יומא עג ע"ב

דף עג - ב

ומתרצינן: דוד שאל  שלא כסדר, שהיה לו להקדים את השאלה האם ירד שאול לקעילה ורק לאחר מכן לשאול אם בני קעילה יסגירוהו.

ולכן החזירו לו כסדר, על השאלה שהיתה ראויה להשאל תחילה.

וכיון שידע דוד, לפי התשובה שקיבל על ירידת שאול ולא קיבל תשובה על הסגרתו, ששאל שלא כסדר - חזר ושאל על הסגרתו, ועתה היתה שאלתו כסדר.

שנאמר [שמואל א כג] "היסגירו בעלי קעילה אתי ואת אנשי ביד שאול"? "ויאמר ה': יסגירו".

ואם השעה דחוקה והוצרך הדבר לשאול שנים כאחד - מחזירין לו שנים. שנאמר [שמואל א ל]: "וישאל דוד בה' לאמר:

א. האם ארדף אחרי הגדוד הזה?

ב. האשיגנו?

ויאמר לו באורים ותומים:

א. רדוף!

ב. כי השג תשיג והצל תציל".

ומוסיפה הגמרא כלל בענין האורים ותומים:

ואף על פי שגזירת נביא על פורענות חוזרת, יכולה להתבטל אם יחזרו בתשובה, גזירת אורים ותומים - אינה חוזרת, שאינה מתבטלת!

שנאמר [במדבר כז] "במשפט האורים". שנחשבת תשובתם של האורים ותומים כפסק דין, שאינו מתבטל.

ולמה נקרא שמן "אורים ותומים"?

אורים - שמאירין את דבריהן, שהוראתם ברורה ובהירה.

תומים - שמשלימין את דבריהן, שאינם מתבטלים.

ואם תאמר: בגבעת בנימין - מפני מה לא השלימו דבריהם? שהרי פעמיים, בשני הימים הראשונים למלחמתם בבני בנימין, שאלו בני ישראל באורים ותומים אם לעלות ולהלחם בבני בנימין בעקבות מעשה פילגש בגבעה, וקיבלו תשובה לעלות ובכל זאת נכשלו בני ישראל במלחמתם בבני בנימין!?

תשובתך: הם, בני ישראל, שלא ביחנו, שלא שאלו אם מלחמתם תהיה לנצח אם להנצח אלא רק שאלו אם לעלות ולהלחם, קיבלו תשובה להלחם אך לא היה בה הבטחה לניצחון [לפי רש"י במסכת שבועות לה ב, ועייין לשון רש"י כאן].

ורק באחרונה, במלחמתם השלישית, שביחנו, ששאלו אם ינצחו - הסכימו עמהם משמים, וענו להם באורים ותומים שינצחו, "כי מחר אתננו בידך".

שנאמר בפעם השלישית: [שופטים כ] "ופינחס בן אלעזר בן אהרן עמד לפניו בימים ההם לאמר, לשאול: האוסיף עוד לצאת למלחמה עם בני בנימן אחי, אם אחדל"? והשאלה "אם אחדל" משמעותה - האם אנצח?

"ויאמר ה' באורים ותומים: עלו, כי מחר אתננו בידך".

כיצד נעשית הוראת האורים ותומים?

רבי יוחנן אומר: בולטות היו האותיות של החושן שבהן היתה מתקבלת התשובה, והיה הכהן קורא את האותיות הבולטות.

ריש לקיש אומר: האותיות שבהן היתה התשובה היו נעקרות ממקומן ומצטרפות למילים, שהן המענה על השאלה.

והוינן בה: והא לא כתיב בהו אות צד"י, ואיך היתה מתקבלת תשובה אם צריך לה האות הזאת!? אמר רב שמואל בר יצחק: אברהם יצחק ויעקב כתיב שם על החושן, בנוסף לשמות השבטים, ובהם יש אות צד"י.

ועוד הוינן בה: והא לא כתיב טי"ת!

אמר רב אחא בר יעקב: "שבטי ישורון" כתיב שם על החושן.

מיתיבי על מה שאמרו רבי יוחנן וריש לקיש שעל פי צירוף האותיות היה הכהן קורא את התשובה, מהא דתניא:

כל כהן שאינו מדבר ברוח הקודש, ואין שכינה שורה עליו - אין שואלין בו.

והראיה: שהרי שאל צדוק הכהן באורים ותומים, ועלתה לו תשובה. ואילו אביתר הכהן שאל ולא עלתה לו תשובה.

שנאמר [שמואל ב טו] "ויעל אביתר", שהעבירו דוד מן הכהונה הגדולה משום שלא עלתה לו תשובה מהאורים ותומים, והבין מכך דוד שפסקה מאביתר רוח הקודש. והמשך הפסוק הוא "עד תם כל העם".

ואם כדברי רבי יוחנן וריש לקיש שהיו האותיות בולטות או מצטרפות, לשם מה צריך לקריאתן רוח הקודש?

ומשנינן: סיועי הוה מסייע הכהן בהדייהו של האותיות. כי אם לא היה הכהן במדריגת רוח הקודש לא היו האותיות בולטות או מצטרפות.

שנינו במשנה: ואין שואלין אלא למלך או לאב בית דין.

מנא הני מילי?

אמר רבי אבהו: דאמר קרא על יהושע, שבשעה שהתמנה למנהיג על עם ישראל היה לו דין מלך [במדבר כז] "ולפני אלעזר הכהן יעמד, ושאל לו במשפט האורים, על פיו יצאו ועל פיו יבואו - הוא וכל בני ישראל אתו וכל העדה"".

הוא - זה יהושע, שהיה לו דין מלך.

וכל בני ישראל אתו - זה הכהן משוח מלחמה.

וכל העדה - זו סנהדרין.

הדרן עלך פרק בא לו כהן גדול

פרק שמיני - יום הכיפורים

מתניתין:

חמש לשונות עינוי נאמרו ביום הכיפורים, ומכאן אמרו חכמים כי חייבים לענות את הנפש ביום הכיפורים בחמשה ענויים, ואלו הם:

יום הכפורים אסור:

א. באכילה ובשתיה. ב. וברחיצה. ג. ובסיכה ד. ובנעילת הסנדל. ה. ובתשמיש המטה.

והמלך שדרכו להראות נאה, והכלה שצריכה להיות נאה כדי להתחבב על בעלה - ירחצו את פניהם, ובגמרא יתבאר טעם ההיתר.

והחיה, יולדת, תנעול את הסנדל כדי להמנע מהצינה, לפי שהיא קשה ליולדת.

כל ההיתרים הללו למלך כלה ויולדת הם, דברי רבי אליעזר.

וחכמים אוסרין.

האוכל ביום הכיפורים כשיעור כותבת [תמרה] הגסה [גדולה], כמוה וכגרעינתה.

והשותה משקה בשיעור "מלא לוגמיו".

חייב כרת אם עשה זאת בזדון, וחטאת אם עשה זאת בשגגה.

כל האוכלים מצטרפין לשיעור ככותבת.

וכל המשקין מצטרפין לשיעור "מלא לוגמיו ".

האוכל פחות מכשיעור ושותה פחות מכשיעור - אין מצטרפין המאכל והמשקה לשיעור המחייב.

גמרא:

שנינו במשנה: יום הכיפורים אסור באכילה.

והוינן בה: וכי הוא רק "אסור" באכילה, ותו לא!?.

והרי ענוש כרת הוא על אכילתו!?

אמר רבי אילא, ואיתימא רבי ירמיה: לא נצרכה, לא נאמר ה"איסור" אלא ביחס לאכילת חצי שיעור, פחות משיעור ככותבת הגסה, שאין בו עונש כרת אלא רק יש איסור לאוכלו.

אך, אם נעמיד את לשון המשנה שהוא ביחס לאכילת חצי שיעור, עדיין יש להקשות:

כי הניחא למאן דאמר "חצי שיעור - אסור מן התורה".

אלא למאן דאמר "חצי שיעור - מותר מן התורה", מאי איכא למימר, והרי לדבריו אין איסור!?

ומביאה הגמרא את מקור מחלוקתם:

דאיתמר: חצי שיעור - רבי יוחנן אמר: אסור מן התורה, ריש לקיש אמר: מותר מן התורה.

הניחא לרבי יוחנן, שפיר אפשר להעמיד את לשון ה"איסור" שבמשנתנו שהוא מתייחס לפחות משיעור.

אלא לריש לקיש, שמתיר לאכול פחות מכשיעור מדין תורה - מאי איכא למימר, למה כתבה המשנה לשון "אסור", והרי מותר לאכול פחות מכשיעור ביום הכיפורים, ואילו באכילת שיעור מתחייבים כרת!?

ומשנינן: מודה ריש לקיש שחצי שיעור אסור מדרבנן, ולכך התכוונה המשנה באיסור האכילה.

ומקשינן: אי הכי, אם אכן לריש לקיש חצי שיעור אסור מדרבנן, תחזור קושיה שהתקשינו בה במסכת שבועות [כג ב]:

הנשבע שלא יאכל חצי שיעור ממאכל אסור, ואכלו - לא ניחייב עליה קרבן שבועה, כמו דין אדם הנשבע לקיים את המצוה או לבטלה, ועבר על שבועתו, שהוא פטור מקרבן שבועה.

אלמא למה תנן: הנשבע שבועה שלא אוכל, ואכל נבילות וטריפות, שקצים ורמשים - חייב קרבן שבועה. ורבי שמעון פוטר.

והוינן בה במסכת שבועות: אמאי חייב קרבן שבועה, ואיך חלה שבועתו, והרי מושבע ועומד מהר סיני הוא שלא לאכול מאכלות אסורות. ואם כן, הרי הוא כנשבע לקיים את המצוה, שאין שבועתו חלה.

ומשנינן שם במסכת שבועות שני תירוצים:

האחד, של רב ושמואל ורבי יוחנן, דאמרי: כאן מדובר בכולל בשבועתו דברים המותרים עם דברים האסורין, שאז ביכולתו להשבע גם על דבר איסור, שהוא מצווה שלא לאוכלו. כי היות שחלה השבועה על דבר ההיתר היא חלה גם על דבר האיסור.

ואילו רבי שמעון חולק וסובר שאין שבועה הכוללת היתר ואיסור חלה גם על האיסור.

והתירוץ השני: ריש לקיש אמר: הכל מודים שאי אפשר להחיל שבועה על דבר האסור אפילו אם הוא כולל עמו בשבועתו דבר המותר.

ולכן, אי אתה מוצא שתחול שבועה על דבר האסור, אלא:

או במפרש בשבועתו שלא יאכל חצי שיעור מדבר איסור, לפי שחצי שיעור הוא דבר המותר, כיון שאין בו שיעור.

וזאת, אליבא דרבנן, הסוברים שהנשבע שלא לאכול ולא פירש בדבריו שיעור, כוונתו לאסור אכילה בשיעור כזית ולא בפחות. ולכן, לדבריהם, רק אם פירש בשבועתו שאוסר עצמו באכילת פחות משיעור כזית הוא נאסר בפחות משיעור כזית.

או אפילו בסתם את שיעור איסור אכילתו בשבועתו, ולא פירש שנשבע על אכילת חצי שיעור.

כיצד שואלין השואל פניו כלפי הנשאל והנשאל כלפי השכינה. השואל אומר הארדוף אחרי הגדוד הזה האשיגנו. והנשאל אומר לו כה אמר ה' עלה והצלח. ואין שואל בקול אלא כדרך שכתוב בחנה רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע ואין שואלין על ב' דברים כאחד. ואם שאל אין מחזירין לו אלא הראשון בלבד שנאמר ויאמר דוד ה' אלהי ישראל שמוע שמע עבדך וגו'. ואסיקנא דוד שאל שלא כסדר. וכיון שהרגיש חזר ושאל כסדר שנאמר ויאמר דוד היסגירו בעלי קעילה אותי ואת אנשי וגו'.

ואם הוצרך הדבר לשנים מחזירין לו על שניהם שנאמר וישאל דוד בה' לאמר ארדוף אחרי הגדוד [האשיגנו] ויאמר לו רדוף כי השג תשיג והצל תציל.

ואע"פ שגזירת נביא חוזרת גזירת אורים ותומים אינה חוזרת שלא נקראו תומים אלא מפני שמשלימים דבריהן א"כ מפני מה לא השלימו בגבעת בנימין לפי שהן לא ביחנו אם לנצוח אם לינצח.

באחרונה שביחנו הסכימו על ידו שנאמר פינחס בן אלעזר בן אהרן עמד לפניו בימים ההם.

כיצד נעשית. ר' יוחנן אומר האותיות היו בולטות והיו כתוב בהן אברהם יצחק ויעקב ושבטי ישורון להשלים צד"י וטי"ת שלא היו בשמות השבטים. ומותבינן עלייהו ותניא כל כהן שמדבר ברוה"ק ושכינה שורה עליו שואלין בו.

ומעשה ושאל צדוק ועלתה. שאל אביתר ולא עלתה לו שנאמר ויעל אביתר כו' ומשנינן סיועי מסייע הנשאל בהדי אורים ותומים:
ירושלמי וישאל דוד בה' לאמר הארדוף אחרי הגדוד הזה האשיגנו דוד ביקש רחמים ה' אלהי ישראל הגד נא לעבדך תדע לך שהוא כן שהרי ב' שאל והשיבוהו ג' שנאמר ויאמר לו רדוף כי השג תשיג והצל תציל. אית תנא תני הקול היה שומע שנאמר וישמע את הקול מדבר אליו ואית תנא תני הכתב היה בולט והיה כתוב בהן אברהם יצחק ויעקב כל אלה שבטי ישורון היה חקוק עליהן:

ואין נשאלין אלא למלך ולב"ד ולמי שצורך הצבור בו מנ"ל ולפני אלעזר הכהן יעמוד. הוא זה המלך אתו זה משוח מלחמה וכל העדה זו סנהדרין:

הדרן עלך בא לו כהן גדול:.

יוה"כ אסור באכילה כו'. אוקימנא למתניתין קתני אסור באכילה חצי שיעור. אבל האוכל כשיעור חייב כרת. תניא בהדיא כשאמר אסור באכילה לא אמרו אלא כבחצי שיעור אבל כשיעור ענוש כרת.

דוד שלא כסדר שאל. פי׳ דהא דקתני שאין מחזירין אלא ראשון לאו על הראשון בשאילה אלא על הראשון במעשה ששואלין עליו וירידתו של שאול קודמת להסגרת בני קעילה:

ואם הוצרך הדבר לשתי׳. פי׳ שהם שתים שצריכין לגמרי זו לזו הא כגון דרדיפה והשגה:

הא דאמרי׳ אורים שמאירים דבריהם תומים שמשלימי׳ דבריהם כך הוא הענין כי האורים והתומים פרש״י ז״ל שהם כתב שם המפורש שהיה נותנו בתוך כפלי החשן כי החשן היה ארכו אמה ורחבו זרת. וכשכפלו אותו נעשה זרת על זרת וכתב שם המפורש בין הכפלים שעל ידי השם ההוא מאיר דבריו ומתמם אותם וכשהיה כ״ג מכוין בחלק אחד מן השם ההוא שנקרא אורים היו בולטין מן האותיות הכתובות באבנים אותיות שיש בהם תשובה לשאלתו כשיצטרפו והיו מאירות נגד עיניו מעורבות שלא כסדר וכשהיה חוזר ומכוין בחלק השני מאותיות השם ההוא שנקרא תומים היו מצטרפות האותיות כסדר ונעשה מהם תיבות ומפני זה היה צריך שיהא באבנים כל האלפא ביתא. והיינו דאמרינן בשמעתין כיצד נעשית ר״י אמר בולטות ר״ל אמר מצטרפות ומר אמר חדא ומא״ח ולא פליגי. ויש מחלוקת בין המפרשים ז״ל כיצד היו האותיות כתובות בשתי אבני שוהם כי רש״י ז״ל פי׳ שהיו כתובין על האבן הראשון ראובן שמעון לוי יהודה דן נפתלי שזה סדר תולדותן. ועל האבן השנית לצד שמאל גד אשר יששכר זבלן יוסף בנימין הרי היו כ״ה אותיות בכל אחת והיה כותב יהוסף מלא כדי שיהא כ״ה אותיות. והרמב״ם ז״ל כתב שהיו כתובין בזה בשתי האבנים ולכך לא נאמר עשיה באורים ותומים כמו שנאמר בשאר עבודת המשכן אלא שנאמר בהן לשון נתינה ונתת אל חשן המשפט את האורים וגו'. וכתיב ויתן אל החשן את האורים ואת התומים לפי שלא היו מעשה אדם אלא מעשה אלקים שנמסרו למשה כתובין ונצטוו ליתנם בכלי החשן. ולפי׳ חסרו בבית שני כדאי׳ בפ״ק. ומיהו אין אורים ותומים מעכבין בבגדי כהונה לענין עבודה שהרי בית שני לא היו שם אורים ותומים והיו שם בגדי כ״ג והיינו דבמתני׳ לא אדכר אורים ותומים במה שכ״ג משמש. אלא דקתני מוסיף עליו כ״ג חושן ואפוד ומעיל וציץ והדר קתני ובהם נשאלים באורים ותומים

והא לא כתיב בהו צד״י. פי׳ בשמות השבטים דאנן בעינן שיהא שם כל הא״ב והכי נמי מצי למפרך והא לא כתיב ח׳ ולא קו״ף אלא דחדא מינייהו נקטינן. ובירושלמי הכי בעו לה והא לא כתיב חצ״ק ומשני אברהם יצחק ויעקב כתיב שם.

כל כהן שיש בו רוח הקדש כו'. ומה שמצינו בשמואל הרמתי שהיה חגור אפוד בד ולא היה אלא לוי כתוב בתוספות שזהו להראות כי הגיע זה למעלת כהן גדול בדבר הנוטה לרוח הקדש כמעשה האפוד:

פרק ח׳
יום הכפורים אסור באכילה ובשתיה. פי׳ אסור מן התורה באכילה ושתיה ואפילו פחות מכשיעור דהלכתא כר״י דאמר חצי שיעור אסור מן התורה אבל אין בהם כרת אלא בכשיעור המפורש בסופא וכדאיתא בברייתא. ורחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה אינם אסורים אלא מדרבנן ולפי׳ אין בהם כרת כדאי׳ בברייתא: ואע״גב דאמרי׳ בגמרא חמשה עינויין כתיבי אסמכת׳ דרבנן הוא ותדע שהרי הקלו ברחיצה לעבור במים משום נטורי פירי. ואמרו המלך והכלה ירחצו את פניהם והתירו נעילת הסנדל משום צנה לחיה. ובסיכה התירו בשיש לו חטטין בראשו להיות סך כדרכו דכיון דאיסורא דרבנן בעלמא הוא משלך נתנו לך:

וברחיצה אסיק׳ בגמר׳ דרחיצה אסורה בין בחמין בין בצונן ואסור לרחוץ מקצת גופו ככל גופו. ובסיכה אמרו בירושלמי בין סיכה של תענוג בין סיכה שאינה של תענוג. ומיהו אם היו לו חטטין סך כדרכו כיון דלרפואה קא מיכוין:

המלך והכלה ירחצו את פניהם בגמרא מפרש דכל שלשים יום לנשואיה נקראת כלה:

והחיה תנעול את הסנדל. פי׳ ודוקא נעילת הסנדל התירו לה מפני שהצנה קשה לה אבל בשאר ענויין דינה כדין שאר הנשים. ומיהו לענין לחלל עליה את השבת אמרו בפר׳ ר׳ אליעזר חיה שלשה שבעה ושלשים וה״ה לענין תענית יוה״כ דכל ג׳ ימים אפי׳ אמרה איני צריכה מאכילין אותה ומשלשה ועד שבעה אם אמרה צריכה אני מחללין ומשבעה ואילך דינה כשאר כל הנשים אלא *שלא תנעול את הסנדל כל ל׳ יום וכ״כ הרמב״ן

וחכמים אוסרי׳ גרסינן בירושל׳ הוינן סברין מימר אסופא פליגי רבנן ואשכחן תנא תני אכלהו והלכה כדברי חכמי׳ בכולם. והרמב״ם דפסק כרבי אליעזר משום דבגמרא שקלי׳ וטרי׳ אליבא דידיה בטעמא דחיה וכמה היא כלה אבל כל הגאו׳ ז״ל פוסקי׳ כרבנן וכן עיקר:

האוכל ככותבת הגסה. פי׳ דאע״גב דכל שיעורי אכילה של תורה בכזית מתוך ששינה הכתוב במשמעו דאפקיה בלשון עינוי שנו חכמים בשיעורו וכדאיתא בגמרא ועיקרא דמלתא דשיעורין הל״מ:

השותה מלא לוגמיו חייב ואסיקנא דכל שיסלקנו לצד אחד ויראה כמלוא לוגמיו חייב ירושלמי תני מלא לוגמיו שאמרו כל חד וחד בדידיה דבדידיה מיתבא דעתיה בלאו דידיה לא מיתבא דעתיה. תמן תנינן הכל כפי מה שהוא אדם מלא קומצו מנחה. מלא חפניו קטורת מלא לוגמיו ביה״כ:

כל האוכלין מצטרפין לככותבת. פי׳ בשאכל כשיעור בכדי אכילת פרס דאי לאו אינו אלא כאוכל חצי שיעור. גרסינן בתוספת׳ אכל וחזר ואכל אם יש מתחלת אכילה ראשונה עד סוף אכילה אחרונה בכדי אכילת פרס מצטרפין ואם לאו אין מצטרפין. שתה וחזר ושתה אם יש מתחלת שתיה ראשונה עד סוף שתיה אחרונה כדי שתיית רביעית מצטרפין ואם לאו אין מצטרפין:

גמרא אלא למ״ד מותר מאי איכא למימר. פי׳ דקס״ד דלדידיה אפילו מדרבנן מותר והא דקאמר מן התורה אגב רבי יוחנן נקטיה והיינו דפרכינן בסמוך אי הכי לא ליחייב עליה קרבן שבועה פי׳ אם איתא דחצי שיעור אסור מן התורה לא תיחול עליה שבועה דהא מושבע מהר סיני הוא משום לא תסור וכן פי׳ רש״י ז״ל. ואסיקנא דאע״ג דמדרבנן אסור כיון דמדאורייתא שרי חיילא עליה שבועה בר משבועת העדות דרחמנא אמר אם לא יגיד דבר הגדה חייב שאינו בר הגדה פטור. והאי מסקנא אע״גב דאליבא דריש לקיש איתמרא הלכתא היא למימרא דחיילא שבועת ביטוי על אסורין דרבנן:

ואיתמר עלה רב ושמואל וכו'. כבר מפורשת במקומה במסכת שבועות בס״ד:

והמשנה הראשונה ממנה תחל לבאר חמשה ענויים והוא שאמר יום הכפורים אסור באכילה ובשתיה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה המלך והכלה ירחצו את פניהם והחיה תנעול את הסנדל דברי ר' אליעזר וחכמים אוסרין אמר הר"ם לא באה מלשון התורה המניעה מאלו הדברים ביום צום כפור אבל אמר הכתוב לשון ענוי חמש פעמים אמר שבת שבתון וגו' ואמר שבת שבתון ואמר ובעשור לחדש וגו' ואמר אך בעשור לחדש ונאמר והיתה זאת לכם ובאה [הקבלה] כי באו לאסור חמשה דברים מהנאות הגוף והם האכילה והרחיצה במים והסיכה בשמן ונעילת הסנדל ותשמיש המטה ובא בכל אחת מאלו המלות בספרים מלת ענוי לפי שהם רמזים ואסמכתות ועקר אסורן קבלה וכלן יתחייב בעושה אחת מהן מכת מרדות וזהו ענין אמרם אסור מלבד האכילה והשתיה שהוא חייב כרת כשיאכל השיעור הנזכר ואם אכל פחות מכשיעור הוא אסור וחייב מכת מרדות ואמר השם ית' בעובר על הענוי והאבדתי הנפש ההיא מקרב עמה ובאה הקבלה דבר שהנפש תלויה בו זה אכילה ושתיה ואמרו המלך והכלה כי המלך צריך שיהיה עמו הנוי אמר מלך ביפיו תחזינה עיניך וכן הכלה כדי שלא תתגנה על בעלה ולפיכך התרנו להם רחיצת פניהם:

אמר המאירי יום הכפורים אסור באכילה ובשתיה וברחיצה וסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה וכו' פי' בגמ' שחמשה ענוין כתובים בתורה ביום הכפרים בעשור ובעשור ואך בעשור שבת שבתון שבת שבתון והם מקראות שבכל אחד מהם נאמר לשון ענוי בסדר אחרי מות כתו' בעשור לחדש תענו את נפשותיכם [ובאותה פרשה גם כן כתוב שבת שבתון היא לכם ועניתם את נפשותיכם] ובסדר פנחס ובעשור לחדש השביעי הזה מקרא קדש יהיה לכם ועניתם את נפשותיכם ובסדר אמור אל הכהנים אך בעשור לחדש השביעי הזה יום הכפרים הוא מקרא קדש יהיה לכם ועניתם וכו' ובאותה פרשה גם כן כתוב שבת שבתון הוא לכם ועניתם את נפשותיכם ואע"פ שסתם תענית אינו אלא באכילה ובשתיה הם עמדו ותקנו חמשה ענויים הנזכרים במשנתנו כנגד אלו ואע"פ שבמשנתנו ששה ענויים הוזכרו בה פי' בגמ' ע"ו א' ששתיה בכלל אכילה היא ושניהם נחשבים כאחד ומתוך שמצאו בארבעה האחרים שמניעתם נכללת בקצת מקראות בענין ענוי אף הם כללום בענוי יום הכפורים ומ"מ אין עונש כרת או קרבן ולא איסור תורה אלא על אכילה ושתיה שהיא סתם ענוי אבל האחרים באיסור חכמים ולמרדות ופי' בברייתא של מכות שהמרדות אין בו אומד כלל אלא אפי' היה חלוש ביותר מכין אותו עד שתצא נפשו או יקבל עליו לשוב ושלא לחזור עוד בכך ויראה שאם קבל עליו מיד מכין אותו מיהא על מה שעשה כפי האומד ועל דין ענויין אלו אמר שיום הכפורים אסור באכילה ושתיה וברחיצה וסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה ומה שתפס בה לשון איסור הוא מצד ארבעה ענויים הנזכרים שאין בהם כרת שעל אכילה ושתיה הרי כרת יש בה או שמא אף על אכילה ושתיה ולחצי שיעור כמו שהתבאר בגמרא:

המלך והכלה ירחצו את פניהם כלומר שהתירו מכלל איסור רחיצה לאלו שירחצו את פניהם בידיהם מלך [משום דכתיב מלך] ביפיו תחזינה עיניך כלומר שאין מטכסיס המלכות להתראות בשום נוול ובכלה כדי שלא תתגנה על בעלה ופי' בגמ' ע"ח ב' שכל שלשים יום נקראת כלה לענין זה ועל דרך שאמרו כתובות ד' א' במת אביו של חתן או אמה של כלה שאין מונעים תכשיטין מן הכלה כל שלשים יום:

והחיה ר"ל היולדת תנעול את הסנדל פירשוה בגמ' ע"ח ב' משום ר"ל שהצנה קשה לה ואע"פ שאין בה סכנה שהיתר מנעל לחולה אף בשאין בו סכנה הוא ואף לשאר בני אדם וכן כל שמחמת עקרב מותר דברי ר' אליעזר וחכמים אוסרים ר"ל בכולם במלך וכלה וחיה ומ"מ הלכה כרבי אליעזר:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

חצי שיעור אסור מן התורה אלא שאין בו מלקות ואחר שהוא אסור מן התורה אם נשבע שלא יאכל חצי זית חלב יראה מסוגיא זו שאין שבועה חלה עליו שהרי מושבע ועומד הוא אע"פ שאין בה מלקות ומ"מ אנו פסקנו בשבועות כ"א ב' שהשבועה חלה עליו ופירשנו הטעם שאף ר' יוחנן לא אמרה שהוא מן התורה אלא כיון דחזי לאיצטרופי והרי זה התחלת אכילת איסור אבל כשנשבע על חצי שיעור הרי הוא מגלה דעתו שאינו מכוין לצירוף ואף ר' יוחנן מודה שהוא מדברי סופרים וכבר ביארנו שם שכל שהוא מדברי סופרים שבועה חלה עליו ומ"מ סוגיא זו מעידה כדעת ראשון והוא שהקשה לריש לקיש דאמ' חצי שיעור מותר מאי איכא למימר ותירץ שאף לר"ל אסור הוא מדרבנן והקשה אי הכי לא ניחול עליה קרבן שבועה שהרי אף איסורי סופרים מושבע ועומד הוא בהם וכדתנן שבועות ל' א' בשבועת העדות שאינה נוהגת בפסולים להעיד וכללנו בהם כל שאינו ראוי להעיד אף מדברי סופרים כגון משחק בקוביא ותירץ בה שכל שאינו ראוי להעיד מאיזה טעם שיהיה אינו בר הגדה כגון מלך שאינו מעיד אע"פ שהוא כשר אבל במקום אחר כל איסורי סופרים חלה עליהם שבועה ואינו קרוי בהם מושבע ועומד וכן הלכה כמו שביארנו במקומו ומ"מ הרי שאמרו בסוגיא זו אי הכי לא ניחול עליה קרבן שבועה אלמא כל שכן לר' יוחנן שהוא באיסור תורה שאין שבועה חלה עליו ומ"מ אנו מפרשים כן אי הכי לא ניחול עליה וכו' דלר' יוחנן הא לא קשיא לי דדילמא אף אנא אמינא אליביה דלא ולא קשיא ליה מתניתי' דשבועות שאמרו שהשבועה חלה על הנבילות שהרי הוא פירשה דוקא בכולל אלא לר"ל דמוקים מתניתי' דשבועות בחצי שיעור קשיא ומ"מ אין זה אלא דרך סוגיא ולדידן אף לר' יוחנן חיילא אלא דניחא ליה במתניתי' דשבועות לאוקמא באכילה גמורה ולכולל ודינין אלו של שבועת איסורין בכולל או בחצי שיעור וענייני שבועת העדות ומה שאמרו באומר לא אוכל שאין דעתו אלא על אכילה גמורה כשיעור איסורה ושבעלמא אין אדם חייב בכל שהוא אף למכות ודלא כר"ש כבר ביארנו הכל כדי הצורך במס' שבועות:

והא לא כתיב צ'. ה"נ הוה מצי למיבעי והא לא כתיב ח' כגון כי מחר אתננו בידך יהודה בתחילה וכן הוה מצי לאקשויי והא לא כתיב קו"ף ועל זה יתרץ אברהם יצחק ויעקב כתוב שם ובירושלמי בעי לה הכי הא לא כתוב חצ"ק ומתרץ אברהם יצחק ויעקב כתוב שם:

הדרן עלך פרק בא לו

יום הכפורים אסור באכילה ובשתיה וברחיצה ובסיכה כו'. לכאורה משמע שכל אלו הענויים חוץ מאכילה ושתיה מדרבנן מדליכא בהו כרת רק באכילה ושתיה כדאמרינן בגמרא וגם מדשרינן למלך וכלה לרחוץ ושיש חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש ולמי שידיו מלוכלכות בטיט ובצואה לרחוץ מיהו כל הני איכא לדחויי שאין כרת אלא באכילה ובשתיה שיש בו איבוד נשמה כדאמרינן בגמרא אע"פ שכולן הן מן התורה וגם אין אסור מן התורה אלא רחיצת כל גופו וסיכת כל גופו והילכך מדרבנן לא גזור בהני והא דדרשי' להו בגמרא לכולהו משבתון שבות הויא אסמכתא בעלמא אבל עיקריהו נפקי מדדרשינן לקמן הני ה' ענויים כנגד מי מיהו מדנקט האי לישנא דחמשה עינויין כנגד מי ולא נקט מהיכא נפקא או מנא לן משמע שאותן פסוקים אינן אלא אסמכתא בעלמא ותדע דמפיק (ה') עינויין מיניה ואכילה ושתיה ועל כרחין לאו מההוא קרא נפקא ועוד מדאמר הכא והחיה תנעול את הסנדל דברי ר' אליעזר וחכמים אוסרין על כורחין ליכא סכנה מדאסרין רבנן א"כ היכי שרי ר' אליעזר כיון שנעילת הסנדל אסור מה"ת ואין נ"ל דבהכי פליגי דרבנן אסרי נעילת הסנדל מה"ת ור' אליעזר שרי וגם אין נראה לומר דודאי נעילת מנעל אסור מה"ת אבל סנדל אינו אסור אלא מדרבנן ולהכי פליגי ביה בחיה ולהכי לא נקט מנעל אלא סנדל [ועוד] (דהא) דתניא לקמן בגמרא (דף עח:) תינוקות מותרין בכולן חוץ ממנעל וסנדל ומסקינן דכל מידי דאית ביה ריבתא לתינוק לא גזרי רבנן משמע שאין כאן איסור אלא מדרבנן דאי מדאורייתא גבי תינוק לא החמירו הוה ליה למימר אלא מדרבנן היא וגבי תינוק לא שייך גזירה כן נ"ל לדקדק מכל אלו כדפי' דחמשה העינויין אינן אלא מדרבנן:

אלא למאן דאמר מותר מן התורה מאי איכא למימר. דס"ד דאפילו מדרבנן מותר ואיידי דנקט ר' יוחנן אסור מן התורה נקט ריש לקיש מותר מן התורה:

מודה ריש לקיש דאסור מדרבנן. ומתני' דנקט איסורא דרבנן ושבק כרת לאשמועינן דבכל דהו איכא איסורא דרבנן:

וריש לקיש אמר אי אתה מוצא כו'. בפ"ג דשבועות (דף כג:) מפרש דאינהו לא סבירא להו כריש לקיש דמוקמי למתני' כדברי הכל ואע"ג דאיכא מאן דלית ליה איסור כולל כגון רבי שמעון התם מכל מקום נוח להם להעמידה כדברי כל התנאים שבמשנה אבל ריש לקיש מוקי לה או כרבי עקיבא או כרבנן ועוד [דכיון] דמוקי טעמא דרבי שמעון דפטר משום דאזיל לטעמיה דלית ליה איסור כולל (א"כ) דברי הכל היא חוץ מרבי שמעון דפליג עליה בהדיא ותימה אמאי [לא] קאמר התם דלא מוקי ליה כוותיה משום דס"ל דחצי שיעור אסור מן התורה וכרבי יוחנן דהכא י"ל דכיון דליכא אלא [איסורא בעלמא] חיילא עליה שבועה כדמשמע פ"ג דשבועות (דף כב:) דבעי רב אשי נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן בכמה כיון דמושבע ועומד עליו דעתיה אמשהו פירוש וחיילא עליו שבועה או דילמא כו' ויש ספרים דגרסי כי מישתבע אהיתירא קא משתבע ודעתיה אמשהו וטעמא כיון דליכא אלא איסורא בעלמא לרבי יוחנן ולא מלקות כמו שפי' קרי ליה היתירא אך מכל מקום קשה לרבי דהוה מצי למימר דלא אמר כריש לקיש ולהעמיד המשנה דהתם בחצי שיעור והא בעינן דמשכחת לאו והן פי' שיוכל לישבע שבועה שלא אוכל ושבועה שאוכל והכא נהי דקרי ליה היתרא לענין שאינו מושבע ועומד מהר סיני (גבי שבועה שלא אוכל ושבועה שאוכל) מיהא לא מצי למימר דמשכחת לה לאו והן כיון שיש איסורא. מ"ר וצ"ע:

אלא חי בדמפרש כו'. ורבי שמעון דפטר משום דאית ליה כל שהוא למכות לא חיילא עליה קרבן שבועה:

ע"ב וכיון שידע ששאל שלא כסדר חזר כו'. מיהו ילפינן נמי מיניה דאין שואלים על ב' דברים כאחד דגם אם הוא שאל שלא כסדר היה לו להשיב כסדר ודו"ק:

שמאירים דבריהם כו'. דלפי ענינו לא היו בחושן רק שמות י"ב שבטים על י"ב אבנים אבל ע"י שם המפורש שהיה בו היו שמות אלו מאירין באותיות דברים כפי שאלת השואל וכן הם בעצמם משלימין דבריהם לקיימם ובפי' הריטב"א ראיתי שהבין שאורים ותומים הם ב' חלקים ואינו כן בחושן שהיו בו אורים ותומים היו בו י"ב אבנים אבל באפוד היו ב' אבני שוהם ולא היו בו אורים ותומים גם מה שהביא הריטב"א כאן שהיה בכל אבן כ"ה אותיות והיה יהוסף מלא להשלים כ"ה אותיות כו' ע"ש אין לזה מקום כאן אלא באפוד קמשתעי בפ' א"נ ומסיק שם דבנימין מלא היה בו ולא יהוסף וק"ל:

שנאמר ופינחס וגו'. אבל בראשונות שלא בחנו לא כתיב שהיה פינחס עמהן שאם היה עמהן בראשונה היו שואלין על ידו ובודאי לא היה הוא טועה בזה שלא בחנו אלא שע"י כהן אחר היו שואלין ובאחרונה שהיו שואלין ע"י פנחס בחנו:

ר"ל אמר מצטרפות כו'. ולמ"ד מצטרפות שהיו האותיות עומדין מעצמן בצירוף כסדר דבר הנשאל ניחא אבל למ"ד בולטות ק"ק כיון שהיו בולטות שלא כסדר היאך הבין מהם דבר הנשאל לצרף האותיות וי"ל שהיו האותיות בולטות זה אחר זה כפי סדרן בדבר הנשאל ובסדר שהיו בולטות זה אחר זה היה מצרפן:

הא לא כתיב צד"י כו'. ובירושלמי פריך והא לית חי"ת בשבטים ולא ק' בשבטים אברהם יצחק ויעקב והא לית טי"ת בשבטים שבטי ישראל והתימה מתלמודנו דנקט שבטי ישורון ולא נקט שבטי ישראל דכמה קראי כתיבי כן ויש ליישב לפי תלמוד שלנו דשם ישראל היינו שם יעקב אבל ישורון הוא שם המקום כפרש"י בחומש ומצטרף שמו יתברך ב"ה עם האבות והשבטים ולפי זה היו בחושן ע"ב אותיות נגד שם של ע"ב כמ"ש המקובלים ובנימין היה מלא כמ"ש במס' סוטה לגבי אפוד ודו"ק:

אביתר ולא עלתה לו כו'. כבר במעשה צקלג וקעילה היה שואל דוד ע"י אביתר כמפורש בקרא והיה אז מדבר ברוה"ק אלא דמעכשיו נסתלק ממנו רו"הק:

רש"י ד"ה שנאמר ויעל. אלמא לא בולטות כו'. ל"י מנ"ל דמקשה אהך מ"ד דא"ל שהיו בולטות כולן כאחת ויוכל לפעמים להיות שיעמדו שלא כסדר תשובת דבר הנשאל עי' רש"א בח"א:

במשנה אסור באכילה. עי' תוי"ט שכ' למה דפסק דחצי שיעור נמי מדאורייתא כו' דלח"ש תנן אסור. תמוה דלקמן בגמרא אמרינן דאפילו לר"ל תני אסור משום ח"ש דמודה דאסור מדרבנן. והוא בעצמו תפס בכזה את הרע"ב בפ"א דחלה מ"ט ע"ש:

במשנה שם וברחיצה. לכאורה הנ"ל דאינה אסורה אלא במים ולא בשאר משקין דאלת"ה סיכה בכדי נקט דתיפוק ליה דאסורה משום רחיצה. דהא אפי' מקצת גופו אסור ברחיצה ואפי' בצונן עי' שו"ע סי' תרי"ג. אמנם לפמש"כ שם ר"ס תרי"ד דסיכה אסורה אפילו להעביר הזוהמא משא"כ רחיצה עמ"א שם אין ראיה מזה:

במשנה שם ובתשמיש. בתור"ע מביא ירושלמי דמקשה ברחיצה הוא דאסור בתה"מ לא כש"כ ע"ש. וקשה דלמא בא לאסור אפי' העראה ככל ביאת איסור ועי' מל"מ פרק ג' מהל' ביאהמ"ק ה"ג. ועוד כיון דבע"ק טובלין ביוה"כ ה"א דמותר לשמש ולטבול אח"כ. ואם נפשך לומר. מ"ל כגון שהיה בע"ק:

רש"י ד"ה דברי ר"א. אכולהו קאי כו'. מש"כ בגליון בשם מ"א דהוכחתו הוא מדלא תני דיני דמלך וכלה אחר הפלוגתא. לא מחוור די"ל דתני כסדר שהזכיר בתחלה רחיצה קודם נעילה. ועי' לקמן (פד ב) ואם איתא כו' ליערבינהו וליתנינהו וליפלגו רבנן בסיפא. ויותר נ"ל דדייק מדתני והחיה בו' העיטוף ואם הוא התחלת דברי ר"א ה"ל למיתני בלא ו'. אבל אין אנו צריכין לכ"ז דלקמן (עח ב) מבואר להדיא בברייתא דחכמים אוסרין במלך וכלה ג"כ. אח"ז מצאתי בהה"מ ובלח"מ פ"ג מהלכות שב"ע הל"ח שהביאו ג"כ מהברייתא. שוב ראיתי בירושלמי וז"ל הוינן סברין מימר על סופה אשכח תני על כולהון:

רש"י ד"ה או בסתם. ומיהו כשאכל לא אכל אלא ח"ש. נראה דלא אתי לאפוקי אלא כשבלע בב"א [ואולי דאפילו בזאח"ז בכדי אכילת פרס כיון דמיצטרפי אהדדי נמצא אכיל איסורא] :

וְאַף עַל פִּי שֶׁגְּזֵרַת נָבִיא חוֹזֶרֶת, גְּזֵרַת אוּרִים וְתֻמִּים אֵינָהּ חוֹזֶרֶת. נראה לי בס"ד הטעם אף על גב דתרווייהו מפי הגבורה הם מכל מקום בגזרת אורים ותומים צריך להיות מעשה נסים שיהיו האותיות בולטות או מצטרפות ואם תהיה גזרתם חוזרת נמצא הנס נעשה לבטלה ו'לא עביד קב"ה ניסא למגנא' (זוהר פרשת מקץ דף רא:) ולפי זה נמצא גזרת אורים ותומים אינה חוזרת.
ובזה יובן בס"ד (תהלים פו, יז) 'עֲשֵׂה עִמִּי אוֹת לְטוֹבָה' אוֹת ראשי תיבות אוּרִים וְתֻמִּים שתהיה גזרתם לְטוֹבָה ואז 'יִרְאוּ שֹׂנְאַי וְיֵבֹשׁוּ' כי ידעו שגזרת אורים ותומים אינה חוזרת.
ובזה יובן (ישעיה כד, טו) בָּאֻרִים כַּבְּדוּ הֳ' שבהם יהיה מעשה נס ואין דבריהם קיימין ולזה אמר דואג על אחימלך 'וְגַם שָׁאַל לוֹ בָּאוּרִים' כדי שדבריהם יתקיימו ורוצה לומר אף על פי שכבר הגיד לך שמואל הנביא ע"ה על קריעת מלכותך עדיין יש תקוה דגזרת נביא חוזרת אבל שאל לו מענין המלוכה שלך באורים ובזה קבע מסמר שלא ימוט דגזרת אורים ותומים אינה חוזרת.
הָא לָא כְּתִיב [בְּהוּ] צָדִ"י? [עג:]
מקשים והלא אות טי"ת קדים באלפא ביתא והוה ליה להקשות על טֵי"ת תחילה?
ונראה לי בס"ד דעל טֵי"ת לא הוה קשיא ליה מעיקרא מפני שאפשר שתשמש אות מם פתוחה במקומה שהיא דומה לאות טֵי"ת ורק זו פתיחתה מלמעלה וזו פתיחתה מלמטה, ולכן אם צריך לאות טֵי"ת כיון דלכולי עלמא האותיות היו בולטות בנס אז תתבלט אות מ"ם בפתיחה העליונה ותסתם הפתיחה התחתונה ותהיה אות טֵי"ת, לכך הקשה על צָדִ"י שאין לו אות באלפא ביתא דומה לו שיוכל לשמש במקומו, ואחר שאמר לו 'אַבְרָהָם, יִצְחָק, וְיַעֲקֹב' כְּתִיב בְּהוּ אז ודאי גילה לו הטעם לתוספת זו בשביל להשלים ששה אותיות בכל אבן, וממילא הבין שיש עוד תיבות אחרים נוספים עם אברהם יצחק ויעקב כי ג' תיבות אלו אין בהם כדי סיפוק להשלים את כל האבנים בששה אותיות לכך חזר ושאל על אות טֵי"ת כי אמר אולי באלו התיבות הנשארים יש אות טֵי"ת ממש ואין צורך לומר שתשמש אות מ"ם במקום טֵי"ת והשיב לו 'שִׁבְטֵי יְשֻׁרוּן' כְּתִיב דאיכא אות טי"ת ממש.
ובזה יתורץ קושיא אחרת דאמאי לא שאל מעיקרא על אות חי"ת ואות קו"ף? ובזה ניחא דחשב דלכולי עלמא האותיות היו בולטות בנס לכן אפשר שתשמש אות תי"ו במקום חי"ת שאם צריך לאות חי"ת תתבלט אות תי"ו ורק אותה הפסיעה שברגלי התי"ו לצד חוץ לא תתבלט ואז תהיה התיו נראית אות חי"ת ממש כזה 'ח' וכן אם יצטרך לאות קו"ף תשמש אות ה"א במקומו והיינו שרגל אות ה"א הפסוקה לא תתבלט בתוך האות אלא תרד ותתבלט ברגלי האות ואז תהיה צורת קו"ף.

"שִׁבְטֵי יְשֻׁרוּן" כְּתִיב. קשה מעיקרא כשאמר לו התרצן 'אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב' כְּתִיב בְּהוּ הוה ליה לסיים דבריו ולומר נמי 'שִׁבְטֵי יְשֻׁרוּן' כדי שלא יקשה עוד?
ונראה לי בס"ד דהתרצן כשראה שלא שאל השואל על אותיות חט"ק אלא רק על צָדִ"י בלבד חשב שהוא יודע שכתוב 'אַבְרָהָם יִצְחָק יַעֲקֹב שִׁבְטֵי יְשֻׁרוּן' ורק שאל על צָדִ"י מפני שחשב יִצְחָק כתוב באות שי"ן בחושן דהיינו יִשְׂחָק כמו שנאמר בעמוס (עמוס ז, ט) 'בָּמוֹת יִשְׂחָק' וכן עוד שם (עמוס ז, טז) 'וְלֹא תַטִּיף עַל בֵּית יִשְׂחָק' וכן בתהלים (תהלים קה, ט) 'וּשְׁבוּעָתוֹ לְיִשְׂחָק' וכן בירמיה (ירמיה לג, כו) 'זֶרַע אַבְרָהָם יִשְׂחָק וְיַעֲקֹב כִּי אָשִׁיב אֶת שְׁבוּתָם וְרִחַמְתִּים' וחשב כי שם יִשְׂחָק בשין הוא חשוב יותר ולכן נכתב כן בחושן ולכך לא הקשה אלא מן אות צָדִ"י בלבד כי הוא יודע שכתובים אותיות חט"ק, ולכך השיב לו 'אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב' כְּתִיב בְּהוּ כלומר כתיב יִצְחָק בְּצָדִ"י ולא בשי"ן ואף על גב דהוא לא נחית אלא להודיעו על יצחק שכתוב בְּצָדִ"י זכר שלשתם בדבריו לומר מה שנכתב יִצְחָק בְּצָדִ"י משום דכל מקום שמזכיר שלשתם ביחד מזכירו באות צָדִ"י ולא באות שי"ן ורק בספר ירמיה כשהזכיר שלשתם הזכיר ישחק באות שי"ן.
מיהו יש להקשות למאן דאמר מצטרפות אם יש שתי תיבות שיש בכל אחת צָדִ"י כגון (שמואל א' ל, ח) 'הַצֵּל תַּצִּיל' מהיכן יבא צָדִ"י השני והלא לא יש שם אלא צָדִ"י אחד? ואם נאמר שהיו מצטרפים כל תיבה בפני עצמו אכתי קשה דילמא אצטריך ב' אותיות של צד"י או של חי"ת או של קו"ף בתיבה אחת כגון ציצים או רצוצים או נחוח וניחוחים או חקק או טיט וכיוצא שלא יש מאותיות אלו שם אלא אחד?
ונראה לי דאם צריך לשני אותיות צָדִ"י וכיוצא בבת אחת כגון ציצים יצטרף תחילה אות צָדִ"י ואות יו"ד עמו ויחזור ויסתלק אות צָדִ"י שנצטרף מקודם ויצטרף אחר היו"ד וישאר מקום הַצָדִ"י הראשון פנוי וזה סימן לחשוב מקום הפנוי באות צָדִ"י כלומר כאלו כתוב שם צָדִ"י וכן על זה הדרך.
ברם מקשים אמאי כתיב 'שִׁבְטֵי יְשֻׁרוּן' ולא נכתב 'שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל' דהא גם יִשְׂרָאֵל יש בו חמש אותיות? ונראה לי בס"ד משום דשם יִשְׂרָאֵל נעשה שם העצם של כל ישראל שנקראים יִשְׂרָאֵל בסתם אבל לא נקראו יְשֻׁרוּן בסתם ורק יעקב אבינו ע"ה קראו יְשֻׁרוּן בסתם, ולכן כתיב 'שִׁבְטֵי יְשֻׁרוּן' רוצה לומר שבטים של יעקב שנקרא יְשֻׁרוּן בדרך חיבה ואהבה.
ועדיין קשה הוה ליה למימר 'שִׁבְטֵי יַעֲקֹב' דהא יִשְׂרָאֵל לא נקראו בשם זה בסתם אלא נקראים 'בֵּית יַעֲקֹב' או 'זֶרַע יַעֲקֹב'? ונראה לי בס"ד דכאן צריך תיבה דחמש אותיות ואם יכתוב יַעֲקוֹב מלא בוא"ו צריך שגם יעקוב הראשון הכתוב אחר יצחק יכתב בוא"ו ואז יהיה מספר האותיות יתר אות אחד ואינו נאה לכתוב אחד חסר באבן זו ואחד מלא באבן זו.

"שִׁבְטֵי יְשֻׁרוּן" כְּתִיב. בסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע כתבתי אמאי לא כתיב 'שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל' דאם משום ששם יְשֻׁרוּן ניתן דרך חיבה, גם יִשְׂרָאֵל דרך חיבה, וכמו שאמרו אנשי כנסת הגדולה 'שמאהבתך שאהבת אותו ומשמחתך ששמחת בו קראת אותו ישראל וישורון' ושם תרצתי דשם יִשְׂרָאֵל ניתן גם לישראל שיהיו נקראים בשם יִשְׂרָאֵל בסתם אבל שם יְשֻׁרוּן לא ניתן בקריאת שם אלא רק ליעקב אבינו ע"ה מה שאין כן יִשְׂרָאֵל לא נקראו בשם יְשֻׁרוּן בסתם אלא 'זֶרַע יַעֲקֹב' רוצה לומר זרעו של יעקב הנקרא יְשֻׁרוּן, ולכן אי הוה כתיב 'שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל' הוה משמע שבטים דאקרו יִשְׂרָאֵל, ולאו משמע דקאי על יעקב אבינו ע"ה, ולכן כתב 'שִׁבְטֵי יְשֻׁרוּן' דאי אפשר לפרש שבטים דאקרו יְשֻׁרוּן, דלא נמצא שנקראו ישראל בשם יְשֻׁרוּן בסתם, ומוכרח לומר שבטים שנולדו מן ישורון הוא יעקב אבינו ע"ה, ונמצא בזה זכר ב' פעמים ליעקב אבינו ע"ה בחושן אחת עם אברהם ויצחק ואחת בסוף, וכל זה בעבור חיבתו של יעקב אבינו ע"ה עד כאן דברי שהובאו שם בקיצור.
ואין להקשות על דברי אלו מפסוק (דברים לג, ה) 'וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ' דנמצא אקרו יְשֻׁרוּן בסתם כמו דאקרו יִשְׂרָאֵל בסתם, דיש לומר לא דמי קריאה זו לקריאה זו של שם יִשְׂרָאֵל דהא מצינו שתרגם אונקלוס וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ 'וַהֲוָה בְיִשְׂרָאֵל מַלְכָּא' ולא תרגם 'וַהֲוָה בִישֻׁרוּן מַלְכָּא' נמצא לא עשה להם קריאת שם בזה השם של ישורון, וכן פסוק (דברים לג, כו) 'אֵין כָּאֵל יְשֻׁרוּן' תרגם אונקלוס 'לֵית אֱלָהּ כֶּאֱלָהָא דְיִשְׂרָאֵל' וידוע דהתרגום הזה קבלו אונקלוס מרבי אליעזר בן הורקנוס ורבי יוחנן והוא ניתן מסיני, מה שאין כן שם ישראל שנזכר על ישראל בכל מקום מזכירו התרגום בשם יִשְׂרָאֵל, נמצא שם יִשְׂרָאֵל ניתן לישראל שם העצם, וכמו שנאמר אנשי כנסת הגדולה 'קראת אותו ישראל וישורון' ועל כן ודאי יש לפרש שבטי ישורון הכתובים הכונה הוא שבטים של יעקב אבינו ע"ה הנקרא יְשֻׁרוּן, ואין הכונה לומר שבטים שנקראו יְשֻׁרוּן, וכיון דקאי ישורון על יעקב אבינו ע"ה, נמצא נזכר שמו בחושן פעמים.
ודע דמה שאמר 'קראת אותו ישראל וישורון' ודאי כך היתה קבלה בידם שקראו יְשֻׁרוּן בעצם, וסמכו בזה על פסוק בישעיה (ישעיהו מד, ב) 'אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב וִישֻׁרוּן בָּחַרְתִּי בוֹ כִּי אֶצָּק מַיִם עַל צָמֵא וְנֹזְלִים עַל יַבָּשָׁה אֶצֹּק רוּחִי עַל זַרְעֶךָ וּבִרְכָתִי עַל צֶאֱצָאֶיךָ' דקריאה זו של ישורון הוא על יעקב אבינו ע"ה דהא קאמר כִּי אֶצָּק וכו' אֶצֹּק רוּחִי עַל זַרְעֶךָ.
והנה ענין שלשה שמות אלו שהם יִשְׂרָאֵל יְשֻׁרוּן יַעֲקֹב שנקרא בהם יעקב אבינו ע"ה, נתבאר סודם בדברי רבינו האר"י ז"ל בעץ חיים שער פרצוף זו"ן פ"ד שיש פרצוף אחד שלם שחציו העליון נקרא ישראל וחציו התחתון נקרא ישורון, וכנגד חצי התחתון הנקרא ישורון יש פרצוף הנקרא בשם יעקב, ונקרא יעקב אבינו ע"ה בשלשה שמות אלו על שם שלשה פרצופין הנזכר לעיל שהוא היה מבחינתם עיין שם.
ובזה מובן הטעם לומר היו שלשה שמות אלו אצלו שמות עצמיים ובזה יובן בס"ד טעם אמיתי למה שמצינו בתרגום אונקלוס שתרגם יְשֻׁרוּן בשם יִשְׂרָאֵל כנזכר לעיל כי שמות אלו התחתונים אחד כנגד שמות פרצוף העליון למעלה ושם ישראל הוא של חצי העליון של הפרצוף, ושם יְשֻׁרוּן הוא כנגד חצי התחתון ובכל מקום ובכל דבר ודבר חצי התחתון, גריר אחר חצי העליון וטפל אליו, לכן שם יְשֻׁרוּן שהוא כנגד חצי התחתון תרגם אותו בשם יִשְׂרָאֵל שהוא כנגד חצי העליון.

אלא למ"ד חצי שיעור מותר מן התורה מאי איכא למימר דקא סלקא דעתך דלריש לקיש אפילו איסור ליכא [וק"ל] למאי דס"ד דאפילו מדרבנן חצי שיעור לר"ל מותר תקשה ליה הא דתנן ספ"ב דקדושין (דף נ"ו) המקדש בערלה בכלאי הכרם בשור הנסקל בעגלה ערופה בציפורי מצורע בשער נזיר בפטר חמור בבשר בחלב בחולין שנשחטו בעזרה אינה מקודשת וטעמא דאינה מקודשת בכל הני משום דאיסורי הנאה נינהו ולאו מידי יהיב לה וקדושי אשה בעי שוה פרוטה ואי בפחות מכשיעור אפילו איסור דרבנן ליכא אמאי אינה מקודשת באיסור הנאה הא אפשר לה להנות ואף לאכול בפחות פחות מכשיעור בכדי שלא יצטרף כזית בכדי אכילת פרס דבשלמא למסקנא דמודה ר"ל דאסור מדרבנן ניחא דאע"ג דמותר מן התורה כיון דמדרבנן מיהו אסור המקדש באיסורי הנאה דרבנן נמי אינה מקודשת כדא' בפ"ק דפסחים המקדש משש שעות ולמעלה אפילו בחיטי קורדנייתא אינה מקודשת אבל למאי דסלקא דעתך דאפילו איסור דרבנן ליכא בחצי שיעור לר"ל תקשה והא ל"ל דהיינו טעמא דאינה מקודשת אע"פ שאפשר להנות בפחות מכשיעור משום לתא דמקח טעות נגע בה דמיירי שלא הודיע את האשה שהוא של איסור הנאה והיתה סבורה שהוא של היתר וראוי להנות ולאכלו כשיעור ביחד וכיון שהוא איסור הנאה ואינו יכולה לאכלו ולהנות ממנו אלא פחות פחות מכשיעור הוה ליה מקח טעות ועל דרך שפי' התם התוס' דאינה מקודשת אע"ג דקיימא לן כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא כדרך הנאתן והא אפשר לה להנות שלא כדרך הנאתה היינו משום דהוי מקח טעות דסבורה שהוא של היתר ויכולה להנות כדרך הנאתה ע"כ דהאי תי' דתוס' ליתא דלפ"ז אילו ידעה האשה שהוא מאיסורי הנאה דליכא מקח טעות מקודשת אלא מתניתין בדלא ידעה דוקא דאם כן מאי איריא המקדש באיסורי הנאה דאינה מקודשת אפילו באיסור אכילה נמי כיון דל"י הוה ליה מקח טעות וכדתנן בספ"ה דבכורות (דף ל"ז) השוחט את הפרה ומכרה ונודע שהיה טריפה מה שאכלו אכלו ומה שלא אכלו הם יחזירו לו את הבשר והוא יחזיר להם את הדמים והוא הדין לשאר כל האיסורים כדתניא התם בברייתא ועוד קשה לי דבספ"ק דבכורות (דף ט') פליגי פטר חמור אסור בהנאה דר"י ור"ש מתיר ופריך מהא דהמקדש בפטר חמור אינה מקודשת מני אי ר"ש תקדוש בכולי אי ר"י תקדוש בהך דביני ביני ואי מתני' מיירי בדלא ידעה ומשום מקח טעות מאי פריך ואי ר"י תקדוש בהך דביני ביני הא מ"מ מקח טעות הוא כיון דלא ידעה דפטר חמור הוא וסברה שהכל שלה ואין צריך לאפקועי איסורא בטלה אלא ש"מ דמיירי בדידעה שהוא פטר חמור דליכא מקח טעות ואם כן לא קשה ליה לר"י אלא תקדוש בהך דביני ביני אבל בכוליה לא ודלא כפי' התוס' עוד תי' התוס' התם דמיירי דאין בו שוה פרוטה אלא בדרך הנאתו וא"כ ה"נ אפשר לומר דאין בו שוה פרוטה אלא בשאכלו ביחד שזה ודאי יותר חשוב משאכלו מעט מעט מ"מ גם על תי' זה ק"ל הא א' שמואל בפ"ק דקידושין (דף י"ג) קידשה בתמרה אפילו עומד כור תמרים בדינר מקודשת מספק חיישינן שמא שוה פרוטה במדי ואמאי פסק ותני גבי איסורי הנאה אינה מקודשת דמשמע ודאי אינם קידושין ניחוש שמא שוה פרוטה במדי וראיתי להתוס' הרי"ד שם שכ' המקדש בפטר חמור אינה מקודשת אעפ"י שהאשה יכולה לפדותו בשה ולהיות מותרת בו אפילו הכי כל זמן שלא פדאתו הרי הוא איסור הנאה ונמצא שלא נתן לה כלום והוא הדין בהקדש דאר"י במזיד לא קידש מפני שלא נתחלל והקדש כדקאי קאי אעפ"י שהאשה יכולה לחלל על שוה פרוטה כדקיימא לן הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל אפילו הכי כל זמן שלא חיללה אינה מקודשת דבשעת קידושין לאו מידי יהיב לה והוא הדין הכא אע"ג שיש לה להנות בפחות מכשיעור אפילו הכי כיון שנתן לה כשיעור ואי אפשר להנות כמו שהוא לאו מידי יהב לה הא ודאי לא דמי דהתם מחוסר מעשה של פדיון ואי אפשר לה להנות כמו שנתן לה עכשיו מה שאין כן הנאת פחות מכשיעור שאפשר לה להנות כמו שנתן לה עכשיו בלי שום חסרון מעשה ועוד גם דברי תוס' רי"ד אינם מחוורין מההיא דפ"ק דבכורות דא"כ מה פריך לר"י תקדוש במאי דביני ביני מאי קושיא הא כל זמן שלא חיללה לאו מידי יהב לה אלא ודאי כיון דאפשר לחללו הך דביני ביני דין ממון יש לה ומקודשת בו והמחוור בהא דאינה מקודשת באיסורי הנאה אע"ג דיכולה להנותבו שלא כדרך הנאתו מה שפי' בו מקצת מפ' משום דמדרבנן אסור אפילו שלא כדרך הנאתו והשתא תקשה לפי מאי דסלקא דעתך דחצי שיעור לר"ל אפי' מדרבנן מותר אמאי המקדש באי' הנאה אינה מקודשת הא אפשר לה להנות בפחות מכשיעור ועוד קשה לי דאמ' פ"ב דפסחים (דף כ"ט) האוכל חמץ של הקדש במועד מעל ויש אומרים לא מעל ומפרש התם הגמ' דהיינו טעמא דיש אומרים לא מעל משום דלא הפסיד להקדש מידי כיון דחמץ אסור בהנאה אינו ראוי לפדיון ולא שוה מידי ולא הפסיד להקדש מידי והשתא הא ראוי לפדותו פחות מכשיעור ולאכלו כיון דאפילו איסור דרבנן ליכא מיהו י"ל למאי דס"ד אליבא דר"ל היינו טעמא דיש אומרים לא מעל כדמפ' ר"י התם ר' נחוניא בן הקנה היא דכרת פוטרו מן התשלומין מ"מ מההיא דקדושין קשיא והא ל"ל דה"ט דאינה מקודשת באיסורי הנאה אע"ג דראוי לה להנות בחצי שיעור מ"מ כיון דקידשה בכשיעור ויותר אי אמרת דמקודשת נמצא הבעל נהנה מאיסורי הנאה ע"י שמתקדשת בו ועביד איסורא השתא דאמרת אינה מקודשת לא עביד איסורא דהא אינו נהנה וכהאי גוונא אמרינן בר"ה (דף כ"ח) למ"ד מצות להנות ניתנו בשופר של עולה לא יתקע ואם תקע לא יצא מ"ט מצות להנות נתנו ואי אמרת יצא נמצא נהנה מאיסורי הנאה והשתא דאמרו לא יצא אינו נהנה ולא עביד איסורא והכא נמי היינו טעמא דבאיסורי הנאה אינה מקודשת דאי אמרת מקודשת נמצא נהנה מאיסורי הנאה בכשיעור במה שמתקדשת בו מש"ה אמרו אינה מקודשת דהשתא אינו עושה איסור. ליתא דשאני שופר דמש"ה לא יצא משום דהו"ל מצוה הבאה בעבירה אבל בקדושי אשה כיון דאפשר לה להנות ממנו משום לתא דידיה שלא יגע באיסורי הנאה אין לבטל הקדושין אלא הוא מקודשת ואיסורא דעבד עבד תדע דתנן בפ"ב דקדושין (דף נ"ב) המקדש בהקדש במזיד לר"מ קידש משום דס"ל הקדש במזיד מעל ונפק לחולין והשתא אמאי מקודשת ועי"ז נפקא לחולין ומעל הא אין כאן שום הנאה אלא של קדושין נימא דא"מ וממילא לא מעל כדאמ' גבי שופר של עולה אלא ודאי שאני התם דהו"ל מצוה הבאה בעבירה ובקדושי אשה לא שייך ה"ט ומש"ה מקודשת ומעל והשתא תקשה אפי' קידשה באיסורי הנאה כשיעור אי חצי שיעור מותר אפי' מדרבנן אע"ג דעביד הבעל איסורא תקדש הואיל וראוי לה להנות ממנו בחצי שיעור מיהו מן הירושלמי דפירקין למדתי תי' ע"ז דגרסינן התם מודה ר"ל באיסורי הנאה אע"ג דגרסינן התם מודה ר"ל ביוה"כ מודה ר"ל בעתיד להשלים ואע"ג דגמ' דידן לא ס"ל כגמ' דירושלמי בהא דמודה ר"ל ביוה"כ שהרי פריך איוה"כ בשמעתין מ"מ בהא דקאמר מודה ר"ל באיסורי הנאה ס"ל להגמרא שלנו נמי כן משו"ה באיסורי הנאה אינה מקודשת דחצי שיעור אפי' ר"ל מודה דאסור באיסורי הנאה:

בכולל דברים המותרין עם דברים האסורים לכאורה אינו מדוקדק מדאמר בכולל משמע דמוקי לה דמיירי במפרש בשעת שבועה שלא יאכל לא שחוטה ולא נבלה וכן פירש"י והא מתני' שלא אוכל סתמא קאמר וממילא כולל הכא דבין היתר ובין איסור בכלל שלא אוכל סתמא הוי אבל המעיין שם במקומו בפ"ג דשבועות (דף כ"ב) ניחא דלעיל מיניה פריך הא גופא קשיא אמרת שלא אוכל ואכל אוכלין שאינן ראויין לאכילה פטור והדר תני שלא אוכל ואכל נבילות חייב ומשני רישא בסתם סיפא במפרש כלומר שפי' בהדיא שלא אוכל נבילות והדר פריך מפרש נמי אמאי מושבע מהר סיני הוא ועלה קאמרי הני אמוראי בכולל כלומר לאו בדפירש שלא אוכל נבילות לחוד אלא מיירי בכולל שחוטות עם נבילות:

ר"ל אמר אי אתה מוצא כו' ואמרינן התם ר"י לא אמר כר"ל דמוקי למתני' כדברי הכל והקשו התוס' לימא דה"ט דלא אמר כר"ל משום דס"ל דחצי שיעור אסור מה"ת ותי' כיון דליכא אלא איסור בעלמא לאו מושבע ועומד חשיב ליה ואני תמה דא"א דשבועה חלה על חצי שיעור א"כ כ"ש דשאר איסורים הבאים מאיליהן דחיילי על חצי שיעור כדאמר בסוגיא דהתם דאיסור הבא מאיליו ראוי לחול יותר על איסור אחר משבועה שאינה באה אלא ע"י עצמו דמשו"ה לא מוקי ר"ל בכולל א"כ תקשה הא דפ"ד דמעילה (דף ט"ו) דתנן התם כל הנבילות מצטרפין זה עם זה ובגמ' אמר רב לא שנו אלא לענין טומאה אבל לענין אכילה טהורין בפני עצמן וטמאין בפני עצמן ולוי אמר אפילו לאכילה נמי מצטרפין וה"ט דפליגי דרב סבר אין איסור חל על איסור וללוי חל והשתא לרב למה לא יצטרף חצי שיעור דטמאה להשלים איסור נבילה לכזית עם חצי שיעור דנבלת טהורה לחייב משום נבילה הא אין כאן אלא חצי שיעור מאיסור טמאה ויחול איסור נבילה עליה להצטרף עם הטהורה לכשיעור ועוד ק"ל דבספ"ה דכריתות (דף כ"ג] מוכיח הגמ' דבקדשים גלי קרא דאיסור חל על איסור דהא רבי ס"ל דאיסור קל על אי' חמור לא חייל ובקדשים חייל דהא מעילה קל דבמיתה ואיסור קדשים חמור דבכרת ותניא כל חלב לה' לרבות אימורי קדשים קלים למעילה וחייל איסור מיתה דמעילה אחלב דבכרת והשתא מנ"ל דגלי קרא דבקדשים חל דילמא לא גלי אלא דשייך מעילה באימורי קדשים קלים נמי ונ"מ להצטרף חצי שיעור של אימורין עם חצי שיעור בדק הבית דקי"ל דקדשי מזבח וקדשי בדק הבית מצטרפין זה עם זה למעילה ברפ"ד דמעילה (דף ט"ו) דאין כאן מאיסור חלב וממעילה שיעור שלם אי נמי אפילו באוכל כזית שלם מחלב קדשים קלים וכגון שאכלו ביותר מכדי אכילת פרס דמשום חלב לא מחייב ואינו אלא כאוכל חצי שיעור דקיי"ל אוכל כזית ביותר מכדי אכילת פרס בכל אי' תורה אין מצטרף אבל לענין מעילה אמרינן ברפ"ה דמעילה (דף ט"ז) אכל היום ואכל למחר ואפי' לזמן מרובה מצטרף וחייב וכ"ש למאי דר"ל ר"פ בפ"ב דפסחים דרבי סבירא ליה דבשוה פרוטה אע"פ שאין בו כזית חייב במעילה ובתרומה דהשתא נמי [משכחת לה] באוכל שוה פרוטה מאימורים ואין בו כזית דליכא מאיסור חלב אלא חצי שיעור אלא ודאי ש"מ דהיכא דאין איסור חל על איסור אפי' על חצי שיעור נמי אינו חל ומדגלי קרא אימורים למעילה בע"כ ש"מ דבקדשים חל וכ"ת אכתי תקשה מנ"ל להוכיח מהא דבקדשים אפי' קל על חמור חייל מדחייל מעילה קלה דבמיתה על חלב דבכרת דילמא מיירי בהני גוונא דליכא אלא חצי שיעור מחלב ומאיסור מעילה שיעור שלם דהשתא הו"ל איסור מעילה חמור דבמיתה דהאיכא כוליה שיעור לגבי מעילה וחלב קל דאינו אלא חצי שיעור של חלב ואינו אלא איסורא בעלמא י"ל דכיון דחלב בכשיעור בכרת דחמיר ממיתה שוב אינו חל אפי' על חצי שיעור ממנו אפי' לגבי כוליה שיעורא דמעילה דבמיתה ודאי והשתא כ"ש דקשה על התוס' דפי' דעל חצי שיעור חל איסור אחר לגמרי ומהא ש"מ דחצי שיעור (חסר) ומ"מ אין להקשות על פי' התוס' מההיא דסוף פ"ז דחולין (דף ק"א) דקאמר התם אבר מן החי נוהג בבהמה חיה ועוף בין טמאים בין טהורין דברי ר"י ור"א ונ"ל מדכתיב רק חזק לבלתי אכול את הדם וכו' ולא תאכל הנפש עם הבשר כל שאתה מצוה על דמו אתה מצוה על איבריו ופריך ור"י ל"ל קרא ליתא איסור אבר ויחול על איסור טמאה שכן איסורו נוהג בבני נח דמה"ט ס"ל התם דגיד הנשה נוהג בטמאה ומשני אין הכי נמי וכי איצטריך קרא לר"א והא האי קרא דלא תאכל הנפש עם הבשר באבר מן החי מיירי ולא בבשר מן החי כדאמר התם (דף ק"ב) וגם בברייתא אבר מן החי קתני והא אבר מן החי היינו משהו בשר וגידין ועצמות משלימין לכזית דכהאי גוונא מיקרי אבר וגזה"כ הוא גבי אבר מן החי משא"כ בשאר איסורים שאין עצמות וגידין משלימין לכזית אלא צריך כזית בבשר לבד והשתא אפי' לר"א ל"ל קרא דאבר מן החי נוהג בטמאה פשיטא דאיסור אבר חל דהא מכי אכל כזית במשהו בשר מן הטמאה וגידין ועצמות משלימין לכזית הו"ל שיעור שלם לגבי אבר מן החי ואלו לגבי איסור טמאה אין כאן אלא חצי שיעור דאין גידין ועצמות משלימין לענין איסור טמאה די"ל דאיצטרך קרא לר"א באכל ביחד אבר גדול מן החי שבלא גידין ועצמות יש בבשר לבד כזית וסד"א דאין איסור אבר מן החי חל על איסור טמאה קמ"ל דחייל וגדולה מזו נ"ל דאפי' אם לא אכלו כאחד צריך קרא דאי' אבר מן החי חייל אע"ג דקדים למיחל לאיסור טמאה דכשאכל כזית במשהו בשר וגידין ועצמות השלימו לכזית חייל כבר איסור אבר מן החי ואכתי איסור טמאה הו"ל חצי שיעור ולדברי התוס' חצי שיעור לאו כלום הוא אפי' לר"י דאמר חצי שיעור אסור מה"ת מ"מ כשמשלים לאכול מן הבשר לחוד בכדי אכילת פרס עד כזית בצירוף משהו ניעור המשהו קמא מלהצטרף עם הגידין ועצמות לחייב עליו משוםאבר מן החי ומצטרף עם השאר בשר להשלים כזית בשר לחייב עליו משום טמאה וכהאי גוונא אמרינן ספ"ב דזבחים (דף ל"א) חצי זית חוץ לזמנו וחצי זית חוץ למקומו וחצי זית חוץ לזמנו אמר רבא ויקץ כישן פיגול וה"ה לענין טומאה אמרינן כה"ג כי מצא מינו חוזר וניעור להצטרף עם הראוי לו דהא רבא מייתי ראיה דויקץ כישן פיגול מהא דתנן כביצה אוכל ראשון וכביצה אוכל שני שבללן ראשון חלקן זה שני וזה שני הא חזר וערב ראשון הוי אלמא אע"פ שנצטרף כבר עם חוץ למקומו כי הדר מצא מינו הראוי לו יותר ניער מצירופו הא' וחייל עליו שם מינו וכן הדין לענין טומאה ה"נ אע"פ שנצטרף כבר המשהו בשר עם הגידין ועצמות לשיעור אבר מן החי אפ"ה כי הדר מצא להצטרף לאיסור טמאה הראוי לו יותר כיון דאין איסור חל על איסור חוזר וניער מצירופו הא' ומצטרף להשלים לכזית טמאה ואפי' לר"ה דאמר התם עירוב מחשבות הוי ואינו חוזר מצירופו הא' ולהצטרף עם מינו וה"נ כיון דנצטרף לאיסור אבר מן החי אינו חוזר להצטרף לאיסור טמאה אפ"ה מודה הכא דהא ר"ה דחי התם ראית רבא מטומאה התם איכא שיעורא הכא ליכא שיעורא ופי' רש"י התם מעיקרא שיעור שלם הוי ונחלק הילכך כשחזר ועירבו שמו חזר עליו אבל הכא מעיקרא חצי זית פיגול וחצי זית פסול לא נקרא שם פיגול עליו כ"א שם פסול הלכך כי הדר אתי חצי זית זמן לא פקע שם פסול למיחל שם פיגול וא"נ מעיקרא היה שיעור שלם דאיסור טמאה בבהמה זו הלכך כשחלקו למשהו בשר וגידין ועצמות המשלימים לכזית ואכלו כי הדר מלייה מן הבשר לשיעור איסור טמאה אפי' ר"ה מודה דחוזר וניער מיהו למאי דפי' התוס' התם בשם ר"ת התם איכא שיעורא שיש מן השני כשיעור לפיכך הניח להא' להפרד ממנו והלך לו להתחבר אצל ראשון אבל הכא ליכא שיעורא מן הפסול ואין מניח לו הפיגול להפרד מעליו וא"כ ה"נ י"ל לכאורה כיון דליכא שיעורא לאבר מן החי בלא משהו בשר זה אין מניח לו להפרד מעליו ולהצטרף עם איסור טמאה וה"נ משמע התם בהא דאייתי ר"ה ראיה למילתיה מאוכל שנטמא באב הטומאה היכא דליכא שיעור מן השני אינו מניח לראשון להפרד מעליו לילך לו אצל הא' חבירו כדפי' התוס' התם ה"נ דכוותיה לכאורה אפ"ה יש ליישב זאת גם אליבא דר"ה אלא שלא רציתי להאריך בזה דנראה דהלכה כרבא דבתרא הוא ואפי' אי גרסינן רבה אפ"ה הלכה כן דרב אשי דבתרא היא ס"ל התם כוותיה מיהו מהני תרתי ראיות קמאי ודאי קשה לפי' התוס' דש"מ דאי חצי שיעור אסור מה"ת אין איסור אחר חל עליו אפי' אי אתה מצרפו לאיסור אחר שישלים שיעורו אפ"ה אינו חל על חצי שיעור של איסור ראשון. מיהו ק"ל אם אין איסור חל על חצי שיעור א"כ הא דאמ' בפ"ג דשבועות (דף כ"ח) שבועה שלא אוכל עשר ותשע מהו אינו חייב אלא אחת א"ל אשתבשת עשר הוא דלא אכיל אבל תשע מיהא אכיל פי' וחלה שבועה שניה של תשע והא שבועה זו של תשע הו"ל חצי שיעור של שבועה ראשונה של עשר וכיון דאין שבועה חלה על חצי שיעור אמאי חיילא של תשע וי"ל דמיירי דהא דנשבע שלא יאכל עשר היינו עשר ביחד בבת אחת ובפירות קטנים איירי שבית הבליעה מחזיק לעשר מהן ביחד ולא כדפי' רש"י דמיירי מתאנים שאין בית הבליעה מחזיק מהן עשר בבת אחת וכיון דשבועה של עשר הוי על ביחד אין חצי שיעור מהן אסור מה"ת דהא טעמא דחצי שיעור אסור מן התורה היינו משום דחזי לאצטרופי והא לא חזי לאצטרופא דהא לא נשבע אלא שלא לאכלן בבת אחת והא ליכא בת אחת וכ"ת אמאי קאמר ליה אישתבשת דילמא הא דקאמר אינו חייב אלא אחת איירי בנשבע על עשר סתמא ולא מיירי בבת אחת דבכהאי גוונא חצי שיעור אסור מה"ת די"ל דהו"ל לאסוקי מדשאיל מיניה שלא אוכל עשר ותשע מהו בע"כ בשלא אוכל עשר בבת אחת איירי דאל"כ פשיטא דלא חייל על תשע כיון דקי"ל כר"י דאמר חצי שיעור אסור מה"ת ואכתי ק"ל דתנן בההוא פרקין (דף כ"ז) שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה שבועה שלא אוכלנה ואכלה אינו חייב אלא א' ובגמ' ל"ל למתני' שלא אוכל שלא אוכלנה הא קמ"ל טעמא דאמר שלא אוכל והדר שלא אוכלנה דלא מחייב אלא חדא אבל אמר שלא אוכלנה והדר אמר שלא אוכל מחייב תרתי כדרבא דאמר רבא שבועה שלא אוכל ככר זו כיון שאכל ממנו כזית חייב שלא אוכלנה אינו חייב עד שיאכל את כולה והשתא כי אמר שלא אוכלנה והדר אמר שלא אוכל אמאי מיחייב תרתי הא בכלל שבועה הוי איסורא נמי כל שהוא כיון דחצי שיעור אסור מה"ת ואמאי חיילא שבועה שניה של שלא אוכל לגמרי ובהא אין לומר דהא שנשבע שלא אוכלנה היינו שלא אוכלנה בבת אחת ביחד שהרי פי' התוס' שם והכריחו דבנשבע שלא אוכלנה אם אכלו כולו אלא ששייר ממנו פחות מכזית חייב כאלו אכלו כולו:

שלא כסדר. היה לו לשאול הירד שאול היסגירוני לפיכך השיבוהו על הראוי לשאול ראשון: ואם הוצרך לשניהן. כגון שהיה הדבר נחוץ ואין שהות להמתין כגון הארדוף האשיגנו דצקלג: גזירת נביא חוזרת. כגון של יונה בן אמיתי: שנאמר במשפט. כדין שאינו חוזר: שמאירין את דבריהם. מפרשי' את דבריהן: משלימין את דבריהן. כדאמרן אין גזירתן חוזרת: לא השלימו. שאמרו עליהן בשני ימים הראשונים עלו אליו ונפלו: הם שלא ביחנו. אורים ותומים לא פירשו להם בשני ימים הראשונים עלו והצליחו אלא עלו אליו אם לנצח אם להנצח: באחרונה. פירשו להם כי מחר אתננו בידך: בולטות. האותיות בולטות כגון עי''ן משמעון למ''ד מלוי ה''י מיהודה לומר עלה וכל אחת אינה זזה ממקומה אלא בולטת במקומה והוא מצרפן: והא לא כתב צד''י. בכל השבטים ואם צריך לה כגון והצל תציל מהיכן באה: שהרי שאל צדוק. כשהיה דוד בורח מפני אבשלום: שנאמר ויעל אביתר עד תום כל העם לעבור. ותניא בסדר עולם ושאל באורים ותומים ולא עלתה לו ונסתלק מן הכהונה שנאמר ויעל אביתר מדקתני דבעי כהן המדבר ברוח הקודש אלמא לא בולטות ולא מצטרפות היו דאם כן למה לי רוח הקודש: סיועי הוה מסייע. כהן בהדי אורים ותומים הלכך אם כהן כשר היה וראוי לשרות שכינה עליו האותיות בולטות או מצטרפות על ידו כשנשאלין בו ואם לאו לא בולטות ולא מצטרפות: הוא זה מלך. דהא ביהושע משתעי קרא: וכל בני ישראל אתו. מי שכל בני ישראל אתו לצאת למלחמה אחריו: מתני' יום הכפורים אסור באכילה ובשתיה וכו'. מפרש בגמרא דכל הני איקרו עינוי וגבי יוה''כ ה' עינויי' כתיבי והני ה' הוו דשתיה בכלל אכילה: מלך. דרכו ושבחו להיות נאה שנאמר (ישעיה לג) מלך ביפיו תחזינה עיניך: והכלה. צריכה נוי עד שתחבב על בעלה וכל שלשים יום לחופתה היא קרויה כלה: והחיה. יולדת: תנעול את הסנדל. שהצנה קשה לה: דברי רבי אליעזר. אכולהו קאי מלך וכלה וחיה: גמ' לחצי שיעור. כגון פחות מכותבת הגסה שהיא שיעור ליוה''כ כדתנן מתני' וכי לא שלים שיעורא כרת ליכא איסורא איכא: חצי שיעור. כלומר פחות מכשיעור אסור מן התורה לקמן בשמעתא דריש ליה מכל חלב: שאסור מדרבנן. ומתני' נמי מדרבנן קאמר: אי הכי. דלריש לקיש אסור מיהא מדרבנן לא ניחייב עליה קרבן שבועה הנשבע שלא יאכל חצי שיעור מדבר אסור ואכל לא ניחייב עליה קרבן שבועת ביטוי דהא קיימא לן במסכת שבועות (דף כז.) נשבע לקיים את המצוה ולא קיים פטור או נשבע לבטל ולא בטל פטור: ורבי שמעון פוטר. מקרבן שבועה: מושבע ועומד הוא. והוה ליה נשבע לקיים את המצוה: בכולל. שבועה שלא אוכל לא בשר שחוטה ולא בשר נבילה דמגו דחיילא אהתירא חיילא נמי אאיסורא ורבי שמעון פוטר דלית ליה איסור כולל ולא אמרינן מגו: וריש לקיש אמר אי אתה מוצא. שיהא חייב קרבן שבועה על הנבילה אם אכל כזית שהוא מושבע עליו מהר סיני אלא באוכל חצי שיעור שאינו מושבע עליו מסיני ובשבועתו נאסר עליו: במפרש. שלא אוכל אפילו חצי שיעור: ואליבא דרבנן. דאמרי בשבועות (דף יט:) דהנשבע שלא אוכל סתם אוסר עצמו בכשיעור: או בסתם. מצית לאוקומה ומיהו כשאכל לא אכל אלא חצי שיעור שאינו מושבע עליו מסיני ועל ידי שבועה שלא אוכל סתם נאסר בו:

מתני' יום הכפורים כו'. סדר המסכתא תחילה נקט ז' ימים קודם יום הכפורים והדר נקט ליל יום הכפורים והדר נקט סדר עבודת היום והשתא נקט הלכות היום לענין איסור והיתר: