יומא עה ע"ב

דף עה - ב

לחם ששאלו כהוגן, שהרי אי אפשר בלעדיו, לפיכך ניתן להם כהוגן, בבוקר, והיה להם שהות להכינו.

מכאן למדה תורה דרך ארץ, שלא יאכל אדם בשר אלא בלילה.

ופרכינן: והאמר אביי: האי מאן דאית ליה סעודתא - לא לאכליה יאכלנה אלא ביממא!? ומשנינן: יאכלנה לאור האבוקה, שהוא כעין יממא - קא אמרינן.

אמר רב אחא בר יעקב: בתחלה היו ישראל דומין בזמני אכילתם כתרנגולים, שמנקרין כל היום באשפה.

עד שבא משה, וקבע להם זמן סעודה, אחת בבוקר ואחת בערב.

ועתה מבארת הגמרא שאין סתירה בין הפסוקים ביחס לשלו:

בספר במדבר בפרשת קברות התאוה [פרק יא פסוק לג] אומר הכתוב: "הבשר עודנו בין שניהם, טרם יכרת, ואף ה' חרה בעם, ויך ה' בעם מכה רבה מאד".

ומאידך כתיב קודם לכן [בפסוק כ], שהבטיח ה' לישראל שיאכלו את בשר השלו עד חדש ימים.

הא כיצד יתאימו שני הפסוקים?

אלא, כך היה:

בינונים - לאלתר מיד מתו.

רשעים - היו מצטערין והולכין עד חדש ימים.

ועתה מבארת הגמרא את הפסוק האמור שם בקברות התאוה:

"ויאספו את השלו. הממעיט אסף עשרה חמרים. וישטחו להם שטוח סביבות המחנה".

"וישטחו" -

אמר ריש לקיש: אל תקרי "וישטחו" אלא " וישחטו".

מלמד הכתוב שנתחייבו שונאיהן של ישראל [לשון סגי נהור כלפי עם ישראל] שחיטה על שבקשו בשר תאוה.

"שטוח" -

תנא משמיה דרבי יהושע בן קרחה: אל תיקרי "שטוח" אלא "שחוט".

מלמד, שהשלו שירד להם לישראל עם המן הוא דבר שטעון שחיטה.

אמר רבי: וכי מכאן אתה למד שיש חובת שחיטה בעוף?

והלא כבר נאמר [תהלים עח] "וימטר עליהם כעפר שאר, וכחול ימים עוף כנף".

וכיון שמבואר בכתוב הזה בספר תהילים שהשלו האמור בתורה מין עוף הוא, לא יתכן שבא הפסוק בתורה ללמד שעוף השלו טעון שחיטה, שדבר זה הלכה למשה מסיני הוא.

ותניא, רבי אומר: [דברים יב] "וזבחת כאשר צויתך" - מלמד לשון הכתוב "כאשר צויתיך", שאינו מפרש כיצד היא השחיטה, שנצטוה משה בעל פה על שחיטת הושט, ועל שחיטת הקנה, על שחיטת רוב של סימן אחד [ושט או קנה] בעוף, ועל שחיטת רוב שנים סימנים בבהמה.

אלא מה תלמוד לומר "שטוח"?

מלמד שירד להם השלו על הארץ משטיחין משטיחין, משטחים משטחים.

כתיב [שמות טז] "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים".

וכתיב "והיה טעמו כטעם לשד השמן" וכתיב "וטעמו כצפיחית בדבש".

הא כיצד?

אמר רבי יוסי ברבי חנינא: לנערים - לחם. לזקנים - שמן. לתינוקות - דבש. כל אחד לפי הראוי לו.

כתיב שליו וקרינן, סליו.

אמר רבי חנינא: צדיקים אוכלין אותו בשלוה, רשעים אוכלין אותו ודומה להן כסילוין, קוצים.

אמר רב חנין בר רבא: ארבעה מיני סליו הן, ואלו הן: שיכלי, וקיבלי, ופסיוני, ושליו.

מעליא דכולהו - שיכלי.

גריעא דכולהו - שליו.

והוי כציפורתא, ציפור קטנה, ומותבינן והיו מניחים לה לצלותה בתנורא. ומרוב שומנה הוה תפח ונעשתה עבה, והוה מלי תנורא.

ומסקינן ליה ומעמידים אותה כשהיא נוטפת שומן אתליסר ריפי, על גבי שלש עשרה ככרות לחם זו על גבי זו, ואי אפשר לאוכלן מחמת השומן שנספג בהן.

ואף הככר האחרונה [שהיא כן נאכלת], אינה נאכלת כשלעצמה, כיון שגם היא מלאה שומן, אלא על ידי תערובת.

רב יהודה - משתכח ליה, היו ממציאים לו מן השמים עופות שליו, בי דני, בין חביותיו.

רב חסדא - משתכח ליה בי ציבי, במקום העצים.

רבא, תלמידו של רב חסדא, וחתנו - מייתי היה מביא ליה אריסיה כל יומא שליו מן השדה.

יומא חד לא אייתי.

אמר רבא: מאי האי שלא הביא היום שלו?

סליק רבא לאיגרא, לגג ביתו, שמעיה לינוקא שמע ילד קטן דקאמר את הפסוק בחבקוק [פרק ג] "שמעתי - ותרגז בטני".

אמר רבא: שמע מניה, מכך שלא הביאו לי היום שלו ומהפסוק שפסק לי הינוקא, כי:

א. נח נפשיה דרב חסדא.

ב. וכי בדיל רבה בזכות הרב [רב חסדא, רבו של רבא], אכיל תלמידא.

ומעתה, שמת רב חסדא, שהיה הרב שלי, אין לי יותר זכות לאכול שליו.

כתיב [שם ביחס למן] "ותעל שכבת הטל, והנה על פני המדבר דק מחספס". ומשמע שהטל היה מעל המן.

ומאידך כתיב [במדבר יא] "וברדת הטל על המחנה ירד המן עליו".

הא כיצד?

אמר רבי יוסי ברבי חנינא: טל מלמעלה, וטל מלמטה, והמן באמצע, ודומה כמו שמונח בקופסא.

"דק מחספס".

אמר ריש לקיש: הרי זה לשון נוטריקון: דבר שנימוח על פיסת היד.

רבי יוחנן אמר: לשון גימטריא הוא: דבר שנבלע ואינו יוצא מן המעיים במאתים וארבעים ושמונה אברים, כמנין "מחספס".

ותמהינן: והרי גימטריא של "מחוספס" - טובא הוי! שבסך הכל הם מאתיים חמישים וארבע!?

אמר רב נחמן בר יצחק: "מחספס" חסר וא"ו כתיב.

תנו רבנן: נאמר בתהלים [פרק עח] על משה רבינו "לחם אבירים אכל איש" - שאכל לחם שמלאכי השרת אוכלין אותו, דברי רבי עקיבא.

וכשנאמרו דברים לפני רבי ישמעאל, אמר להם: צאו ואמרו לו לעקיבא: עקיבא טעית!

וכי מלאכי השרת אוכלין לחם? והלא כבר נאמר אצל משה רבנו, שבעלותו למרום, בהיותו בין המלאכים [דברים ט]: "לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי".

אלא מה אני מקיים "לחם אבירים" - לחם שנבלע במאתים וארבעים ושמונה אברים, ואינם צריכים להתפנות.

אלא מה אני מקיים [דברים כג] "ויתד תהיה לך על אזנך, והיה בשבתך חוץ וחפרת בה, ושבת וכסית את צאתך"? והרי לא היו מוציאים צואה!

דבר זה היה מאכילת דברים שתגרי אומות העולם מוכרין אותן להם.

רבי אלעזר בן פרטא אומר: אף דברים שתגרי אומות העולם מוכרין להן מן מפיגן, וגם הם נבלעים באיברים.

אלא מה אני מקיים "ויתד תהיה לך על אזנך"? לאחר שסרחו.

אמר הקדוש ברוך הוא: אני אמרתי יהיו כמלאכי השרת שאינם צריכים להתפנות. עכשיו שהתלוננו על המן שהוא "לחם הקלוקל" - אני מטריח אותם לצאת מחוץ למחנה.

והיוצא מתחילת המחנה אל סופו צריך לעבור את כל המחנה, שאורכו הוא שלש פרסאות.

דכתיב [במדבר לג] "ויחנו על הירדן, מבית הישימת עד אבל השטים".

ואמר רבה בר בר חנה: לדידי חזי לי ההוא אתרא, והויא תלתא פרסי.

ותנא: כשנפנין מחוץ למחנה, מאחרי העננים, אין נפנין לא לפניהן, ולא לצדדיהן של העננים, כי שמא ינוע הענן והארון שבתוכו לכוון שהם מתפנים בו, והם ימצאו בתוך המחנה.

אלא נפנין לאחוריהן של העננים. מאחר שלעולם לא נעו העננים אחורה.

[במדבר יא] "ועתה נפשנו יבשה אין כל. "

אמרו: עתיד מן זה שתיפח במעיהם, כלום יש ילוד אשה שמכניס ואינו מוציא?

הגר"א מוחק קטע זה: וכשנאמרו דברים לפני רבי ישמעאל אמר להם: אל תקרי אבירים אלא איברים - דבר שנבלע במאתים וארבעים ושמונה איברים.

אלא מה אני מקיים ויתד תהיה לך על אזנך - בדברים שבאין להם ממדינת הים. עד כאן מוחק הגר"א.

לימדה תורה ד"א שכל מי שיש לו סעודה לא ניכלה אלא ביממא כעין ליליא לא יאכל אדם בשר בערב שנאמר בתת ה' לכם בשר לאכול כו'. בתחלה היו ישראל דומין כתרנגולין שמנקרין באשפה עד שבא משה ותיקן להן זמן סעודה. תניא ר' אומר מה ת"ל כאשר צויתיך ואכלת מלמד שנצטוה משה על הושט ועל הקנה ועל רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה ומה ת"ל שטוח שירד להן משטוחין משטוחין [כתיב ביוה"כ תענו את נפשותיכם וכתיב התם עניתי בצום נפשי מיכן שהצום נקרא עינוי] כתיב לחם וכתיב שמן וכתיב דבש הא כיצד לנערים לחם לזקנים שמן לתינוקות דבש.

כתיב שליו וקרינן סליו לצדיקים בשלוה ולרשעים כסילוה פי' קוצים:
השליו היה יורד.

לרב יהודה אבי דני. לרב חסדא אבי ציבי. (רבה) [רבא] הוה מייתו ליה ההוא ציידא בכל יומא מאגמא יומא חד לא אשכח סליק ההוא ציידא לאיגרא שמע לההוא ינוקא דקאמר שמעתי ותרגז בטני וגו' אמר ש"מ נח נפשיה דרב חסדא ובשביל רבה הוה אכיל תלמידא.

מחספס אמר ריש לקיש דבר שנימוח על פיסת היד. ר' יוחנן אמר מחספס חסר ו' כתיב בגימטריא רמ"ח הרי מיכן שהיה המן נבלע ברמ"ח אברים:

ת"ר לחם אבירים אכל איש. לחם הנבלע באיברים. אבל המלאכים אינן אוכלין כלל:

ואפילו דברים שתגרי האומות מוכרין להן ואוכלין אותן היה המן מפיגן ולא היו צריכין לנקביהן ומה אני מקיים ושבת וכסית את צאתך לאחר שסרחו אמר להן הקב"ה אני אמרתי תהיו לפני כמלאכים עכשיו הריני מטריחכם ג' פרסאות עד שתצאו חוץ למחנה.

ואמר רבה בר בר חנה לדידי חזי לי ההוא דוכתא והוו ג' פרסי אורך וג' פרסי רוחב.

מלמד שנצטוה משה על הושט ועל הקנה ועל רוב וכו'. כבר מפורש׳ במקומה בס״ד ומאי דקשיא עלה מההיא דמדיר את בנו בנזיר.

ומה שנתגלגל כאן במה שנצטוה משה על הושט ועל הקנה ועל רוב א' בעוף ועל רוב שנים בבהמה יתבאר במקומו בע"ה:

מלמד שנצטוה משה על השחיטה על כו'. הקשה ה"ר אפרים דהכא משמע יש שחיטה לעוף מן התורה אליבא דרבי ואילו בנזיר בסוף פרק הריני נזיר (דף כט.) פליגי התם ר' יוחנן וריש לקיש המדיר בנו בנזיר אי הוה מהלכה למשה מסיני או כדי לחנכו במצות וקאמר כתנאי עד מתי האיש מדיר את בנו בנזיר עד שיביא שתי שערות דברי רבי כו' וקאמר דכ"ע כדי לחנכו במצות^א)צ"ל ומופלא הסמוך לאיש דרבנן וכיון כו'. ובמופלא הסמוך לאיש קמיפלגי וכיון דאית ליה לרבי כדי לחנכו במצות אין שחיטה לעוף מן התורה אית ליה מדקאמר אוכל כהן מליקה ותירץ רבי דהכי קאמר התם דכ"ע כדי לחנכו במצות ולעולם לא תיפשוט מידי מזאת הברייתא אבל ודאי מוכח מברייתא אחרת שסובר רבי דיש שחיטה לעוף מן התורה ועוד תירץ דשמא היה סבור דלא קאכיל כהן מליקה כמו חטאת העוף הבא על הספק דמפיק התם מקרא דאינה נאכלת. מ"ר:

אף דברים שתגרי אומות העולם מוכרין להן מן מפיגן כו'. ולית ליה להאי תנא הא דאמרינן לעיל בריש מכילתין (דף ד:) ויכסהו הענן ששת ימים כדי למרק אכילה ושתיה בתוך מעיו לשומו כמלאכי השרת כי לא היה צריך לכך עד שחטאו במן:

שמנקרין כו'. דהיינו שאוכלין תמיד מעט מעט כההיא דפ"ק דע"ז כפיד של תרנגולים המנקרין באשפה כו' ע"ש:
ובא משה וקבע להן סעודה. דהיינו זמן סעודה לכל אדם בשעה רביעית דהמן נלקט להן בבקר עד ג' שעות כדאמרי' פ' ת"ה ונמצא סעודתן בשעה ד':
הא כיצד בינונים כו'. לעיל גבי מן חשיב נמי כת צדיקים שהרי שאלו כהוגן אבל בשליו ששאלו שלא כהוגן לא חשיב כת צדיקים:
אל תקרי שטוח אלא שחוט כו'. ממלות הפוכות כמו כשב כבש שמלה שלמה והענין שנתחייבו שחיטה לפי ששאלו שלא כהוגן על בשר תאוה דאית ביה איסור שחיטת חוץ כמ"ש בזה במס' חולין פ"ק ע"ש:
לנערים לחם לזקנים שמן כו'. נראה לפי זה מה שאמרו שהיה בו טעם כל המינים לא באכילה א' קאמר אלא פי' ע"ד שאמרו שהיה בו טעם כל המינים לכל א' כפי הצורך לנערים כו':
דומה להן כסילוין כו'. ב' פעמים חטאו בשליו כדאמרי' בערכין ובההוא דפרשת בשלח אינו מפורש דנענשו על כך אלא דילמד סתום מן המפורש עי"ל דשליו הראשון היה קודם מתן תורה ולא נאסר להם עדיין בשר תאוה ולכך לא נענשו על שאלת בשר משא"כ בשליו שני שהיה אחר מתן תורה שנאסר להם בשר תאוה ולכך נענשו על ששאלו בשר שנאסר להם בשר תאוה וכל זה מפורש באורך פ"ק דחולין ובמס' ערכין:
גריעי דכולהו שליו והוי כו'. נראה דאשמועינן בזה כדאמרי' לעיל דבשר שאלו שלא כהוגן ולכך לא ניתן להם בעין יפה אלא גריעי דכולהו שליו:
ודומה כמו שמונח בקופסא כו'. והוא דרך חיבה כי המן שאלו כהוגן וכפרש"י בחומש:
דבר שנימוח על פיסת יד כו'. כל זה נאמר למעלת המן ור"ל שהיה כ"כ דק ירך בטבעו עד שנימוח כו' ור"י אמר למעלת המן שהיה המן מזון דק כ"כ שנבלע ברמ"ח אברים וכפרש"י שאינו יוצא מן המעים כו' ועי"ל לפי הטבע שכל דבר ניזון מדבר הקרוב לו בטבעו ממינו כמ"ש כל אבר מחזיק אבר ולפי שהמן היה בו טעם כל המינים והאוכלו טועם בו מכל מין אשר רצונו בו וע"כ נבלע בכל אברים לפי דעת רצון האוכל ממנו:
מחספס כתיב חסר אבל הקרי בוי"ו. פשוטו לשון מגולה כפי' רש"י בחומש:
לחם שמה"ש כו'. ביאור המאמר הזה בשינוי לשון בפסוק זה שאמר לחם אבירים אכל איש בלשון יחיד ולשון אוכל וסיפא דקרא צדה שלח להם לשובע בלשון רבים ולשון שובע ע"כ אמרו לחם אבירים דהיינו לחם של מה"ש שהוא מאכל רוחני אכל איש שהם הצדיקים והיחידים שבישראל שלא שאלו אלא כדי אכילה בעלמא היה להם המן מאכל רוחני וצדה שלח להם לשובע היינו לשאר העם שאכלו אותו כדי שביעה לא היה מקרי להם לחם אבירים שהוא לחם מה"ש אלא מקרי להם צדה:
וא"ל טעית כו'. והיינו משום דלא ישנה אדם מן המנהג כו' כדאמרי' פ' הפועלים וממה שכתוב בסוף פרשת כי תשא לחם לא אכל וגו' אין ראיה שלא ישנה דהתם אית ביה טעמא שהיה במ' האמצעים שהיו בכעס והתענה בשביל ישראל על חטא העגל וכן משמע בפ' עקב ואתנפל ונו' לחם לא אכלתי וגו' על כל חטאתכם אבל הכא מייתי מלחם לא אכלתי דכתיב בלוחות ראשונות שלא היו בכעס דע"כ היינו משום שלא ישנה כו' שאין מה"ש אוכלין לחם ואלא מה אני מקיים לחם אבירים וגו' שנבלע באברים דהיינו דבר רוחני היה לאיש יחידי הצדיק שהיה לו לאכילה וצדה שלח להם לשאר העם לשובע ולא היה נבלע להן באברים ומשום דיתד תהיה לך וגו' כתיב בלשון יחיד דמשמע גם לצדיק הוצרך לאוקמא לדברים שתגרי אומות מוכרין להם גם לצדיקים ור"א בן פרטא אומר דקודם שחטאו הכל המן שהיה רוחני מפיגן והיה נקרא לחם אבירים לכל איש ע"ש החשיבות אבל כשחטאו אכלו אותו לשובע שנעשה להם כשאר צדה:
שתיפח במיעינו להורגו כו'. כ"ה בילקוט יש לכוין בזה ששני דברים הם שאמרו ועתה נפשנו יבשה היפך שזכרנו את הדגה וגו' שהם מתולדות הלחים. ואמרו עוד ואין כל לפי שמשה א"ל במעלת המן שהוא מאכל לצדיקים לעתיד כמ"ש במס' חגיגה ויצו שחקים ממעל שבו ריחים טוחנין מן לצדיקים לעוה"ב וא"ל שיהו אוכלון מדבר שהוא מעין עוה"ב הנקרא כל כמ"ש בסוף פ"ק דב"ב ג' הטעימן הקב"ה מעין עוה"ב שנאמר בהן בכל מכל כל אבל הרשעים חשבו אדרבה כי הוא חסרון באכילת המן כי עתיד שתיפח מן זה במעיהם כו' וקאמר דטעות הוא לומר כן שלא ידעו שהמן זה שנבלע באברים הוא מעין עוה"ב וחשבו זה להם לחסרון והוא מדת רשעים כמ"ש ובטן רשעים תחסר ולמ"ד לאחר שסרחו לא היה נבלע באבריהן יש לפרש שאמרו אין כל כי מה שהבטיח להן משה שיטעמו מעין עוה"ב לא נתקיימה בידן:

גמרא א"ר וכי מכאן אתה למד והלא כבר נאמר כו'. לכאורה מ"ק ודאי הא עדיפא למילף מקרא דבתורה (עי' ברכות (ה) הא אפי' תינוקות שב"ר כו' ובפרש"י) ואולי ר"ל באמרו וכי מכאן כו' דלימוד רחוק הוא בהיפוך אתוון והלא כו' יש לך לימוד מורווח:

גמ' שם כתיב לחם וכתיב שמן כו'. ומצאנו שלשתן בפסוק אחד ולחמי אשר נתתי לך סולת ושמן ודבש האכלתיך (יחזקאל ט״ז:י״ט) ועי' מ"ר שמות פכ"ה:

גמ' שם אלא מה אני מקיים ויצאת שמה חוץ ויתד תהיה לך כו'. כצ"ל כסדרן בכתוב ודלא כהגרי"ף:

רש"י ד"ה כסילוים. קוצים בלשון ארמי. וביחזקאל (כח) סלון ממאיר:

רש"י ד"ה לאחר שסרחו. שאמרו בלחם הקלוקל. תמוה דהגמרא דריש זאת מן ועתה נפשנו יבשה וזה היה בשנה השנית ומשמע דמאז הוצרכו להפנות וא"כ מאי האי דאמרו שוב בשנת המ' בלחם הקלוקל. וכפרש"י מוכח במס' ע"ז (ה):

אלא מה אני מקיים ויתד כו'. ויצאת כו'. נ״ב לא ידענא מ"ק הא הוי להו בשר לרוב מקנה רב מלבד השלו א"כ מה צריך לדחוקי:

רש"י ד״ה אלא לאחריהם דיודעים הם שלא יחזרו לאחוריהם. נ"ב משנתקנו דגלים כי בצאתם ממצרים נצטוו להשיב לאחוריהם:

וְהָא אָמַר אַבַּיֵי: הַאי מַאן דְּאִית לֵיהּ סְעוּדָתָא, לָא נֵיכְלֵיה אֶלָּא בִּימָמָא!. מקשים איך סלקא דעתך דמקשן לחשוב דאביי בעי יממא ממש, והלא אביי נקיט מילתיה על דברי רב יוסף שאמר מכאן לסומין שאוכלין ואינן שביעין ואמר אביי הילכך וכו'. נמצא אביי בא לאפוקי המחשך, ומה שאמר 'יְמָמָא' לאו דוקא, דאינו יממא ממש.
ונראה לי בס"ד דהמקשן הוה קשיא ליה בדברי אביי דקאמר 'אֶלָּא בִּימָמָא' שהוא לשון שלילה ואי אמרת 'יְמָמָא' דנקיט אביי הוא כעין יממא דהיינו לאור הנר אם כן מה בא לשלול ולמעט במילת 'אֶלָּא'? על כן מוכרח לומר יְמָמָא ממש קאמר דאינו דומה אור הנר לאור היום ותירץ לו 'כְּעֵין יְמָמָא' קאמר רוצה לומר באור רב שהוא כעין יממא, ובא לאפוקי אור מועט שהוא של נר יחיד והוא רחוק או גבוה שעל ידי רואה המאכל, אך אינו רואה ראיה שלימה.

כְּתִיב: (שמות טז) 'לֶחֶם', וּכְתִיב: 'שֶׁמֶן', וּכְתִיב: 'דְּבַשׁ'. קשה והלא לחם ודבש כתיב בבשלח (שמות טז, לא) ושמן בפרשת בהעלותך, ואם כן הוה ליה למימר וּכְתִיב 'דְּבַשׁ' וּכְתִיב (במדבר יא, ח) 'שֶׁמֶן' כפי סדר המקראות?
ונראה לי בס"ד דהקושיא היא דהוה ליה למימר בבשלח 'וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן' מפני ששם באותה פרשה קראו לחם שהוא שם דבר האפוי בתנור, ובפרשת בהעלותך שלא קראו לחם יאמר וְהָיָה טַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ, שהוא דבר המטוגן, ולזה אמר כְּתִיב 'לֶחֶם' שנמצא דימהו לדבר האפוי בתנור וּכְתִיב נמי 'שֶׁמֶן' דדימהו גם כן לדבר האפוי, וּכְתִיב 'דְּבַשׁ' שדימהו לדבר המטוגן וקשיא ליה בזה דהוה ליה להזכיר קריאת שם האפוי במקום שהזכיר שם האפוי, שיזכיר שמן במקום שהזכיר לחם, ולמה הזכיר דבש במקום שהזכיר לחם? ועוד נראה לי בס"ד דהמקשן הזכיר בדבריו סדר זה שהוא לֶחֶם שֶׁמֶן דְּבַשׁ מפני שסדר זה רמוז בתיבת לְשַׁד שהוא ראשי תיבות לֶחֶם שֶׁמֶן דְּבַשׁ? ונראה לי לכך התרצן השיב לנערים לחם לזקנים שמן לתינוקות דבש. וקשה הוה ליה להזכיר זקנים ברישא והדר נערים והדר תינוקות או יזכירם מקטן ועד גדול תינוקות נערים זקנים? אך נראה לי דהתרצן השיב כפי מה שתפס המקשן לחם ושמן ודבש.
ונראה לי בס"ד נקרא לֶחֶם [78] כמנין שלשה הויו"ת [26×3=78] שהם שלשה ספירות חב"ד [חכמה, בינה, דעת] ונקרא שֶׁמֶן שהיה יורד מן הַ'שָּׁמַיִם' שהוא מספר שֶׁמֶן [390] ונקרא דְּבַשׁ אותיות ב' שד שדומה לחלב שיש בשני שדיים שיש בו כמה מטעמים.

וּמוֹתְבֵי לֵיהּ אַתְּלֵיסַר רִיפְתֵּי. נראה לי בס"ד מספר י"ג זה היה בהשגחה פרטית מן השמים שניתן בו כח התפשטות עד י"ג לרמוז ששפע זה יקר נמשך ממקום עליון של י"ג.

רַב יְהוּדָה מַשְׁכַּח לֵיהּ בֵּינִי דָּנֵי. נראה לי בס"ד הטעם ששולחים אותו מן השמים בין חביות של יין לרמוז לו שהוא ראוי לאכול מזה מפני שמילא כריסו מן התורה שנמשלה ליין.
ובזה יובן מה שאמר בגמרא דעירובין (עירובין נד.) אמר לו שמואל לרב יהודא 'שִׁינְנָא חֲטוֹף אֱכוֹל חֲטוֹף אִישְׁתִּי' עיין שם. והיינו חֲטוֹף מן השליו הנמצא לך בין החביות וְחֲטוֹף וְאִישְׁתִּי יין מן החביות, כי בעבור שומן רב כזה צריך לשתות יין להחזיק האצטומכא. וסיים 'דְּהַאי עָלְמָא דַּמְּיָא לְבֵי הִלּוּלָא' שעושין בשביל מצות פריה ורביה כן אתה באכילתך ושתייתך תעשה פריה ורביה בנשמות על ידי בירור ניצוצי קדושה שתתברר באכילה ושתיה העדיפה לך ביותר.

רַב חִסְדָּא, מַשְׁכַּח לֵיהּ בֵּינִי צִיבֵי. נראה לי בס"ד הטעם שמוצאו שם לרמוז שהוא זכה לזה המאכל הטוב בזכות התורה שנמשלה לעץ דכתיב (משלי ג, יח) עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וכו'.
או יובן בס"ד דאיתא בגמרא דגיטין (גיטין נו.) רב חסדא כל מפתחות האוצרות של מאכל ומשקה היה מוסר לשמעיה חוץ מאוצר העצים היה נשאר בידו והיה פותח ונותן להם עצים שצריכין להדליק, עיין שם. ולכן היה נמצא שם דוקא כדי שלא ימצאהו שום אדם אלא הוא לבדו ימצאהו ויקחהו, ואפילו אנשי ביתו לא יהיו יודעים מהיכן בא לו זה השליו.
ומה שאמר רָבָא הֲוָה רָגִיל, מַיְתִּי לֵיהּ צַיְּדָא כָּל יוֹמָא מֵאַגְמָּא, לרמוז לו שזה בא לו בזכות התורה שנמשלה לעץ שתול על מים, דכתיב (תהלים א, ג) וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וכו', ובאגם גדלים העצים עלי מים. גם היה הצייד מביא לו, זה רמזו לו כי זוכה לזה המאכל בשביל שיצוד ניצוצי קדושה על ידי אכילתו בכונה ובברכה.
ומה שאמר וּבְדִיל רַבָּה אָכִיל תַּלְמִידָא נראה לי על פי מה שאמר רבינו ז"ל בשער הגלגולים דרב חסדא הוא סוד החסד ורבא שלקח בתו היה בסוד היסוד שיש בו חיבור הוי"ה אלקי"ם הוי"ה אדנ"י שעולה מספרם 'רָבָא' [203] יעוין שם. ולזה אמר בְדִיל רַבָּה שהוא סוד החסד העליון אָכִיל תַּלְמִידָא שהוא בסוד היסוד שמשם מקבל הארותיו.

טַל מִלְּמַעְלָה, וְטַל מִלְּמַטָּה. נראה לי בס"ד ב' פעמים טַל הוא מספר לֶחֶם דהמן נקרא (שמות טז, ד) 'לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם', שלשפע מן ג' ספירות ראשונות שהם שלשה הויו"ת כמנין לֶחֶם [78], וזהו שאמר דָּבָר שֶׁנִּמּוֹחַ עַל פִּסַּת הַיָּד, כי ידוע שלשה ראשונות רמוזים באותיות י"ה ובפיסת היד יש ט"ו פרקים כמנין שם י"ה. ועיין בשער הכונות בסוד אחיזת הכוס הקידוש בידים, יעוין שם.

וְכִי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אוֹכְלִים לֶחֶם?. נראה ודאי גם רבי עקיבא כונתו על הרוחניות של מָן ולא עליו בעצמו אך רבי ישמעאל הקשה לו דאין הרוחניות נקרא בשם לֶחֶם.
אי נמי הקשה לו כן על שדרש אגדה זו בפומבי שהשומעין יבינו הדברים כפשוטן שאוכלים מן ממש דעדיין באותו זמן לא הורגלו לדרוש אגדות כאלה בפני המון העם שחושבין הדברים כפשוטן ומתפלאים.

וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: (דברים ט, ט) "לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי". הקשה הרב עיון יעקב ז"ל למה לא הביא פסוק הקודם בכי תשא (שמות לד, כח) 'לֶחֶם לֹא אָכַל' עיין שם? ונראה לי בס"ד כי שם כתיב הכי וַיְהִי שָׁם עִם הֳ' אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַל וכו' ולזה יש לפרש שהיה במדור עליון למעלה ממדור המלאכים, אבל לעולם המלאכים במדור שלהם אוכלים מן ולכן הביא פסוק 'וָאֵשֵׁב בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי' דזה אי אפשר לפרשו במדור עליון ממדור המלאכים אלא תחתון, דהא אמר וָאֵשֵׁב בָּהָר ועם כל זה לא אכל, וכל שכן המלאכים במקומן.

לֶחֶם שֶׁנִּבְלַע בְּמָאתַיִם אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה אֵבָרִים. יש להקשות למה לא אמר גידין נמי דגם הם מקבלים מזון? ונראה לי כי המן היה בסוד החסדים, וידוע כי רמ"ח איברים הם כנגד רמ"ח עשה שהם חסדים ולכן ניתן המן בזכות משה רבינו ע"ה שהיה בסוד החסדים, כמו שאמר רבינו ז"ל על פסוק (שמות ב, ב) 'וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא' ולכן נבלע בנס ברמ"ח איברים דוקא, גם אמרו רבותינו ז"ל (תענית ט.) דהיה המן על ידו יתברך בזכות אברהם אבינו ע"ה שאמר (בראשית יח, ה) 'וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם' ו'אַבְרָהָם' [248] הוא סוד החסד ומספר שמו רמ"ח לכך נבלע ברמ"ח אברים דוקא.

וְאַתֶּם לֹא עֲשִׂיתֶם כָּךְ, עַכְשָׁיו אֲנִי מַטְרִיחַ אֶתְכֶם שָׁלֹשׁ פַּרְסָאוֹת דִּכְתִיב: (במדבר לג, מט) "וַיַּחֲנוּ עַל הַיַּרְדֵּן מִבֵּית הַיְשִׁימֹת עַד אָבֵל הַשִּׁטִּים". יש להקשות מאחר שהם נפנים לאחוריהם דוקא נמצא טרחא זו אינה גזרה שוה בכולם והאחרון אינו טורח כלל? ונראה לי בס"ד כי אי אפשר שיהיו נפנים כולם כשיעור מיל, דצריך שיתפזרו בעת פנותם שלא יראה אחד פרוע חבירו לכן אחר שיחנו יחלקו מדבר שלאחריהם י"ב מיל וכל שבט יפנה במיל אחד המיוחד לו, ושבט הפנימי שהוא בראש המחנה יקח לו שיעור מיל הראשון הקרוב למחנה וכן על זה הדרך עד ששבט שבסוף המחנה יתרחק ליקח מיל האחרון של השנים עשר, ונמצא בזה הם שוים בטרחא.

"לֶחֶם אַבִּירִים אָכַל אִישׁ", זֶה יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁיָּרַד לוֹ מָן כְּנֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל. קשה אם הדברים כפשוטן למאי אצטריך כל רבוי זה על חנם כי הוא יאכל כשאר אינשי? ועוד לצדיקים היה יורד על פתח האוהל ואיך היה מקום על פתחו להכיל זה?
ונראה לי בס"ד דאין הכונה על כמות המן דכמותו ודאי היה שוה כשאר עומרים של ישראל אך על האיכות איירי כי היה מלובש במן חלק רוחני שעל ידי היו מתחכמים בתורה כל אוכלי המן והיה יורד ליהושע בעומר שלו כח רוחני שיעור רב באיכותו כנגד כל חלק רוחני שהיה יורד לכל ישראל בעומרים שלהם, ולכן נתחכם כנגד כולם וזכה למלאות מקום משה רבינו ע"ה לשפוט ישראל.

מְלַמֵּד שֶׁיָּרַד לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל עִם הַמָּן דָּבָר שֶׁטָּעוּן שְׁחִיטָה. מקשים מָּן מאן דכר שמיה הכא, והלא כאן בִּשְּׂלָו איירי קרא וְהַשְּׂלָו לא ירד מן השמים אלא (במדבר יא, לא) 'רוּחַ נָסַע מֵאֵת הֳ' וַיָּגָז שַׂלְוִים מִן הַיָּם וַיִּטֹּשׁ עַל הַמַּחֲנֶה' ואיך קאמר שֶׁיָּרַד לָהֶם עִם הַמָּן?
ונראה לי בס"ד קבלה יש בידיה דרבי יהושע בן קרחה 'שֶׁיָּרַד שְּׂלָו עִם הַמָּן' ולאו לכלהו ירד אלא למקצת מהם לאנשים הזוכים בלבד, כמו ירידת אבנים טובות ומרגליות, דמסתמא לאו לכלהו ירד, ויש סמך לקבלה זו שירד להם שליו עם המן שהוא מין עוף, ממה שנאמר (תהלים עח, כז) 'וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם כֶּעָפָר שְׁאֵר וּכְחוֹל יַמִּים עוֹף כָּנָף' לא שייך לומר וַיַּמְטֵר אלא לדבר היורד מן השמים כמו מָּן, אבל לדבר שהובא על ידי הרוח לא שייך למנקט וַיַּמְטֵר, והנה כאן גבי שְּׂלָו כתיב (במדבר יא, לב) 'וַיִּשְׁטְחוּ לָהֶם שָׁטוֹחַ' וקשיא ליה שָׁטוֹחַ למה לי? אלא דרש דהכי קאמר: וַיִּשְׁטְחוּ לָהֶם 'שָׁחוֹט' כלומר מאותו המין החשוב והיקר שֶׁטָּעוּן שְׁחִיטָה שהיה להם כבר, ומתי היה להם דבר יקר שטעון שחיטה? הוי אומר זה השליו שירד להם עם המן! הנה מאותו המין הביא להם הָרוּחַ מִן הַיָּם וַיִּשְׁטְחוּ לָהֶם ואמר לו רבי יוסי וכי מכאן אתה למד שֶׁיָּרַד לָהֶם עִם הַמָּן דָּבָר שֶׁטָּעוּן שְׁחִיטָה, והלא מפורש בקבלה בתהלים להדיה שירד להם עוֹף כָּנָף דכתיב 'וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם עוֹף כָּנָף' וכיון דאמר 'וַיַּמְטֵר' שמע מינה דירד עם המן, דירידת המן מהשמים נקראת בלשון מטר, ושחיטת עוף נרמזה בפסוק (דברים יב, כא) 'וְזָבַחְתָּ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ' דאמר רבי מְלַמֵּד שֶׁנִּצְטַוָּה מֹשֶׁה עַל הַוֵּשֶׁט וְעַל הַקָּנֶה וְעַל רֹב אֶחָד בָּעוֹף ואם כן למאי אצטריך ללמדנו זה בתיבת שָׁטוֹחַ' שהוא רוצה לומר 'שָׁחוֹט'.

מְלַמֵּד שֶׁיָּרַד לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל עִם הַמָּן דָּבָר שֶׁטָּעוּן שְׁחִיטָה. נראה כיון דירד מן השמים עם המן אין טעון שחיטה מן הדין, כיון דאינו בעלי חיים הנולדים מן אב ואם, מיהו אפשר דטעון שחיטה מפני מראית העין, ובספר לקט שמואל (ערך אבות דף כו' אות לב) איתא וזה לשונו (בראשית לז, ב) 'וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם' שאכלו אבר מן החי דאחיו בראו עגלא תלתא בשמות על ידי ספר יצירה ולאו מתולדות אב ואם ואין צריך שחיטה ויוסף לא ידע, וכן בראו אשה ומטיילין עמה, לכן אמר חשודין בעריות לפסלם מכהונה עיין שם, ומצינו בגמרא דסנהדרין (סנהדרין סה:) רבי חנינא ורבי אושעיה הוו יתבי כל מעלי שבתא ועסקי בספר יצירה ומברו להו עגלא תלתא ואכלו ליה, ואפשר דהיו שוחטין אותו מפני מראית העין, ומצינו עוד שם בדף נ"ט דאדם הראשון היה אוכל בשר היורד מן השמים, ושאל תלמודא מי איכא בשר יורד מן השמים, והשיב אין, כי הא דרבי שמעון בן חלפתא הוה קאזיל באורחא פגעי ביה הנך אריותא והוו קא נהמי באפיה אמר (דרך בקשה ותפלה) 'הַכְּפִירִים שֹׁאֲגִים לַטָּרֶף' (תהלים קד, כא) נחיתו תרי אטמאתא חדה אכלוה וחדא שבקוה, אייתי ואתא לבי מדרשא בעו עלה דבר טמא הוא זה, או דבר טהור, אמרו ליה אין דבר טמא יורד מן השמים, וידוע דאטמאתא הוא רוצה לומר ירך כמו אטמאתא דשורא בערובין דף ע' שהוא רוצה לומר חתיכות של חומה וכנזכר בערוך, ויש לדבר עוד בענין זה ואי"ה בסנהדרין נכתוב בזה.

מְלַמֵּד שֶׁנִּצְטַוָּה מֹשֶׁה עַל הַוֵּשֶׁט, וְעַל הַקָּנֶה, וְעַל רֹב אֶחָד בָּעוֹף. יש להקשות היכא רמוז זה בכתוב? ונראה לי בס"ד כף של 'כַּאֲשֶׁר' (דברים יב, כא) שימוש ועיקר התיבה אֲשֶׁר ראשי תיבות שחיטת רוב אחד. גם עוד אשר ראשי תיבות אף רוב שנים, ומוכרח לאוקמה רוב שנים בבהמה גסה, ושחיטת רוב אחד בעוף שהוא דק, גם מלוי אותיות אֲשֶׁר אל"ף שי"ן רי"ש עולה ת"ף כמנין הַוֶּשֶׁט הַקָּנֶה שעולים ת"ף [480].

גמ' מחספס כתיב. כעין זה לעיל לח ע"ב ובמגילה טו ע"ב שבת כח ע"ב סוכה ט ע"ב יבמות סה ע"ב הוריות ד ע"א:

מלמד שירד להם עם המן דבר שטעון שחיטה נ"ל דלא גרסינן עם המן אלא הכי גרסינן מלמד שירד להם דבר שטעון שחיטה והכי גרס רש"י דהא האי קרא גבי שליו שני של אספסוף כתיב ואין לו ענין אצל המן וגם שליו ראשון לא ירד עם המן דהמן ירד בבוקר והשליו בערב כדכתיבי קראי:

אמר ר' וכי מכאן אתה למד ק"ל מאי פריך וכי משום שנאמר בדברי קבלה ל"צ קרא של תורה ושמא ה"פ והלא כבר נאמר ולפ"ז קרא דדברי קבלה ל"ל כיון שלימדנו זה כבר מקרא של תורה:

אלא מה אני מקיים ויתד תהיה לך כו' ק"ל הא האי קרא מצוה לדורות הוא ובשעת מלחמה מיירי קרא כדכתיב ברישא דענינא כי תצא מחנה על אויביך וקאמר קרא ויתד וגו' וחפרת וכסית את צאתך ומהכא נ"ל בפ"ג דברכות שצריך להרחיק מן הצואה בשעת ק"ש ותפלה ולימוד:

לאחר שסרחו פרש"י שנתלוננו על כך שאמרו בלחם הקלוקל ק"ל הא זה שאמרו בלחם הקלוקל היה לאחר מיתת אהרן כדכתיב בפ' חוקת כשנסעו מהר ההר ששם מת אהרן לסבב ארץ אדום והא כשמת אהרן נסתלקו ענני כבוד כדאמרינן בפ"ק דר"ה וישמע הכנעני מה שמועה שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד ואיך פי' רש"י אהא דמסיים עכשיו אני מטריח אותם ג' פרסאות משום דאין לפנים לא לפנים ולא לצידיהם ופרש"י משום שאינם יודעים לאיזה צד עננים הולכים וי"ל הא אמרינן בפ"ק דתענית (דף ט') מת אהרן נסתלקו ענני כבוד וחזרו בזכות משה וא"כ הא דאמר במיתת אהרן נסתלקו לא לגמרי אלא לפי שעה להודיע שעד עכשיו היו ענני כבוד בזכותו ומ"מ חזרו מיד בזכות משה מ"מ איני יודע מי דחקו לרש"י לפרש דלאחר שסרחו קאי אהא דלחם הקלוקל שהיה בסוף מ' הא יש לפרש דלאחר שסרחו קאי אהא דאמרינן ונפשנו יבשה וכדדריש לה בסמוך אמרו עתיד מן זה לתפח במעיהם וזה היה בשנה הב' והיינו דמייתי הגמ' האי קרא סמיך להא והא דקראו למן בשנת מ' לחם הקלוקל לאו משום דנבלע באברים קרוהו כן וכדפירש"י בפי' התורה אלא משום שהיה המן מאכל קל והכי ת"א ונפשינו עקת במנא דין דמיכליה קליל וההיא דפ"ק דע"ז (דף ה') דקרא משה לישראל כפויי טובה מפני שאמרו ונפשינו קצה בלחם הקלוקל לא כדפירש"י משום שנבלע באברים קראו כן והיינו כפויי טובה שזה היה לטובתם שלא הוצרכו להתרחק ג' פרסאות לפנות אלא היינו כפויי טובה שהמן היה יפה שהיה בו כל הטעמים כדאמרינן לעיל והם נתרעמו וקראו לחם הקלוקל ואין לך כפויי טובה גדול מזה:

[מלואים: תנא כשנפנים כו' אלא לאחוריהן בפ"ה דעירובין (דף נ"ה) אמר ר"ה יושבי צריפין אין מונין להן אלא מפתח בתיהם ומתיב ר"ח מהא דאין נפנים אלא לאחוריהם פי' א"כ המהלך בראש והוצרך לנקביו חוזר לאחריו ג' פרסאות אע"ג דבמדבר הו"ל כיושבי צריפין ושני רבא דגלי מדבר קאמרת כיון דכתיב על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו כמאן דקביעי להו דמי ולכאורה יש להביא ראיה מכאן כדברי קצת מפרשים דאף על גב דקיי"ל תחומין דרבנן אפ"ה תחומין די"ב מיל כנגד מחנה ישראל הוי מן התורה דאל"כ מאי פריך מדגלי מדבר אי תחומין דרבנן מיהו יש לדחות דאדר"ע פריך לה דס"ל תחומין מה"ת בפ"ה דסוטה וה"נ ס"ל לר"מ בפ"ג דעירובין (דף ל') ולדידהו בע"כ יושבי צריפים כקביעי דמי למאי דס"ד דדגלי מדבר כיושבי צריפין דמו ומדר"ע ור"מ נשמע בק"ו לרבנן דהשתא למ"ד תחומין דאורייתא אפ"ה יושבי צריפין בע"כ כמאן דקביעי דמו מדגלי מדבר כ"ש דקביעי דמו אי תחומין דרבנן דבהא לא נחלקו ר"ע ורבנן:]

(עה ב) רב יהודה משתכח ליה בי דני רב חסדא משתכח ליה בי ציבי.—עי' ב"מ מ ע"א, שרב יהודה היה עוסק במכירת יין מחביות, ולכך נמצא לו בין החביות. ועי' גטין נו א, שרב חסדא היה שומר בידו מפתח אוצר העצים, ולכך נמצא לו בין העצים. ועי' מ"ש בגטין לו א.