הכהן הגדול בעשיית ששת הכבשים בבוקר, אין לחוש לכך, דלגבי עבודת היום - זריז הוא.

ומבארת הגמרא את דין האיל של הציבר:

דכולי עלמא, רבי אליעזר ורבי עקיבא, מיהת - רק חד איל של ציבור הוא מקריב.

כמאן - כרבי.

דתניא: רבי אומר: איל אחד האמור כאן, בפרשת אחרי מות, בסדר עבודת יום הכיפורים, הוא אותו האיל האמור בחומש הפקודים, בענין המוספים של יום הכיפורים.

רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: שני אילים הן, אחד האמור כאן, ואחד האמור בחומש הפקודים.

מאי טעמא דרבי?

דכתיב גם כאן וגם בחומש הפקודים "איל אחד". ו"אחד" הוא קרא מיותר, ללמדך שכונת הכתוב לאיל אחד בלבד.

ורבי אלעזר ברבי שמעון: מאי אחד - שיביא איל מיוחד מובחר שבעדרו.

ורבי - נפקא ליה למובחר שבעדרו בכל הקרבנות מ"מבחר נדריך". [נדריכם. דברים יב]

ורבי אלעזר ברבי שמעון: חד קרא של מובחר הוא בקרבנות חובה, וחד בקרבנות נדבה.

וצריכי להשמיענו דין מובחר בשניהם, לפי שיש צד לומר שהנדבה צריכה להיות מובחרת כדי שתתקבל ברצון, ויש צד לומר שהחובה צריכה להיות מובחרת כדי שיצא יפה ידי חובתו.

שנינו במשנה: קידש ידיו ורגליו.

תנו רבנן: [ויקרא טז] "ובא אהרן אל אהל מועד" - למה הוא בא?

להוציא את הכף ואת המחתה.

ואחר כך היו עושים שעיר הנעשה בחוץ, שנאמר: "שעיר עזים אחד חטאת מלבד חטאת הכפרים ועולת התמיד ומנחתה ונסכיהם" (במדבר כט, יא), משמע ששעיר החטאת הקבוע לרגלים נעשה לאחר קרבנות היום. ואחר כך מקריב אילו ואיל העם, ואחר כך אימורי חטאת, ואחר כך תמיד של בין הערבים. ביררנו איפוא את שיטות התנאים.

ומעתה שואלים: מאי טעמא [מהו טעמו] של ר' אליעזר שכך הוא הסדר? ומשיבים: עביד כדכתיב [עושה הוא כפי שכתוב] לפי סדר המקראות, עביד ברישא [עושה בתחילה] קרבנות שמדובר בהם בספר תורת כהנים ("ויקרא") והדר עביד [ואחר כך הוא עושה] את קרבנות המוספים האחרים המפורשים בחומש הפקודים, ("במדבר").

ושואלים: ור' עקיבא מה טעמו? ומשיבים: כדקתני טעמא [כפי ששנינו את הטעם] בברייתא, שנאמר: "מלבד עלת הבקר אשר לעלת התמיד" (במדבר כח, כג) אלמא [מכאן] שמוספין עם תמיד של שחר עביד להו [עושה אותם].

ושואלים: אם כן, ור' אליעזר האי [פסוק זה] "מלבד חטאת הכפרים" מאי עביד ליה [מה עושה הוא לו], מה לומד הוא ממנו? ומשיבים: ההוא מיבעי ליה [אותו פסוק הוצרך לו] כדי ללמוד ממנו: על מה שזה מכפר — זה מכפר, שמשעיר פנימי למד הוא לשעיר החיצון לא לענין דרך ומועד עשייתו אלא לענין מהותו, שהוא מכפר על אותם חטאים כמותו.

א שנינו בברייתא: ר' יהודה אומר משמו של ר' עקיבא: אחד משבעת הכבשים של יום הכיפורים קרב עם תמיד של שחר, וששה קרבים עם תמיד של בין הערבים, מעין פשרה בין השיטות. ואילו ר' אלעזר בר' שמעון אומר משמו של ר' עקיבא: ששה קרבין עם תמיד של שחר, ואחד עם תמיד של בין הערבים.

ושואלים: מאי טעמייהו דרבנן [מה טעמם של חכמים], ר' יהודה ור' אלעזר בר' שמעון שמחלקים את הקרבת שבעת הכבשים לשני חלקים? ומשיבים: תרי קראי כתיבי [שני מקראות כתובים] ויש בהם מעין סתירה. כתיב [נאמר] מצד אחד: "מלבד עלת הבקר אשר לעולת התמיד תעשו את אלה" (במדבר כח, כג), משמע שהם קרבים בבוקר, וכתיב [ונאמר]: "ויצא ועשה את עלתו ואת עלת העם" (ויקרא טז, כד) סמוך לסוף סדר העבודה! הלכך, עביד מניהו הכא ומנייהו הכא [על כן עושה הוא מקצתם כאן, ומקצתם כאן] ומתקיימים על ידי כך שני הכתובים.

ומעתה מבררים במאי קא מיפלגי [במה הם חלוקים], שאחד אומר שעושים אחד בשחרית וששה בין הערבים והשני אומר שעושים ששה בשחרית ואחד בין הערבים? ר' יהודה סבר: עביד חד [עושה אחד] בשחרית כדכתיב [כמו שנאמר]: "מלבד עלת הבקר" והדר [ואחר כך] עביד [עושה] מיד עבודת היום, וטעמו — דילמא חולשא חליש [שמא ייחלש] הכהן גדול בשל הקרבת שבעת הכבשים ולא יוכל להשלים עבודת היום שאינה נעשית על ידי אחר והיא עיקר הכפרה. ולכן ממעטים לו בעבודת המוספים בתחילת היום ככל האפשר.

ור' אלעזר בר' שמעון סבר: כיון דאתחיל [שהתחיל כבר] להקריב קרבנות המוספין — עביד [עושה הוא] ששה כבשים, וזאת משום החשש דילמא פשע [שמא יתרשל] אחר כך, וידחה הדבר ולא יוקרבו. ומדוע חוששים לכך — שלגבי עבודת היום שהיא קודש קדשים ומיוחדת מכל העבודות — זריז הוא בודאי ביותר, אבל במוסף שהוא כעבודת כל הרגלים, שמא לא יהיה זריז, ויתרשל בקרבנות אלה.

ומעירים: דכולי עלמא מיהת [לדעת הכל על כל פנים], לפי כל השיטות שהוזכרו עד כה, חד איל [איל אחד] בלבד הוא שקרב ביום הכיפורים. כמאן [כשיטת מי הוא הדבר] — כשיטת רבי. דתניא [שכן שנינו בברייתא] שביארה שיש מחלוקת בדבר; רבי אומר: איל אחד מקריבים ביום הכיפורים, והוא האמור כאן בספר ויקרא ("בזאת יבוא אהרן אל הקודש בפר בן בקר לחטאת ואיל לעולה". טז, ג), הוא האמור בחומש הפקודים ("והקרבתם עולה לה' ריח ניחוח פר בן בקר אחד איל אחד כבשים בני שנה שבעה תמימים יהיו לכם". במדבר כט, ח). ר' אלעזר בר' שמעון אומר: שני אילים הן שצריכים להקריב עולה ביום זה אחד האמור כאן בספר ויקרא שהוא חלק מעבודת היום המיוחדת, ואחד האמור בחומש הפקודים שהוא מקרבנות המוספים.

ושואלים: מאי טעמא [מה טעמו] של רבי? — דכתיב [שנאמר]: "אחד" משמע איל אחד מביאים ולא שנים. ושואלים: ור' אלעזר בר' שמעון מאי [מה פירוש] "אחד" לדעתו? ומשיבים: לדעתו בא הפסוק לומר שצריך שיהיה המיוחד שבעדרו, שחייב לדאוג שיהא מיוחד בטיבו.

ושואלים: ורבי מניין למד הוא הלכה זו? ומשיבים: נפקא ליה [יוצא לו] הדבר ממה שנאמר: "מבחר נדריכם" (דברים יב, יא), ללמד שכל קרבן שמקריבים צריך להיות מן המובחר. ושואלים: ור' אלעזר בר' שמעון, לשם מה נצרך לדעתו פסוק נוסף? ומשיבים: לדעתו חד [כתוב אחד] מהם נאמר לגבי קרבן חובה שצריך להיות מן המובחר, וחד [וכתוב אחד] מהם נאמר לגבי קרבן נדבה. וצריכי [וצריכים שניהם להיאמר] ואין ללמוד זה מזה. כי יש טעם לומר שבנדבה יקריב מן המובחר לפי שהוא מתנדב מרצונו, ויש טעם לומר שדווקא בחובה יקריב מן המובחר, לפי שצריך לצאת ידי חיוב המוטל עליו בהידור.

ב שנינו בסדר העבודה במשנה, כי קידש הכהן הגדול את ידיו ורגליו והוציא את המחתה. תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר: "ובא אהרן אל אהל מועד ופשט את בגדי הבד" (ויקרא טז, כג) למה הוא בא — כדי להוציא את הכף ואת המחתה מקודש הקדשים,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And afterward, the goat whose services are performed outside is sacrificed, as it is stated: “One goat for a sin-offering besides the sin-offering of atonement and the daily burnt-offering, and its meal-offering, and their libations” (Numbers 29:11), indicating that the goat sin-offering is sacrificed after the other offerings of the day. And afterward he offers his ram and the ram of the people, and afterward he places upon the altar the portions of the sin-offering to be consumed on the altar, and afterward he sacrifices the daily afternoon offering.

What is the reason for the opinion of Rabbi Eliezer? The High Priest acts in accordance with the order in which it is written in the Torah: First he performs the services described in Leviticus, and afterward he performs the additional offerings mentioned in the book of Numbers.

And what is Rabbi Akiva’s reasoning? His reasoning is that as the Tosefta teaches that the verse states: “Besides the morning burnt-offering which is the daily burnt-offering you shall sacrifice these” (Numbers 28:23), it is apparent that the sacrifice of the additional offerings should be performed together with the daily morning offering.

The Gemara asks: And Rabbi Eliezer, what does he do with this verse: “Besides the sin-offering of atonement,” which was the basis for Rabbi Akiva’s opinion? That verse is necessary for him to derive from it that for what this one, the goat sin-offering whose blood is sprinkled inside the Holy of Holies, atones, that one, the goat sin-offering of the additional offerings whose services are performed in the Temple courtyard, also atones.

§ The Tosefta cited above, which recorded the opinion of Rabbi Akiva, also records additional versions of his view: Rabbi Yehuda says in the name of Rabbi Akiva: One of the seven lambs is sacrificed with the daily morning offering, and the other six are sacrificed with the daily afternoon offering. Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, says in the name of Rabbi Akiva: Six are sacrificed with the daily morning offering and one with the daily afternoon offering.

What is the rationale of the Rabbis, i.e., Rabbi Yehuda and Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, who divide the sacrifice of the seven lambs into two parts? Two verses are written that suggest different times at which the additional offerings are sacrificed: It is written with regard to the additional offerings: “Besides the morning burnt-offering which is the daily burnt-offering you shall sacrifice these” (Numbers 28:23), implying that the additional offerings are sacrificed in the morning. But it is also written that upon concluding the service of the day: “And he shall exit and make his burnt-offering and the burnt-offering of the people” (Leviticus 16:24). As the phrase: “The burnt-offering of the people,” is referring to the additional offerings, this verse implies that the additional offerings are sacrificed in the afternoon. Therefore, in order to fulfill both verses, he performs the sacrifice of some of them here, in the morning, and some of them there, in the afternoon.

With regard to what do Rabbi Yehuda and Rabbi Elazar disagree? Rabbi Yehuda holds that the High Priest performs the sacrifice of one lamb in the morning, as it is written: “Besides the morning burnt-offering,” and then he performs the service of the day before he proceeds to sacrifice the other six lambs. Initially, only the minimum possible number of lambs is sacrificed lest the High Priest become weak by doing more. He might then be unable to complete the service of the day, which cannot be performed by anyone else and without which atonement cannot be achieved.

And Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, holds: Since he has begun to sacrifice the lambs he performs the sacrifice of six of them, leaving over only one until the afternoon. He sacrifices the maximum possible number of lambs now lest he be negligent later and fail to sacrifice so many at the close of the day. There is no concern that by doing so he might become weak and be unable to perform the service of the day, because with regard to the service of the day, the High Priest is diligent and will always muster the energy needed.

The Gemara notes: Despite their disagreements, everyone agrees, however, that there is only one ram for the people. In accordance with whose opinion is this? It is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi. As it was taught in a baraita that Rabbi Yehuda HaNasi says: Only one ram for the people is sacrificed, as the one stated here in Leviticus: “With this shall Aaron come into the Sanctuary: With a young bull for a sin-offering, and a ram for a burnt-offering” (Leviticus 16:3), is the same one that is stated in the Book of Numbers: “And you shall sacrifice a burnt-offering to the Lord of pleasing odor: One young bull, one ram, seven unblemished year-old lambs shall be unto you” (Numbers 29:8). Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, says: There are two rams for the people: One that is stated here in Leviticus, which is part of the service of the day, and one stated in the Book of Numbers, which is part of the day’s additional offerings.

What is the rationale of Rabbi Yehuda HaNasi? As it is written: “One,” implying one ram, not two. And according to Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, what is the meaning of “one”? “One” indicates that the ram used should be the unique one, i.e., the best, of its flock.

And from where does Rabbi Yehuda HaNasi derive the requirement that the ram be of the best stock? He derives it from the verse: “Your choice vows” (Deuteronomy 12:11), which teaches that all offerings must be from the choicest animals. And according to Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, why is this additional verse necessary? One verse refers to obligatory offerings, and the other one refers to free-will offerings. And both are necessary because the requirement in one case cannot be learned from the other. It is reasonable that a free-will offering must be from the choicest animal since it is a voluntary gift; and it is also reasonable that an obligatory offering should be the choicest, since an obligation must be fulfilled in the finest possible way.

§ It was taught in the mishna: The High Priest sanctified his hands and feet and entered the Holy of Holies to take out the incense spoon and the coal pan. The Gemara cites a related baraita. The Sages taught: The verse states: “And Aaron shall come into the Tent of Meeting” (Leviticus 16:23), which is taken to mean that he enters the Holy of Holies. Why does he come? He comes in order to take out the incense spoon and the coal pan

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

דתני בתוספתא ר' עקיבא אומר תמיד של שחר ועמו עולת המוסף והן פר ושבעת כבשים שמצינו בכל מקום כי המוספין עם תמיד של שחר קריבין כדכתיב מלבד עולת הבקר אשר לעולת התמיד תעשו את אלה וגו' עד עולת התמיד יעשה. ולמה לא עשה עמהם איל העם כדרך שעושה כל השנה מפני שכתוב מפורש ביוה"כ ויצא ועשה את עולתו ואת עולת העם ללמד שאין נעשין אלא לאחר עבודת היום. ואח"כ עושה עבודת היום. ואחר עבודת היום השעיר הנעשה בחוץ שנאמר שעיר עזים אחד לחטאת מלבד חטאת הכפורים ללמד כי אחר שעיר שבפנים קרב מיד שעיר הנעשה בחוץ ואח"כ אילו ואיל העם שנאמר ויצא ועשה את עולתו וגו' ואח"כ אימורי חטאות ואח"כ תמיד של בין הערבים ור' אלעזר אמר לך הני מילי דקרבי מוספין עם תמיד של שחר היכא דליכא עבודת היום אבל היכא דאיכא עבודת היום היא קדמה והאי מלבד חטאת הכפורים מיבעי ליה ללמד על מה שזה מכפר בדבר שאין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף כך זה מכפר ומפורש בתחלת שבועות:
ר' יהודה אומר משמו כו' פשוטה היא.

שנאמר ושעיר חטאת אחד מלבד חטאת הכפורים. פי׳ דהאי מלבד חטאת הכפורים מיותר הוא. דאי לאשמועינן שהם שני שעירים פשי׳ דאפילו למ״ד איל אחד הם כדלקמן. התם לפי ששניהם נעשים בחוץ אבל בכאן השעיר שבפרשת אחרי מות נעשה בפנים. ושעיר שבפרשת הפקודים נעשה בחוץ כשאר המוספין הנזכרים שם:

כבר ביארנו בראשון של שבועות ששגגת טומאת מקדש וקדשיו כל שיש בה ידיעה בתחילה וידיעה בסוף והעלמה בנתיים בשעת המעשה זהו בדין קרבן עולה ויורד האמור עליו בפרשת ויקרא אבל כל שהיתה לו ידיעה [בתחילה ולא] בסוף עד שיביא קרבן שעיר יום הכפרים הנעשה בפנים מכפר ואם לא היתה לו ידיעה בתחלה שנטמא אלא שבסוף נודע לו שכשנכנס למקדש היה טמא והרי אינו בר קרבן הואיל ולא היתה לו ידיעה בתחלה שכל שבשגגת מקדש וקדשיו לידיעה בתחלה ובסוף הוא צריך מה שאין כן בשגגת שאר הכריתות כמו שיתבאר במקומו שעיר יום הכפורים הנעשה בחוץ למוספין מכפר למדת ששניהם שוים לכפר על שגגת טומאת מקדש וקדשיו זה בידיעה בתחלה ולא בסוף וזה בידיעה בסוף ולא בתחלה:

כל הקרבנות צריכים לבא תמימים שנאמר תמים יהיה לרצון וכל המקריב בעל מום עובר בעשה ובלא תעשה הא כל שהוא תמים אפי' היה כחוש שבכחושים לא פסל אלא שמ"מ לכתחלה צריך להביא כל קרבנותיו מן המובחר שהוא מוצא בין של חובה בין של נדבה וזו היא ששנינו מנחות פ"ז א' מביאים עגלים ממואב וזבחים מחברון ועגלות מן השרון וגוזלות מהר המלך ויין מקדוחין וחלוטין וסלת ממכמש ויוחנה ושמן מתקוע וכל שכן שמי שמביאן מעדרו שראוי לו לברור המובחר שבהם וכל שהערים בכך עליו הכתוב אומר ארור נוכל ויש בעדרו זכר וכו' ולדעתי בא הנה נוכל בקמץ קטן במקום נוכל בפתח גדול על דרך בפועל כפיו נוקש רשע כמו נוקש בפתח כלומר ארור הוא מי שהוא בעל יכולת ויש בעדרו זכר ר"ל חשוב וזובח משחת לד':

שנאמר ושעיר חטאת אחד מלבד חטאת הכפורים. וא"ת היכי דריש מיניה הכי והא [איצטריך] דלא תימא שהוא שעיר הנעשה בפנים כדאמרינן בסמוך דלרבי איצטריך למכתב איל אחד דלא תימא שני אילים היו דת"כ ודחומש הפקודים וא"כ ה"נא)צ"ל ה"א שהכל אחד מדכתיב כו'. צריך מלבד מדכתיב ושעיר חטאת אחד י"ל דהא לא ס"ד כיון שכל קרבנות האמורין כאןב)צ"ל בחומש. ובחומש הפקודים הן נעשין בחוץ על מזבח החיצון לא אתי למיטעי שהוא שעיר הפנימי אבל שני האילים הן נעשין בחוץ והילכך צ"לג)נ"ל דחד חיל הוא מונה. דאחד הוא [שלא נטעה]. מה"ר יוסף:

בד"ה ואח"כ שעיר כו' היו קריבים עם תמיד של בין הערבים ולפרש"י לא היה דבר קרב עם תמיד כו' כדתניא הכא אלא ע"כ לרבי עקיבא פריך דלמא כו' קריבין עם תמיד של בין הערבים ומתני' דקתני היו קריבין עם תמיד של בין הערבים ה"פ עם כו' דבטבילה שלישית הוי והיו קריבין עם כו' שמא משום דלאו קרבן שלם נינהו דכבר כו' הלכך לא חש למחשביה כו': בד"ה עביד חד כדכתיב כו' מן הכבשים לערב למר ששה ולמר חד סגי עכ"ל:

בד"ה דכ"ע מיהת כו' דמשמע דלא הוי אלא חד כו' דברייתא משמע דאליבא דר"ע קאמר כו': בד"ה ולהיטיב את כו' בדישון המנורה נכנס ומצא כו' כצ"ל:

גמרא וכתיב ויצא ועשה את עולתו כו'. ותימה דמאי ראיה זו על המוספין שיהיו עם תמיד של בה"ע. ובדוחק י"ל בהא דאמרי' לקמן דכ"ע מיהת חד איל הוא. אבל מפרש"י ותוס' נראה דהטעם הוא משום דכתיבי לבסוף בפ' פינחס וחובות היום נאמרו תחלה בתו"כ. וצ"ל דגירסא אחרת היה לפניהם כאן:

רש"י ד"ה והדר עביד עבוה"י. דא"א כל המוספין כו'. כל ל"ד דהא אמרינן אליבייהו עביד מינייהו הכא ומינייהו הכא:

תד"ה ואח"כ (הא'). בהגה"ה שבגליון והיא לקוחה מהמהרש"א קצת נפל בה ט"ס וכצ"ל ה"פ עוד הקרבות אחרות דבטבילה חמישית הוי והיו קרבין כו':

תד"ה עביד. וא"כ נימא דפר כו'. נ"ל דצ"ל וא"נ תחת וא"כ:

(ע ע"ב) ר' יהודה אומר משמו וכו'.—עי' רש"י שפירש "משמו של ר"ע". אבל בתוס' סופ"ג מפורש: משמו של ר' אליעזר.

ואחר כך אילו ואיל העם ואח''כ אימורי חטאת. כל אלו בטבילה שלישית: ואחר כך תמיד של בין הערבים. בטבילה חמישית ולא איירי הכא בהוצאת כף ומחתה דפשיטא לן דבתר אילו ואיל העם היא כדתניא לקמן שכל הפרשה נאמרה על הסדר וכו': עביד כדכתיב. תורת כהנים כתיבא וברישא הלכך אילו ואיל העם ואימורי חטאת בתר עבודת היום והדר הוצאת כף ומחתה ואחר כך מוספין ותמיד של בין הערבים דכתיבי לבסוף בחומש הפקודים: האי מלבד חטאת הכפורים. דמשמע דשעיר החיצון קודם לאילו ואיל העם מאי עביד ליה בשלמא מלבד עולת הבקר לאו ביום הכיפורים כתיב ומרגלים לא יליף דסמיך אסידרא למיעבד הני דתורת כהנים ברישא אלא האי דכתב ביום הכפורים גופיה מאי עביד ליה: על מה שזה מכפר וכו'. במתניתין דפ''ק דשבועות (דף ב.) דריש ליה הכי ועל שיש בה ידיעה בסוף ואין בה ידיעה בתחילה שעיר הנעשה בחוץ מכפר שנאמר ושעיר חטאת אחד מלבד חטאת הכפורים על מה שזה מכפר זה מכפר מה פנימי אינו מכפר אלא על דבר שיש בו ידיעה כדמפרש התם אף חיצון אינו מכפר וכו': משמו. של ר' עקיבא: אחד. מן שבעת כבשים: עביד חד. כדכתיב מלבד עולת הבקר לסמוך מקצת המוספין לעולת התמיד: והדר עביד עבודת היום. דאי אמרת כל המוספין יקריב עם תמיד של שחר דילמא חליש ולא מצי למיעבד עבודת היום והוא עיקר הכפרה: דילמא פשע. ולא עביד להו אחר עבודת היום ולמאי דחיישת דילמא חליש ליכא למיחש דלגבי עבודת היום זריז הוא ומחליף כח וכולהו מוספין לא עביד דתורת כהנים קדים וצריך לקיים זו וזו סדר הכתוב ומדרשי המקראות: דכולי עלמא מיהא. בין לר' אליעזר בין לר' עקיבא חד איל הוא דציבור דכולהו אמרי איל העם ולא איירי באיל הכתוב בחומש הפקודים כלל: האמור כאן. בתורת כהנים ואיל אחד לעולה: וצריכי. שיש דעת נוטה לומר נדבה מובחרת כדי שתהא מקובלת ברצון ויש דעת נוטה לומר חובה תהא מובחרת כדי שיצא ידי חובתו יפה:
ואחר כך שעיר הנעשה בחוץ ואח''כ אילו ואיל העם ואח''כ אימורי חטאת. פרש''י כולהו בטבילה שלישית ולא נהירא לי דנהי דאמרינן לעיל דמתני' לאו מתקנתא מ''מ לאו משבשתא היא והא דלא קרא לה מתקנתא לפי שאין הסדר מפורש בה ולפרש''י ברייתא ע''כ פליגא אמתני' דבמתני' קתני היו קריבים עם תמיד של בין הערבים ולפירש''י לא היה דבר קרב עם תמיד של בין הערבים ועוד דלקמן בסמוך פריך ודילמא בשעיר הנעשה בחוץ מפסיק להו והשתא על כרחך לרבי אליעזר לא פריך דהא כיון דסבירא ליה עביד כדכתיב אם כן על כרחך באילו ואיל העם כדכתיב מקמי שעיר מפסיק להו כדתניא הכא אלא ע''כ לר' עקיבא פריך דילמא בשעיר לחודיה מפסיק להו מנלן דמפסיק להו נמי באילו ואיל העם דילמא אילו ואיל העם עם תמיד של בין הערבים עביד להו והשתא לפרש''י כי משני ויצא ועשה את עולתו ואת עולת העם כו' אכתי מ''מ תיקשי לך ודילמא בשעיר הנעשה בחוץ ואילו ואיל העם דוקא מפסיק להו מנלן דמפסיק להו באימורי חטאת ועוד ק''ל אמאי קרי לה מתקנתא האיכא למיבעי עלה כמו אמתניתין אי אימורי חטאת קריבין בטבילה שלישית בהדי אילו ואיל העם או בהדי תמיד של בין הערבים על כן נראה לי דאימורי חטאת קריבין עם תמיד של בין הערבים ודברי ר' עקיבא דמתניתין ה''פ עם תמיד של שחר היו קריבין הכבשים ופר העולה ושעיר הנעשה בחוץ קרב אח''כ בזמנו עם אילו ואיל העם והאי דלא קתני אילו ואיל העם משום דר''א מודה לו בהו דבטבילה שלישית הוו ומאי דתני היו קריבין עם תמיד של בין הערבים ה''ק עוד הקרבות אחרות קריבין עם תמיד הערב והא דלא קתני להו לא בדברי ר' אליעזר ולא בדברי רבי עקיבא שמא משום דלאו קרבן שלם נינהו דכבר נזרק הדם בטבילה שניה הלכך לא חיישי למיחשביה כיון דאינו אלא גמר קרבן ולא עבודה דמעכבי כפרה דאינהו עצמן שלא הוקטרו אימורין כשר ודברי רבי אליעזר דמתני' יש לפרש דלא פליג אתנא דבי שמואל וה''ק ויצא ועשה אילו ואיל העם וה''ה אימורי חטאת אלא דשיירינהו מטעמא דפרישית והא דקתני ז' כבשים תמימים ושייר פר העולה ושעיר הנעשה בחוץ יש לומר משום דרבי עקיבא ס''ל דקריבין עם תמיד של שחר אתא רבי אליעזר למימר אתה מקדים אותם לכל היותר שאתה יכול ואני מאחר אותם כל מה שאני יכול וממילא ידענא דהיינו טעמא דכתיבי לבסוף בפרשת פינחס ואם כן ה''ה פר העולה ושעיר הנעשה בחוץ דכתיבי לבסוף וניחא ליה למינקט כבשים משום דאית בהו פלוגתא טובא לרבי עקיבא כולהו בבקר ולרבי יהודה אליבא דרבי עקיבא אחד בבקר וששה עם תמיד של בין הערבים ולר' אלעזר בר רבי שמעון איפכא: ואח''כ שעיר הנעשה בחוץ ואחר כך אילו ואיל העם. ואף על גב דכתיב ויצא ועשה את עולתו ואת עולת העם ודייקינן מינה בסמוך יציאה ראשונה ומשמע דמיד ביציאה ראשונה עביד להו והכא קאמר דשעיר הנעשה בחוץ עביד ברישא ויש לומר דהכי קאמר מכל מה שכתב בפרשת אחרי מות לא היה דבר קודם לאילו ואיל העם ביציאה ראשונה ושעיר הנעשה בחוץ לא כתיב התם: עביד חד כדכתיב והדר עביד ששה דחומש הפקודים. ואם תאמר אמאי מפסיק בכבשים מקצתן בבקר ומקצתן בערב יקריב כולן בבקר מדכתיב מלבד ואי משום דכתיבי לבסוף הלכך בעינן שיקריב מהן בערב והא פר העולה נמי כתיב לבסוף אפילו הכי מקריבו בבקר ולא אמרינן שיזרוק דמו והקטרתו בערב ואם כן נימא דפר העולה יהא בבקר והכבשים כולן בערב ויש לומר דקרא דמלבד דגמרינן מיניה להקריב המוספין בבקר עיקר טעם הוא הלכך כל כמה שנוכל לעשות בבקר מן המוספין עבדינן ומשום דכתיבי מוספין לבסוף יש להניח קצת מן המוספין להקריב בערב וכיון דמשיירין מן הכבשים לערב למר ששה ולמר חד סגי: דכולי עלמא מיהת חד איל הוא כמאן כרבי. ואף על גב דרבי אלעזר ברבי שמעון נמי איירי בברייתא דלעיל ומשמע דמודה לתנא קמא דאמר אילו ואיל העם דמשמע דלא הוי אלא חד איל יש לומר דודאי מודה לתנא קמא דלרבי עקיבא לא הוה אלא חד איל דרבי אלעזר בר''ש דברייתא משמע דאליבא דרבי עקיבא קאמר אבל אליבא דנפשיה שני אילים הן:
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי
מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד