יומא עב ע"ב

דף עב - ב

אלמלא בגדי כהונה, שעל ידם מקריבים את הקרבנות - לא נשתייר משונאיהן של ישראל [בלשון סגי נהור] שריד ופליט. רבי שמואל בר נחמני אמר: דבי רבי שמעון תנא שכך הוא ביאור הפסוק הזה:

בגדי השרד, הם בגדים שהיו גורדין חותכין אותן כאשר הם כברייתן, עשויים בגדים גמורים, מכליהן, כך היו מורידים אותם מכלי האריגה. והיו משרדין מהן כלום, מקצת אריג על כלי האריגה שלא נארג עמהם.

והוינן בה: מאי היא? מפני מה שיירו את אותו אריג מועט.

ריש לקיש אמר: אלו מעשה מחט. שיירוהו כדי לחברו לבגד באמצעות מעשה מחט. וכפי שתבאר עתה הגמרא.

מיתיבי לריש לקיש מהא דתניא: בגדי כהונה אין עושין אותן מעשה מחט אלא מעשה אורג. שנאמר [שמות כח] "מעשה ארג".

אמר אביי: לא נצרכה שצריך להוסיף להם מעשה מחט אלא לבית יד לשרוול שלהם.

כדתניא: בית יד של בגדי כהונה - נארגת בפני עצמה, ונדבקת עם הבגד על ידי תפירה במחט. ומגעת בית היד עד פיסת כף היד.

אמר רחבה אמר רב יהודה: שלש ארונות עשה בצלאל.

אמצעי של עץ גובהו תשעה טפחים.

פנימי של זהב - גובהו מבחוץ [כולל עובי תחתיתו שהוא טפח] שמונה. והיה ממלא את הארון האמצעי.

חיצון של זהב גובהו עשרה טפחים ומשהו. ופרכינן: והתניא: חיצון גובהו אחד עשר טפחים ומשהו!

ומשנינן: לא קשיא:

הא שיש בגובהו אחד עשרה ומשהו - כמאן דאמר יש בעביו תחתיתו של ארון הזהב החיצון טפח כמו עובי תחתית ארון של עץ.

הא כמאן דאמר אין בעביו של תחתיתו טפח אלא משהו.

ומאי "משהו" שאומרת הברייתא האחרונה בנוסף לגובה אחד עשרה?

זיר. שהיה משמש כזר מסביב לכפורת.

אמר רבי יוחנן: שלשה זירים בכלי המקדש הן, שהם סימנים לשלשה כתרים: של מזבח, ושל ארון, ושל שלחן.

זר של מזבח, שהוא סימן לכתר תורה - זכה אהרן ונטלו.

זר של שלחן, שהוא סימן לכתר מלכות - זכה דוד ונטלו.

זר של ארון, שהוא סימן לכתר תורה - עדיין מונח הוא!

כל הרוצה ליקח - יבא ויקח.

שמא תאמר פחות הוא?

תלמוד לומר [משלי ח]: אמרה תורה "בי, מכוחה של תורה, מלימוד משפטיה - מלכים ימלכו!". וגדול מי שבכוחו להמליך מהמלך עצמו.

רבי יוחנן רמי: כתיב זר וקרינן זיר.

זכה האדם ולמד תורה לשמה - נעשית לו זיר, זר שהוא כתר.

לא זכה - זרה משתכחת הימנו.

רבי יוחנן רמי:

כתיב [דברים י] "ועשית לך, משה, ארון עץ".

ומאידך כתיב [שמות כה] "ועשו הציבור ארון עצי שטים".

מכאן לתלמיד חכם שבני עירו מצווין לעשות לו מלאכתו.

כתיב בארון [שמות כה] "מבית ומחוץ תצפנו בזהב".

אמר רבא: מלמד הכתוב שכל תלמיד חכם שאין תוכו כברו - אינו תלמיד חכם.

אביי ואיתימא רבה בר עולא אמר: תלמיד חכם שאין תוכו כברו נקרא נתעב.

שנאמר [איוב טו] "אף כי נתעב ונאלח - איש שתה כמים [תורה], שיש בו עולה!"

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מאי דכתיב משלי יז] "למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין" - אוי להם לשנאיהן של תלמידי חכמים [בלשון סגי נהור], שעוסקין בתורה, ואין בהן יראת שמים.

מכריז רבי ינאי: חבל על מי שלומד תורה ואין בו יראת שמים, דלית ליה דרתא, שהוא משול למי שאין לו חצר, ואילו הוא - תרעא שער לדרתיה לחצר הוא עביד. כי התורה היא השער להגיע בו ליראת שמים, ומי שלומד אותה ואין בו יראת שמים הרי אין לו להיכן להכנס בשער שהוא מקים לעצמו.

אמר להו רבא לרבנן: במטותא בבקשה מיניכו, לא תירתון תרתי גיהנם. אל תירשו גהינם כפול, כי אם תהיו עמלים בתורה בלי לקיימה ומבלי יראת שמים, מפסידים אתם גם את הנאות העולם הזה וגם את חיי העולם הבא.

אמר רבי יהושע בן לוי: מאי דכתיב [דברים ד] "וזאת התורה אשר שם משה". ולא כתיב "למד".

זכה אדם - נעשית לו סם חיים.

לא זכה - נעשית לו סם מיתה.

והיינו דאמר רבא: דאומן לה, מי שמיימין בה, שהוא עסוק בה בכל כוחו וטרוד לדעת סודה, כמו "ימין", שהיא היד העיקרית שתמיד משתמש בה האדם, היא עבורו סמא דחייא.

דלא אומן לה, מי שמשמאיל בה, שאינה ימין עבורו, אלא אינו יגע בה, היא סמא דמותא. [לפי רש"י שבת פח ב]

אמר רבי שמואל בר נחמני: רבי יונתן רמי:

כתיב [תהלים יט] "פקודי ה' ישרים - משמחי לב".

ומאידך כתיב [תהלים יח] "אמרת ה' צרופה". שמשמע צורפתו ביסורים ובגיהנם.

אלא: זכה - משמחתו, לא זכה - צורפתו.

ריש לקיש אמר: מגופיה דקרא "אמרת ה' צרופה נפקא, יש ללמוד ענין זה: זכה - צורפתו מזככת אותו התורה לחיים.

לא זכה - צורפתו ביסורים למיתה.

[תהלים יט] "יראת ה' טהורה עומדת לעד".

אמר רבי חנינא: זה הלומד תורה בטהרה.

מאי היא - נושא אשה ואחר כך לומד תורה.

עדות ה' נאמנה.

אמר רבי חייא בר אבא: נאמנה היא ליום הדין להעיד בלומדיה מי קיימה ומי לא.

יש דברים במשכן שנאמר בהם שהם עשויים [שמות כו] "מעשה רקם".

ויש שנאמר בהם שהם [שמות כו] "מעשה חשב".

אמר רבי אלעזר: הכל דבר אחד הוא: שרוקמין - במקום שחושבין! שהיו משרטטים את מקום הציור לפי מה שחשבו, ולאחר מכן היו רוקמים שם.

תנא משמיה דרבי נחמיה אחרת:

רוקם - הוא מעשה מחט על גבי אריג קיים. לפיכך יוצא ממנו רק פרצוף ציור בצד אחד של האריג, ולא מצדו השני.

חושב - הוא מעשה אורג, לפיכך יוצאים מהאריגה שני פרצופות, משני צידי האריג, שכך אפשר לעשות בשעת האריגה.

שנינו במשנה: באלו הבגדים, כאשר הכהן לובש את שמונת בגדי כהונה, נשאלין על ידו באורים ותומים. כי אתא רב דימי לבבל מארץ ישראל אמר: בגדים שכהן גדול משמש בהן, גם הכהן "משוח מלחמה" שיוצא עם העם למלחמה - משמש בהן בשמונה בגדים אלו בעבודתו במקדש בכל ימות השנה.

שנאמר [שמות כט] "ובגדי הקדש אשר לאהרן - יהיו לבניו, אחריו!" ומילת "אחריו" היא מיותרת, ובאה ללמד כי יש כהן נוסף שלובש שמונה בגדים בשעת עבודתו במקדש. ו"אחריו" משמע - לכהן משוח מלחמה, שהוא מי שבא בדרגת הגדולה, אחריו של הכהן הגדול.

מתיב רב אדא בר אהבה, ואמרי לה כדי [שם חכם אחד], מהא דתניא:

יכול יהא בנו של משוח מלחמה משמש תחתיו, כדרך שבנו של כהן גדול משמש תחתיו לאחר מותו של הכהן הגדול, אם הוא ראוי לכך?

רבי שמואל בר נחמני אמר בגדים המשרדים אותן מתוך כליהן ר"ל אמר מעשה מחט. איני והתני' בגדי כהונה אין עושין אותן מעשה [מחט] אלא מעשה אורג.

ומשני אביי הא דאמר ר"ל לבית יד שלהן. דתניא בגדי כהונה בית יד שלהן נארגת בפני עצמה ונדבקת עם הבגד ומגעת עד פיסת היד:

אמר רחבה א"ר יהודה ג' ארונות עשה בצלאל אמצעי של עץ ט' טפחים פנימי ח' נשאר מן הארון של עץ טפח מגולה עשה החיצון עשרה להסיר טפח ממנו לכסות הטפח הנותר מבפנים מגולה. ומי שאומר גבהו י"א טפחים קסבר יש בעביו טפח. וטפח להחזירו בפנים הרי י"א ומשהו לזר.

א"ר יוחנן ג' זירין הן של מזבח זכה אהרן ונטלה כלומר לקח הכהונה. של שלחן זכה דוד ונטלו כלומר זכה למלכות. של ארון היא התורה כל הרוצה ליטול יבא ויטול. והוא הגדול שנאמר בי מלכים ימלוכו ורוזנים יחוקקו צדק.

כתיב זר וקרינן זיר. זכה זיר. לא זכה זר.

ועשו ארון מיכן לת"ח שבני עירו מצווין לעשות מלאכתו.

מבית ומחוץ תצפנו. כל ת"ח שאין תוכו כברו אינו ת"ח. ולא עוד אלא שקרוי תועבה שנאמר אף כי נתעב ונאלח איש שותה כמים עולה. ואין מים אלא תורה.

למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין. אוי להם לת"ח שעוסקין בתורה ואין בהן יראת שמים מכריז ר' ינאי חבל על דלית ליה דרתא ותרעא לדרתא עביד. כלומר הוא רע ואין לו חלק עם ת"ח. קריאתו רעה היא לך שיודע הדין ועושה חילופו.

אמר רבא לרבנן לא תירתו תרתי גיהנם. התורה נקראת סם.

שנאמר וזאת התורה אשר שם משה. זכה נעשית לו סם חיים. לא זכה סם המות.

עדות ה' נאמנה נאמנת להעיד בלומדיה אם קיימוה אם לאו.

מעשה רוקם אלו מעשה מחט.

לפיכך פרצוף אחד מעשה חושב אלו מעשי אורג לפיכך שני פרצופות.

כי אתא רב דימי אמר משוח מלחמה משמש בח' שנאמר ובגדי הקדש אשר לאהרן יהיו לבניו אחריו. למי שבא בגדולה אחריו.

חיצון עשרה ומשהו והתניא אחד עשר ומשהו ל״ק הא כמאן דאמר יש בעביו טפח הא כמאן דאמר אין בעביו טפח. יש שפירשו דפלוגתא בעובי שוליו של חיצון של זהב דמאן דאמר עשרה ומשהו סבר אין בעובי שוליו של חיצון טפח אלא משהו ושל עץ היה בעובי שוליו טפח. וחללו אמה וחצי שהם תשעה טפחים נמצא ציפוי׳ שבחוץ עשרה טפחי׳ כשיעור חללו ושוליו של עץ. ומאן דאמר אחד עשר ומשהו סביר׳ ליה שאף בעובי שוליו של חיצון יש טפח ופירוש זה עולה קצת כשטת רש״י וקשה לשטה זו הא דאמרי׳ בפ״ק דסוכה ודוכתי אחריני ארון תשעה וכפורת טפח ושכינה למעלה מעשרה וא״כ ההיא אתיא דלא כחד מהני דההיא לכולי עלמא גובהו של אמצעי עשרה דהתם כוליה ארון משערי׳ ואפילו עם ציפויו. ורש״י ז״ל פי׳ כדרך שטה זו אלא שהוא אומר דלרב יהודה האמצעי של עץ תשעה עם עובי שוליו. וחללו שמנה בלבד כי עובי שוליו טפח והפנימי כל קומתו עם שוליו והחיצון עשרה ומשהו משהו לשוליו וט׳ כנגד קומת האמצעי וטפח עודף עולה למעלה לכסות עובי הכפורת שהוא טפח וא״ת אתיא ההיא דסוכה כרב יהודה אבל קשה דהא עובי הכפורת בולט היה להזאת כנגדו. ויש שפירשו דלכולי עלמא אין בגובה כולו אלא תשעה טפחים והכא בעובי כותליו של אמצעי פליגי ודכולי עלמא ציפוי הפנימי לא היה מכסה כל הכתלים של עץ מבפנים אלא היה משייר בו טפח שהיה כורך עליו סוף הצפוי החיצון ומ״ד אחד עשר סבר יש בעביו של כותל של עץ טפח הלכך הוו להו אחד עשר טפחי'. תשעה כשיעור גבהו מבחוץ וטפח כנגד עובי הכתל וטפח שהיה כורך לכסות בפנים. ומאן דאמר עשרה ומשהו סבר אין בעביו טפח אלא משהו וזו שיטת ר״ח ז״ל:

לא זכה סמא דמותא. פי׳ כשהוא שונה להתגדל ולהתגדר וכדאמרי׳ עלה בפ׳ הקורא נוח לו שנהפכה שליתו על פניו. והא דאמרינן התם לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמה התם בשעושה מיראה:

נאמנת היא להעיד בלומדיה. יש שפירשו להעיד עליו ליום הדין ויש שפירשו שמפרסמת אותו כההיא דדרשינן במסכת מועד קטן מדכתי׳ חכמות בחוץ תרונה כל העוסק בתורה מבפנים תורתו מכרזת עליו מבחוץ:

לפיכך שני פרצופין. פי׳ שהפרצוף נרא׳ משני צדדין פנים ואחור:

בגדי כהונה לא היו נעשין ע"י חייט שיחתוך במספרים ויתפור במחט אלא לא היתה בהם תפירת מחט כלל וכל הבגד כתקונו ובשלמותו היה על ידי אריגה אלא שבתי הידים של כתנת היו נארגות בפני עצמן ומחוברות בגוף הכתנת על ידי תפירה במחט המגעת עד פס ידו:

ארון שעשה בצלאל כבר ידעת שנצטוה להיותו של עצי שטים מצופה זהב מבית ומחוץ ושיהא גבהו עם שוליו אמה וחצי שהם תשעה טפחים ולפיכך עשה בצלאל שלש ארונות אמצעי של עץ והושיבו בתוך אחד של זהב והושיב אחד של זהב לתוכו וחפה שפתם בזהב ונמצא ארון של עץ מצופה זהב מבית ומחוץ וארון של עץ עשאו גבוה תשעה עם שוליו שהיה עבין טפח ונמצא גובה חללו שמנה ופנימי של זהב עשאו בגובה שמנה עם עובי שוליו כשיעור שימלא חלל האמצעי ועובי שוליו היה טפח גם כן ונמצא חללו שבעה והחיצון היה של אחד עשר ומשהו עם עובי שוליו מפני שעובי שוליו היה טפח והוצרכו עוד תשעה בחללו שתהא שפתו שוה לשפת האחרים ונמצאו עשרה ועוד טפח שהיה עולה למעלה להשלים כנגד עובי הכפרת שהיה טפח שנאמר אל פני הכפרת ואין פנים פחותים מטפח והרי אחד עשר ומשהו הנשאר היה לזר זהב ר"ל כתר קטן שהיה עולה למעלה מן הכפרת והוא שאמרו שלשה זרים הם ונרמזו בהם שלשה כתרים של מזבח והוא רמז לכתר מלכות כתר כהונה זכה בו אהרן ואין לשבט אחר בו כלום כתר מלכות זכה בו דוד ואין לשבט אחר בו כלום כתר תורה הרי הוא מונח לכל מי שירצה והוא שכתוב ועשו ארון ולא נאמר בו ועשית כבשאר הכלים ללמדך שבידו הוא ללמוד ולהתחכם יגעתי ומצאתי האמן ובלבד שיתעסק בה לשמה שאם תאמר שלא לשמה אף היא משתכחת ממנו דרך הערה אמרו כתי' זר וקרינן זר זכה נעשה לו זר לא זכה ר"ל שנתעסק שלא לשמה הרי היא זרה הימנו ר"ל שמשתכחת ממנו ויש במקרא זה ר"ל ועשו ארון רמז אחר והוא שכל תלמיד חכם בני עירו מצווים לעשות מלאכתו כדי שיהא לו פנאי לעסוק בתורה:

כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו ר"ל שעושה עבירות בסתר אינו תלמיד חכם אלא שנקרא תועבה שנאמר אף כי נתעב ונאלח איש שותה כמים עולה כלומר שהוא שותה תורה כמים ועושה עולה שכל שלמד תורה ואין בו יראת שמים לקיימה נוח לו שלא למד והוא שאמר שלמה למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין ודרך הערה אמרו חכמים חבל על דלית ליה דרתא ותרעא לדרתיה עביד וכן אמר אחד מהם לתלמידיו כשרואה אותם טורחים ללמוד ואינם מקיימים אותה כראוי במטותא מנייכו לא תירתו תרתי גיהנם וזהו שאמרו אשר שם משה זכה לקיימה נעשית לו סם חיים לא זכה נעשית לו סם מיתה מפני שהוא נענש יותר משלא למד כלל וכמו שאמרו עדות ד' נאמנה נאמנת היא להעיד בלומדיה כלומר אם מקיימין אותה אם לאו ולעולם יהא אדם משתדל ללמוד תורה בטהרה ר"ל שיהא נושא אשה תחלה ואח"כ ילמוד תורה ודוקא במקום שהבנות זריזות להיות עול ביתם מסור להם ואין לומר בו רחיים בצוארו ואחר שכן והוא רואה בעצמו שאין לבו פנוי בלא אשה ישא ואח"כ ילמוד כדי שיעמוד בלא הרהור עברה אבל במקום שעול הבית מוטל על האנשים ילמד תורה תחלה שמשנשא אין למודו מצוי כל כך דרך צחות אמרו רחיים בצוארו ויעסוק בתורה כמו שביארנו בראשון של קדושין כ"ט ב':

כבר ביארנו שכל שנאמר בו מעשה רוקם ענינו שלא היתה הצורה נראית אלא מצד אחד והוא בפני האריג לבד ומעשה חושב הוא שהצורה נראית משני צדדין והוא שאמרו כאן פרצוף אחד ושתי פרצופות אבל מה שאמרו שהרוקם הוא מעשה מחט אין הלכה כן אלא הכל היה באריג:

כ"ג שמת ממנין את בנו או הקודם לו לנחלה במקומו כל שהוא ממלא מקומו או בחכמה או ביראת שמים ושאר השררות כל הזוכה לה זוכה לו ולזרעו אחר שזרעו ראוי לכך חוץ ממשוח מלחמה שאין בנו מתמנה תחתיו לעולם אא"כ ממנין אותו מתחלה כשאר הכהנים וכן כל שמשוח מלחמה עובד במקדש אינו עובד אלא בארבעה בגדים ככהן הדיוט:

אלא לבית יד שלהם. שאחר שהבית יד נארגת לבד תופרין אותה במחט עם שאר הבגד:

הא כמאן דאמר יש בעוביו טפח. האי תנא דאמר אחד עשר לית ליה הא דאמרי' בפ"ק דסוכה (דף ד:) ובשבת בהמצניע (דף צב.) ובכמה דוכתי דארון תשעה וכפרת טפח לפי' רש"י דהכא אבל ר"ח פי' בע"א דמ"ד עשר ומשהו סבר אין בעוביו טפח בשל זהב עם דופן הכותל של עץ ובשוליים נמי מיירי שהן היו משהו וחללה דשל עץ היה קרוב לתשעה והזהב לא היה מכסה בפנים אלא שמונה דהחיצון של זהב הפנימי לא כיסה אלא שמונה והשלמת אותו טפח היה בעובי הכותל מלמעלה אבל השוליים של עץ ושל זהב היה דק דק ואינו אוכל כל כך בארון ובפ"ק דב"ב (דף יד.) דקא חשיב כמה לוחות אוכלות בארון כו' לא חשיב כמה היה פנימי אוכל בשל עץ כי דק הוא מאד ומאן דאמר אחד עשר ומשהו סבר דעוביה של כותל דשל עץ היה טפח הרי עשרה וטפח לכסות ארון הזהב שבחוץ המגולה שבפנים עם עובי הכותל למעלה הרי כאן אחד עשר ומאי משהו זר אתרוייהו קאי ואותו הזר היא מבפנים אותו טפח ממש ולכך חשיב ליה כאילו הוא בגובה שחושב טפח זה שנכפף בפנים כאילו הוא למעלה אבל אם היה אותו הזר באמצע הארון למה יש לחושבו כאילו היה זקוף ולפי' ר"ח זה כולהו סבירא להו ארון תשעה וכפורת טפח דהשתא בגובה מיירי^א)עי' בחידושי הריטב"א ועיין ש"י.:

לא זכי תיהוי ליה סמא דמותא. כגון שלא לשמה ואיכא נמי שלא לשמה דמתוכה בא לשמה דאמר במקום שנהגו (דף נ:) כתיב כי גדול מעל שמים חסדך וכתיב עד שמים ל"ק כאן לשמה וכאן שלא לשמה והאי שלא לשמה דהכא כגון שעוסק ואינו מקיים כלל ואינו לומד אלא להתגדר ולקנתר את חבירו ועליה אמרינן בפ"ב דברכות (דף יז.) נוח לו שלא נברא. מ"ר:

נאמנת היא להעיד בלומדיה. מי קיים ומי לא קיים כדפירש"י ועוד מצינו לפרושי נאמנת היא להעיד שכל העוסק בתורה מבפנים תורתו מכרזת עליו מבחוץ כדדרשי' במועד קטן (דף טז:)^ב)[צ"ל מחכמות בחוץ תרונה]. מברחובות תתן קולה:

א"ר יוחנן זה הלומד תורה בטהרה נושא אשה ואח"כ לומד תורה. מכאן קשה לי על פירש"י בפ"ק דקידושין (דף כט:) גבי הא דא"ר יוחנן רחיים בצוארו והוא יעסוק בתורה ובפ"ק דשבת (דף ט:) פי' גבי הא לן והא להו:

ומאי משהו זר מיכן מוכיח שהזר עולה על הכפרת והממורה פירש בפרשה ויקחו לי תרומה ועשית זר זהב כמין כתר מקיף לו סביב ושפתו למעלה משפתו ואינו עב כעובי כותלי הארון שעשה ארון החיצור גבוה מן הפנימי עד שעולה למול עובי הכפרת כל שהיא והנה משמע שכל עובי הכפרת שהוא טפח שוקע בתוך ארון החיצון ועדיין הי' עולה עליו כל שהוא והוא הזיר:

בפרש"י בד"ה שגורדין כו' ומשרדין מהן כלום ומשיירין מהן מקצת כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה שלש ארונות כו' וחיפה שפתו העליונה בזהב כו' עכ"ל ק"ק דלא לישתמיט נמי למחשב נמי הך משהו של גובה הארון ע"י עובי חיפת שפה העליונה כדחשיב לקמן משהו של עובי השולים ומשהו של זר ודו"ק:

בד"ה יכול יהא כו' גבי עשירית איפה כו' יכול שאני מרבה אף משוח מלחמה כו' עכ"ל ק"ק דמה"ט דממעט לקמן משוח שעבר מעשירית האיפה משום דחדא אמר רחמנא ולא שנים כפרש"י לקמן איכא למעט נמי משוח מלחמה וי"ל ודו"ק:

בא"ד וגבי כה"ג תניא כו' לכהן תחת אביו מלמד שהבן קודם לכל כו' עכ"ל ק"ק דמהאי קרא גופיה דמייתי שבעת ימים ילבשם הכהן תחתיו מבניו וגו' יש ללמוד דבכה"ג הבא לאהל מועד בנו קודם לכל אדם ודו"ק:

ע"ב עשה בצלאל וכו'. וכתב הרא"ם והראב"ע טען ע"ז דאחר שעשו הארון זהב מה צורך לעץ וכבר נתנו טעם בזה בתנחומא כו' ועוד דרשו במכילתא כו' ולפי סוגיית תלמודינו נראה בזה כי גוף הארון של עץ היה דוגמת האדם כי עץ השדה הוא וכמ"ש היש בה עץ וגו' והוו עוד ב' ארונות מבית ומחוץ של זהב לרמוז שיהיה תוכו כברו כדלקמן והוא לפי שבשאר כלים כגון שלחן לא כתיב אלא שהיה מצופה בזהב במקום הנראה מבחוץ וכן במזבח הזהב משא"כ בהארון שהיה בו של זהב גם מבפנים במקום הנסתר ללמדך על התורה שהיתה בו שתהיה בת"ח תוכו כברו כמו הארון שהיתה התורה בו ואולי יתורא דקרא קדריש דכתיב ברישא דקרא וצפית אותו זהב טהור מבית וגו' וכתיב בסיפא דקרא תצפנו לרמוז על האדם שיצפה אותו מבית ומחוץ בדבר טהור בשוה שלא יהיה אחד בפה ואחד בלב ועוד רמז בזהב מבית ומבחוץ דהיינו בתורה שנמשלת לזהב כמ"ש הנחמדים מזהב וגו' שיהיה אדם הצדיק הנמשל לעץ כמ"ש היש בה עץ מצופה בזהב דוגמת כלי עץ וכסף גימטריא עץ שיהיה מוזהב ביופי מבית ומבחוץ דהיינו שהתורה הנמשלת לזהב תהא ניכרת בו יפה תוכו כברו:

שלשה זירים הן כו' של מזבח זכה אהרן כו'. והן ממש ג' כתרים ששנינו באבות ג' כתרים הן כתר כהונה וכתר מלכות וכתר תורה וכבר כתבנו בזה בפ' האומר כתר מלכות כמשמעו לו לדוד שהולמתו וכתר כהונה הוא הציץ שעל כ"ג וכתר תורה הן תפילין שבראש כל האדם דכל הרוצה ליטול יטול. ואמר

ושמא תאמר פחות הוא כיון שכל אדם זוכה בה ת"ל בי מלכים וגו'. כפרש"י ולגבי כהונה נמי נאמר יקרה היא מפנינים מכ"ג שיש עליו פנינים בציץ ובאבות מסיים ביה וכתר שם טוב עולה על גביהן והיא היראה דבעי בכולהו בכ"א מהג' כתרים וכדמסיק הכא בכתר תורה ודקאמר זכה נעשה לו זיר זכה היינו שיש בו יראת שמים כפרש"י ללמוד לשמור ולקיים לא זכה שאין בו כל זה לגבי תורה נעשית לו זרה כפרש"י וה"ה לגבי כהונה ומלכות עי"ל דזר דשלחן מלכים ומזבח כהנים ידע למידרש זכה נעשה לו זיר דהיינו כתר מלכות לבית דוד וכתר כהונה לבית אהרן לא זכה זרה היא לו כמו בשלמה וכמו בכהנים שנגאלו מן הכהונה אבל בתורה מאי זרות אית בה הא אמרי' לעיל דכתר תורה מונח כו' כל הרוצה ליטול אותה כו' ועל כן דרשו בו אם לא זכה נעשית לו זרה והוא מלשון והיה לכם לזרא שפירושו לחרב וכמ"ש זכה סם חיים לא זכה סם המות וכמו שאמרו סייפא וספרא ירדו כרוכים מן השמים:

כתיב ועשית וגו'. עי' פרש"י ר"ל דקרא דהכא ועשו ארון וגו' כתיב מקמיה דהאי קרא ועשית לך ארון וגו' בפ' עקב מיהו יש עיון בזה דהא ע"כ ההוא קרא בפ' עקב ועשית לך ארון וגו' לא זהו ארון שעשה בצלאל שהרי משכן לא נתעסקו בו אלא לאחר יוה"כ כו' כפרש"י בחומש ע"ש גם קשה דבפשיטות טפי לפי סדר הכתובים ה"מ לדרוש כן דבכל צווי מלאכת המשכן כתיב ועשית שהטיל המלאכה על משה ובמלאכת המשכן כתיב ועשה בצלאל ואהליאב וכל חכם לב וגו' ויש ליישב בזה ודו"ק:

נקרא נתעב שנאמר אף כי נתעב וגו'. דלעיל מיניה כתיב הן בקדושיו לא יאמין וגו' וקאמר אף כי מכ"ש ההוא נתעב וגו' וכפרש"י:

ולב אין כו'. דלפי פשוטו גם שאין לו לב להבין ילמוד תורה שהיא מחכימת פתי וע"כ אמרו דודאי אפשר שגם שכסיל יבא לידי חכמה ע"י הלימוד אבל הלב אין רצה לומר שאין בלבו לקיימה אלא לקנות שם כפרש"י שם והיינו שאין בו יראת שמים:

חבל על דלית ליה דרתא כו'. מפורש פ' ב"מ ע"ש:

תרתי גיהנם כו'. עי' פרש"י ועי"ל ע"פ מ"ש פ' אין דורשין שהרשע נוטל ב' חלקים בגיהנם והצדיק נוטל ב' חלקים בג"ע וז"ש לתלמידיו שילמדו לשמה כדי לקיימה ואז לא תהיו רשעים ליטול תרתי חלקים בגיהנם:

אשר שם משה וגו'. לשון שימה לא יפול בו לפי פשוטו וכה"ג אמרי' פ"ק דסנהדרין ואלה המשפטים אשר תשים אשר תלמדם מיבעי ליה ולכך דרשו הכא שם מלשון סם חיים וסם המות ורמז בזה כי הנעלם מן ס"ם הוא גי' ס"ם ואמר דאומן לה ללמדה לשמה הרי היא סם חיים דלא אומן לה שלומדה שלא לשמה הרי היא סם המות:

לא זכה צורפתו כו'. היינו ביסורין כפרש"י כמ"ש וצרפתים כצרף כסף וגו' ובלשון תלמוד צירוף אחר צירוף ולמאן דדריש ביה נמי זכה צורפתו לחיים דמצינו יסורין של אהבה שאין בהן ביטול תורה כמ"ש בפ"ק דברכות מדכתיב אשרי הגבר אשר תיסרנו יה וגו' ועד"ז יש לפרש הכתוב צרופה אמרתך ועבדך אהבה ר"ל שעבדך אהב אותן יסורין שיש בהן קיום אמרתך וכמ"ש בפ' הפועלים בר' אלעזר בר' שמעון באורתא קבל עליו יסורין כו' ע"ש:

נושא אשה ואח"כ לומד. בפ"ק דקדושין איכא מ"ד לומד תורה ואח"כ נושא אשה ומסיק דל"פ הא לן והא להו וע"ש באורך בתוס':

נאמנה היא להעיד כו'. כבר כתיב בתורה ואל הארון תתן את העדות וגו' דהיינו התורה שהיא עדות בין ישראל לאביהם שבשמים אבל הכא עיקר הדרשה מנאמנה שעדותה נאמנה בלומדיה וק"ל:

גמרא רל"א מגופיה דקרא נפקא זכה כו'. לפי דרשת רבא לקמן (עו ב) כתיב ישמח וקרינן ישמח זכה משמחו כו'. הוי מצי לאפוקי הכא ג"כ מקרא דמשמחי לב זכה כו':

גמ' שם למי שבא בגדולה אחריו. נ"ל דר"ל למי שהוא שני לו בגדולה (וכ"נ מהירושלמי פ"א דמגילה הל"י ובפ"א דמכילתין סוף ה"א וכ"פ שם הק"ע) כדאיתא בסוף הוריות משוח בשה"מ כו' קודם למשוח מלחמה. (וז"פ דכאן אין לפרש אאינך דחשיב שם ביניהם) ולשון רש"י בזה מגומגם קצת. וגם קשה דהא לפי האמת גדולת משוח מלחמה אינה ירושה לבניו כדלקמן. ועמש"כ בחדושי לשו"ע או"ח סי' נג:

רש"י ד"ה אלמלא בגדי כהונה. שע"י מקריבין הקרבנות כו'. ל"י מדוע לא פירש כפשוטו דעצם בג"כ מכפרין וכדמשמע בזבחים ס"פ המזבח ובערכין (טז) מה קרבנות מכפרין אף בג"כ מכפרין כתונת מכפרת כו' וכ"נ שפי' התוס' במו"ק (ר"ד כח):

רש"י ד"ה ומאי משהו. דקתני בברייתא הס"ד. ותיבת בתרייתא נראה למחוק:

שלש ״ארונות״. נ״ב כמו אב אבות:

שם שני פרצופות. נ"ב ע"ד אשכול אשכולות:

רש"י ד״ה זיר "העולה". צ"ל הארון:

ד"ה תרתי גיהנם. ובחייכם לא כו'. נ"ב בשעה שעוסקים בתורה לא נהנו בעולמם ונענשים גם על למוד התורה. כי ולרשע א"א מל"ל חוקי:

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁלֹשָׁה זֵרִים הֵם: שֶׁל מִזְבֵּחַ, שֶׁל שֻׁלְחָן, וְשֶׁל אָרוֹן. נראה לי בס"ד הם כנגד אור החסד שיתחלק לשלשה חלקים שהם שני שלישים למלכות אשר לפעמים מתעלמין ועליהם הבטיח הקב"ה לכנסת ישראל (ישעיה נד, יב) 'וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ' דכל שליש הוא מספר כ"ד ושליש העליון הוא קיים תמיד בבחינת התפארת, ולכן אלו השלשה זרים אחד מהם שהוא של תורה קיים תמיד והשנים מתעלמין בזמן הגלות.
והנה שני כתרים של כהונה ומלכות תרווייהו צריכי לכתר תורה כי כהן גדול צריך להיות חכם גדול וכן המלך צריך שיהיה גדול בחכמה שיוכל לשפוט בצדק וכמו שאמר שלמה המלך ע"ה לפני הקב"ה בתפלתו (מלכים א' ג, ט) 'וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ לְהָבִין בֵּין טוֹב לְרָע כִּי מִי יוּכַל לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ הַכָּבֵד הַזֶּה',
ובזה יובן 'טוֹבִים הַשְּׁנַיִם' (קהלת ד, ט) הם כתר כהונה וכתר מלכות כשהם מן האחד רוצה לומר שלמים 'מִן הָאֶחָד' שהוא כתר תורה שיצטרף עמהם.
ובזה יובן 'וּבַגֶּפֶן שְׁלֹשָׁה שָׂרִיגִם' (בראשית מ, י) בַגֶּפֶן אלו ישראל שְׁלֹשָׁה כתרים, וְהִיא כְפֹרַחַת רמז לכתר כהונה שנתברר ביד אהרן הכהן ע"ה על ידי פרח מטהו אשר פרח, עָלְתָה נִצָּהּ כתר מלכות בית דוד דכתיב ביה (ישעיה יא, א) 'וְיָצָא חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה' הִבְשִׁילוּ אַשְׁכְּלֹתֶיהָ עֲנָבִים כתר תורה שהענבים יש בהם אכילה ושתיה יין וכן התורה נמשלה לאכילה ולשתיה דכתיב (משלי ט, ה) 'לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי' וראשי תיבות שלשה אלה 'תשם' תּוֹרָה שֻׁלְחָן מִזְבֵּחַ. ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב (תהלים מו, ט) 'אֲשֶׁר שָׂם שַׁמֹּת בָּאָרֶץ' וסופי תיבות שלש אלה חנ"ה רמז הנשים הנזהרים בחלה נדה הדלקה ראשי תיבות חנ"ה יזכו להוליד בנים ראויים לשלש כתרים אלו שסופי תיבות שלהם חַנָּה.

רַבִּי יוֹחָנָן רָמִי: כְּתִיב: 'זָר' וְקַרִינָן 'זֵר'? זָכָה, נַעֲשֵׂית לוֹ 'זֵר', לֹא זָכָה, זָרָה הֵימֶּנָּה. נמצא הפרש בין זיר לזרה הוא חמשה, ובזה יובן בס"ד (תהלים סח, ד) 'וְצַדִּיקִים יִשְׂמְחוּ יַעַלְצוּ לִפְנֵי אֱלֹקִים וְיָשִׂישׂוּ בְשִׂמְחָה' אותיות בַּחֲמִשָּׁה כי אצלם היא זיר ולא זרה.
ובזה יובן (ישעיה כד, טז) 'מִכְּנַף הָאָרֶץ זְמִרֹת שָׁמַעְנוּ צְבִי לַצַּדִּיק' רוצה לומר חשיבות לצדיק 'וָאֹמַר רָזִי לִי רָזִי לִי', רָזִי אותיות זיר כלומר זיר ולא זרה, וכפל הדברים כנגד תורה שבכתב ושבעל פה ולכן ביקש דוד המלך ע"ה (תהלים פו, יז) 'עֲשֵׂה עִמִּי אוֹת לְטוֹבָה' שיהיה אות יו"ד דהיינו זיר ולא זרה באות ה"א.

כָּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁאֵין תּוֹכוֹ כְּבָרוֹ, אֵינוֹ תַלְמִיד חָכָם. נראה לי בס"ד שנקרא תלמיד חכם על שם תורה לשמה שהיא חמדת מלך מלכי המלכים הקב"ה, לכן אותיות 'תלמיד חכם' המה אותיות 'חמדת מלך', ולכן מי 'שֶׁאֵין תּוֹכוֹ כְּבָרוֹ' שאינו לומד תורה לשמה שהיא חמדת מלך אז אין ראוי שיקרא בשם 'תַלְמִיד חָכָם'.
וְאַבַּיֵי אָמַר אַף נִקְרָא 'תּוֹעֵבָה' נראה לי בס"ד דאמרו בגמרא (נדרים נא.) דרש בר קפרא מאי 'תועבה'? 'תועה אתה בה' ולכן אם אינו לומד לשמה מוכרח שיכשל בלימודו לכך נקרא תועבה שהוא תועה אתה בה שלא תשיג האמת.
ונראה לי בס"ד לכן התורה נקראת מַיִם כי אותיות 'מַיִם' במילואם כזה מ"ם יו"ד מ"ם תוכם שהוא מילואם הוא כברם דהחשבון שוה.
ונראה לי בס"ד עוד לכך התלמיד חכם נקרא בשם המון כמו שאמרו רבותינו ז"ל בגמרא דמכות (מכות י.) 'אֹהֵב בֶּהָמוֹן לֹא תְבוּאָה' (קהלת ה, ט) שדרשו מי שאוהב התלמיד חכם שנקרא המון וכו' והטעם כי אותיות הָמוֹן תוכם שהוא מלואם הוא כברם וזו היא מידה הראויה לתלמיד חכם והוא"ו שבתוך הנו"ן אינו יוצא במבטא והחולם ישמש במקומו.
ובזה פרשתי בס"ד (שיר השירים ח, יא) 'כֶּרֶם הָיָה לִשְׁלֹמֹה' מלך שהשלום שלו 'בְּבַעַל הָמוֹן' הוא תלמיד חכם שיש בו מקרא משנה תלמוד אגדות וקבלה שכולם מוצאים פירות.

חֲבָל עַל מַאן דְּלֵית לֵיהּ דַּרְתָּא. נראה לי בס"ד הטעם דנקיט לשון חֲבָל דכתיב (דברים לב, ט) 'כִּי חֵלֶק הֳ' עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ' ופרשנו בס"ד חֲבָל על התורה שבעל פה שיש בה ח' דרגין ותורה שבכתב שראשה ב' וסופה למ"ד הרי אותיות 'חֶבֶל' רומזים לתורה, וראוי לה שם זה של חבל שהיא כמו חבל שמשלשלין בו דבר מאכל ומשקה וחפצים כן בתורה ישתלשל השפע מלמעלה וכמו החבל שאוגדין וקושרין בו הנפרדים כן בתורה יהיה קישור העולמות והספירות והנפש ואם אין לאדם יראת שמים יתהפך לו חֶבֶל בסגול לְחָבַל בקמץ על אשר קימץ ולא סיגל תורה ביראת שמים, ולכן יאמר עליו לשון חבל.
ולפי דברי רבי ינאי התורה נקראת שער ליראה ולכן התחילה התורה (בראשית א, א) 'בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים' שהוא ראשי תיבות בָּבָא שהוא תרגום של 'שַׁעַר' ואם חסר יראה נקרא כסיל וכמו שאמר רבי שמואל בר נחמני בשם רבי יונתן (יומא עב:) על פסוק (משלי יז, טז) לָמָּה זֶּה מְחִיר בְּיַד כְּסִיל וכו' והיינו כי נשמת האדם קרויה 'נֵר אֱלֹקִים' [336] דכתיב 'נֵר הֳ' נִשְׁמַת אָדָם' (משלי כ, כז) ואם אין יראה יסתלק מספר יִרְאֶה [216] שהוא רי"ו מן מספר נר אלקים וישאר אצל האדם מספר ק"ך שהוא גימטריא כְּסִיל [120].

לָא תֵּירְתּוּ תַּרְתֵּי גֵּיהִנֹּם. נראה לי בס"ד גֵּיהִנֹּם [108] גימטריא ק"ח וב' פעמים ק"ח עולה יִרְאֶה [216] לרמוז אם חסר יִרְאֶה יקח תַּרְתֵּי גֵּיהִנֹּם שהוא מספר יִרְאֶה.
או יובן בס"ד יש גיהנם של שלג לאותם המבטלים מצות עשה שזה יהיה מכח קרירות לבם שמקרר אותו היצר הרע ויש גיהנם של אש לאותם העוברים על לא תעשה שזה יהיה מכח חמום שמחמם היצר הרע את לבם לעשות העבירה ולכן אמר להם תקיימו העשין והלאוין שאתם לומדים אותם כדי שלא תֵּירְתּוּ תַּרְתֵּי גֵּיהִנֹּם של עשין ולאוין.

זָכָה, נַעֲשֵׂית לוֹ סַם חַיִּים. לֹא זָכָה, נַעֲשֵׂית לוֹ סַם מִיתָה. נראה לי בס"ד התורה נקראת 'טוֹב' ויש בה ד' חלקים 'פשט רמז דרש סוד' שהם ד' פעמים טוֹב עולה מספר חַיִּים [טוֹב 17 ×4 =חַיִּים 68] לכך זָכָה, נַעֲשֵׂית לוֹ סַם חַיִּים ואם לֹא זָכָה שהוא לומד תורה ומרשיע בלשונו כדואג ואחיתופל נַעֲשֵׂית לוֹ סַם מִיתָה כי נמצא מערב עם התורה שהיא חַיִּים [68] חלק סטרא דמסאבא [378] שעולה שע"ח נמצא אצלו מספר מָוֶת [446] כי ס"ח ושע"ח גימטריא מָוֶת.
ומה שאמר 'זָכָה צוֹרַפְתּוֹ לְחַיִּים, לֹא זָכָה צוֹרַפְתּוֹ לְמִיתָה' נראה לי בס"ד התורה נקראת זיו, לכן מאירה פני לומדיה דכתיב (קהלת ח, א) 'חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו' וכן אמרו רבותינו ז"ל (משנה סוטה ט, טו) משמת רבן יוחנן בן זכאי בטל זיו החכמה, ותואר 'אדם' [45] שניתן לבעלי תורה שהוא מספר 'מה' [45] עם מספר 'זיו' [23] שהיא התורה עולים מספר 'חיים' [68] לזה אמר זָכָה צוֹרַפְתּוֹ לְחַיִּים שיצטרף זיו עם אדם ויהיה מספר חַיִּים.
ואם לֹא זָכָה צוֹרַפְתּוֹ לְמִיתָה שהאדם על ידי התורה נקרא קודש דכתיב (ירמיה ב, ג) קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַהֳ' על ידי רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה היא התורה. והנה 'קוֹדֶשׁ' [410] הוא מספר ת"י ואדם מספר 'מה' והשתא יהיה צירוף מה של אדם עם ת"י של קודש ויהיה צירוף 'מִיתָה' [455] שהיא אותיות ת"י מ"ה מאחר שלא למד התורה לשמה שהוא לימוד של קוֹדֶשׁ יתהפך לו הצירוף לרוע.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד זָכָה צוֹרַפְתּוֹ לְחַיִּים שאם תחלק אות כ"ף של חָכָם לשנים יהיה שני יוד"ן ואז אותיות חָכָם המה אותיות 'חַיִּים' וזהו 'צוֹרַפְתּוֹ לְחַיִּים'. ואם לֹא זָכָה יוסר מספר עשר מן אות מם ד'חָכָם' ותוסיף עשר אלו על מספר כ' של חָכָם ויהיה מספר למ"ד נמצא אותיות חָכָם נעשו אותיות חָלָל שהוא תואר המות בר מינן כמו שנאמר (דברים כא, א) 'כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה' וכיוצא בזה.

נֶאֱמָנָה הִיא לְהָעִיד בְּלוֹמְדֶיהָ. נראה לי בס"ד ידוע דהעניו זוכה לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא ולכן נקבע הלכה כבית הלל שהיו ענוים נמצא מן התורה שלומד האדם ניכר אם הוא עניו או לאו דאם מכוין אליבא דהלכתא הרי היא מעידה עליו במידת הענוה.
או יובן בס"ד על דרך מה שאמרו בברייתא דאבות (משנה אבות ו, א) 'רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ, זוֹכֶה לִדְבָרִים הַרְבֵּה' וכתב רבינו מהרח"ו [מורנו הרב רבי חיים ויטאל] ז"ל האנשים המראין קומה שאומרים שלומדים תורה לשמה הנה החכם הגדול התנא רבי מאיר בעל הנס עליו השלום מעיד עליהם שלא כך הוא! דאם כן איה כל הבטחות אלו שפירש התנא רבי מאיר ללומד לשמה?! וזהו נֶאֱמָנָה להעיד על לוֹמְדֶיהָ אם לומדים לשמה או לאו.

זֶה הַלּוֹמֵד תּוֹרָה בְּטָהֳרָה, מַאי הִיא? נוֹשֵׂא אִשָּׁה, וְאַחַר כָּךְ, לוֹמֵד תּוֹרָה. נראה לי בס"ד לכך באו אותיות אָדָם בסדר זה תחילה אות א' שהוא ראשי תיבות אִשָּׁה ואחר כך דל"ת שהוא התורה שנקראת שער [דֶּלֶת] ליראה וכמו שאמר רבי ינאי ואחר כך מ"ם סתומה שסתומה מכל צדדין ורומזת לטהרה שהיא טהרת המחשבה במוח הסתום מכל צדדיו.

כָּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁאֵין תּוֹכוֹ כְּבָרוֹ, אֵינוֹ תַלְמִיד חָכָם. נראה לי בס"ד תוך אותיות חָכְמָה במלואם כזה, חי"ת כ"ף מ"ם ה"א יש אותיות פְּתָאִים, רמז כל מי שהוא בעל חכמה שנקרא הַחָכָם בה"א הידיעה יראה עצמו שהוא מן הַפְּתָאִים, כי מוסיף דעת מוסיף קושיות, והמקשן רואה עצמו שהוא מן הַפְּתָאִים שאינו מבין דברי התורה, אבל מי שאינו בעל חכמה יתהלך למשרים שאינו מרגיש בקושיות ונמצא החכם שהוא בעל חכמה אותיות ברו מורים על חכמה שבו שבה מוליד הקושיות, ותוכו מורה על הקושיות שהם יהיו מן הפתאות שמתקשה ואינו יודע לתרץ, והאדם שהוא מתקשה ובוש לומר קושיות שלו שלא יאמרו עליו שהוא פתי אין זה תלמיד חכם כי זה לא ילמוד בטוב, וכמו שנאמר התנא (משנה אבות ב, ה) 'וְלֹא הַבַּיְשָׁן לָמֵד' וכתיב (תהלים קיט, מו) 'וַאֲדַבְּרָה בְעֵדֹתֶיךָ נֶגֶד מְלָכִים וְלֹא אֵבוֹשׁ' ולכן ראוי שיהיה תּוֹכוֹ שרמוז שם הקושיות כְּבָרוֹ שהם אותיות חָכְמָה, דכמו אם יש לו חָכְמָה אינו בוש לגלות אותה ולאומרה לפני הכל, כן אם יש לו קושיות אינו בוש לאומרם ולגלותם, וזהו תוכו המורה על הקושיות מתנהג בם כברו המורה על החכמה שבו.

נֶאֱמָנָה הִיא לְהָעִיד בְּלוֹמְדֶיהָ. נראה לי בס"ד הלומד תורה לשמה לימוד שלו הוא באמונה, אך דבר זה מסור ללב ומי יעיד בו ומאן מוכח? לזה אמר התורה עצמה שעוסק בה באמונה היא תָּעִיד עַל לוֹמְדֶיהָ, אם לומדים לשמה, כי הלומד לשמה מכוון על האמת, וכבר רבי מאיר מנה כמה דברים בלומדים תורה לשמה, וכמו שאמרו בברייתא דאבות (משנה אבות ו, א) 'רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ, זוֹכֶה לִדְבָרִים הַרְבֵּה'.

רבי יוחנן רמי כתיב זר וקרינן זיר וכו'. פירוש דהו"ל לכתוב זיר ביוד אלא ודאי למדרש קאתי דאם זכה נעשית לו זיר וזה רמז שקורין זיר דכ"ע קורין לו בכבוד ושבח נותנין לו. גם ארון גימטריא נזר דמי שזכה בתורה הוא נזר. ואם לא זכה נזר לאחור והיינו דדריש רבי יוחנן דכתיב זר דעם הכולל הוא זרא כמו שפירשו המפרשים מלשון חרב וכן רמוז בקרא דמייתי מבית ומחוץ תצפנו שצריך שיהיה תוכו כברו יש לרמוז דס"ת מבית ומחוץ תצפנו גימטריא קדוש אל הויה עם הכולל דאם זכה נקרא קדוש ונשפע מאל הויה שהוא חסד. ואם לא זכה ר"ת מות וכמ"ש בסמוך זכה נעשית לו סם חיים וכו' שעוסקין בתורה ואין להם יראת שמים אפשר דדריש האי קרא למה זה וכו' לקנות חכמה ולב אין דלב היא כינוי לשכינה והיא נקראת יראה. והיא יראת שמים וזה רמז לקנות חכמה שעוסק בתורה ולב שהיא מ' אין שאין לו יראת שמים:

מכריז רבי ינאי חבל על מאן דלית ליה דרתא ותרעא לדרתיה עביד. רבי ינאי לזכות לתלמידים היה מכריז להזהיר לתלמידים כי הנה אמר הקב"ה בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין והעוסק בתורה לשמה ולהיות לו יראה לקיים המצות ולנצח היצה"ר התורה אגוני מגנא ואצולי מצלא אך אם עוסק שלא לשמה ושלא לקיים המצות אז במקום לבטל יצה"ר מגביר כח היצה"ר ואוי לו דנעשית לו סם המות וז"ש חבל על מאן דלית ליה דרתא וכו' אוי ואבוי כי התורה שער ואם עוסק לשמה שער הוא גימטריא הס"ר היצ"ר ואם לומד שלא לשמה שער גימטריא יצר רע דאדרבה מתגבר היצה"ר ונעשית לו סם המות. וכשלומד לשמה סם חיים:
ובדרושים כתבנו כי היראה וקיום המצות הם בנפש והתורה היא ברוח ואם לא יתקן הנפש כי עדיין הנפש פגומה ולא עלה על לב לתקנה איך יתוקן הרוח ולכן לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה ודרך משל רמז חבל על מאן דלית ליה דרתא וכו':

(עב ב) הא כמ"ד אין בעוביו טפח.—רש"י ז"ל כתב; "ולא ידענא היכא איפלגו בה". אבל מצאנו בירוש' שבת פ"א ה"א [ב רע"ד], דר' שמעון בן יהוצדק לית ליה מה שאמרו ארון תשעה וכפרת טפח.