דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 221ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עא - ב

מריח מים [בני תורה] - יפריח, ועשה קציר כמו נטע".

שנינו במשנה: ויום טוב היהעושה לאוהביו.

תנו רבנן: מעשה בכהן גדול אחד שיצא מבית המקדש, והוו אזלי כולי עלמא בתריה.

כיון דחזיונהו שראו העם לשמעיה ואבטליון - שבקוהו עזבוהו לדידיה, ואזלי בתר שמעיה ואבטליון.

לסוף אתו שמעיה ואבטליון לאיפטורי מיניה להפרד וליטול רשות דכהן גדול כדי ללכת לביתם.

אמר להן הכהן הגדול לשמעיה ואבטליון שהיו בני גרים: ייתון "בני עממין" לשלם! דהיינו, ברכם לשלום בכינויי "בני עממין" כדי להזכיר עובדת היותם בני גרים.

אמרו ליה: אכן, ייתון בני עממין לשלם - דעבדין עובדא דאהרן, שהם מחזיקים בשלום, ולא ייתי בר אהרן לשלם - דלא עביד עובדא דאהרן.

מתניתין:

א. כהן גדול משמש בעבודת המקדש בשמונה כלים בגדים.

וההדיוט - בארבעה: בכתונת, ומכנסים, ומצנפת, ואבנט.

מוסיף עליו כהן גדול: חשן, ואפוד, ומעיל וציץ.

ב. בהיות הכהן הגדול לבוש בשמונה בגדים אלו - נשאלין באורים ותומים.

ואין נשאלין באורים ותומים אלא למלך, ולאב בית דין, ולמי שהציבור צריך בו.

גמרא:

תנו רבנן: דברים שנאמר בהן "שש" - חוטן כפול ששה.

ואם נאמרו בו כמה מינים הרי כל אחד מהמינים הוא כפול שש.

"משזר" האמור ברימוני המעיל חוטו כפול שמונה.

מעיל - חוטיו כפולים שנים עשר.

פרכת - עשרים וארבעה.

חושן ואפוד - עשרים ושמונה.

והוינן בה: חוטן כפול ששה - מנא לן?

דאמר קרא [שמות לט] "ויעשו את הכתנת שש ... ואת המצנפת שש, ואת פארי המגבעת שש, ואת מכנסי הבד שש משזר".

חמשה קראי של פשתן כתיבי כאן [ארבעה שש ואחד בד, שגם הוא פשתן]:

חד - לגופיה, דכיתנא פשתן ניהוו. וחד - שיהא חוטן כפול ששה.

וחד - שיהיו שזורין לחוט אחד.

וחד - לשאר בגדים שלא נאמר בהן שש.

וחד - לעכב.

ומבארת הגמרא: מאי משמע דהאי "שש"

- כיתנא פשתן הוא!?

אמר רבי יוסי ברבי חנינא: דאמר קרא "בד" - דבר העולה מן הקרקע בד בד. ואת הפשתן עושים מהקנה של צמח הפשתן, הגדל קנה קנה, ולא מעליו המסתעפים.

ואימא עמרא, צמר, שגם הוא גדל נימא נימא!

ומשנינן: עמרא - נימות הצמר, איפצולי מיפצלא ואינן בד בד.

ותמהינן: כיתנא נמי איפצולי מפציל בשעת עיבוד הפשתן, כאשר מכים עליו.

ומשנינן: כיתנא - רק אגב לקותיה כאשר מכים עליו בשעת עיבודו מפציל. אך בשעת גידולו הוא גדל בד בד.

רבינא אמר מהכא: [יחזקאל מד] "פארי פשתים יהיו על ראשם, ומכנסי פשתים יהיו על מתניהם".

אמר ליה רב אשי: הא, שבד היינו פשתן, מקמי לפני דאתי שבא יחזקאל - מאן אמרה, מנין למדו דבר זה?

ענה לו רבינא: ולטעמיך, הא דאמר רב חסדא: דבר זה שכהן ערל פסול לעבודה מתורת משה רבינו לא למדנו. אלא מדברי יחזקאל בן בוזי למדנו. דכתיב [יחזקאל מד]: "כל בן נכר, שהוא כהן שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים, והרי הוא "ערל לב". וכן כהן שהוא "ערל בשר" שלא נימול מחמת סכנה - לא יבא אל מקדשי".

הא, דין זה, מקמי דאתי יחזקאל - מאן אמרה?

אלא, גמרא גמירי לה, בקבלה מדור לדור, מהלכה למשה מסיני, ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא.

הכא נמי, גמרא גמירי לה, ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא.

והוינן בה: משזר ברימונים העשויים משלשה מינים "תכלת ואגמן ותולעת שני", שהוא שמונה חוטים - מנא לן?

ומשנינן: דכתיב [שמות לט] "ויעשו על שולי המעיל רמוני תכלת וארגמן ותולעת שני משזר".

ויליף "משזר משזר" בגזירה שוה מפרכת: מה להלן חוטי הפרוכת הם כפולים עשרים וארבעה [ארבעה מיני חוטים כפול שש] - אף כאן ברימונים עשרים וארבעה. דהוה כל חד וחד משלשת מיני החוטים כפול תמני שמונה חוטים.

ופרכינן: ונילף בגזירה שוה של משזר משזר מחשן ואפוד, ונימא:

מה להלן עשרים ושמונה - אף כאן ברעמונים עשרים ושמונה!

ומשנינן: דנין רימון שהוא דבר שלא נאמר בו זהב, מפרוכת שהיא דבר שלא נאמר בו זהב.

לאפוקי הלימוד מחשן ואפוד, שנאמר בהן זהב.

ופרכינן: אדרבה, דנין רימון שהוא חלק מבגד המעיל מחושן ואפוד שהוא בגד. ולאפוקי הלימוד מפרוכת, דאהל הוא ולא בגד.

ומשנינן: אלא: דנין מאבנט שחוטיו כפולים עשרים וארבעה.

ודנין רימון שהוא בגד, והוא דבר שלא נאמר בו זהב, מאבנט שהוא בגד והוא דבר שלא נאמר בו זהב. ואין דנין רימון שהוא דבר שאין בו זהב מחושן ואפוד שהוא דבר שיש בו זהב.

רב מרי אמר: "תעשנו" כתיב בחושן, לומר תעשנו לזה מעשרים ושמןנה חוטים, ולא לבגד אחר.

רב אשי אמר: "ועשית" כתיב בעשיית הרימונים, ללמד שיהיו כל עשיות שלשת מיני החוטים שוות. שיהיה מכל מין עשוי מאותו מספר חוטים.

והיכי נעביד חוט כפול עשרים ושמונה חוטים משלשה מינים, ושיהיה מספר חוטים שוה מכל מין?

נעביד תלתא שלשה מינים דעשרה עשרה חוטים מכל מין - הוו להו תלתין שלשים חוטים.

נעביד תרי שני חוטים דתשעה תשעה, וחד חוט דעשרה - אמר קרא "ועשית", שיהיו כל עשיותיו שוות.

ולכן אי אפשר ללמוד בגזירה שוה מפרוכת שיהיו חוטי הרימון כפולים עשרים ושמונה.

עוד הוינן בה: מעיל שיהיו חוטיו כפולים שנים עשר - מנא לן?

מריח מים יפריח ועשה קציר כמו נטע" (איוב יד, ח-ט). ומדרש הכתוב: אם גזע המשפחה יבשו מתורה — יטע עצמו במקום מים — משפחת תלמידי חכמים, לפי שהתורה נמשלת למים, ועל ידי כך מובטח לו שיצמיח שוב פירות הראויים לו.

א במשנה נאמר שהיו הכל מלווין את הכהן הגדול בדרכו לביתו, ויום טוב היה עושה לאוהביו. תנו רבנן [שנו חכמים]: מעשה בכהן גדול אחד שיצא מבית המקדש והוו אזלי כולי עלמא בתריה [והיו הולכים הכל אחריו] כיון דחזיונהו [שראו] את שמעיה ואבטליון ראשי הסנהדרין שהם הולכים שבקוהו לדידיה [עזבו אותו] את הכהן הגדול ואזלי בתר [והלכו אחר] שמעיה ואבטליון לחלוק להם כבוד.

לסוף אתו [לבסוף באו] שמעיה ואבטליון לאיפטורי מיניה [להפרד ממנו] מן הכהן גדול טרם הליכתם לביתם. אמר להן בכעס: ייתון בני עממין לשלם [יבואו בני העמים לשלום], כי שמעיה ואבטליון מבני גרים היו, ולכן רצה להזכיר להם שהם מבני הגויים. אמרו ליה [לו]: ייתון בני עממין לשלם דעבדין עובדא [יבואו בני העמים לשלום שעושים מעשה] של אהרן שהיה אוהב שלום ורודף שלום, ולא ייתי [ואל יבוא] בר [בן] אהרן לשלם [לשלום] דלא עביד עובדא [שאינו עושה מעשה] של אהרן ומקניט שלא כדין את הגרים.

ב משנה כהן גדול משמש בכל ימות השנה בעבודתו בשמונה כלים (בגדים), וההדיוט משמש בארבעה. ובמה משמש ההדיוט — בכתונת ומכנסים ומצנפת ואבנט. מוסיף עליו כהן גדול עוד ארבעה בגדים: חשן ואפוד ומעיל וציץ. באלו בשמונה בגדים אלו, כשלבוש בהם הכהן הגדול נשאלין באורים ותומים. ומוסיפים: ואין נשאלין באורים ותומים אלא או למלך או לאב בית דין ולמי שהציבור כולו צריך בו, אבל אין שואלים שאלות פרטיות של אדם פרטי.

ג גמרא שנינו: תנו רבנן, דברים שנאמר בהן בתורה שהם עשויים "שש", לא רק שלמדים שהם עשויים מפשתן (שש), אלא גם כן שחוטן (כל אחד מסוגי החוטים ממנו הוא ארוג) צריך להיות כפול ששה. אלו שנאמר בהם "משזר" משמע שיש בהם פתיל נוסף וחוטן כפול שמונה. חוטים שארגו מהם את המעיל של הכהן גדול היו שזורים משנים עשר חוטים. חוטי הפרכת מעשרים וארבעה חוטים היו עשויים. חושן ואפוד מעשרים ושמונה חוטים.

ומבארים: חוטן כפול ששה מנא לן [מניין לנו] — שאמר קרא [הכתוב]: "ויעשו את הכתנת שש מעשה אורג לאהרן ולבניו. ואת המצנפת שש ואת פארי המגבעות שש ואת מכנסי הבד שש משזר" (שמות לט, כז-כח) חמשה קראי כתיבי [כתובים נאמרו], שנאמר ארבע פעמים שש ופעם נוספת נאמר "בד" שאף הוא פשתן, ובאה חזרה זו ללמד כמה דברים. חד לגופיה [כתוב אחד נאמר לגופו] לעצם ההלכה, ללמד: דכיתנא ניהוו [שיהיו עשויים פשתן], וחד [וכתוב אחד] שנאמר "שש", לומר: שיהא חוטן כפול ששה, ש"שש" מתפרש — שש פעמים. וחד [וכתוב אחד] שנאמר "שש", כוונתו: שיהיו שזורין יחד כל ששת החוטים, מהם עשוי כל חוט. וחד [וכתוב אחד] נוסף שנאמר "שש" — ללמד לשאר בגדים שלא נאמר בהן שש במפורש, שאף חוטיהם צריכים להיות שזורים וכפולים. וחד [וכתוב אחד] בא לעכב, לומר: שאין לעשותם באופן אחר ואם שינה פסל.

ושואלים: מאי משמע [מהיכן שומעים אנו] בכלל דהאי [שזה] ה"שש" כיתנא [פשתן] הוא? אמר ר' יוסי בר' חנינא: שאמר קרא [הכתוב] גם "שש" וגם "בד", ו"בד" נדרש: דבר העולה מן הקרקע בד בד, כלומר: כל חוט לעצמו, וכך הם חוטי הפשתן שכל גבעול צומח לבדו, ואינו כשאר הצמחים כגון צמר גפן שחוטיו סבוכים זה בזה. ומקשים: ואימא עמרא [ואמור שהכוונה היא לצמר], שאף בו כל נימה צומחת לבדה! ומשיבים: עמרא איפצולי מיפצלא [הצמר מפוצל הוא], שכל שערה מתחלקת לכמה שערות, ואם כן אינו מוגדר לגמרי כ"בד". ומקשים: כיתנא נמי איפצולי מפציל [פשתן גם כן מתפצל הוא] לנימים בודדות! ומשיבים: אינו דומה, כיתנא אגב לקותיה מפציל [הפשתן, בניגוד לצמר, מתוך שמכים עליו הוא מתפצל] אבל בדרך צמיחתו צומח הוא אחד אחד, ולא בפיצולים.

רבינא אמר מהכא [מכאן] יש ראיה לדבר, שנאמר בפירוש בספר יחזקאל: "פארי פשתים יהיו על ראשם ומכנסי פשתים יהיו על מתניהם" (יחזקאל מד, יח), משמע ש"שש" ו"בד" שנאמר בתורה, פשתים הם.

אמר ליה [לו] רב אשי: הא [הלכה זו] מקמי דאתי [לפני שבא] יחזקאל מאן אמרה [מי אמר אותה] וכיצד ידעו אותה? ענה לו רבינא: ולטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] שאתה מקשה כך, הא דאמר [זו שאמר] רב חסדא בענין אחר: דבר זה מתורת משה רבינו לא למדנו שאינו כתוב בתורה במפורש, מדברי יחזקאל בן בוזי למדנו והיא ההלכה שנאמרה ביחזקאל: "כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבא אל מקדשי (לשרתני)"(יחזקאל מד, ט), ואם כן, הא [הלכה זו] שמשומד וערל אינו עובד מקמי דאתי [לפני שבא] יחזקאל מאן אמרה [מי אמר אותה] וכיצד ידעו מה לעשות? אלא על כרחך גמרא גמירי לה [במסורת היו למודים אותה] ואתא [ובא] יחזקאל ואסמכה אקרא [והסמיכה לפסוק וכתבה] הכא נמי [אף כאן] גמרא גמירי לה [במסורת היו למודים אותה] ואתא [ובא] יחזקאל ואסמכה אקרא [והסמיכה לפסוק וכתבה].

וממשיכים לבאר את הברייתא: "משזר" — שמונה. ושואלים: מנא לן [מניין לנו] שכך הוא? דכתיב [שנאמר]: "ויעשו על שולי המעיל רמוני תכלת וארגמן ותולעת שני משזר" (שמות לט, כד) ויליף [ולמדים] בגזירה שוה "משזר" "משזר" ממה שנאמר גם בפרכת, מה להלן בפרוכת עשרים וארבעה חוטים (כאשר יבואר להלן) אף כאן עשרים וארבעה חוטים בסך הכל, וכיון שרימונים אלה עשויים משלושה מינים, תכלת וארגמן ותולעת שני, משמע דהוה כל חד וחד תמני [שהיה כל אחד ואחד מהם של שמונה חוטים].

ושואלים: ונילף [ונלמד] מחשן ואפוד, ונאמר: מה להלן בחושן ואפוד מעשרים ושמונה הם עשויים, אף כאן עשרים ושמונה חוטים בסך הכל! ומשיבים: דנין דבר (פרוכת) שלא נאמר שהיו שזורים בו גם חוטי זהב, מדבר שלא נאמר בו זהב כרימוני המעיל, לאפוקי [להוציא] חשן ואפוד שנאמר בהן זהב. ומקשים: אדרבה, להיפך אם צריכים להחליט כיצד להשוות, נאמר: ראוי שיהיו דנין בגד מבגד שהרי המעיל הוא בגד כמו החושן והאפוד, לאפוקי [להוציא] פרוכת שאהל הוא והיא חלק מבנין המקדש!

אלא חוזרים אנו מהלימוד הראשון, וכך למדים: דנין ולמדים מאבנט, שהיו בו בסך הכל עשרים וארבעה חוטים, ודנין כל בגד ודבר שלא נאמר בו זהב, מאבנט שהוא בגד ודבר שלא נאמר בו זהב, ואין דנין דבר שאין בו זהב כרימוני המעיל מדבר שיש בו זהב כחושן ואפוד.

רב מרי אמר: "תעשנו" (שמות כח, טו) כתיב [נאמר] בחושן, לומר: תעשנו לזה ולא לאחר, שאין ללמוד ממנו לענין שזירה אחרת.

רב אשי אמר: "ועשית" (שמות כח, לג) כתיב [נאמר] ברימונים, ללמד: שיהיו כל עשיות שוות, כלומר: שיהיו החוטים מהמינים השונים שווים זה לזה, אולם אם יהיו שם בסך הכל עשרים ושמונה חוטים, הרי אין יכולים לעשות שכל מין יהיה בו מספר שוה של חוטים. כי היכי נעביד [כיצד נעשה]? נעביד תלתא [נעשה שלושה] של עשרה עשרה — אם כן הוו ליה תלתין [הרי הם שלושים] והם יותר מבחושן! נעביד תרי [נעשה שנים] של תשעה תשעה, וחד [ואחד] של עשרה הלא אמר קרא [הכתוב]: "ועשית" — שיהיו כל עשיותיו שוות, ולכן בהכרח עלינו ללמוד מדבר שמספר חוטיו מתחלק לשלוש, והוא מן הפרוכת.

ועוד לבירור הברייתא, נאמר בה שהיו חוטי המעיל שזורים משנים עשר חוטים כל אחד. ושואלים: מנא לן [מניין לנו] דבר זה — דכתיב [שנאמר]: "ועשית את מעיל האפוד

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

from the scent of water it will blossom and put forth branches like a plant” (Job 14:8–9). If the figurative trunk of one’s family is drying up through lack of Torah, he should plant himself in a place of water, i.e., a family of scholars, water being a metaphor for Torah. This will ensure that his children will blossom into Torah scholars.

§ It was taught in the mishna: The people escort the High Priest to his house. And he would make a feast for his loved ones. The Sages taught in a baraita: There was an incident involving one High Priest who exited the Holy Temple and everyone followed him. When they saw Shemaya and Avtalyon, the heads of the Sanhedrin, walking along, in deference to them they left the High Priest by himself and walked after Shemaya and Avtalyon.

Eventually, Shemaya and Avtalyon came to take leave of the High Priest before returning to their homes. Envious of the attention they received, he angrily said to them: Let the descendants of the gentile nations come in peace. Shemaya and Avtalyon descended from converts, and he scornfully drew attention to that fact. They said to him: Let the descendants of the gentile nations come in peace, who perform the acts of Aaron, who loved and pursued peace; and let not a descendant of Aaron come in peace, who does not perform the acts of Aaron and who speaks condescendingly to descendants of converts.

MISHNA: Throughout the year the High Priest serves in eight garments, and the common priest serves in four: In a tunic and trousers and a mitre and a belt. The High Priest adds another four garments beyond those worn by the common priest: A breastplate, and an ephod, and a robe, and a frontplate. When dressed in these eight garments, the High Priest may be consulted for the decision of the Urim VeTummim. And he may be consulted for the decision of the Urim VeTummim only on behalf of the king, or on behalf of the president of the court, or on behalf of one whom the community needs. Individual inquiries are not posed to the Urim VeTummim.

GEMARA: The Sages taught in a baraita: With regard to those items of the priestly vestments about which it is stated they must be made with linen [shesh], their threads are spun six-fold, as suggested by the use of the term shesh, which also means six. When the Torah states that certain items are twined, it means their threads are spun eight-fold. Threads used to weave the robe were spun from twelve strands. The threads of the curtain were spun from twenty-four strands. The threads used to weave the breastplate and ephod were spun from twenty-eight strands.

The Gemara asks: That the threads made from shesh are spun six-fold, from where do we derive this? The verse states: “And they made the tunics of linen [shesh] of woven work for Aaron and for his sons. And the mitre of linen, and the adorning mitres of linen, and the linen [bad] trousers of twined linen” (Exodus 39:27–28). Five mentions of the word linen are written; four times as “shesh” and an additional instance of “bad,” both meaning linen. One mention is stated for that halakha itself, to teach that they should be made of linen. And one mention is written to teach that the threads should be spun six-fold, shesh being interpreted as six. And one mention teaches that the six strands should be spun together into one. And one mention teaches that this also applies to the other garments, even though the term shesh is not stated with regard to them. And one mention teaches that this requirement is indispensable and that garments not made this way are invalid.

The Gemara asks: From where may it be inferred that this term shesh means linen? Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, said: As the verse also states: “Bad,” and uses it interchangeably with shesh. And bad refers to something which sprouts from the ground stalk by stalk [bad bad], each one by itself. This is a fitting description of flax, the plant used to produce linen, as opposed to other plants, such as cotton, whose fibers grow meshed together. The Gemara asks: And say that it refers to wool, since when it grows from the animal, each hair grows separately. The Gemara answers: Wool splits, with each hair dividing into several hairs, so it does not fully fit the description of sprouting stalk by stalk. The Gemara asks: But flax also splits into individual hairs. The Gemara answers: Flax, unlike wool, splits only when beaten.

Ravina said: We have a proof for the matter from here: The verse states: “They shall have linen [pishtim] mitres upon their heads, and linen trousers upon their loins” (Ezekiel 44:18). The term pishtim used in Ezekiel certainly refers to linen; therefore, it is clear that the terms shesh and bad, used in the Torah for the same garments, also refer to linen.

Rav Ashi said to him: But before Ezekiel came, who said this halakha? How was it known? Ravina retorted: And according to your reasoning, the same question could be asked with regard to that which Rav Ḥisda said concerning the disqualification of an uncircumcised priest from serving in the Temple: This matter we did not learn from the Torah of Moses our teacher, as it is not written explicitly in the Torah; rather, we learned it from the words of Ezekiel ben Buzi, as the verse states: “No foreigner, uncircumcised of heart or uncircumcised of flesh, shall enter into My sanctuary” (Ezekiel 44:9). One could ask here as well: Before Ezekiel came, who said this halakha? Rather, perforce, they learned it as a tradition and then Ezekiel came and supported it with a verse. Here, too, they learned it as a tradition and then Ezekiel came and supported it with a verse.

The Gemara continues to explain the baraita. That the use of the term twined implies that the thread should be spun from eight strands, from where do we derive this? As it is written: “And they made upon the skirts of the robe pomegranates of sky-blue, and purple, and scarlet, twined” (Exodus 39:24); and derive a verbal analogy from the term “twined” used in this verse and the term “twined” from the verse about the curtain: Just as there, with regard to the curtain, there are twenty-four strands, as will be explained, so too here, there are twenty-four strands in total. And since each pomegranate is made of three colors, sky-blue, purple, and scarlet, it must be that each one of them was spun from eight strands.

The Gemara challenges this derivation: Let us derive the number of strands instead from the breastplate and ephod and say: Just as there, with regard to the breastplate and ephod, there are twenty-eight strands, so too, here there are twenty-eight strands. The Gemara answers: It is preferable to derive the halakhot of an item, i.e., the pomegranates, with regard to which the use of gold threads is not stated, from the halakhot of an item, i.e., the curtain, with regard to which the use of gold threads is also not stated. This would come to exclude the possibility of deriving them from the breastplate and ephod, with regard to which the use of gold threads is stated. The Gemara asks: On the contrary, it should be preferable to derive the halakhot of one garment from another garment, i.e., the halakhot of the robe from the halakhot of the breastplate and ephod. This would come to exclude the possibility of deriving them from the curtain, which is a tent, i.e., part of the Temple building, and not a garment. The Gemara accepts that the derivation is flawed.

Rather, the need for thread of eight strands is derived from the belt, which had twenty-four threads in total, and a garment and an item with regard to which the use of gold thread is not stated, i.e., the pomegranates, are derived from a garment and an item with regard to which the use of gold thread is not stated. And an item with no gold, such as the pomegranates and robe, is not derived from an item that has gold in it, such as the breastplate and ephod.

Rav Mari said another reason not to derive the number of strands in a pomegranate from the breastplate and ephod: “Like the work of the ephod you shall make it” (Exodus 28:15) is written with regard to the breastplate to indicate that you shall make it, i.e., the breastplate, like the ephod, which indicates that for this, i.e., the breastplate, you shall use thread of twenty-eight strands, and not for anything else.

Rav Ashi said another reason that there could not be twenty-eight strands in a pomegranate: “And you shall make pomegranates of sky-blue, and of purple, and of scarlet” (Exodus 28:33) is written to indicate that all the makings of it must be equal, i.e., that each color thread should be made from the same number of strands. However, if there are twenty-eight strands in total, the three threads, each of a different color, cannot be made with an equal number of strands, as how should we do it? Let us make three colored threads of ten strands each; then they are thirty strands in total, which is too many. Let us make two colored threads of nine strands and one of ten; but the verse states: “And you shall make,” to indicate that all the makings of it must be equal. Perforce, the threads used for the pomegranates and the robe must be derived from an item woven from threads of a number of strands divisible by three, such as the curtain.

The Gemara continues to explain the baraita: That the robe must be woven from threads spun from twelve strands, from where do we derive this? As it is written: “And you shall make the robe of the ephod

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אתו שמעיה ואבטליון למיהב שלמא לכ"ג. א"ל ייתי בר אהרן לשלם. אמר להו ייתון בני עממין לשלם כו':
ירושלמי [למה] משמש בפנים בבגדי בד. א"ר חייא בר אבא כשירות של מעלה מה למעלה ואיש אחד בתוכם לבוש בדים. אף משרת למטה כתנת בד קדש ילבש. ולמה בחוץ בח' א"ר חנינא כנגד המילה שהיא לח' ימים כדכתיב בריתי היתה אתו. ולמה אינו נכנס לפנים בבגדי זהב. א"ר לוי אין קטיגור נעשה סניגור.

כ"ג משמש בח' כלים כו'. ת"ר בגדים שנאמר בהן שש חוטן כפול ששה משזר ח' נמצא המעיל י"ב. והפרכת כ"ד והחשן ואפוד כ"ח חוטן כפול ששה מנ"ל ופשטנא שיתא שש כתיבי בבגדי לבן. ואלו הן ושבצת הכתנת שש. ועשית מצנפת שש.

ויעשו את הכתנות שש מעשה אורג כו'. ואת המצנפת שש ואת פארי המגבעות שש. ואת מכנסי הבד שש משזר. ואת האבנט שש משזר ומצנפת ומגבעת אחת היא. קרא אחת לגופיה שיהיו של בוץ והוא פשתים. גמרא גמירי לה דהאי בד פשתים הוא ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא ומכנסי פשתים. וחד שיהו שזורין וחד שיהא חוטן כפול ששה וחד לשאר בגדים שלא נאמר בהן שש. וחד לשאר מינין שיהו גם הן חוטן כפול ששה. וחד לעכב שאם אינן חוטן כפול ששה פסולין הן. שש חוטן כפול ששה כמשמעו.

אלא משזר שמונה מנ"ל. ואמרינן כתיב בשולי המעיל שלשה מינין תכלת וארגמן ותולעת שני משזר וכתיב בפרכת שש משזר ארבעה מינין. והן בכל אחד ו' הרי כ"ד ויליף שולי המעיל מפרכת משזר משזר בג"ש. מה בפרכת כ"ד חוטין אף שולי המעיל כ"ד חוטין. ובשולי המעיל ג' מינין נמצאו ח' חוטין בכל מין. ח' בתכלת. ח' בארגמן. וח' בתולעת שני ואמאי לא יליף שולי המעיל מן האפוד והחשן דאינון כ"ח חוטין משום דכתיב בהו זהב ושולי המעיל ופרכת לא כתיב בהן זהב אדרבה דנין כלי מכלי לאפוקי פרכת דאהל הוא.

ייתון בני עממי׳ לשלם דעבדין עובדא דאהרן. פי׳ קשה בעיניהם שקראם בני עממי׳ לפי שהיו גרים והוא לא נתכון לכך שאף ישראל נקראו עממים כדכתי׳ אחריך בנימן בעממיך אלא שלא ספר בלשון כבוד במקום דאיכא חשדא:

בכתונת ומכנסים מצנפת ואבנט קשיא ליה לריב״א דבקראי לא כתיבי מצנפת אלא בכהן גדול אבל בהדיוטים לא כתיב אלא מגבעות ואין ספק כי כשם ששינה הכתוב בלשונם משונים הם בענינם ובהרבה מקומות הזכירו חכמים מצנפת בכהן הדיוט וכדאמרי׳ הכא וכדאמרי׳ לעיל נוטל מצנפתו של אחד מהם. ותירץ דלשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד כי חכמים קורין אף למגבעות מצנפות וכדאשכחן בשוק של שלמים לרבנן דפליגי עליה דרבי יהודה בפרק הזרוע שהיה מן הארכובה ולמעלה. ובתלמוד קורא שוק מן הארכובה ולמטה כדאמרי׳ בפרק מצות חליצה (יבמות דף ק״ג) דהוה ליה אסתוירא מעל ושוקו מעל דמעל והרבה כיוצא בזה. והמצנפת והמגבעות שניהם בראש. וההפרש שביניהם שהמצנפת של כהן גדול היתה קצרה יותר כדאמרי׳ בזבחים שערו היה נראה בין ציץ למצנפת שבו היה מניח תפילין שהרי מקום יש בראש כדי להניח שני תפילין. והציץ והתפילין היו שם בראש במקום השער אלא שהציץ בתחלת הראש לצד המצח והתפילין אחרי כן ולמעל׳ משניהם המצנפת ומגבעת כהן הדיוט היה מכסה כל הראש לבד מקום תפילין א׳ סמוך למצח ולכך קרויה מגבעת שמכסה כל הראש. וזה שאמרנו שהציץ במקום השער אע״פ שהכתוב אומר והיה על מצח אהרן. לא קשיא דקרא ה״ק שיהו למעלה מן המצח אי נמי דאע״ג דבלשון חכמים קורין מצח למקום הפדחת שעל גביני העינים כדתנן בפרק המפלת המצח והגבינים והעינים לשון תורה לחוד ולתחלת הראש קורא הכתוב מצח ואנקלוס שתרגם בין עינוהי זהו מקום השער שאמר הכתוב גבי תפילין וגבי קרחה. וה״ר אלחנן ז״ל הביא ראיה שהציץ נתון במקום שער שאמרנו ממה שאמרו במעשה של ינאי המלך הקים להם בציץ שבין עיניו משמע שהוא מונח על הראש כתפילין אבל קשה לר״י ז״ל אמאי לא מייתי בפ״ב דזבחים ההיא דמקום יש בראש להניח שני תפילין כשאו׳ שם מקום היה בין ציץ למצנפת שבו מניח תפילין וכי היכי דמייתי לה בפרק המוצא תפילין ובפרק כל הצלמים כיון שהציץ על הראש. ותירץ הר׳ אלחנן ז״ל דכיון שלא הזכיר שם בהדיא שהציץ מונח על הראש לא חשש התלמוד לומר כן. וכתבו בתוספות כי לפי׳ ריב״א ז״ל יש לדקדק קצת שיעור רחבן של תפילין דכיון שהציץ היה בתחלת הראש והציץ היה רחבו שתי אצבעות כדאי׳ בפ״ק דסוכה ובפרק במה אשה יוצאה ואמרי׳ ששערו היה נראה בין ציץ למצנפת שבו מניח תפילין ואמרי׳ מקום יש בראש להניח שני תפילין. א״כ מקום הציץ ומקום השער הנראה בינו לבין המצנפת היה מקום התפילין. ולכל הפחות יש ללמוד שהתפילין רחבים יותר מאצבע לכל הפחות שאם לא היו רחבים אלא אצבע א״כ מקום יש בראש שהניח שלשה תפילין ואם היינו מפרשי׳ מקום יש בראש להניח שני תפילין ולא יותר אז היינו יכולין ללמוד מכאן דשיעור תפילין שתי אצבעות אבל בשמושא רבה דתפלין כתי׳ אמר רבא האי מאן דבעי למעבד תפילין מייתי אעא טבא שתי אצבעות על שתי אצבעות אי הוי טפי שפיר דמי ואי בציר לא הוי פסול ע״כ. ולפי לשון שמושא רבה אין שיעור לתפילין לא למעלה ולא למטה. וזה אינו דאם כן היאך שיערו לומר מקום יש בראש להניח שתי תפילין אלא ודאי יש להם שיעור למטה. ואין לעשותו יותר מאצבע ומחצה מפני הספק:

דברים שנאמ׳ בהם שש חוטן כפול ששה. פי׳ שהיו שזורין יחד. משזר שמנה פי׳ מקום שנאמ׳ משזר סתם. וכדכתי׳ גבי רמוני המעיל דלדידיה ילפי׳ לקמן וכן פרש״י ז״ל:

גרש״י ז״ל חמשה קראי כתיבי ועשו את הכותנות שש וגו׳ חד לגופיה כו'. פי׳ דבחד שש דלכתו׳ בכולהו סגי וקא מייתרי לדרשא. אבל ר״ח ז״ל גורס שתא קראי כתיבי דכתי׳ ושבצת הכתנת שש. ועשית מצנפת שש. וכתיב ויעשו את הכתנת שש. ואע״ג דבקרא בתרא חמשה כתיבי ההוא דכתי׳ ואת מכנסי הבד שש ליתיה במניינ׳ דאיצטריך למכתב בעשיית מכנסיים שש לפי שלא הוזכר בצואה אלא מכנסי בד ואיצטריך לפרושי שיהו של שש חד לגופיה דכיתנא ליהוו וחד שיהא חוטן כפול ששה וחד לגופיה שיהו שזורין וחד לשאר בגדים שלא נאמ׳ בהן שש וחד לשאר מינים וחד לעכב. ולהא פירוש׳ לא הוה צריך למכתב שש גבי עשיות כלל דכיון דכת׳ ויעשו את הכתונת ואת המצנפת ואת המגבעות ואת האבנט ממילא ידעי׳ דהוו של שש כדכתי׳ בצוואות:

וחד לגופיה שיהו שזורין. פי׳ דאע״ג דלא כתי׳ בהו שש משזר בעי׳ שיהו שזורין. וא״ת וכיון דכתב חד קרא שיהא חוטן כפול ששה ממילא ידענא דלהוו שזורין. וי״ל דאי מחוטן כפול ששה הוה אמי׳ דמ״מ כל חד וחד באנפי נפשיה לא בעי שזירה קמ״ל שיהו שזורין וא״ת והכא דכתב רחמנא שש משזר מאי איכא למימר. וי״ל דאתא לאשמועי׳ דהיכא דאיכא מינין טובא דשיתא שיתא שיהו כל המינין אחר כך שזורין ביחד ויהו בו ג׳ שזירות חדא בכל חוט וחוט ושזירה אחריתי בכל הששה ושזירה אחריתי לכל המינין ביחד כן פי׳ בתוספות:

מאי משמע דהאי שש לישנ׳ דכתנא הוא. הכי נמי מצי למי׳ מאי משמע דבד ליש׳ דכתנא הוא אלא דכיון דקראי דמייתי׳ לעי׳ טובא שש כתיב בהו נקטי׳ הכי:

ואימא עמרא מכאן דקדק רבי׳ אפרים הצרפתי ז״ל כי אותו שאנו קורין קנבוס שהוא עולה בד בד מין פשתים הוא דאי לא אמאי לא פרכי׳ הכא ואימ׳ קנבוס. ואע״ג דתנן במס׳ כלאים הפשתן והקנבוס שטרפן. לשון חכמים לחוד ואין הקנבוס שבמשנה אותו שאנו קורין קנבוס ותדע כי אותו שלהם אמר במסכת כלאים (פרק ב') שהוא עושה אחת לשלש שנים ואלו אותו שאנו קורין קנבוס עושה בכל שנה ושנה כמו הפשתן והיה אוסר רבי׳ ז״ל לתפור בגדים של צמר בקנבוס ור״י ז״ל אומר שאין לבטל המנהג שנהגו כל ישראל לתפור בו והא דלא פריך הכא ואימ׳ קנבוס משום דקימ׳ לן כתנא דבי ר׳ ישמעאל דאמ׳ כל מקום שנאמרו בתורה בגדי׳ סתם אינו אלא צמר ופשתים ואפילו לאידך תנא דבי ר׳ ישמעאל דאמר התם דבגדים סתם כל בגדים משמע לא קאמר אלא גבי ציצית משום דכתיב הכנף מין כנף כדוקיא דרבא. אבל בעלמא דכולי עלמא אינם אלא צמר ופשתים:

כל בן נכר ערל לב וכו׳. למימרא דכל שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים אפילו חזר בתשובה אסור לעבוד במקדש כדאיתא בשילהי מנחות:

אף כאן עשרים וארבעה. פי׳ וכן עבודת שלשה מינין שברמונים מכ״ד הוה ליה כל חד וחד משמונה חוטין:

ונילף מחשן מה להלן כ״ח אף כאן עשרים ושמונה. וק״ל דהא אמרי׳ לקמן בעלמ׳ תפסת מרובה לא תפסת ואדרבה הוה לן למפרק דניליף ממכנסים דכתיב ביה שש משזר ולא ליהוי אלא ששה ששה. וי״ל דממכנסים ליכא למילף מכיון שלא נאמר בו אלא מין אחד ומאי דפרכי׳ מחשן ואפוד דמרובה הוא טפי מפרוכת משום דמשמע לן דמשזר לריבוייא אתי. כל מאי דאפשר לעשות מבגד קיים וחזק עדיף טפי:

אמר קרא תעשנו. פי׳ גבי חשן משפט כתיב:

רב אשי אמר שיהו כל עשיותיו שוות וכו'. פי׳ להכי לא גמרי׳ מחושן ואפוד דבעי׳ שיהו כל עשיותיו של רמונין שוין:

וכן ראוי להם לכבד ת"ח על כל שאר בני אדם אפי' מכהן גדול אם לא היה כהן גדול תלמיד חכם כמו שאמרו יקרה היא מפנינים יקרה היא מכהן גדול שנכנס לפני לפנים ודרך הערה אמרו כאן על מה שאמרו במשנתינו שמלוין היו אותו עד ביתו מעשה בכ"ג אחד שהיה יוצא מבית המקדש הוו קא אזלי כולי עלמא בתריה כד חזיוה לשמעיה ואבטליון דהוו קא אתו שבקו לדידיה ואזלי בתר שמעיה ואבטליון לסוף אתו לאפטורי מיניה אמר ייתון בני עממיא לשלם ואמר זה כמקנא על שמעיה ואבטליון שהיו גרים ובאים מבני בניו של סנחריב כמו שהוזכר במסכת גיטין נ"ז ב' ואמרו לו ייתון בני עממיא לשלם דעבדי עובדוהי דאהרן כלומר שהם רודפי שלום ובעלי מדות ולא ייתון בני אהרן לשלם דלא עבדין עובדוהי דאהרן כלומר שהם קנתרנים ומקנאים על כבוד זולתם ומספרים בגנות תלמידי חכמים:

המשנה השלישית והכוונה בה לבאר ענין החלק החמשי והוא שאמר כהן גדול משמש בשמנה כלים וההדיוט בארבעה בכתנת ובמכנסים ובמצנפת ובאבנט מוסיף עליו כהן גדול חשן ואפד ומעיל וציץ באלו נשאלים באורים ותומים ואין נשאלין להדיוט אלא למלך ולבית דין ולמי שצורך הצבור בו אמר הר"ם אמרו באלו נשאלין ר"ל שאין נשאלין באורים ובתומים אלא כהן גדול לובש אלו השמנה בגדים וצורת השאלה כיון שזכרנו אותה כך היא כהן גדול היה מחזיר פניו לארון והשואל היה מחזיר פניו לאחרי הכהן והיה אומר לו האעשה כך וכך או לא והכהן משיבו עשה או לא תעשה כפי הנראה לו בחשן כי בחשן יש אלפא ביתא שלימה לפי שיש שם כתוב אברהם יצחק ויעקב ושמות שנים עשר שבטים כמו שפירש הכתו' ושם כתו' אחר שמותם שבטי יה והכהן הנשאל אינו אלא נביא כי הקבלה אצלנו כל כהן שמדבר ברוח הקדש ושכינה שורה עליו שואלין בו ושאין מדבר ברוח הקדש ואין שכינה שורה עליו אין שואלין בו ומה שהתנה שלא ישאל אלא מלך או אב בית דין וכיוצא בהם למה שאמר ביהושע שהיה מלך ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו במשפט האורים לפני ד' ובאה הקבלה וכל בני ישראל זה משוח מלחמה וכל העדה זו סנהדרין וכמו כן מי שצורך הצבור בו נכנס תחת מאמר וכל בני ישראל אתו וכיון שזכרנו מה היה כתוב בחשן נודיעך איך היו שמות השבטים כתובים על אבני האפוד וזו היא צורתם:

ראובן:

לוי:

יששכר:

נפתלי:

גד:

יהוסף:

שמעון:

יהודה:

זבולן:

דן:

אשר:

בנימין:

מנין האותיות שהם בכל אבן ואבן חמשה ועשרים אותיות ושם יוסף כתוב יהוסף והרמז על זה באמרו עדות ביהוסף שמו והאבן שכתוב בתחלתה ראובן על כתפו הימנית והאבן שכתוב בתחלתה שמעון על כתפו השמאלית:

אמר המאירי כהן גדול משמש בשמונה כלים והדיוט בארבעה וכו' צריך שתדע שבגדי כהונה חלוקים לשלשה מינים והם של כהן הדיוט ושל כ"ג בכל השנה ושל כ"ג ביום הכפורים של הדיוט הם ארבעה כתנת ומכנסים ומגבעות ואבנט והם הם שנאמר עליהם בפרשת ואתה תצוה ולבני אהרן תעשה כתנות ועשית להם אבנטים ומגבעות תעשה להם [וכו'] ועשה להם מכנסי בד וכלם של פשתים לבד חוץ מן האבנט שהיה רקום בצמר כדכתיב ויעש את הכתנות שש ואת המצנפת שש ואת פארי המגבעות שש ואת מכנסי הבד שש ואת האבנט שש משזר ותכלת וארגמן ותולעת השני של צמר אלא שהם חלוקים בצבע והוא שהתכלת צמר צבוע כעין רקיע והארגמן צבוע אדום והתולעת צמר צבוע בשני תולעת וי"מ בארגמן שהוא צמר צבוע במיני צבעונין ומעשה רוקם הוא שאותן הצורות נראות בפני האריג לבד ולא מן הצד האחר ומעשה חושב הוא שהצורה נראית משני הצדדין ולמדת שהאבנט הוא של פשתים ורקום בשלשה מיני צמר:

ושל כ"ג בכל השנה הם שמנה בגדים ארבעה אלו שהוזכרו בעצמם ומאותם המינים שהוזכרו אלא שהמגבעת קרויה בכהן גדול מצנפת ולדעת גדולי המפרשים יש ביניהם הפרש והוא שהמגבעת כעין כובע שלנו והוא לובשו בלא כריכה והמצנפת ארוך כעין צניף וכורך בה כריכות הרבה על ראשו ויש שפרשו ששתיהן כעין צניף וארכם שש עשרה אמה אלא שכהן גדול צונף בה על ראשו ופאת זקנו כמי שלופף בגד על מכתו וכהן הדיוט על עגול ראשו לבד ומוסיף עליהם ארבעה אחרים הנקראים בגדי זהב והם חשן ואפוד ומעיל וציץ וכל אלו שהוזכרו בפרשת ואתה תצוה ואלה הבגדים אשר יעשו חשן ואפוד ומעיל וכתנת תשבץ מצנפת ואבנט ונאמר בפרשה אחרת ועשית ציץ וכו' והמכנסים לא הוזכרו כאן אלא שכשהוזכרו בכהן הדיוט נאמר ועשה להם מכנסי בד וכו' והיו על אהרן ועל בניו לכסות בשר ערוה ומינין שבארבעה אלו הציץ היה כלו של זהב והמעיל כלו של צמר והוא שגופו היה של תכלת כדכתיב ועשית את מעיל האפוד כליל תכלת ושוליו היה של תכלת וארגמן ותולעת שני ששלשתם צמר כמו שביארנו ולא היה בו פשתן כלל ולא זהב באריגתו אלא שפעמוני זהב היו בשוליו אבל חשן ואפוד היתה אריגתן בחמשה מינין חוטי זהב ותכלת וארגמן ותולעת שני ושש והכל היה נראה משני צדדין שנאמר מעשה חושב ושל כהן גדול ביום הכפרים בעבודות המיוחדות ליום הם אותם שהוזכרו תחלה ר"ל כתנת ומצנפת ומכנסים ואבנט אלא שכלן של פשתים לבד אפילו האבנט וזהו שאמרו י"ב ב' אבנטו של כ"ג ביום הכפורים אינו אבנטו של כל השנה והוא שנאמר באחרי מות כתנת בד קדש ילבש ומכנסי בד יהיו על בשרו ובאבנט בד יחגור ובמצנפת בד יצנוף וסדר לבישתן הן לגדול הן להדיוט כבר ביארנוה בפרק ראשון ה' ב' אבל חוטין שבאריגתם כמו חוטין שזורים מכל מין ומין נתפרש בסוגיא הבאה על משנה זו:

והענין הוא שכל שהן שש חוטן כפול ששה ר"ל ששה חוטין של כל מין שבהם שזורים יחד וא"כ כתנת ומצנפת ומגבעת ומכנסים כל חוט שבהן שזור בששה חוטין וכן אבנט של כהן גדול ביום הכפורים וי"מ בבגדי לבן של כ"ג ביום הכפורים הואיל ולא נאמר בהן שש אלא בד שאף באריגת חוט אחד בלא שזירה כשר אלא שלכתחילה צריכים ששה אבל אבנט של כ"ג כל השנה ושל כהן הדיוט שהוא ארבעת מינין וכל חוט שבהם כפול ששה נמצאת שזירתו עשרים וארבעה חוטים והמעיל שלא היה בו אלא מין אחד של צמר חוטו כפול ששה אלא שמצד שכתוב כליל תכלת ופי' כליל גדיל ואין גדיל בפחות משתים אתה כופל את החוטים ונמצאת שזירתו שנים עשר ושולי המעיל שהיו שלשה מינים היה כל חוט שבהם כפול שמונה עד שתהא שזירתם עשרים וארבעה שכך למדוה בגזרה שוה של תכלת תכלת מאבנט וחשן ואפוד היתה שזירתן עשרים ושמנה מפני שהיו בהם ארבעה מינים שכל חוט מהן כפול ששה וחוט אחד של זהב עם כל מין מהם כדכתיב וירקעו את פחי הזהב וכו' לעשות בתוך התכלת ובתוך הארגמן ובתוך תולעת השני ובתוך השש ונמצאת שזירתם עשרים ושמנה:

ותכונת עשיית הבגדים והלימתם זה עם זה על גבי הכהן בלבישתם ושיעורם יתבאר עניינם במקומות מסדר קדשים אבל במשנה זו בא לבאר בכהן גדול משמש בשמנה וכהן הדיוט בארבעה ולא הוצרך לבאר שעבודת יום הכפרים לכ"ג בארבעה שהרי משם הוא פוסק אלא שעכשיו הוא אומרה בעבודת כל השנה וכל כהן ששמש בפחות מן הראוי לו או ביותר מן הראוי חלל עבודתו וחייב מיתה בידי שמים:

ואמר אח"כ באלו נשאלין באורים ותומים כלומר שאין אדם בא לשאול באורים ותומים אלא לכ"ג ואמרו עכשיו שאף הכ"ג אינו נשאל לשואל אלא כשהוא מלובש בשמנה בגדים אלו וכן אמר שאינו נשאל לכל אדם אא"כ למלך או לאב בית דין של סנהדרין או למי שצרך הצבור תלוי בו ופי' בגמ' כגון משוח מלחמה והביאוה ממה שכתוב ביהושע ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו במשפט האורים וכו' הוא וכל בני ישראל אתו וכל העדה ודרשו בו הוא זה מלך וכל ישראל אתו זה משוח מלחמה וכל העדה אלו סנהדרין וכן כל מי שמנהיג את הצבור:

וצורת השאלה ותוכן עניינה היאך היה ולאיזה כהן שואלין בה יתבאר בגמ' שלא היו שואלין אלא לכהן ששכינה שורה עליו ושמדבר ברוח הקדש וזהו שאמרו כל כהן שמדבר ברוח הקדש ושכינה שורה עליו שואלין בו ושאינו מדבר ברוח הקדש ואין שכינה שורה עליו אין שואלין בו וזהו שבבית שני אע"פ שעשו בו אורים ותומים להשלים ענין הבגדים כמו שביארנו בפרק ראשון כ"א ב' מ"מ לא היו נשאלין בהם מפני שלא היתה בהם רוח הקדש וצורת השאלה יתבאר בגמ' גם כן שהכהן עומד פניו לארון והשואל עומד ופניו אחורי הכהן ושואל אעשה כך או לא אעשה כגון שתאמר הארדוף אחרי הגדוד הזה אם אין או האעלה למלחמה עם בנימין אחי ואינו שואל בקול רם שהרי נאמר ושאל לו לא שאחרים שומעין עמו וכן אינו מהרהר בלבו שהרי נאמר על פיו יצאו אלא כדרך שנאמר בחנה שפתיה נעות וקולה לא ישמע ומיד רוח הקדש לובשת את הכהן ומביט בחושן שהיו כל האותיות כתובות בו בין שמות שנים עשר שבטים שבו ושם אברהם יצחק [ויעקב] ושבטי ישורון:

והאותיות הצריכות לתשובה נדמה לו במראה הנבואה כבולטות כנגד פניו והוא מצרפן ומשיב רדוף כי השג תשיג והצל תציל או עלה כי מחר אתנהו בידך או כל שנראה לו בצירוף האותיות הנראות לו כבולטות ויש שחלק בגמ' לומר שמצטרפות היו מאליהן ולא היה הכהן צריך לטרוח בצירופן ואין נשאלין על שני דברים כאחד ואם נשאל אין משיבין לו אלא על הראשון אא"כ הוצרכו שניהם לשאול כאחד כגון שהיה דבר נחוץ ואין לו שהות לשאול שני פעמים כגון הארדוף אחרי הגדוד הזה ואשיגנו:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא ממה שלא ביארנוהו במשנה אלו הן:

אף הפרוכת היתה באה ארבעה מינים תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר וכל חוט מהן כפול ששה ונמצאת שזירתן עשרים וארבע ואמרו ז"ל חולין צ' ב' שהיה עביה טפח וארכה ארבעים ורחבה עשרים:

כהן ערל אע"פ שלא אירע לו כן אלא מצד שמתו אחיו מחמת מילה הרי הוא כזר וכן כהן שנשתמד ושניהם רמוזים במה שאמר יחזקאל כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבא אל מקדשי לשרתני ומ"מ אע"פ שחללו עבודתם אינן במיתה:

אמר ר' זירא אמר קרא כו' חמשה קראי כתיבי כו'. בפי' ר"ח גריס שיתא שש כתיבי ואלו הן ושבצת הכתונת שש ועשית מצנפת שש ויעשו [את הכתנות שש ואת] המצנפת שש ואת פארי המגבעות שש ואת מכנסי הבד שש משזר חד קרא לגופיה וחד שיהא שזורין וחד שיהא חוטן כפול ששה וחד לשאר בגדים שלא נאמר בהן שש וחד לשאר מינין שיהא חוטן כפול ששה והשתא כולה שש מיותרין דבצויי סגי בחד שש ובעשייה כולן מיותרין חוץא)צ"ל משש. מבד דכתיב גבי מכנסים שלא הוזכר בצווי וכפי' רש"י נראה דמפיק כל יתורי מחד קרא מדלא כתיב הכל תעשה משש אומר ריב"א כי מצנפת ומגבעות הכל אחד ומונחין בראש אלא המצנפת היא בראש כ"ג וחשובה יותר כמו צניף מלוכה ומגבעות היא מצנפת של כהנים הדיוטים כדאמר בזמן שהמצנפת בראש כ"ג כו' ולהכי כתיב מצנפת לשון יחיד ומגבעות לשון רבים ולכך קורא לה נמי מצנפת שהיא [אינה] דומה לשל כהן הדיוט לפי שהיה צריך להניח על ראשו ציץ ותפילין וכהן הדיוט לא היה מניח אלא תפילין בלבד ולא היה מכסה אלא הראש ומיהו קשה לי לפירושו למה היה בגדי כ"ג של יוה"כ מצנפת דשם לא היה לא ציץ ולא תפילין י"ל שלא חילקו במצנפת ואע"פ שאבנט היה חלוק משל שאר ימות השנה אבל קשה לי לרבי דוסא דאמר לעיל (דף כג:) אבל כשרין לכהן הדיוט הא איכא מצנפת י"ל לבד ממצנפת קאמר וא"ת הא אמר לעיל (דף כה.) נוטל מצנפתו של אחד מהם אלמא גבי כהן הדיוט נמי קרי ליה מצנפת י"ל דודאי בלשון תלמוד אין חילוק ומשונה הוא מלשון המקרא דלשון חכמים לעצמו שהרי כמו כן מצינו בשוק של שלמים דפליגי על ר' יהודה בסוף משנה דפרק הזרוע (דף קלד:) שהיא מן הארכובה ולמעלה אף על פי שבכל מקום בתלמוד קורא שוק מן הארכובה ולמטה כדאמר במצות חליצה (דף קג.) דהוה ליה איסתוירא מעל ושוקא מעל דמעל וכן שוק דריש אהלות חשיב ליה למטה מן הארכובה ולפירושו זה משמע שסובר ריב"א שהציץ הוא על ראש במקום שער ולא על פדחת ואע"ג דכתיב על מצח היינו מעל המצח א"נ היינו מצח ומצח קרוי ראש בלשון תורה ולא פדחת ואע"פ שבלשון תלמוד מצח היינו פדחת כדאמר בהמפלת (דף כג:) המצח והגבינים והעינים כו' דלשון תורה לחוד כדפרי' גבי מצנפת ולא כפרש"י שפי' שהציץ היה על פדחת שהציץ על מצח ממש ואומר ר' אלחנן כי פי' ריב"א זה משמע בפ"ב דזבחים (דף יט.) דקאמר שערו היה נראה בין ציץ למצנפת ששם היה מניח תפילין משמע שהציץ היה מונח על הראש שאם על הפדחת מה לשון הוא זה שערו נראה בין ציץ למצנפת והלא כל תחילת הראש מגולה לצד הפנים ממקום הנחת תפילין דהיינו מקום שמוחו של תינוק רופס כיון שהציץ אינו מכסה השער כלל ועוד מדקאמר ששם היה מניח תפילין משמע שלא היה מגולה אלא שיעור הנחת תפילין ואם היה הציץ מונח על הפדחת א"כ היה נשאר הרבה מגילוי שער יותר ממקום הנחת תפילין כי מקום שמוחו של תינוק רופס אינו ממש סמוך לפדחת אלא רחוק הרבה מיהו אין זה ראיה אלא אם כן נאמר דמקום הנחת תפילין הוי דוקא במקום שמוחו של תינוק רופס אבל אם מתחיל מתחילת הראש במקום כינוס שער שפיר קאמר שערו נראה בין ציץ למצנפת אפילו היה הציץ על הפדחת דקאמר שהיה תחילת הראש מגולה ששם היה מניח תפילין וכן פי' במנחות ובעירובין ועוד היה מביא ה"ר אלחנן ראיה שהיה על הראש מדאמר גבי ינאי הקם להם בציץ שבין עיניך משמע שעל הראש כמו בין עיניך דתפילין אך קשה לרבי אמאי לא מייתי בפ"ב דזבחים ההיא דמקום יש בראש להניח בו שני תפילין כי היכי דמייתי לה בפרק בתרא דעירובין (דף צה:) ובמסכת ע"ז בפרק כל הצלמים (דף מד.) כיון שהציץ על הראש ואומר ה"ר אלחנן דהיינו טעמא לפי שלא הזכיר שם בהדיא שהציץ מונח על הראש אלא אנן דייקינן ליה ואומר רבי כי מכאן יש לדקדק שיעור רוחבן של תפילין לפירוש ריב"א דכיון שהציץ היה בתחילת הראש במקום שמניחין בו תפילין כדפי' בעירובין דמקום הנחת תפילין הוא בתחילת הראש והציץ היה רוחבו שני אצבעות כדאמרינן בפרק במה אשה (דף סג:) ושערו היה נראה בין ציץ למצנפת ששם היה מניח את התפילין ואמר מקום יש בראש להניח בו שני תפילין א"כ יש ללמוד כי התפילין רוחבן יותר מאצבע לכל הפחות שאם לא היו רחבים אלא אצבע א"כ מקום יש בראש להניח בו ג' תפילין ואם היינו מפרשים מקום יש בראש להניח שם שני תפילין ולא יותר כלל אפילו חצי אצבע אז אנו יכולין לומר וללמוד מכאן דשיעור התפילין שני אצבעות מיהו למאי דמפרשינן בעירובין ובמנחות ששיעור מקום תפילין הוי מתחילת הראש עד מקום כינוס שער יש לתמוה על שיעורן דמשמע שהם גדולים הרבה שזה שיעור גדול. בשימושא רבה דתפילין כתוב אמר רבא האי מאן דבעי למיעבד תפילין מייתי אעא עבא ב' אצבעי על ב' אצבעי ואי הוה טפי שפיר דמי ואי בציר לא הוה פסול ואין מימרא זו בתלמוד ויש שם הרבה מימרות של האמוראים שאינם בתלמוד. מ"ר:

בפרש"י בד"ה חוטן כפול כו' ומין שבו הס"ד ובד"ה ה"ג ויעשו את כו' מינים אחריני בהדיה הס"ד ובד"ה בן נכר כו' צ"ל קודם ד"ה מאן אמרה כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ויליף משזר כו' השזירה כ"ד כו' אף כאן השזירה כ"ד כי התם כו' אלא ששה הס"ד ואח"כ מה"ד נעביד ד' כו' וי"ל פתילים כתיב מיעוט פתילים שנים כו' עכ"ל דבריהם תמוהים דהא לאוקימתא דרב אשי קיימינן ומי הכריחם למנקט אליביה הך דרשא דמיעוט פתילים שנים וכשנקצץ כו' דהא בלאו הכי מהך דרשא דמייתי מדכתיב בכל חד בתוך מוכח שפיר דהוו ד' ואם נאמר דהך קושיא שהקשו דאה"נ נעביד זהב תמני קשיא להו נמי לאוקימתא דרב אחא ב"י א"כ לדידיה לא תקנו בהא דתפסת מרובה כו' אלא דלא הוי זהב ח' אבל אכתי קשה דלהוי זהב ו' דומיא דשאר מינין שבו וי"ל בדוחק דלא באו ליישב אלא לרב אשי אלא שהכריחם למנקט לרב אשי הך דרשא דמיעוט פתילים שנים כו' דאהך דרשא שייך למימר דתפסת מרובה לא כו' מה שאין כן אהך דרשא דבתוך דלא שייך לומר בה מיעוט רבים שנים ותפסת מרובה לא כו' כיון שלא הוזכר בפסוק מיעוט ורוב ודו"ק:

בא"ד לא תפסת והא דפריך ואימא זהב נמי ו' כו' עכ"ל כצ"ל:

ע"ב בתר שמעיה ואבטליון כו'. דת"ח קודם לכ"ג ע"ה לכל דבר כדאמרי' בסוף מס' הוריות יקרה היא מפנינים מכ"ג שנכנס לפני ולפנים וזה הכ"ג ע"ה ולא מעלי הוה מדא"ל כך ייתון בני עממין וכמה כהנים דלא מעלי הוו בבית שני כדאמרי' פ"ק והריטב"א בא ליישב ולומר דלא נתכוין הכ"ג לביישן שהם בני גרים אלא שאף ישראל נקראו כן כו' ע"ש אבל א"כ לא היו שמעיה ואבטליון משיבין לו כך ייתון בני כו' וק"ל:

רש"י ד"ה חמשה קראי. ונכתביה לבסוף. כצ"ל:

תד"ה ואימא. ור"ח כהן כו' והקשה ריצב"א כו'. רש"י ביבמות (ד ב) ד"ה ותכלת עמרא הוכיח מקרא דיחזקאל דאין בגדי כהונה אלא מצמר ופשתים ע"ש וא"כ יתיישב היטב מה שגמגמו התוס' וטבא חדא פילפלא כו'. גם ק"ל ע"ד הרח"כ מדוע ל"א בשבת דאף כל דרי"ש לאתויי בגדי כהונה:

בא"ד דהתם גבי שרצים כו' ומאו הוא דמרבינן כו'. כצ"ל:

תד"ה ויליף. א"נ י"ל כו'. עי' חדושי הגרע"א שהקשה דמ"מ מאי דפריך ונילף מחשן ואפוד ומשני ר"א שיהיו כל עשיות שוות יקשה דנילף הכי מה התם חוטן כ"א כפול ה' כו' ויהיו יחד ט"ו ובכדי שלא נילף מעיל משוליו דחוטן כפול ה' צריך כו'. אולי ט"ס בדבריו וצ"ל ז' תחת ה' וכ"א תחת ט"ו:

מריח מים. נ״ב הוי כל צמא לכו למים. והיינו מריח מים. אע"ג דאשה אינה מצווה על ת"ת ואין לה אלא ריח ממנה. במצות שהיא חייבת בהן (ועי' בסוטה דף כא ע"א):

יֵיתוּן בְּנֵי עַמְמִין לִשְׁלָם. נראה לי בס"ד הוא חשב שבזה יתכבדו יותר לומר שהם בני גרים, ועם כל זה זכו לכל הכבוד הזה נשיאות ואב בית דין שלא נמצא בישראל אדם ראוי לכך כמותם, אמנם הם הקפידו כי לעיני השומעין נראין דבריו בזיון ואונאת דברים, ועוד רגלים לחשד שלא נתן שלום לנכח, ועוד רגלים שאמר השלום בלשון תרגום ולא אמרו בלשון הקודש כי לשון הקודש הוא בתפארת ששם אחיזת ישראל והתרגום במלכות ששם אחיזת הגרים. והם השיבו לו דְּעַבְדֵי עוּבְדָא דְּאַהֲרֹן שהיה רודף שלום וכן עשינו אנחנו אשר מאלינו ומעצמינו באנו לכבדך ליטול רשות ממך ואם המון העם פירשו ממך מה בידינו לעשות הנה אנחנו רדפנו השלום לפייסך בנטילת רשות.

תוס' ד"ה ויליף משזר וכו' א"נ י"ל אם איתא.
קשה לי, דמ"מ במה דאמרינן ונילף מחושן ואפוד, ומשני שיהיו כל עשיותיו שוות יקשה דמ"מ נילף מה התם כל אחד כפול חמשה, ה"נ בשולי המעיל ויהיו יחד ט"ו, ובכדי שלא נילף מעיל משולים דחוטן כפול ה' צריך למכתב שש:

ייתון בני עממיא לשלם דעבדין עובדא דאהרן וכו'. מייתי הך עובדא ללמד דאם זלזלו בת"ח בפרהסיא אינו רשאי למחול. ועוד דהכא הוא כבוד ישראל דשמעיא ואבטליון היו נשיא ואב"ד. ועוד דאין ממנין נשיא ואב"ד גרים ושאני שמעיא ואבטליון שלא היו בישראל כמותן כמ"ש הרשב"ץ ז"ל בפירוש אבות ובספר מנחת יהודה פרשת משפטים בשם הר"ם מקוצי ז"ל וא"כ הכא שקראם גרים הוא זלזול לישראל שהנשיא הוא גר ואם נאמר שלא היה כמותו בישראל זהו זלזול כולל לכל ישראל. והריטב"א ז"ל הביאו בעין יעקב כתב הוא לא נתכוון לכך שאף ישראל נקראו עממין כדכתיב אחריך בנימין בעממיך אלא שלא דיבר בלשון כבוד במקום דאיכא חשדא עכ"ל והרב מהרש"א בחידושי אגדות הקשה עליו דאם כן לא היו שמעיא ואבטליון משיבין לו כך ייתון בני עממיא וכו' עכ"ל והגם שהריטב"א ז"ל כבר כתב שלא דיבר בלשון כבוד במקום דאיכא חשדא כונת הרב מהרש"א ז"ל דהיה להם לדונו לזכות. ותו שקללוהו והי"ל לשתוק אלא ודאי דאין לדונו לזכות ותו דאם כונתם בני עממיא גרים א"ש הלשון מיהא דאמר להם שהם גרים אך אם כוונתו בני ישראל מה הלשון אומרת לשניהם יבואו בני ישראל לשלום ובודאי נראה שכיוון לבזותם לכן השיבוהו על פי מדותיו ועוד יש לצדד בזה ולא ע"ט האסף:

אמר רבי יוחנן שלשה זירים הם וכו' של ארון עדין הוא מונח וכו'. אפשר לרמוז דרך אסמכתא בפסוק ראשו כתם פז קוצותיו תלתלים שחורות כעורב ופ"ב דעירובין אמרו קוצותיו תלתלים שיש לדרוש על כל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות במי אתה מוצא סדרי תורה במי שמשכים ומעריב עליהם בבית המדרש רבה אמר במי שמשחיר פניו עליהם כעורב. וזה רמז ראשו כתם כלומר ראשי ישראל כתם ר"ת כהונה תורה מלכות דהם הג' זירים והדר מפרש דרך רמ"ז פ"ז ר"ת פרטים זכו כלומר בתרי מגו תלתא זכו פרטים אהרן בכהונה דוד במלכות וא"ד יעלה מן הארץ. והאחר שהיא התורה קוצותיו תלתלים שיש לדרוש תלי תלים במי אתה מוצא שחורות כעורב מי שמשכים ומעריב לבית המדרש או משחיר פניו עליהם כעורב הוא זוכה בתורה שכל הרוצה ליטול יבא ויטול:

מריח מים. בני תורה: לסוף אתו שמעיה ואבטליון לאיפטורי מיניה. ליטול רשות ממנו ולפרוש לצד ביתן: ייתון בני עממין לשלם. לשון גנאי הוא לפי שבאו מבני בניו של סנחריב כדאמרינן במסכת גיטין (דף נז:): דעבדי עובדא דאהרן. רודפי שלום: דלא עבד עובדא דאהרן. שהוניתנו אונאת דברים ואמר מר (ב''מ נח:) לא תונו איש את עמיתו (ויקרא כה) באונאת דברים הכתוב מדבר אם היה בן גרים לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך: מתני' בכתונת ומכנסים וכו'. אהדיוט קאי: באלו נשאלים. כהן הנשאל באורים ותומים צריך ללבוש שמונה בגדים: גמ' דברים שנאמר בהן שש. כולה מפרש לקמן: חוטן כפול ששה. ששה כל מין ומין שבו: משזר. בלא שש ואין זאת אלא רמונים: שמונה. כל חוט של כל מין שבו כפול שמונה ועל פי חשבון זה מעיל שכולו מין אחד חוטו כפול י''ב פרוכת חוטו כפול כ''ד שכל מינין שבה כפולין יחד וכולה מפרש לה לקמן: חמשה קראי כתיבי. גבי הדדי והוה סגי ליה בחד ונכתביה לבסוף: ה''ג ויעשו את הכתנות שש ואת המצנפת שש ואת פארי המגבעות שש ואת מכנסי הבד שש משזר. ובד הוא שש הרי חמשה וההיא דאבנט צריך למיכתב על כרחך דאיכא מיני אחריני בהדיה: שיהו שזורין. יחד כולן ששה: לשאר בגדים שלא נאמר בהן שש. שיהא אף הן חוטן כפול ששה ולקמן מפרש מאי נינהו: דבר העולה מן הקרקע בד בד. הפשתן והקנבוס אין להן בדים וענפים כעצים אלא עלין ואין הפשתן בא אלא מן הקנה האמצעי: מפצל. יש בו נימא מתחלקת לשתים ואל תתמה שאף בשער זקן התחתון מצוי כן: כיתנא נמי מפציל. כשכותשין אותו נחלק לכמה פיצולין: אגב לקותיה. שמקישין עליו: פארי פשתים. ובתורה כתיב ואת פארי המגבעות שש: בן נכר. שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים שהוא ערל לב וכן ערל בשר שמתו אחיו מחמת מילה לא יבא אל המקדש: מאן אמר'. מאין למדו דבר זה ששנינו בפרק שני דזבחים (דף טו:) שהכהן ערל עבודתו פסולה: מה להלן עשרים וארבעה. שהרי ד' מינין יש בה וכל מין ומין כפול שש אף כאן כ''ד וכאן ג' מינין יש דהוו להו כל חד וחד תמני: אלא מאבנט. דיש בו נמי ארבע מינין וכל אחד כפול ששה וכששוזרן יחד הוו להו כ''ד: תעשנו כתיב. בחשן לפיכך אין למידין ממנו: ועשית. כתיב ברמונים שיהו עשויות כל המינין שבו שוות הלכך לא אפשר בכ''ח דהיכי ליעביד וכו':

ואימא עמרא. מדלא פריך ואימא קנבוס שגם הוא עולה בד בבד היה מדקדק רבינו אפרים זצ''ל דמה שאנו קורין קנבוס הוא פשתן ואסור לתפור בו בגדי צמר ורבינו חיים כהן זצ''ל דוחה דהא דלא פריך ואימא קנבוס משום דבגדים כתיב וכל בגדים סתם שבתורה צמר ופשתים והקשה ריצב''א התינח לתנא דבי ר' ישמעאל דסבר הכי אבל לרבנן דפליגי עליה ומחייבי כל בגדים בציצית מאי איכא למימר וליכא למימר דכ''ע אית להו דתנא דבי רבי ישמעאל אלא דגבי ציצית דוקא מחוייבים כל בגדים דמרבינן להו מדכתיב הכנף מין כנף א''כ מאי פריך בריש פ''ק דיבמות (דף ד:) והא תנא דבי רבי ישמעאל לית ליה דרבא ומנא ליה הא אי משום דקאמר בפרק במה מדליקין (שבת דף כו:) אף כל צמר ופשתים ומסיק התם דלציצית איצטריך לימא דאיצטריך אף כל צמר ופשתים לאיתויי כלאים ואע''ג דכלאים בהדיא כתיב בהו צמר ופשתים נימא דאיצטריך אף כל כדי לאפנויי צמר ופשתים למאי דלא ידע אכתי התם דהפנאה משעטנז נפקא עד מסקנא אלא ע''כ הכנף הוי פי' הבגד וכאילו כתב הבגד ולהכי פריך ע''כ תנא דבי רבי ישמעאל לית ליה דרבא דאם איתא דמחייבי בציצית כל בגדים מיתורא דהכנף אם כן מאי האי דקאמר ופרט באחד מהם צמר ופשתים אף כל צמר ופשתים אדגמר מנגעים דהוי צמר ופשתים נגמר מציצית דכתיב הכנף דהוי כמו הבגד ומיירי אפי' בשאר בגדים ולא דמי לאו בגד דמרבינן מיתורא דאו דכתיב גבי שרצים שאר בגדים אפי' לתנא דבי ר' ישמעאל בפרק במה מדליקין (ג''ז טם) ואפילו הכי לא פרכינן אדגמר ר' ישמעאל מנגעים ליגמר משרצים דאפילו שאר בגדים דהתם גבי שרצים משמעות בגד אינו אלא צמר ופשתים ומאו הוא דמרבינן לשאר בגדים להכי ליכא למילף משרצים סתם בגדים הכתובים בתורה ולימא דכל בגדים בכלל אבל הכא הכנף כמו הבגד ואי סבירא ליה דרבא נגמר מהכנף לומר דכל היכא דכתיב בגדים בסתם כל בגדים בכלל ולמאי דפרשינן פ' שני דזבחים דמכל גרעין של פשתן עולה קנה אחד ולא שני קנים מגרעין אחד ניחא דלא הוה מצי למיפרך ואימא קנבוס דקים ליה לגמרא דכמה קנים עולים מגרעין אחד. כל זה דקדק ריב''א: ויליף משזר משזר מפרוכת מה להלן כ''ד וכו'. אין להקשות אדרבה נילף הכי מה להלן חוטן כפול ששה אף כאן כל חד ששה הרי י''ח ותו לא די''ל דתיבת משזר גמר ממשזר דהתם מה להלן השזירה כ''ד אף כאן השזירה כ''ד כי התם אי נמי י''ל אם איתא דלא הוה אלא י''ח מאי איצטריך שש יתירא למעיל שלא נאמר בו שש שיהא חוטו כפול ששה תיפוק ליה דנילף תכלת תכלת מפרוכת מה להלן תכלת שלה ששה אף מעיל שכולו תכלת חוטו כפול ששה ולא הוה מצי למיפרך כדפרכינן לקמן אדרבה נילף משוליו דשוליו נמי אין חוטן כפול אלא ששה:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי
מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד