יומא עז ע"ב

דף עז - ב

אם תענה, לא תענה את בנותי במניעה מתשמיש.

ואם תקח, תמנע מלקחת נשים נוספות, שתהיינה צרות לבנותי.

ומוכח שהמנעות מתשמיש נקראת עינוי.

ודוחה הגמרא: ואימא אידי ואידי, גם "אם תענה" וגם "אם תקח", משמעותו להמנע מלקחת צרות. וכך אמר לבן: אם תענה את בנותי באם תקח להם צרות!?

ומשנינן: מי כתיב "אם תענה אם תקח" עד שתוכל לומר שהכל ענין אחד הוא? והרי "ואם תקח" כתיב, ובהכרח שהכתוב מדבר בשני ענינים, ומוכח שמניעת תשמיש הינה עינוי.

ועדיין יש לפרוך: ואימא: אידי ואידי מצרות. חד - לצרות דידיה, שלא ישווה את מעמדן של בלהה וזילפה השפחות למעמדן של לאה ורחל הגבירות. וחד לצרות זרות נוספות, דאתיין ליה מעלמא!

וכך יש להעדיף לפרש, כי בכך מתפרש כל הפסוק בענין אחד של צרות, ויהיה "אם תענה" דומיא ד"אם תקח".

ומשנינן: הרי יש להשביע תחילה על הדבר הקשה ואחר כך על הדבר הקל. ואם כל הפסוק היה בענין צרות, היה לו ללבן להשביע תחילה שלא יקח יעקב צרות נוספות, שלקיחתן קשה לבנותיו יותר מהשוואת מעמד השפחות לגבירות, ורק אחר כך היה לו להשביעו שלא ישוו השפחות לבנותיו.

מי כתיב "אם תקח צרות נוספות ואם תענה בהשוואת השפחות לבנותי"!?

הרי "אם תענה ואם תקח" כתיב, ובהכרח שהעינוי הוא מתשמיש.

אמר ליה רב פפא לאביי: הא מצינו שמעשה תשמיש גופה איקרי ענוי. דכתיב במעשה שכם בן חמור עם דינה [בראשית לד] "וישכב אתה - ויענה". ומנין לך שההמנעות מתשמיש היא העינוי האמור בדברי לבן?

אמר ליה: העינוי התם, במעשה דינה, לא היה עינוי במעשה התשמיש עצמו. אלא מדובר שם שעינה אותה מביאות אחרות, שהתאותה לו בהיותה אצלו, ועינה אותה בכך שלא בא עליה.

תנו רבנן: אסור לרחוץ מקצת גופו ככל גופו.

ואם היה מלוכלך בטיט ובצואה - רוחץ כדרכו ואינו חושש, לפי שאין זו רחיצה של הנאה אלא של הסרת הליכלוך.

וכמו כן, אסור לסוך מקצת גופו ככל גופו.

ואם היה חולה או שהיו לו חטטין בראשו - סך כדרכו ואינו חושש.

תנא דבי מנשה, רבן שמעון בן גמליאל אומר: מדיחה נוטלת אשה ידה אחת במים כדי להסיר את הרוח הרעה ששורה על היד בלילה, ונותנת בידה האחת פת לתינוק, ואינה חוששת משום איסור רחיצה.

אמרו עליו, על שמאי הזקן, שלא רצה להאכיל את התינוק בידו אחת, וגזרו עליו להאכיל בנטילת שתי ידים.

מאי טעמא יש לו ליטול ידיו?

אמר אביי: משום הרוח הרעה הנקראת "שיבתא".

תנו רבנן: ההולך להקביל פני אביו או פני רבו, או פני מי שגדול ממנו - אם יש צורך בדבר, הרי הוא עובר עד צוארו במים, ואינו חושש.

אך לא לכל ההולך להקביל כל אדם התירו זאת.

איבעיא להו: הרב ההולך אצל תלמיד - מאי? האם מותר לו לעבור במים ביום הכיפורים כדי להגיע אל תלמידו וללמדו תורה?

תא שמע, דאמר רב יצחק בר בר חנה: אנא חזיתיה לזעירי דאזל שהלך לגבי רב חייא בר אשי תלמידיה ביום הכיפורים, ועבר במים.

רב אשי אמר: ההוא שהלך ועבר במים - רב חייא בר אשי הוא שהלך. דאזל לגביה דזעירי רביה.

רבא שרא לבני עבר ימינא [שם מקום] למעבר במיא כדי לנטורי לשמור פירי.

אמר ליה אביי לרבא: יש תניא דמסייע לך:

דתניא: שומרי פירות עוברין עד צוארן במים, ואין חוששין.

רב יוסף שרא התיר להו לבני "בי תרבו" למיעבר במיא למיתי לפירקא. לבוא לשיעור. אבל למיזל לחזור לביתם - לא שרא להו.

אמר ליה אביי: אם כן שאינך מתיר להם לחזור, אתה מכשילן לעתיד לבא, ששוב לא יבואו.

איכא דאמרי: שרא להו למיתי, ושרא להו למיזל.

אמר ליה אביי: בשלמא למיתי - לחיי, טוב ויפה! אלא למיזל - מאי טעמא התרת?

ואמר לו: כדי שלא תהא מכשילן לעתיד לבא. רב יהודה ורב שמואל בר רב יהודה הוו קיימי עמדו ביום הכיפורים אגודא על שפתו דנהר פרת, אמברא על מקום המעבר דחצדד המוביל אל חצדד. והוה קאי, והיה עומד רמי בר פפא מהך גיסא, מצידו השני של הנהר.

רמא להו קלא, הרים רמי בר פפא את קולו לעברם: מהו למיעבר בתוך מי הנהר, כדי למיתי לגבייכו לבוא אליכם למשאל שמעתא לשאול שמועה?

אמר ליה רב יהודה: רב ושמואל דאמרי תרוייהו: יש רשות להיות עובר בנהר כדי לשאול דבר תורה. ובלבד שלא יוציא ידו מתחת חפת שפת חלוקו. כי אם יוציא את ידו, וירים את שפת חלוקו, ויגביהו, יראה הדבר כאילו הוא נושא את חלוקו על כתפו ואינו לובשו, ואסור לישא משא ביום הכיפורים ברשות הרבים.

איכא דאמרי, אמר ליה רב שמואל בר רב יהודה: תנינא לשאלתך בברייתא [ואין צורך בדברי האמוראים]: עובר, ובלבד שלא יוציא ידו מתחת חפת חלוקו.

מתקיף לה רב יוסף: וביום חול כי האי גונא, שעובר במים עד צוארו - מי שרי!? האיך מותר להסתכן בכך?

והכתיב בתיאור נבואת יחזקאל על המים העתידים לצאת מבית המקדש [פרק מז]:

"וימד המלאך מרחק של אלף באמה ממקום יציאת המים מחוץ לירושלים, ויעברני שם במים, והיו המים שם בגובה של מי אפסים". דהיינו, בגובה של הקרסוליים בלבד.

מכאן שמותר לעבור במים עד אפסיים.

"וימד המלאך מרחק של עוד אלף אמה, ושם כבר גבהו המים, ויעברני במים בגובה מים ברכים" - מכאן שמותר לעבור עד ברכים.

"וימד המלאך מרחק של עוד אלף אמה, ויעברני במים בגובה מי מתנים" - מכאן שמותר לעבור עד מתנים.

מכאן ואילך, וימד המלאך עוד אלף אמה, וכבר היו המים נחל בגובה אשר לא אוכל לעבר.

ומשמע שמותר לעבור במים רק עד גובה המתניים, ואסור להסתכן במעבר במים הגבוהים יותר.

אמר אביי: שאני נחל היוצא מבית קדשי הקדשים, דרדיפי מיא, שמימיו שוטפים במהירות וסוחפים, ולכן היה אסור לעבור בו כשמימיו גבוהים מהמתניים. אבל במים שאינם זורמים וסוחפים מותר לעבור עד צוארו.

יכול יעבירנו בסיחוי בשייט?

תלמוד לומר [יחזקאל מז] "כי גאו המים מי שחו".

מאי "מי שחו"?

שיוטא. שכן קורין ל"שייטא" - סייחא.

והיינו, שהם היו גבוהים וסוחפים עד שלא היתה אפשרות לשוט בהם.

יכול יעבירנו לאותו הנחל היוצא ונמשך מבית קודש הקדשים בבורני בספינה קטנה?

תלמוד לומר [ישעיהו לג] "בל תלך בו אני שיט".

יכול יעבירנו בבורני גדולה?

תלמוד לומר: [ישעיהו לג] "וצי אדיר לא יעברנו".

מאי משמע מהפסוק הזה, שאי אפשר לעברו לאותו הנחל, לא בספינה קטנה ואף לא בספינה גדולה?

כדמתרגם רב יוסף לפסוק הזה: לא תזיל ביה בספינת ציידין קטנה, ואפילו בורני רבתי, ספינה גדולה לא תגוזינה, לא תעבור בו.

אמר רבי יהודה בן פזי: אף מלאך המות אין לו רשות לעבור בתוכו של הנחל הזה.

כי כתיב הכא "בל תלך בו אני שיט" וכתיב התם במלאך המות, שחזר "משוט בארץ". ומשמע שבנחל הזה, שאי אפשר לשייט בו, גם מלאך המות אינו רשאי לעבור בו.

אמר רבי פנחס משום רב הונא צפוראה: מעין היוצא מבית קדשי הקדשים בנבואת יחזקאל, בתחילה הוא דק ביותר, ודומה לקרני חגבים.

כיון שהגיע לפתח היכל - נעשה כעובי חוט של שתי.

כיון שהגיע לאולם - נעשה כחוט של ערב, שהוא עבה יותר מחוט של שתי.

כיון שהגיע אל פתח עזרה - נעשה כמו פי פך קטן.

והיינו דתנן רבי אליעזר בן יעקב אומר:

ואם תקח נשים שתביא עליהן צרות:

ת"ר אסור לאדם לרחוץ מקצת גופו ככל גופו ואם היו ידיו מלוכלכות בטיט או בצואה רוחץ כדרכו ואינו חושש. ואסור לסוך מקצת גופו ככל גופו ואם היה חולה או שהיו לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש.

תנא דבי מנשה רשבג"א מדיחה ידה אשה במים ונותנת פת לתינוק.

שמאי הזקן לא רצה להאכיל בידו אחת וגזרו עליו להאכילו בשתי ידיו. מ"ט משום שיבתא פי' רוח רעה:

ת"ר ההולך להקביל פני רבו או אביו או מי שגדול ממנו עובר עד צוארו במי' ואינו חושש.

רב אצל תלמיד מאי ולא איפשיטא בהדיא דהא רב אשי [אמר] דרב חייא בר אשי הוא דאזל לגביה זעירי רביה רבא שרא להו לבני עבר ימינה למעבר לנטורי פירי. תניא כוותיה שומרי פירות עוברים עד צוארם במים ואינם חוששין.

רב יוסף שרא להו לבני בי רב למעבר כדי למיתא בפירקא. ושרא להו נמי למיהדר כדי שלא תהא מכשילן לעתיד לבא. כלומר אם תאסרהו לחזור לביתו לא יבא פעם אחרת.

אמר רמי בר פפא לרב יהודה ולרב שמואל מהו למעבר במיא ומיתו קמי רבנן למשאל בשמעתא אמרו ליה תנינא עובר ובלבד שלא יוציא ידו מתחת חפת חלוקו ומתמהינן וכי האי גוונא בחול מי שרי והכתיב וימד אלף באמה ויעבירני במים מי אפסים.

מיכן שמותר לעבור עד אפסים.

וימד אלף ויעבירני במים מים ברכים מיכן שמותר לעבור עד ברכים. וימד אלף ויעבירני (במים) מי מתנים. מיכן שמותר לעבור עד מתנים. מיכן ואילך נחל אשר לא יעבור. כלומר (לא) [אם] יהיו מים למעלה ממתנים נקראין נחל אשר לא יעבר.

גרש״י ז״ל ואימא אידי ואידי מצרות חד לצרות דידיה וחד לצרות דעלמא דומיא דאם תקח מי כתיב אם תקח ואם תענה אם תענה ואם תקח כתיב. ופירש״י ז״ל ודי׳ אידי ואידי מצרות חד לצרות דידיה דהיינו בלהה וזלפה וחד לצרות דאתיין ליה לבתר הכי מעלמא והכי מסתברא למימר דהאי אם תענה דומיא דאם תקח ופרקי׳ מי כתי׳ אם תקח ואם תענה צרות דעלמא קשות מן הראשונות וברישא הוה ליה לאשבועיה מצרות דעלמא והדר הוה ליה לאשבועיה מצרות דידיה דלא משתעי איניש הכי להזהירו על הקל תחל׳ ואחר כך על הקשה ויש בספרים גרסא אחרת ואינה נכונה:

שעינה מביאות אחרות יש שפירשו שבא עליה שלא כדרכה אבל תשמיש כדרכה אינו עינוי. ורש״י ז״ל פי׳ מלשון עינוי הדין כי אחר ששכב עמה והבעיר בה יצר הרע היתה מתאוה לו ולא בא עליה בימים שעמדה עמו והראשון יותר נכון. וא״ת ודילמא עינוי דהכא בביאה שלא כדרכה. הא ליתא דמסתמא לא משתעי קרא דיוה״כ בביאה שלא כדרכה דלא שכיחא. וכל משא ומתן שבשמועה זו אינה אלא להגדיל תורה ולהאדיר דהא איסור תשמיש המטה אינו אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא:

ואם היה מלוכלך בטיט ובצואה רוחץ כדרכו ואינו חושש וכן הנפנה לנקביו רוחץ כדרכו שאין לכלוך גדול מזה וכ״ש אם רוצה לעסוק בתורה או בתפלה שהוא מותר שהרי להקביל פני רבו התירו לעבור במים עד צוארו וכ״ש להקביל פני שכינה וכן הסכימו בתוספות והרמב״ן ז״ל. ואין להרהר בדבר ומה שאמרו לקמן במטפחת של רבי יהושע ולמחר מקנח בה פניו התם להסיר לכלוך שבעיניו ולמאן דגריס מקנח בה פניו ידיו ורגליו היינו באין ידיו ורגליו מלוכלכות ואינו יוצא מבית הכסא אלא שרוצה לקררם ויש בזה להרמב״ם ז״ל דברים שאינם מחוורי':

שלא רצה להאכיל בידו אחת. יש שפירשו שהיה חושש שמא יגע בלחם בידו האחרת ולפיכך גזרו עליו והתירו לו לרחוץ שתי ידיו ולישנא דגזרו עליו לא דייק להאי פרושא. אלא הנכון שהיה חולק על דברי חכמים וסבור שאסור׳ לרחוץ להאכיל לתינוק וגזרו עליו כנגד המשחיתים שיטול ויאכיל בשתי ידיו:

משום שבתא. פרש״י ז״ל שרוח רעה שורה על הלחם הנלקח בידים שלא נטלם שחרית ושם השד שבתא ולפי׳ זה כל שנטל ידיו שחרית ובא להאכיל אינו צריך נטילת ידים. ור״ת ז״ל הקשה שאותה רוח רעה בת מלך שמה כדאיתא בפרק שמונה שרצים ועוד דהכא סתמא מיירי ואפילו בחצי היום לכך נראה לו כפי׳ הערוך דשבתא היא רוח רעה ששורה על התינוק וחונקת אותו כשמאכילין אותו בלא נטילת ידים. ובזמן הזה אין נזהרין בו שאין רוח רעה ההיא מצויה בינינו ש״ל.

עובר במים עד צואריו ואינו חושש והא דלא חיישי׳ שמא יבא לידי סחיטה כדחיישי׳ בפרק אלו קשרים גבי מי שפגע באמת המים. פי׳ ר״י ז״ל דלאו משום דהוי לדבר מצוה דהא בסמוך שרינן לנטורי פירי למעבד הכי אלא טעמא דהכא כיון שלא התרת לו אלא על ידי מלבוש זכור הוא וכדאמרי׳ בפ״ב דביצה גבי נדה הטובלות בבגדה. ומשום שריתו של בגד זהו כבוסו שאמרו בפר׳ דם חטאת ליכא בכיוצא בזה שאין בו לכלוך וכדפריש׳ התם ובמסכת שבת בס״ד: שומרי פירות עוברין עד צוארן ואינם חוששין פי׳ דאע״ג דבעלמא לא דחי׳ איסורא דרבנן משום ממונא שאני הכא דכיון דאין איסור זה אלא משום הנאה וזה עובר דרך מלבוש ואינו מכוין ליהנות מוכחא מילתא דלא להנאה עביד

ובלבד שלא יוציא ידיו מתחת חפת חלוקו. פרש״י ז״ל שלא יגביה שולי חלוקו על זרועו שאינו נראה כמלבוש אלא כנושא על כתפו שחייב חטאת עכ״ל. ולפי׳ זה אפילו ההולך חוץ לנהר אסור להוציא ידו מתחת חפת חלוקו משום משוי והכא נקט לה תלמודא משום דאורחא למעבד הכי בחול. ובתוס׳ פירשו שאין הטעם אלא שלא יראה כמי שמתהנה מן המים וגם שיהא זכור שלא יבא לידי סחיטה כלל. ואעפ״כ ראוי לחוש לדברי רש״י ז״ל:

רחיצה שאמרו לא סוף דבר בכל גופו אלא אסור לרחוץ מקצת גופו ככל גופו ואם היה מלוכלך בטיט או צואה רוחץ מקום הטינופת כדרכו ואינו חושש ואם היה כל גופו מלוכלך טובל כל גופו ואינו חושש שאין האיסור אלא במתכוין להנאה ותענוג וכן הדין בסיכה אע"פ שאסור לסוך מקצת גופו ככל גופו אם היה חולה אפילו חולי שאין בו סכנה או שיש לו חטטין בראשו סך במקומות הצריכים לכך ואינו חושש ואין אוסרים לו סיכה מחשש שחיקת סמנין שהדברים אמורים בשמנים שאף הבריאים דרכם לסוך בהם שמותר לסוך בהם אף בשבת כמו שהתבאר במקומו:

מדיחה אשה ידה אחת במים ונותנת פת לתינוק ואינה חוששת ודבר זה מקצת חכמי צרפת פירשוהו אף בנטלה ידיה שחרית ולא עוד אלא שהם מתירים ליטול את הידים בשחרית משום רוח רעה ששורה על הידים ומביאים ראיה שהרי התירו להדיח ידה כשנותנת פת לתינוק משום שיבתא קל וחומר שאנו מתירין לו מסכנת עצמו והרי אמרו שבת ק"ח ב' יד לעין תקצץ יד לפה תקצץ ומה שהוצרכו להתיר בהדחת ידה פירושו משום שיבתא מועטת שאע"פ שנטל בשחרית מ"מ אחר שהסיח דעתו יש לחוש משום שיבתא מועטת שהיא כדאי להזיק לקטן ולא לגדול ומה שפירשו באוכל מחמת מאכיל שאין המאכיל צריך נטילת ידים פי' במאכיל לגדול שאין שיבתא מועטת מזקת לו ומ"מ יש להקשות בזה ממה שאמרו בפ' כל הבשר ק"ז ב' אבוה דשמואל אשכחיה לשמואל בריה דהוה בכי אמ' ליה אמאי קא בכית אמר ליה דמחיין רבאי אמ' ליה ואמאי מחייך א"ל דאמך לי ספית אומצא לבראי כי לא משית ידך אמר ליה ואת אמאי לא משית ידך אמ' ליה הוא אכיל ואנא משינא אמ' לא מסתייא דלא גמירי אלא דמימחא נמי מחו דהא אוכל מחמת מאכיל אין מאכיל צריך נטילת ידים אלא אוכל והרי אוכל זה קטן היה ואעפ"כ אמרו שאין המאכיל צריך נטילת ידים אלא זו שבכאן בשלא נטלה ידיה שחרית אבל בנטלה שחרית אינה צריכה ליטול בשעה שנותנת פת לתינוק וא"כ למדנו שלא היתה רשאה ליטול שחרית שאם כן תיטול שתי ידיה מצד עצמה אלא ודאי אין התר נטילה משום שיבתא אלא לצריך להאכיל ומה שאמרו יד לעין תיקצץ קללה היא להזהיר על הנקיות ואף לבודק עצמו הם אומרים שלא ליטול ידיו אלא יתפלל כדרך הטמאים שמתפללים או יתנקה בעפר צרורות ואף גדולי המחברים נראה דעתם שאף לבודק עצמו אסור לו ליטול:

ומ"מ רוב גאונים מתירים והדבר נאה להיות תפלת יום הכפורים בטהרה ואף גדולי המפרשים מתירים נטילה אף למי שלא בדק עצמו ולא עוד אלא שמצריכים לה שהרי מצוה היא שמברכין עליה ולא הוצרכו להתיר באשה בהדחת ידה אחת אלא בנותנת פת לתינוק בלילה קודם שחרית שאין עדיין חובת נטילה עליה אלא שהיא צריכה להדחת יד אחת משום שיבתא וכל שמחצי הלילה ואילך יש שם שיבתא אבל בשחרית נוטלת היא מצד עצמה שהנטילה מצוה היא והרי כל טבילת מצוה הותרה כמו שיתבאר ואם בדק עצמו אפילו בשאר שעות היום נוטל אע"פ שאין צריך לתפלה שכל שאינו מתכוין להנאה מותר כל שכן במקום שיש שם נדנוד מצוה כזה שבדק עצמו שבודאי מצוה עליו להיות כל שעה מוכן לתורה ולתפלה וכן שיש שם סרך נקיות וכמו שאמרו כ"ח א' זה [ה]כלל במקדש כל המטיל מים טעון קדוש ידים ורגלים והוא הדין אם ראה קרי ורצה לטבול שמותר אע"פ שאמרו ברכות כ"ב א' בטלוה לטבילותא מ"מ הואיל ואין כוונתו להקר אלא לטהרה ונקיות ושתהא תפלתו עריבה עליו כשהיא בטהרה מותר:

אלא שקשה לי לשטה זו היאך נאמר ששמאי הזקן היה מאכיל את בנו קודם שחרית ואין הדבר נאה לומר שיהא הוא זקוק לכך אלא בבן הכרוך אחריו ושהיה הוא מחנכו אף קודם זמנו ומאכילו אחר שהגיעה שעה הראויה לו אלא שנראה לי שזו שבפרק כל הבשר עדיין נטילת המאכיל לא נתרחקה כל כך שתתחדש שם רוח רעה וזוהמא שבשחרית היה אבל זו שבכאן היה הענין בתינוקות שמתחילין לחנכם אף קודם זמנם ונטילת ידים שבשחרית כבר נתרחקה הרבה ונתחדשה שם רוח רעה וזוהמא אם מתוך שינה אם מתוך היסח הדעת ארוך ומתוך כך הוצרכו להדחת יד אחת או שמא זו שבפרק כל הבשר אף המאכיל קטן היה והולך לבית הספר ואין זוהמא מצויה בו כל כך לחוש בה כבגדול שהוצרכנו להתיר בו הדחת יד אחת ומ"מ רחיצת הפנים אין ספק באיסורה אלא שמי שעיניו נוזלות או איזו ליחה מתקבצת בעיניו הרי היא כמקום טנופת ומותר להעביר היד טופחת עליהם אבל פנים עצמן לא התירו בהם אלא העברת מפה מצוננת כמו שיתבאר:

ובתלמוד המערב אמרו ר' יוסה בריה דר' יהושע בן לוי בתענית צבור מרחיץ ידיו ופניו כדרכו בתשעה באב מרחיץ ידיו ומעבירם על עיניו ביום הכפורים מרחיץ ידיו ומקנחם ומעביר את המפה על פניו:

ההולך להקביל פני אביו או פני רבו או פני מי שהוא גדול ממנו עובר במים עד צוארו ואינו חושש שהרי אין כאן כוונת הנאה ויש בו סרך מצוה ואף רב אצל תלמיד אע"פ שבגמ' נשאר בספק יראה שכל שמתכוין בה למצוה או לצד מוסר שמותר ולא עוד אלא אף במקום שאין שם צד מצוה אחר שהדבר ידוע שאין שם כוונת הנאה ויש חשש פסידא מותר והוא שהתירו לשומרי פירות לעבור במים עד צוארם ומ"מ החזרה אסורה להם שהרי אין כאן פסידא יתר עליו ההולך לדבר מצוה שאף החזרה הותרה לו שאם לא כן נמצאת מכשילו לעתיד לבא שלא יבאו למצוה:

כל שהתרנו לו לעבור במים צריך להזהר שלא להוציא ידו מתחת חפת חלוקו ר"ל מתחת שולי בגדיו עד שיגביה שולי החלוק על זרועותיו שאין זה נראה כמלבוש אלא כמי שנושאה על כתפו וכבר אמרו שבת קמ"ז א' היוצא בטלית מקופלת בשבת חייב חטאת:

כל שהתרנו לעבור במים עד צווארו פירושו שלא לחוש לאיסור ומ"מ לענין שמירת נפש כל שיש בו לחוש לסכנה יזהר בעצמו ולא יהא אדם מוסר עצמו לסכנות וכל מסירה לסכנות אסור ודרך כלל אסרו לעבור בנחל שוטף כל שמימיו ממתניו ולמעלה ובאמת המים מיהא ר"ל שאינם מים שוטפים אף עד צוארו מותר שאין כאן סכנה:

סך כדרכו ואינו חושש. כיון שיש בו רפואה קצת כדתנן בפרק שמונה שרצים (דף קיא.) החושש במתניו לא יסוך בהן יין וחומץ אבל סך הוא את השמן מיהו משום שחיקת סממנין ליכא למיגזר מידי. להאכיל בידו אחת. פירוש ליטול ידו אחת להאכיל לתינוק וגזרו עליו שיאכיל בשתי ידיו משום שיבתא:

משום שיבתא. אומר ר"ת נראה לו כפירוש הערוך שפירש שהוא רוח רעה שהיא חונקת התינוק כשנותנין לו לחם בלא נטילת ידים ובימי חכמים היה קשה לתינוק ועכשיו אין נזהרין בכך ולאו היינו בת מלך דשמונה שרצים (דף קט.) דהתם איירי בנטילת שחרית והכא מיירי כל שעה אפילו בחצי היום ונראה לר"ת שמותר ליטול ידיו ביוה"כ כדאמר הכא היו ידיו מלוכלכות בטיט ובצואה רוחץ כדרכו ואינו חושש ואמרינן נמי בפרק שמונה שרצים (דף קח:) דהיכא שלא נטל ידיו שחרית יד לפה תקצץ יד לעיניו תקצץ כו' ואמרינן נמי התם בת מלך היא זו ומקפדת עד ג"פ וגם יש סכנה שאי אפשר שלא יגע כל היום באחד מאלה וכן אם הסיך (מי) רגליו מותר לרחוץ ידיו משום הכון לקראת אלהיך ישראל והיינו כמו ידיו מלוכלכות בטיט ובצואה וכן פירש רבינו שמואל וריב"א מיהו היכא שהוצרך לקטנים ולא שפשף בידיו שאין צריך לנטילת ידים כדפרישית לא ידע ה"ר אלחנן אי חשבינן ליה כידיו מלוכלכות בטיט ומסתברא לי דיכול ליטול דכיון שמנקה עצמו שוב שייך בהו הכון והא דאמרינן לקמן (דף עח.) שורין לה מפה במים לאו היינו נטילת ידים לשחרית אלא לקרר בעלמא ולהעבירה על גבי עיניו ולקמן לא איירי אלא בהכי ולא לנטילת ידים ואם תאמר כיון דשרינן הכא לרחוץ היכא דידיו ורגליו מלוכלכות בטיט ובצואה אם כן חילקת ברחיצה ואמרינן לעיל (דף עד:) גבי עינוי דומיא דמלאכה מה מלאכה לא חילקת בה אף עינוי לא תחלוק בו וי"ל דהיכא שרוחץ בשביל טינוף אין זו רחיצה כלל דרחיצה של עונג בעינן ולמאי דפרישית לעיל (בריש פירקין) דרחיצה אינה אסורה אלא מדרבנן אתי שפיר דלא מדמי התם לענין שלא תחלוק בו אלא עינוי אכילה ומלאכה דתרווייהו דאורייתא:

עובר עד צוארו במים ואינו חושש. ולא חיישינן לסחיטה כמו דאמרינן באלו קשרים (דף קיג:) גבי מהלך בדרך ופגע באמת המים כו' היכי ליעבד לינחות במיא איתווסן מאניה ואתי לידי סחיטה דמשום מצוה או לנטורי פירי שרו רבנן והתם מיירי לדבר הרשות אך קשה קצת דאין לך דבר הרשות יותר מלנטורי פירי וכי משום הפסד יש לך להתיר אלא נראה לרבי דהואיל ולא היתרת לו אלא על ידי מלבוש זכור הוא כדאמר לקמן ובלבד שלא יוציא ידו מתחת חפת חלוקו וכי האי גוונא אמרינן בפרק שני דביצה (דף יח.) גבי נדה דהואיל ולא היתרת לה אלא ע"י מלבוש זכורה היא. מ"ר. אך קשה לרבי דנהי דלא גזרינן משום סחיטה הא איכא כיבוס וליבון כדאמר בזבחים פרק דם חטאת דבגד שרייתו זהו כיבוסו ואין לומר דהכא ודביצה בבגדים של עור דשרייתו לאו היינו כיבוסו כדמוכח התם פרק דם חטאת (דף צד:) וכדתנן נמי בפרק נוטל (דף קמב:) היתה עליו לשלשת על הכר מקנחה בסמרטוט היתה של עור מניח מים עליה עד שתכלה ולא אמרינן שרייתו זהו כיבוסו זה אין לומר דסתם בגדים לאו עור נינהו ואומר רבי דהיכא דאיכא דם או דבר טינוף על הבגד התם דוקא שרייתו זהו כיבוסו דבטניפת דם מיירי התם בפרק דם חטאת אבל היכא שהבגד שחור מחמת שנלבש בו או מחמת שנשתמשו בו או שהיה לבן לגמרי ואין בו שום טינוף אלא שצריך ללבן עדיין לא אמרינן שרייתו זהו כיבוסו וצ"ע פרק דם חטאת דלא תיקשי מידי אהאי תירוצא ולפי מה שפירש בספר הישר שיש חילוק בבגדים שיש שמתכבסין מהרה ויש שצריך לטרוח בהם הרבה כעין שלנו לפי זה היינו יכולין להעמיד הך דהכא בבגדים שאינם מתלבנים מהרה כעין שלנו ועוד מצא רבי מוגה בספר הישר דלא אמרינן שרייתו זהו כיבוסו (אלא) בדבר שהוא כעין לכלוך כמו ספוג ואלונטית וקינוח ידים במפה וכמו כן זה אינו אלא דרך לכלוך שהולכין במים לבושים ואין שרייה זו דרך נקיון וליבון וגם אינו מתכוין לנקות ולהסיר הטינוף על ידי מים ופעמים שמתלכלך עוד בכך. מ"ר. ולפי זה היה נראה שהרוחץ בשבת בנהר מותר לרחוץ בבגדיו וליכא למיחש לליבון מיהו יש לאסור משום סחיטה דהא פרישית לעיל [ד"ה משום] דלא שרינן אלא משום מצוה או משום טעם הואיל ולא התרת לו אלא על ידי מלבוש זכור הוא והאי טעמא לא שייך הכא ועל תינוק שלכלך בגדי אמו במי רגלים שמע רבי מרבינו יעקב שהתיר להאם לקנח בגדיה כדי שתוכל להתפלל בהן מטעמא שפירשתי לעיל שמותר לקנח ידים במפה לפי שהוא דרך לכלוך ולא נראה לרבי דכיון שמתכוונת לטהר הלכלוך לרחיצה וליבון היא מתכוונת. מ"ר:

בפרש"י בד"ה מביאות אחרות שהיתה מתאוה לו ולא כו' עכ"ל וקשה לפירושו דאכתי הא מצינו בכמה כתובים דתשמיש מקרי עינוי כגון אשר ענה את אשת רעהו ותחת אשר עניתה וכמוהו רבים ומדברי הרמב"ם נראה לפרש דביאה האסורה לה מקרי ביאות אחרות ותו לא מידי ודו"ק:

ע"ב מכאן ואילך כו' לא אוכל לעבור כו'. מדלא ניתן שיעור לאותן האלף כמו שניתן להאלפים שנאמרו כבר משמע דמיד למעלה ממתנים הוא שיעור שלא אוכל לעבור:

יכול יעבירנו כו' ת"ל בל תלך בו אני שיט כו'. הנך קראי דלעיל ביחזקאל הם והאי קרא בישעיה כתיב ולא דמשמע ליה בהנך מיא דמשתעי ביה קרא דיחזקאל משתעי ביה נמי קרא דישעיה דהיינו במים דלעתיד שיוצאים מבית קדשי קדשים כמפורש לקמן מיהו ביחזקאל משמע שיהו שפה לנחל הזה אחר האלף הרביעי ובישעיה מפורש וצי אדיר לא יעברנו דהיינו בבורני גדולה ואנן חזינן דבורני גדולה עוברת בים כמה אלפים פרסאות ואפשר משום דרדיפי מיא כ"כ כדאמרי' לעיל:

אף מלאך המות אין לו רשות כו'. לא קאמר הכא דלא יכול לעבור כדקאמר לעיל דודאי מלאך המות יוכל לעבור אלא שלא ניתן לו רשות לעבור והיינו דהמים אלו באו ממקום קדוש וכבר סיפר ביחזקאל ג"כ במעלות אלו המים שמרפאין הימים המלוחים ודריש ליה מדכתיב אני שיט דהלשון כפול דהיינו אני היינו שיט שהוא בורני קטנה:

דומה לקרני כו'. נראה דמשמע ליה מקרא דבר גדול ונתרבו המים במקומות שזכר והיינו מדכתיב והנה המים יוצאים מתחת מפתן הבית וגו' והמים יורדים מתחת מכתף וגו' מנגב למזבח וגו' והנה המים מפכים וגו' שזכר בזה ד' מקומות משתנים דהיינו המים בתחלה מים כל שהן יוצאים מתחת מפתן הבית דהיינו ק"ק ואמר שוב המים יורדין להתרבות בפתח היכל ואמר מנגב למזבח היינו מנג' למזבח החיצון דהיינו באולם נתרבה עוד ואמר והנה מים מפכים וגו' היינו על פתח העזרה שנעשה ונתרבה כפי פך קטן:

גמרא אסור לסוך כו' ואם היה חולה כו' סך כדרכו ואינו חושש. והא דלא אסור משום שחיקת סממנים ככל הרפואות דבשלמא בשבת שרי שכן דרך לסוך ולא מוכחא מילתא אבל ביוה"כ הרי סיכה אסורה וצ"ל כדרבא בשבת (קיא) הואיל דבשבת שרי ביוה"כ נמי שרי. ולפ"ז דמוכח דאמרי' הואיל מתורץ קושיית התוס' שם ד"ה לא ס"ד:

גמ' שם יכול יעבירנו בסיחוי ת"ל כו' מי שחו. ועיין פרש"י ור"ל אע"פ שהיו עמוקין כ"כ שראוין לשוט בהם מ"מ כתיב בסיפא דקרא אשר לא יעבר והיינו אפילו ע"י שייטא:

תשמיש גופה אקרי עינוי דכתיב וישכב אותה כו'. נ"ב י"ל תשמיש דאונס הוא דמקרי עינוי אבל דמפותה אפי' בבתולה לאו עינוי הוא להא משו"ה מפתה אינו נותן את הצער (כתובות לף לט):

מַעְיָן הַיּוֹצֵא מִבֵּית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים, בִּתְחִלָּה דּוֹמֶה כְּמִין קַרְנֵי חֲגָבִים. נראה לי רמז לדבר (יחזקאל יז, ה) 'קָח עַל מַיִם רַבִּים' קָח ראשי תיבות קַרְנֵי חֲגָבִים יהיו התחילה למים שסופם להיות רבים.
ומה שהיה התחילתם בדמיון קַרְנֵי חֲגָבִים, נראה לי בס"ד על פי מה שאמרו בגמרא דשבת (שבת קי:) אמר שמואל האי מאן דבעי לסמות את החגב יעקור קרניו מפני שמאור עיניו תלוי בקרניו, עיין שם. ולכן מים אלו שהם מחכמים ומאירים עיני השכל כמו שאמרו בזוהר הקדוש תחילתם דומין כקרני חגבים שבהם תלוי מאור עין החושית כי באלו תלוי אור עין השכלית.
ומה שנעשה אחר כך כְּחוּט שֶׁל שְׁתִי ואחר כך כְּחוּט שֶׁל עֵרֶב, נראה לי בס"ד דהשתי רמז לנקבה והערב לזכר דכמו השתי מקבל הערב הנכנס בו ומתחברים יחד כן הנקבה מקבלת הזכר וכמו שאמרו בגמרא דעבודה זרה דף ט"ז גבי רבי אלעזר בן פרטא דאמרו ליה הי דשתיא והי דערבא ואתרחיש ליה ניסא וכו' יעוין שם. ולכן כאן דומה לחוט של שתי ואחריו הערב רמז שמים אלו פותחים פה עקרות שהנקבה מקבלת זרע הזכר ומתעברת ממנו.
נמצא חמש חלוקות יהיה במים ההם קַרְנֵי חֲגָבִים וְחוּט שֶׁל שְׁתִי וְחוּט שֶׁל עֵרֶב וּפַּךְ קָטָן וְנַחַל, רמז להשגתם בתורה שנקראת מים בארבעה חלקים של פרד"ס [פשט, רמז, דרש, סוד] וגם בפלפול שנאמר בו קב"ה חדי בפלפולא שאינו יוצא ממנו נפקותא להלכתא. גם רמז לחלק החמשי שהוא פנימיות הסוד שכתב רבינו מהרח"ו [מורנו הרב רבי חיים ויטאל] ז"ל בביאור ברייתא ד'כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ' (משנה אבות ו, א) שהוא לשם חמשה חלקים עיין שם. ולכן 'מַיִם' [90] הם מספר חמשה פעמים חַי [18×5=90] כנגד חמשה חלקים הנזכר שהם עץ חיים וראשי תיבות חמשה חלוקות הנזכר שפ"ע ח"ן שהוא ראשי תיבות שְׁתִי פַּךְ עֵרֶב חֲגָבִים נַחַל כי בתורה כתיב (משלי ה, יט) 'אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן' וכן אמר (משלי א, ט) 'כִּי לִוְיַת חֵן הֵם לְרֹאשֶׁךָ'.

כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְפֶתַח בֵּית דָּוִד, נַעֲשֶׂה כְּנַחַל שׁוֹטֵף, שֶׁבּוֹ רוֹחֲצִין זָבִין וְזָבוֹת, נִדּוֹת וְיוֹלְדוֹת. אף על גב שהוא נַחַל שׁוֹטֵף וסכנה לרחוץ בו הם מושכין ממנו מים לבריכות ומקוואות ורוחצין בהם ואף על גב דנידות שכיחי טפי מזבות וזבות טפי מיולדות נקיט התנא הזכרים ברישא וכיון דנקיט זבין נקיט זבות בהדייהו משום דחד טומאה נינהו.

כְּתִיב הָכָא (ישעיה לג, כא) 'בַּל תֵּלֶךְ בּוֹ אֳנִי שַׁיִט' וּכְתִיב הָתָם: (איוב א, ז) 'מִשּׁוּט בָּאָרֶץ' וְכוּ'. נראה לי בלאו דרשה של 'מִשּׁוּט בָּאָרֶץ' יש לרמוז זה בגופיה דקרא והוא 'אֳנִי שַׁיִט' אותיות 'אִיֵּי שָּׂטָן' וידוע איי הוא רוצה לומר מחוז כמו שכתב השרש ז"ל ומלאך המות הוא מחוז של השטן. או איי מלשון (קהלת י, טז) 'אִי לָךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ נָעַר' שפירושו אוֹי וזהו אוֹי שָּׂטָן שהוא מלאך המות אין לו רשות לעבור שם.

גמרא אמר אביי משום שיבתא. עיין תענית דף כ ע"ב ברש"י ד"ה מילתא דשיבתא:

תוס' ד"ה משום שיבתא וכו' בן ד' וה' שנים וחונקתו. בערוך איתא מבן ב' חדשים עד ז' שנים והרוח רעה אוחזת התינוק בצוארו במפרקת בגידים שאחורי הצואר ומייבשת אותם ומתנוונה והולך עד שימות וממה היא בשעה שאמו באה מבית הכסא או מנהר ומינקת לבנה לאלתר: