דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 221ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עח - ב

ותו קא מבעיא להו: מהו לצאת בסנדל של  שעם [מין גומא] ביום הכפורים, שהוא סנדל קשה [רש"י ביבמות קב ב] ואין הוא נוח להליכה.

האם רק נעילת מנעל של עור נאסרה, או כל מנעל?

עמד רבי יצחק בר נחמני על רגליו ואמר: אני ראיתי את רבי יהושע בן לוי שיצא בסנדל של שעם ביום הכפורים.

ואמינא ושאלתי ליה: בתענית צבור שגזרו על עצירת גשמים, שגם היא אסורה בנעילת הסנדל - מאי, האם מותר לצאת בה בסנדל של שעם?

אמר לי: לא שנא תענית ציבור מיום הכיפורים.

אמר רבה בר בר חנה: אני ראיתי את רבי אלעזר דמן ננוה שיצא בסנדל של שעם בתענית צבור, ואמינא ליה: ביום הכפורים - מאי?

אמר לי: לא שנא.

רב יהודה נפיק היה יוצא ביום הכיפורים בדהיטני, סנדלים העשויים ממין שעם.

אביי נפיק בדהוצי, סנדלים העשויים מכפות תמרים.

רבא נפיק בדיבלי, סנדלים העשויים מעשבים.

רבה בר רב הונא כריך סודרא בגד הנקרא סודר אכרעיה על רגלו, ונפיק ויוצא בו ביום הכיפורים.

מתיב רמי בר חמא על ההיתר לצאת בסנדל שאינו עשוי מעור מהמשנה במסכת שבת:

דתנן: הקיטע - יוצא בשבת לרשות הרבים בקב שלו, שעושה לו מעץ כמין רגל במקום רגלו, וחוקק בה מקום שבו הוא מכניס את גדם רגלו, ומחברה שם לגדם רגלו, ונחשב לו הקב כמנעל ולא כמשא, דברי רבי מאיר.

ורבי יוסי אוסר לצאת בו בשבת, לפי שאין הקב נחשב למנעל, שאין זה דרך מנעל לכל אדם אלא רק לקיטע, והרי הוא כמשא.

ותני עלה בברייתא: ושוין רבי מאיר ורבי יוסי שאסור לצאת בו ביום הכפורים ואפילו ברשות היחיד!

הרי שגם רבי יוסי, שאינו מחשיב את הקב כמנעל ביחס להוצאת שבת, מחשיב הוא את הקב למנעל ביחס לעינוי ביום הכיפורים.

והוא הדין לשאר המנעלים, גם אלו שאינם עשויים מעור, שיש לאסור אותם ביום הכיפורים.

אמר תירץ אביי: התם, בקב של קיטע שפיר הוא אסור מדין עינוי ביום הכיפורים, היות דאית ביה בחלל הקב כתיתין, חתיכות בגדים קטנות, שהן נוחות לו לסמוך בהן את רגלו בקב, ואסור לצאת בו משום תענוג. אבל בשאר המנעלים שאינם מעור, ההילוך בהם קשה ואין בו תענוג, ולכן מותר לצאת בהם ביום הכיפורים.

אמר ליה רבא: ואי, אם הקב לאו מנא הוא, שאינו נחשב מנעל לפי שאינו מעור, וכי כתיתין משוי ליה מנא עד שאתה אוסרו מחמת איסור נעילת הסנדל?

ועוד: כל תענוג דלאו מנעל הוא - ביום הכפורים מי אסור?

והא רבה בר רב הונא הוה כריך סודרא אכרעיה ונפיק.

ועוד: מדקתני סיפא של אותה משנה: אם יש לו לקב "בית קבול" שבו מונחים כתיתין - הרי הוא טמא. והיינו, שמחמת הבית קיבול של רגלו אין הקב נחשב ל"פשוטי כלי עץ" שאינם מקבלים טומאה, אלא הוא כלי עץ שיש לו בית קיבול, שמקבל טומאה.

ומדייקת הגמרא: מכך שהעמדנו את הסיפא בקב שיש לו בית קיבול, מכלל, דרישא של המשנה - לאו בדאית ליה לקב בית קיבול עם כתיתין עסקינן.

ובכל אופן אומרת הברייתא שאין לצאת בקב זה, שאין בו תענוג של פתיתים, ביום הכיפורים!?

אלא אמר רבא: לעולם דכולי עלמא סוברים שקב הקיטע - מנעל הוא.

ובשבת בהא פליגי רבי מאיר ורבי יוסי אם מותר לצאת בו או לאו:

מר סבר: גזרינן דילמא משתמיט הקב, ואתי לאתויי ארבע אמות ברשות הרבים.

ומר סבר: לא גזרינן דילמא משתמיט.

תנו רבנן: תינוקות מותרין בעינויים כולן, חוץ מנעילת הסנדל.

והוינן בה: מאי שנא נעילת הסנדל שאסרו בה קטנים, משום דאמרי, יאמרו אנשים, הרואים אותם הולכים במנעליהם: אינשי גדולים עבדו ליה הנעילו להם את נעליהם!

ומניחה עתה הגמרא כי הדין שהגדולים מוזהרים על הקטנים שלא להכשילם הוא גם במצות העינוי ביום הכיפורים. ולכן, כדי שלא יאמרו האנשים שהגדולים הנעילו את הקטנים, תיקנו חכמים שלא ינעלו התינוקות אפילו בעצמם.

ואם כן, תיקשי: הרי הנך, שאר העינויים כמו רחיצה וסיכה, נמי אמרי: אינשי עבדו ליה, שהגדולים רחצו וסכו את הקטנים.

ומשנינן: רחיצה וסיכה - אימר: מאתמול עבדי ליה, בהיתר.

ותמהינן: סנדל נמי, אימר, מאתמול עבדי ליה, שהנעילו לו את נעליו מערב יום הכיפורים, וישן עמהם.

ומשנינן: סנדל לא אפשר דמאתמול עבדי ליה. דהרי אמר שמואל: האי מאן דבעי למיטעם טעמא דמיתותא, מי שרוצה לטעום טעם מיתה - ליסים מסאני ינעל נעליו וליגני, ויישן כשהן נעולות לרגליו. ולכן לא יאמרו האנשים שהנעילו להם את נעליהם בהיתר מאתמול, אלא יאמרו שעשו זאת היום, באיסור.

ועתה חוזרת בה הגמרא מההנחה שגדולים מוזהרים על הקטנים במצות עינוי.

והא בברייתא "תינוקות מותרין בכולן" - לכתחלה קתני!

שהיתר גמור לגדולים לרחוץ ולסוך את הקטנים, ואם יבואו הגדולים לשאול על כך, יש להורות להם שהם מותרים לכתחילה לעשות כן. ואם כן, חוזרת השאלה: מדוע אסורים התינוקות בנעילת הסנדל?

ומתרצת הגמרא:

אלא: הנך דברים כמו נעילת הסנדל דלאו רביתיהו, שאין דרך התינוקות לגדול באמצעותן, גזרו בהו רבנן על התינוקות שינהגו בהם ביום הכיפורים, לפי שאין המניעה מנעילת הסנדל מפריעה לדרך גידולם.

אבל הנך דברים, כמו רחיצה וסיכה, דרביתייהו הוא, שדרך התינוקות לגדול באמצעותן - לא גזרו בהו רבנן על התינוקות, כדי שלא יפריע הדבר לגידולם.

דאמר אביי, אמרה לי אם: כך היא רביתיה דרך גידולו דינוקא:

תחילה יש לרוחצו במיא חמימי ולסוכו במשחא שמן.

גדל פורתא, מעט - יש להאכילו ביעתא ביצה שטובלים אותה בכותחא [מין מאכל שמטבלים בו].

גדל פורתא מעט יותר - תבורי מאני, יש לתת לו כלים שישחק בהם וישברם.

כי הא דרבה, זבין קנה להו מאני גזיזי דפחרא כלי חרס סדוקים במחיר זול לבניה, לבניו הקטנים, ומתברי להו, והיו פורקים את מרצם בשברם אותם.

שנינו במשנה: המלך והכלה ירחצו את פניהם.

ומבארת הגמרא: מתניתין מני - רבי חנניא בן תרדיון היא.

דתניא: אפילו המלך והכלה לא ירחצו את פניהם ביום הכיפורים.

רבי חנניא בן תרדיון אומר משום רבי אליעזר: המלך והכלה ירחצו את פניהם.

החיה לא תנעול את הסנדל.

רבי חנניא בן תרדיון אומר משום רבי אליעזר: החיה תנעול את הסנדל.

ומבארת הגמרא: מאי טעמא מלך? דכתיב [ישעיהו לג] "מלך ביפיו תחזינה עיניך".

כלה מאי טעמא? - כדי שלא תתגנה על בעלה.

אמר ליה רב לרבי חייא: כלה - עד כמה זמן היא נחשבת כלה?

אמר ליה: שלשים יום.

וכדתניא: אין מונעין תכשיטין מן הכלה האבלה, שמתה אמה ביום חתונתה, כל שלשים יום.

ומוכח שכל שלשים יום שם "כלה" עליה.

וממשיכה הגמרא לבאר את שיטת רבי אליעזר: החיה תנעול את הסנדל - משום צינה. אמר שמואל: אם מחמת סכנת עקרב - מותר גם לכל אדם לנעול מנעל ביום הכיפורים.

שנינו במשנה: האוכל ככותבת הגסה.

שעם ביום הכפורים, האם נחשב הוא כמנעל ואסור ללובשו ביום הכיפורים, או לא? עמד ר' יצחק בן נחמני על רגליו להעיד, ואמר: אני ראיתי את ר' יהושע בן לוי שיצא בסנדל של שעם ביום הכפורים. ואמינא ליה [ואמרתי לו]: בתענית צבור הנגזרת בשל מיעוט גשמים, שאף בה אסורה נעילת הסנדל, מאי [מה הוא הדין], האם בסנדל של שעם מותר? אמר לי: לא שנא [אינו שונה] וגם אז מותר. אמר רבה בר בר חנה: אני ראיתי את ר' אלעזר דמן ננוה, שיצא בסנדל של שעם בתענית צבור ואמינא ליה [ואמרתי לו]: ביום הכפורים מאי [מה הדין]? אמר לי: לא שנא [אינו שונה] ומותר. ומסופר: רב יהודה נפק בדהיטני [היה יוצא ביום הכיפורים בסנדל של שעם]. אביי נפק בדהוצי [היה יוצא בסנדל של סיבי דקל]. רבא נפק בדיבלי [בסנדל הקלוע מעשבים]. שכל אלו אינם נחשבים כמנעלים. רבה בר רב הונא כריך סודרא אכרעיה ונפיק [היה כורך סודר על רגליו ויוצא].

מתיב [מקשה על כך] רמי בר חמא: שנינו כי הקיטע יוצא בקב (רגל מלאכותית) שלו בשבת, משום שהוא כמנעל, דברי ר' מאיר. ור' יוסי אוסר. ותני עלה [ושנויה ברייתא עליה], כתוספת למשנה זו: ושוין (ומסכימים) שניהם שאסור לצאת בו ביום הכפורים. משמע, שאפילו במנעל של עץ אסור! אמר אביי: התם דאית ביה כתיתין [שם מדובר שיש בו סמרטוטים] בתוך הקב, והאיסור איננו משום נעל אלא משום תענוג שאסור ביום הכיפורים.

אמר ליה [לו] רבא: ראשית, ואי לאו מנא הוא [אם הקב איננו כלי] וכי הכתיתין משוי ליה מנא [הם שעושים אותו לכלי]? ועוד: כל תענוג דלאו [שאין] מנעל הוא, אלא תענוג הבא על ידי דבר אחר, מי [האם] אסור ביום הכפורים? שהרי אין איסור על כל סוגי התענוג ביום הכיפורים אלא בעינויים המפורשים. ועוד: והא [והרי] רבה בר רב הונא הוה כריך סודרא אכרעיה ונפיק [היה כורך סודר על רגליו ויוצא], משמע שאין בכך איסור! ועוד יש להקשות על דבריך: מדקתני סיפא [ממה שנשנה בסוף הלכה זו]: אם יש לו לקב בית קבול מיוחד לכתיתין — הריהו טמא, כדין שאר כלי עץ שיש להם בית קיבול. מכלל הדברים שמע דרישא [שבתחילת ההלכה] לאו בדאית ליה [שאין לו לקב] כתיתין עסקינן [עוסקים אנו], אלא ודאי יש לדחות את דברי אביי.

אמר רבא: לעולם תאמר דכולי עלמא [לדעת הכל] קב זה כמנעל הוא, ובשבת בהא פליגי [בענין זה נחלקו]; מר [חכם זה ר' יוסי] סבר כי גזרינן דילמא משתמיט ואתי לאתויי [גוזרים אנו לאסור בו שמא ישמט מרגלו ויבוא לטלטלו] ארבע אמות ברשות הרבים. ומר [וחכם זה ר' מאיר] סבר כי לא גזרינן [אין אנו גוזרים].

א תנו רבנן [שנו חכמים]: תינוקות מותרין בכולן, כלומר: בכל הדברים האסורים למבוגרים משום עינוי. חוץ מנעילת הסנדל, שאף לקטנים נאסרה. ושואלים: מאי שנא [במה שונה] נעילת הסנדל — דאמרי: אינשי עבדו ליה [שאומרים הרואים: אנשים מבוגרים עשו לו זאת], כיון שהוא עצמו אינו יכול לנעול, ודבר שהוא אסור לגדול, אסור לו לעשותו לאחר אף שעבורו דבר זה מותר. אולם אם מטעם זה הנך נמי אמרי: אינשי עבדו ליה [אלה, שאר האיסורים, גם כן אומרים: אנשים הם שעשו לו] רחיצה וסיכה, ויהיה אסור אף בהם! ומסבירים: ברחיצה וסיכה אימר מאתמול עבדי ליה [אמור שמאתמול עשו להם] ולא היום רחצום, שאין הדבר ניכר.

ומקשים: אם כן סנדל נמי אימר [גם כן אמור] שכבר מאתמול עבדי ליה [עשו לו]! ומשיבים: סנדל לא אפשר לומר שכבר מאתמול עבדי ליה [עשו לו], כי בודאי חלצו את הסנדל בלילה. שהרי אמר שמואל: האי מאן דבעי למיטעם טעמא דמיתותא ליסים מסאני וליגני [מי שרוצה לטעום טעם מיתה שינעל נעליים ויישן] ובודאי אין אדם עושה זאת מרצונו.

ומקשים: והא מותרין לכתחלה קתני [הרי מותרין לכתחילה שנינו], ואם כן אף אם יעשה לו היום אין בכך כל משמעות, שהרי הדבר מותר מלכתחילה. אלא כך יש לפרש: הנך [אלה] אותם דברים דלאו רביתיהו [שאינם לצורך גידולם], שהתינוק יכול להסתפק בלעדיהם — גזרו בהו רבנן [גזרו בהם חכמים לאוסרם], אבל הנך [אלה] אותם דברים דרביתייהו [שהם לצורך גידולם] — לא גזרו בהו רבנן [גזרו בהם חכמים]. שאמר אביי: אמרה לי אם [אמרה לי אומנתי]: רביתיה דינוקא [גידולו של התינוק] כשהוא קטן — זהו מיא חמימי ומשחא [מים חמים ושמן] למשוח אותו. גדל פורתא [מעט] — יעשו לו לאכול ביעתא בכותחא [ביצה יחד עם כותח] שהוא תבלין חמוץ מעורב בחלב. גדל פורתא [קצת] — יעשו לגידולו שיהיה לו תבורי מאני [כלים לשבור], שהוא נהנה מן השבירה. כי הא דרבה זבין להו מאני גזיזי דפחרא לבניה ומתברי להו [כמו שידענו שרבה היה קונה כלי חרס שבורים לבניו ושוברים אותם] ונהנים מכך.

ב שנינו במשנה כי לדעת ר' אליעזר המלך והכלה ירחצו את פניהם ביום הכיפורים. ושואלים: מתניתין מני [משנתנו כשיטת מי היא]? ומשיבים: כשיטת ר' חנניא בן תרדיון היא, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: המלך והכלה לא ירחצו ביום הכיפורים את פניהם. ר' חנניא בן תרדיון אומר משום ר' אליעזר: המלך והכלה ירחצו את פניהם. ועוד אמרו: החיה (היולדת) לא תנעול את הסנדל ביום הכיפורים ר' חנניא בן תרדיון אומר משום ר' אליעזר: החיה תנעול את הסנדל.

ושואלים: מאי טעמא [מה טעמו] של ר' אליעזר? ומסבירים: מלך, משום דכתיב [שנאמר]: "מלך ביפיו תחזינה עיניך" (ישעיה לג, יז), שראוי למלך להיות נאה תמיד. כלה מאי טעמא [מה טעם] — כדי שלא תתגנה על בעלה שהוא צופה ומביט בה ביותר, ואם אינה רחוצה שמא תתגנה עליו בתחילת תקופת נשואיהם. אמר ליה [לו] רב לר' חייא: כלה עד כמה זמן לאחר נישואיה היא קרויה כן? אמר ליה [לו]: כדתניא [כפי ששנינו בברייתא אחרת]: אין מונעין תכשיטין מן הכלה מחמת אבל שאירע לה כל שלשים יום לנישואיה. משמע, שעיקר חיבתה של כלה הוא בשלושים ימים הראשונים.

החיה תנעול את הסנדל מה הטעם — משום צינה, שכיון שהיא חלשה מן הלידה יש לחשוש שמא תצטנן.

אמר שמואל: אם חושש אדם ללכת יחף ביום הכיפורים מחמת סכנת עקרב — מותר לו לנעול נעליים, שאין צריך להסתכן מפני כך.

ג שנינו במשנה בשיעורי איסורי יום הכיפורים כי החיוב בשל איסור אכילה, חל על מי שאוכל כשיעור כותבת הגסה (פרי תמר גדול). בעי [שאל] רב פפא:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

cork on Yom Kippur? Is it considered a shoe, and therefore it may not be worn on Yom Kippur, or not? Rabbi Yitzḥak bar Naḥmani stood on his feet to testify and said: I saw that Rabbi Yehoshua ben Levi went out on Yom Kippur in cork sandals, and I said to him: What is the law on a communal fast that is decreed in a time of drought, when shoes are similarly prohibited? Are reed sandals permitted? He said to me: It is no different, and such sandals are permitted even on a communal fast day. Rabba bar bar Ḥana said: I saw Rabbi Elazar from Nineveh go out in cork sandals on a communal fast day, and I said to him: What is the law on Yom Kippur? He said to me: It is no different, and it is permitted. The Gemara reports: Rav Yehuda went out on Yom Kippur in reed sandals. Abaye went out in sandals made of palm fiber. Rava went out in sandals braided with reeds. None of these sandals are considered to be shoes. Rabba bar Rav Huna wrapped a scarf around his feet and went out.

Rami bar Ḥama raised an objection: We learned that an amputee may go out with his wooden prosthetic leg on Shabbat, since it is like a shoe; these are the words of Rabbi Meir. But Rabbi Yosei prohibits it. And a baraita was taught in that regard as an addendum to that mishna: And they agree that it is prohibited to go out wearing it on Yom Kippur. As this indicates that even wooden shoes are prohibited, the materials worn by the aforementioned amora’im should also be prohibited. Abaye said: There, in the case of Yom Kippur, it is prohibited because there are rags in the prosthesis. The prohibition is not due to the shoes but due to the pleasure of the comfort, which is prohibited on Yom Kippur.

Rava said to him: And if the prosthetic leg is not a garment, meaning that it is not a shoe, do the rags make it into a garment? Only shoes are forbidden, not other garments. And furthermore, any other kind of pleasure that is not the pleasure of wearing shoes, is it prohibited on Yom Kippur? Only certain afflictions are mandated on Yom Kippur; activities that are not specifically restricted by those afflictions are permitted. And Rabba bar Rav Huna would wrap a scarf on his feet and go out, demonstrating that the comfort provided by rags is permitted on Yom Kippur. Furthermore, the continuation of the baraita contradicts your explanation that the prohibition is due to the comfort provided by the rags. From the fact that it teaches in the latter clause: If the prosthetic leg has a receptacle designed for rags it is susceptible to ritual impurity like all wooden utensils which have receptacles, it may be inferred that in the first clause we are not dealing with a prosthetic leg that has a hollow space designed for rags. Abaye’s position is thereby rejected.

Rather, Rava said: Actually, according to everyone, a prosthetic leg is considered to be a shoe, and with regard to Shabbat this is what they disagree about: One Sage, Rabbi Yosei holds that we decree a prohibition of wearing a prosthetic leg on Shabbat lest the leg slip off and one come to carry it four cubits in the public domain; and one Sage, Rabbi Meir, holds that we do not decree such a rule.

§ The Sages taught: Young children are permitted to perform all of the prohibited activities on Yom Kippur, except for wearing shoes. The Gemara asks: What is different about wearing shoes? It is because observers who see a child wearing shoes will say that adults did this for him, i.e., put them on for him, since he cannot do it for himself. But if that is the reason, with regard to those other prohibitions also, like bathing and smearing oil, they will say that adults did this for him, and children should be prohibited from those activities as well. The Gemara explains: With regard to bathing and smearing oil, they could say that they did this for him yesterday, since one cannot be certain when the child was bathed.

The Gemara asks: If so, we could say this with regard to shoes as well. They could say that they did this for him yesterday. The Gemara answers: In the case of shoes, it is impossible to say an adult did it for him yesterday, since the child would not have worn shoes at night. As Shmuel said: He who desires a taste of death should put on shoes and go to sleep.

The Gemara asks: But the mishna is teaching that they are permitted to wear shoes ab initio. If so, it is permitted for an adult to perform these acts for a child even on the day of Yom Kippur, and the observer will not think that the adult has done anything wrong. Rather, we must explain the mishna as follows: The Sages decreed against performing those actions that are not necessary for the child’s growth, but the Sages did not decree against performing those actions that are necessary for the child’s growth. As Abaye said: My mother told me: A child’s growth requires hot water and oil for smearing. When he grows a little, he must eat egg with kutaḥa, a pickled dip made with milk. When he grows a little more, he must have vessels to break, since he will enjoy breaking them. This is like Rabba who bought cracked ceramic vessels for his children, and they broke them for their enjoyment.

§ We learned in the mishna that according to Rabbi Eliezer, the king and the bride may wash their faces on Yom Kippur. The Gemara asks: Who is the tanna of the mishna? The Gemara answers: It is the opinion of Rabbi Ḥananya ben Teradyon, as it was taught in a baraita: The king and the bride may not wash their faces on Yom Kippur. Rabbi Ḥananya ben Teradyon says in the name of Rabbi Eliezer: A king and a bride may wash their faces. The Rabbis said: A new mother may not wear shoes on Yom Kippur. Rabbi Ḥananya ben Teradyon says in the name of Rabbi Eliezer: A new mother may wear shoes.

The Gemara asks: According to Rabbi Eliezer’s opinion, what is the reason that the king may wash his face? Because it is written: “Your eyes shall see the king in his beauty” (Isaiah 33:17). A king should always look regal before his nation. What is the reason that a bride may wash her face? So that she should not appear repulsive to her husband. Since it is only the beginning of their marriage, her husband may be disgusted at seeing her otherwise. Rav said to Rabbi Ḥiyya: For how long after her wedding is a woman considered a bride? He said to him: As it was taught in a baraita: If she becomes a mourner, we do not prevent the bride from wearing perfumes during the entire first thirty days of her marriage. This shows that for the first thirty days, her appearance is most critical.

A new mother may wear shoes. What is the reason for this? Due to the cold there is concern that she will become ill, as she is weak from the birth.

Shmuel said: If a man is worried about walking barefoot on Yom Kippur due to the danger of scorpions, he is permitted to wear shoes, since one need not put himself in danger.

§ We learned in the mishna: On Yom Kippur, one who eats food the volume of a large date is liable. Rav Pappa asked:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ותוב קא מיבעיא להו מהו לצאת בסנדל של שעם ביוה"כ. ואסיקנא ריב"ל יצא בסנדל של שעם ביוה"כ. ור' אליעזר יצא בו בתענית צבור ואמרו לו ביוה"כ מאי. ואמר להו לא שנא כלומר מותר. ואפי' ביוה"כ. רב יהודה נפיק בסנדל דהוצי. ורבה בדבילי. ורבה בר רב הונא הוה כריך סודרא אכרעיה ונפיק. ומותבינן הא דתנן בשבת פרק במה אשה יוצאה הקיטע יוצא בקב שלו דברי ר' מאיר ור' יוסי אוסר ושוין שאסור לצאת בו ביוה"כ. ושנינן לעולם זה הקב מנעל הוא ומ"ט דר' יוסי דאסר גזירה דילמא מישתמיט ואתי לאיתויי ד' אמות ברה"ר:

תנא תינוקות מותרין בכולן חוץ מנעילת הסנדל ומנעל. ואוקימנא כל מידי דאית ליה רביתא לינוקא לא גזרו בהו רבנן. והני אחריתי לית ליה רביתא מינייהו:

המלך והכלה ירחצו את פניהם. מלך דכתיב מלך ביפיו תחזינה עיניך.

כלה שלא תתגנה על בעלה וכי דתנינן אין מונעין תכשיטין מן הכלה ל' יום. הא דתנן החיה תנעול את הסנדל אוקימנא לר' (יהודה) [חנניא] בן תרדיון אע"ג דקתני וחכמים אוסרין. כיון דרבא ושמואל מפרשי טעמא אמר רבא משום צינה ושמואל אמר משום סכנת עקרב מותר:

האוכל ביוה"כ ככותבת הגסה כמוה.

כשם שיצאו מקצת דברים מכלל איסור רחיצה כמו שכתבנו כך הדין והענין באיסור נעילת הסנדל ומותר לצאת בסנדל של שעם בין ביום הכפורים בין בתענית צבור ר"ל אותם הנגזרים על המטר ושאסורים בנעילת הסנדל כמו שביארנו במקומו ושעם הוא מין ממיני הגמי והגמא וכן אמרו רב יהודה נפיק ברהיטני והוא גם כן ממיני הגמי ויש גורסין ברהיטני או ברחיטני ושניהם פירושם מנעל שעשוי מתבן של חטים וכן אמרו אביי נפיק בדהוצי והוא מנעל העשוי מחריות של דקל רבא נפיק בדיקולי והוא העשוי מנצרי דקל בחור ועושים בהם הסלים וכל אלו היתרם מפני שאין להם שם מנעל:

כבר ביארנו בששי של שבת ס"ו א' שהקיטע אינו יוצא בקב שלו והוא שעושין לו צורת רגל של עץ וחוקקין בה בכדי להניח ראש שוקו בתוכו וקושרו עם השוק וטעם איסורו התבאר כאן שלא מפני שאינו מנעל עד שתאמר עליו שמאחר שאינו מנעל משאוי הוא אלא ודאי מנעל הוא ולא נאסר בשבת אלא דלמא שליף וא"כ ביום הכפורים מיהא אסור אף בבית הואיל ומנעל הוא ולענין טומאה אע"פ שיש בו בית קיבול כמו שכתבנו אינו מקבל טומאה שאין קבולו עשוי לטלטל מה שבתוכו על ידו שאין השוק מיטלטל אגב הקב הא אם חקק בו כל כך שיש בו בכדי להניח שם בגדים רכים ומוכין להניח שוקו בתוך הקב עליהם הרי זה מקבל טומאה ושאר הדברים שהזכרנו הואיל ואינם מנעל מותרים ולא סוף דבר בבית ובחצר אלא אף ברשות הרבים שהרי אין בהם חשש דלמא שליף ואע"פ שאינם מנעל והיה לנו לומר שכל שאינו מנעל משאוי הוא אצל הרגל אינו כן אלא כל שהוא לבוש בו כמנעל ואין בו השש שליפה מותר אחר שאין שם מנעל עליו ואפילו היה בו קצת תענוג שהרי אמרו רבה בר בר חנה הוה כריך סודרא ונפיק וכן הדין בבתי שוקים שאין האיסור אלא באותם ששם מנעל עליהם כגון של עור ושל עץ:

זהו הנראה לי בענין זה ומ"מ הרבה מפרשים כתבו שכל שאין שם מנעל עליו משאוי הוא ולא הותרו אלו בכאן אלא במבוי המעורב או בחצר המעורבת אבל ברשות הרבים לא וכמו שאמרו ביבמות פרק מצות חליצה ק"ב ב' אבל מטייל הוא ביום הכפורים באנפוליא בתוך ביתו אלמא שברה"ר אסור ואע"פ שאמרו שם שכל שברה"ר אסור בחצירו אסור חוץ מכבול ופאה באלו הקילו שאף בחצר אין התירה פשוט אצל הכל ועל ידי שאלה לחכם הוא שמתירין לו והרי הוא מזכיר איסורו בשעת התירו ועקר הדברים כדעת ראשון וכבר כתבנו מענין זה בששי של שבת:

היתר התינוקות שהם קטנים עד שלא הגיעו לחינוך לא סוף דבר שמותרין באכילה ושתיה אלא אף ברחיצה וסיכה מותרים מפני שהם דברים הצריכים לגדולו ומותר אף בסיוע גדול אבל נעילת הסנדל הואיל ואין בה תועלת לגדולו אסור לעשות מיהא על ידי גדול אלא שאם נעל מעצמו אין מוחין בידו ואע"פ שמתחלת הסוגיא יראה שכולם אסורים על ידי גדול וכמו שאמרו רחיצה וסיכה נמי אמרי אחריני עבדי הרי מ"מ אמרו בסוף השמועה והא מותרין לכתחלה קתני כלומר עד שאם בא גדול לימלך אומרים לו לסייעו ולעשות על ידו ואף לכשיאמרו אחריני עבדי להו לא נקפיד שאם עשו כדין עשו והשיבו שכל שמועיל בגדול התינוק מותר אף על ידי גדול ויש אומרין שלא הותר על ידי גדול אלא באכילה ושתיה וסוגיא זו דוקא על ידי עצמו ומנעל אף על ידי עצמו אין מניחין לו והם מפרשים במה שאמר והא מותרים קתני כלומר ואם טעם ההיתר אינו אלא מפני שיאמרו מאתמול סכום והרחיצום היאך מותרין לכתחלה עד שהשיבו שכל שמועיל בגדול התינוק הותר על ידי עצמו ולא חששו לחשד הרואים הא על ידי גדול אסור ומנעל וסנדל אף על ידי עצמם אסור שאע"פ שקטן אוכל נבילות אין בית דין מצווים להפרישו שלא אמרו לא תאכלום לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים אלא שלא להאכילו בידים מ"מ אביו ואמו מצווים להפרישו ולגעור בו כדי להפרישו לקדושה ומ"מ נראה כדעת ראשון שלא אמרו כן אלא באיסורין ומשום דאתי למיסרך וכדכתיב חנוך לנער על פי דרכו אבל מנעל וסנדל אין כאן סרך ולא אסרוהו אלא שלא לעשות כן על ידי גדול:

המשנה השניה והיא מענין החלק הראשון ג"כ והוא שאמר האוכל ביום הכפורים ככותבת הגסה כמוה וכגרעינתה והשותה כמלא לוגמיו חייב כל האוכלין מצטרפין לככותבת וכל המשקי' מצטרפין למלא לוגמיו האוכל והשותה אינם מצטרפים אמר הר"ם כותבת הגסה היא תמרה גדולה אמרו כותבת הגסה שאמרו חסרה מכביצה ופי' גרעינתה ידוע ומלת לוגמיו הוא שישתה כל כך שכשמסלק אותו ששתה לצד אחד מפיו יהיה אותו הצד בולט ונראה וממה שאתה חייב לזכרו תמיד כי כל השיעורין שהם בכל התורה הם הלכה למשה מסיני והלכה כר' אליעזר אכל ושתה בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחת אכל ועשה מלאכה חייב שתי חטאות אכל אוכלין שאין ראויין לאכילה ושותה משקין שאינן ראויין לשתייה והשותה ציר ומורייס פטור ציר הוא מה ששותת מן הדג כששורין אותו במלח ומורייס ידוע:

אמר המאירי האוכל ביום הכפורים ככותבת הגסה ר"ל האוכל ביום הכפורים שיעורו לחיוב כרת ככותבת הגסה שאע"פ ששאר איסורין שיעורן בכזית טעם הדבר מפני שיש בהם לשון אכילה וכל שהוא כזית אכילה היא אבל ביום הכפורים כתוב בו לשון ענוי וקים להו לרבנן שכל שאינו אוכל ככותבת אין דעתו מתיישבת כלל ואינו יוצא מכלל ענוי אבל ככותבת אע"פ שאינה משבעת מישבת היא דעת המתענה ויוצא הוא בה מכלל ענוי:

כמוה וכגרעינתה שאלו בגמ' ע"ט א' בגרעינתה או שלא בגרעינתה כלומר בגרעינתה שיהא שיעור אכילתו ככותבת כמות שהיא עם גרעינתה שאין בשיעור זה תוספת עם הגרעינה והרי היא גסה שלא בגרעינה כמו שהיא בגרעינה או שמא שלא בגרעינה כלומר שלא יתחייב עד שיאכל כשיעור כותבת ועוד כשיעור גרעינה ופירשה רב אשי לחומרא כמה דגסה תנן כלומר שהיא עם גרעינתה ובתלמוד המערב נראה שפרשוה בדרך אחרת וששיעור בגרעינתה גדול משיעור שלא בגרעינתה ופירוש הענין בגרעינתה ר"ל שהגרעינה תהיה בתוכה ותהא הכותבת כולה שלימה ויהא החלל שבין הגרעינה לגוף הכותבת מכלל השיעור או שלא בגרעינתה ר"ל שאין הגרעינה בתוכה אלא שמשערין אותה מבחוץ ויהא שיעור האכילה משוער לגוף הגרעין ובגוף הכותבת ולא שיהיה בכללו שיעור החלל ופירשה רב אשי לקולא כמות שהיא בגרעינתה והחלל מכלל השיעור ומ"מ שם פסקוה לחומרא והוא שאמרו שם אמר ר' יוסה צריך למעך את חללה דאל"כ לתני כמוה וכגרעינתה וכחללה ומ"מ כל הפוסקים הביאוה כפירוש ראשון ופסקו כרב אשי והביאו בסתם ככותבת הגסה ויתבאר בגמ' על שיעור זה שהוא פחות מכביצה וכן פי' שם ששיעור זה שוה לכל אדם אפילו לעוג מלך הבשן ואע"פ שאין בשיעור זה כדי ישוב הדעת אצלו כך נתברר להם שאי אפשר [שלא] (ש)יתיישב דעתו בכך אלא ששאר בני אדם דעתם מתיישב בה זמן רב ולעוג מלך הבשן זמן מועט:

וכן התבאר שם ששיעור זה שוה לכל אוכלין שאף לולבי גפנים מישבין את הדעת אלא שהאוכלים החשובים מישבין אותו שיעור גדול מן האחרים:

והשותה מלא לוגמיו והעלו בה בגמ' מלא לוגמיו ממש מלא שני הצדדין ולא כשיעור שאם יסלק את היין לצד אחד יראה באותו הצד כמלא לוגמיו אלא מלא שני לוגמיו ממש שאין הלכה כשמואל שאמרה כן אלא מלא שני לוגמיו ממש וכסתם משנתנו וסתם ברייתא שאמרו בית הלל מלא לוגמיו וזהו משוער כל אדם בשלו שאין דעתו מתישב אלא במלא לוגמיו של עצמו והוא שאמרו בתוספתא הכל לפי מה שהוא אדם מלא קומצו למנחות מלא חפניו לקטרת מלא לוגמיו ליום הכפורים ולדעת מה שפסקנו במלא שני לוגמיו ממש יראה ממה שפי' בגמ' שאף באדם בינוני הוא יתר מרביעית ואין צריך לומר עוג מלך הבשן שאף מצד אחד הוא יתר מרביעית שהרי כשהיה שמואל אומר מלא לוגמיו מצד אחד והקשו לו ממה שאמרו שבית שמאי אמרו רביעית ובית הלל מלא לוגמיו תירצוה גם כן מצד אחד כשמואל והקשו א"כ הוה ליה מקולי בית שמאי וחומרי בית הלל [ד]מצד אחד ודאי אינו רביעית ונמצאו בית הלל מחייבין בפחות מבית שמאי אלמא שמתחלה כשהיה מפרש מלא לוגמיו ממש היה יותר מרביעית או שמא אין מלא לוגמיו אלא ברביעית וחומרת בית שמאי היתה ששיעורו רביעית אף לאדם גדול ביותר ובית הלל שיערו ברביעית לבינוני בדבריהם אלא שבגדול ביותר כמלא לוגמיו דוקא ואע"פ שבכל מקום הולכין ברביעית בזו משום יישוב הדעת נגעו בה וכן נתברר להם שבשיעור זה הדעת מתישב ולא בפחות:

כל האוכלין מצטרפין לככותבת אפי' מלח שעל הצלי ואע"פ שהמלח אין ראוי לאכילה בפני עצמו ואוכל אוכלין שאינן ראויין פטור כמו שיתבאר בסמוך הואיל ומ"מ דרך בני אדם לאכלו עם הצלי או עם הבשר הרי הוא מצטרף וכן ציר שעל גבי ירק כגון הציר שטובלו בגרגיר או בחומץ אע"פ שאוכל ומשקה אין מצטרפין:

הואיל והמשקה מכשיר את האוכל ונאכל עמו מצטרף ויראה לי בשרה פתו ביין שדינו כדין ציר שעל גבי ירק והוא שאמרו כל אכשורי אוכלא אוכלא הוא ואע"פ שהמכשיר משקה כגון ציר ויין וכן כל המשקין מצטרפין למלא לוגמיו אבל אכילה ושתיה אין מצטרפת כלל ר"ל שאם אכל כחצי כותבת ושתה כחצי שיעור מלא לוגמיו פטור שאין הדעת מתישבת בכך:

אכל ושתה בהעלם אחת ר"ל כל אחד בשיעורו אינו חייב אלא חטאת אחת שהשתיה בכלל אכילה היא והרי הוא כדין שני זיתי חלב בהעלם אחד אבל אם אכל ועשה מלאכה בהעלם אחד חייב שני חטאות שזהו כחלב ודם בהעלם אחד:

אכל אוכלין שאין ראויין לאכילה כגון נבלה מוסרחת או עשבים המרים פטור הא אוכלים האסורים ראויים הם לענין זה וכל שכן שנתוסף איסורם אלא בשאין ראויין לאכילה נאמרה ומפני שאין בזה יישוב הדעת וכן אם שתה משקין שאין ראויים כגון ציר או מורייס וכיוצא בהם:

זהו ביאור המשנה וכולה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

ואמינא ליה בתענית צבור מאי דדילמא דברי סופרים צריכין חיזוק ויש להחמיר יותר:

רבא נפק בדיקולי. ובפירש"י כתב בדיבלי ופירש שם עשבים:

הקיטע יוצא בקב שלו דברי ר"מ ור' יוסי אוסר. פירש"י בפרק במה אשה יוצאה (דף סו.) דלר' יוסי לאו תכשיט הוא ולא דק דלקמן מסיק רבא דבין לר"מ בין לרבי יוסי מנעל הוא וכו':

יוצא בקב שלו. בשבת פי' דיני קב וסמוכות שלו לפירוש רש"י וה"ר יוסף ואין לי להאריך כאן:

ואם יש לו בית קיבול כתיתין טמא. לפי שאין מיטלטל מלא וריקן אבל מה שהשוק בתוכו לא קרינן ביה מיטלטל מלא וריקן אלא השוק מיטלטל [הכלי] כדפירש"י בשבת ולא דמי לקלקלי וחבק דאמרינן בפ' במה אשה יוצאה (שבת דף סד.) דטמא היינו טעמא דמיטלטל מלא וריקן שהבהמה מיטלטלת ומתנהגת ממקום אל מקום על ידו וכן אריג כל שהוא טמא פירש רשב"ם שמיטלטל הוא מלא וריקן כמו שק דילפינן ליה מיניה בבמה אשה והיינו שיכול לקשור בו טבעת אבל אין נראה לפרש ואם יש לו בית קבול כתיתין לאו דוקא כתיתין אלא יש לו בית קיבול בעלמא קאמר והקיטע מניח שוקו בתוכו וכתיתין דנקט לאו דוקא אלא אורחא דמילתא שרגילין להניח בו דלא משמע כלל לפרושי הכי. מ"ר:

אלא אמר רבא בין לר"מ בין לר' יוסי כו'. אע"ג דרבא לא ידע בבמה אשה יוצא' היכי תנן אי הקיטע או אין הקיטע תנן מ"מ שוב ידע המסקנא דהתם א"נ חד מן לישני נקט:

בין לר"מ בין לר' יוסי מנעל הוא. וא"ת מנא ליה דטעמא דכ"ע שוין ביוה"כ דאסור משום דחשיבי ליה מנעל דילמא טעמא דאסר ליה ר' יוסי משום דילמא מיפסק ואתי לאתויי ארבע אמות י"ל שמא משמע דמחד טעמא אסרי ליה ולר"מ דשרי קב הקיטע אינו אסור אלא משום מנעל ביוה"כ ועוד דמשום ר"מ לא איצטריך למיתני דאסור דאפילו לחליצה שרי כדמוכח בפרק במה אשה וא"כ לר' יוסי הוא דאיצטריך ואי הטעם דילמא מיפסק א"כ אמאי נקט יום הכפורים שבת הוה ליה למינקט. מ"רא)דברי התו"י צריכים ביאור עיין ש"י.:

בין לר"מ בין לר' יוסי מנעל הוא. תימא לרבי מדאמרינן במסכת שבת סוף פ' במה אשה (דף סו.) וביבמות פ' מצות חליצה (דף קג.) דתנן חלצה במנעל שאינו שלו בסנדל של עץ או של שמאל בימין חליצתה כשירה ואמרינן סנדל של עץ מאן תנא ואמר שמואל ר"מ היא דאמר הקיטע יוצא בקב שלו משמע ר"מ ולא ר' יוסי ואילו הכא קאמר בין לר"מ בין לר' יוסי מנעל הוא ובפ' מצות חליצה (דף קב:) מדמינן בהדיא מנעל דיוה"כ למנעל חליצה ואומר רבי דלר' יוסי דחייש דילמא נפיל ואתי לאיתויי דרחב הוא הרבה ורגיל ליפול מן הרגל ולאו להילוכא עביד ואמרינן נעלו פרט לגדול שאינו יכול להלך בו וא"ת והא אמרינן במצות חליצה (שם) במחופה עור ודברי הכל ומה מועיל חיפוי עור כיון שרחב הוא הרבה י"ל כיון שמחופה עור יכול להדקו בטוב ברגלו אבל נראה לרבי לתרץ דשמואל דקאמר הא מני ר"מ היא לאו לאפוקי ר' יוסי אתי דלדידיה נמי מנעל הוא כדאמרינן הכא אלא אתא לאפוקי מר' יוחנן בן נורי בא דמטהר בסנדל של עץ בבמה אשה ולא חשיב ליה מנעל אלא מעור כיון שאין רגילות לעשותו כן ואית ליה כמאן דאמר בבמה אשה מאן לא הודו לו ר' יוחנן בן נורי והיינו נמי רבא דהכא והא דלא קאמר הא מני ר"ע דפליג אר"י בן נורי במתני' ומטמא לפי שר' עקיבא לא הזכיר שם אלא סנדל של סיידין ושל קש אבל קב הקיטע סנדל של עץ הוא ועוד דניחא ליה לאוקמי מתני' כר"מ משום דסתם מתני' ר"מ אע"ג דכולהו סתמי אליבא דר' עקיבא כדאיתא בפ' הנחנקין (סנהדרין דף פו.) והא דמייתי בפ' מצות חליצה על מניא)צ"ל ר' מאיר היא במלתיה דשמואל וכן בשמעתין דלעיל כולה בבא דקב עד כו'. ר' מאיר היא בין במילתיה דשמואל בין בשמעתין דלעיל בחלצה בקב הקיטע כולה בבא [דקב] עד דברי ר"מ ור' יוסי אוסר לאו למימרא דר"מ היא ולא ר' יוסי אלא אגב מילתא דר"מ דמייתי מסיים נמי מילתיה דרבי יוסי דמתני' בבבא זו והשתא דפרישית דלא פסיל שום תנא מנעל העץ אלא ר' יוחנן בן נורי וטעמא לפי שאין רגילין לעשותו של עץ אתי שפיר הא דמשני הכא במאי עסקינן במחופה עור ודברי הכל דאפילו רבי יוחנן בן נורי מודה שרגילות לעשותו כך וא"ת למאי דפרישית דר' יוחנן בן נורי פסול ליה לפי שאין רגילות לעשותו מעץ א"כ למה פוסל רב בפ' מצות חליצה (יבמות דף קב:) סנדל התפור בפשתן דאמר אין חולצין בו משום דתחש כתיב והא כ"ע מכשרי סנדל של עץ לחליצה ור"י לא פסיל ליה אלא לפי שאין רגילות לעשותו מעץ וי"ל דס"ל דטעמא דר' יוחנן בן נורי דפסיל ליה משום דתחש כתיב אבל לא משמע הכי ועוד אומר רבי דאי פירוש מנעל התפור בפשתן כעין מנעלים שלנו א"כ לא פסיל ליה רב אלא אטו כולו מפשתן או משיער דלא מגין ואין פסול זה אלא מדרבנן והא דקאמר תחש כתיב אסמכתא בעלמא אבל מה"ת היה כשר לחליצה וכן סנדל של עץ נמי דמגין ועוד דמשמע דאם חלץ בו חליצתו כשרה מדקאמר אין חולצין בו ולא קאמר חליצתה פסולה כדמשמע בכמה דוכתי ואי בעי רב עור דוקא א"כ יפסול בשל עץ כדי להעמיד אסמכתא שלו דתחש אבל נראה עיקר [דרב לא] סבר לה כרבי יוחנן בן נורי ומתני' דיבמות דמכשרא ליה בדיעבד וברייתא דסיידין דבמה אשה יוצאה דמכשרא לכתחלה פליגי בלכתחלה ודיעבד ותרוייהו כר"מ ואי נמי מתני' דיבמות מיירי אף לכתחלה ואף דתני ליה בלשון דיעבד אגב אחרניתא נקט הכי ואי הוה פי' תפור בפשתן כדפר"ח שאין עור בסנדל אלא תחת הרגל וחוטין של פשתן מתוחין עליו וחופין גב הרגל איכא סברא טובא למיפסליה אפילו דיעבד ולפירושו לא תהיה דרשא של תחש אסמכתא אלא דרשא גמורה ופסול כולו של פשתן הטעם כיון שאינו מגין וסנדל של עץ יכול להיות כשר מה"ת כיון שהוא מגין ופשתן אינו מגין וטעמא דתחש כתיב אינו אלא אסמכתא בעלמא ואין לתמוה לפר"ח אי קיימא לן כרבי יוחנן בן נורי שאין רגילין לעשות של עץ ופסול לחליצה על מה שנהגו לחלוץ במנעל תפור מרצועות דהא רגילות הוא בטוב לתופרו ברצועות אך לכאורה משמע דהלכה כר' מאיר דמכשיר סנדל של עץ לחליצה דהא מתני' דיבמות סתמא כר' מאיר ותנן סתמא גבי חליצה כוותיה. מ"ר:

בין לר' מאיר בין לר' יוסי מנעל הוא. פירש"י והני דאמוראי דלעיל לא הוי מנעל לפי שאינו מגין וקשה דבפ' מצות חליצה מוכחא דבסנדל של שעם ראוי לחלוץ י"ל דהתם בקשה והכא ברך א"נ ההוא דשעם יחידאה היא כי היכי דאמרינן התם גבי מוק דאינו מגין כעץ ופסול מה"ת לחליצה לר' מאיר אי נמי ההיא דסנדל של שעם לא קאי רמי בר חמא לפרוכי עלה דלא מיתרצא במסקנא כי אתאא)צ"ל רבא. רב לפלוגי בין של עץ להני דלעיל ור' יהושע בן לוי ודאי דלא כר"מ אי נמי י"ל דכל הני אמוראי דלעיל כר' יוחנן בן נורי דפסיל סנדל של עץ לחליצה ודלא כר' מאיר וקושיא דרמי בר חמא דמותיב עלייהו משני עלה אביי ולא אתא רבא לפלוגי עלה במסקנא בין קב הקיטע ובין סנדל של שעם והיזמי והוצא ודיקולי אלא לסתור תירוצו של אביי ולהוכיח כי מה שמותר שעם וכל הני משום דהלכתא כר' יוחנן בן נורי ולא הוצרך לפרש כר"י בן נורי הוא דשרי דכיון דסתר שינויא דאביי שמע מיניה כרבי יוחנן בן נורי הוא דשרי ומיהו מקרי רבנן בפרק מצות חליצה משום דהיינו לא הודו לוב)צ"ל לר"ע. דר' עקיבא ומיתני בלשון רבים. מ"ר. אך קשה כי לפי זה משמע דהלכה כרבי יוחנן בן נורי ולעיל פר"י דהלכה כר"מ משום דסתם לן כוותיה גבי חליצה:

כל מידי דאית ביה רביתא לינוקא לא גזור בהו רבנן. והיינו רחיצה וסיכה דאמר ר' יוחנן (חולין דף כד:)ג)[ושם איתא ר' חנינא]. שמן וחמין שסכתני אמי בילדותי עמדו לי בזקנותי:

מתני' מני ר' חנניא בן תרדיון היא כו'. ואיפליגו רבנן עליה דר' אליעזר:

המלך והכלה ירחצו פניהם כו'. לאו לאיפלוגי אדרבנן אתא [אלא] אתנא קמא דמיירי אפילו לרבי אליעזר אבל [במתני'] פליגי רבנן אכולהו כמו שאמר בהדיא בירושלמי והכי קאמר דמתני' רבי חנניא בן תרדיון הוא דשרי ליה משום רבי אליעזר ות"ק דידיה אסר ליה אפי' לרבי אליעזר אבל כ"ע מודו מיהא [דלרבנן] אסור אם כן אסור לכלה לרחוץ פניה דרבי אליעזר שמותי הוא ולא סבירא לן כוותיה והא דבעי מאי טעמא אדר' אליעזר קאי ואע"ג דלא מפרש מאי טעמא דרבי אליעזר משום דעליה קא מהדר וכן נראה דאין לנו לומר שחולק הירושלמי על תלמוד שלנו כיון שאנו יכולין ליישבו אבל מדבעא מיניה רב מרבי חייא עד אימת מיקריא כלה משמע שהיה שואל לענין זה אלמא הכי הלכתא ורפיא בידי אם מותר לכלה לרחוץ פניה מהני טעמי דפרישית:

אלא בין ר"מ בין ר' יוסי מנעל הוא עמ"ש בפ' במה אשה יוצאה במהדורא תליתאה:

תוס' בד"ה הקיטע יוצא כו' וא"ת כיון דמעיקרא ס"ד דטעמא דר"י משום דלמא מפסיק כו' עכ"ל המקשה ודאי לא הוה ס"ד הכי אלא דטעמא דר"י משום דלא חשוב מנעל כמו שהוכיחו התוס' לעיל מכח קושיא אלא דר"ל מעיקרא היינו בתירוצא קמא דאביי דמשני מדרישא רבנן כו' דאיהו נמי ודאי ס"ל כדמסיק הכא דטעמא דר"י משום דלמא מפסיק ודו"ק:

בא"ד כדי שיעמוד בחוזק סביב רגלו הס"ד ואח"כ מה"ד הקיטע יוצא כו' פרש"י פרק במה אשה מי שנקטעה כו' ומפני החולי אינו יכול לדרוך עליו כו' כצ"ל:

גמרא רבא נפיק בדיבלא. עי' בגליון בשם מ"א. ועי' במלחמות:

גמ' שם סנדל ל"א דמאתמול עבדי ליה דאמר שמואל כו'. מזה אני תמה על ספר התרומות שהביא הב"י באו"ח סי' שי"ז והגר"א שם בסק"ו שת"ח ישנים כל ימות השבוע במנעליהם ומסאני היינו מנעלים כדמוכח לעיל:

תד"ה הקיטע (הא'). עי' בגה"ש מה שהקשה ע"ד. קושייתו הראשונה מיושבת במש"כ בכלאים פ"ד מ"ד בס"ד ע"ש. וקושייתו הב' מהא דיבמות (קב ב) סנדל שתפרה בפשתן פסול. במחכ"ת לק"מ חדא דשם הגי' אין חולצין בו וכ' שם הרא"ש דא"ח בו לכתחילה קאמר וטעמו ביאר הגר"א באה"ע סי' קס"ט סקנ"ג דאמרי' ביומא דכ"ע מנעל הוא ע"ש. שנית אישתמיטתיה הג"א ס"פ במה אשה שכ' דלא פסיל רק מטעם דצריך שלא יהא משני מינין כו' ע"ש. וע"ע בת"י הכא ומדבריהם יתיישבו ג"כ דברי התוס' דלפנינו:

רש"י סד"ה מאני גזיזי. בדמים קלים. נ"ב שלא יעבור בבל תשחית:

תוס' ד"ה הקיטע וא"ת כיון דמעיקרא ס"ד. עי' מהרש"א וק"ל דמה הועילו בתירוצם דמ"מ איך אמר אביי מדסיפא רבנן הא גם לרבנן לא בעי עור ובקיטע הטעם רק דמשלף וע"כ בבגד הטעם דאינו מגין וממילא אתיא אפילו כר"מ ודילמא דבגד לא תליא כלל בדר"מ ורבנן אע"כ דאביי ס"ל דפליגי אי הוי מנעל ולטעמיה אזיל דמשמע בשמעתין דאית ביה כתיתין וצ"ע גם ק"ל על תוס' דלמסקנא גם לר' יוסי דאנפלאות בגד פסול הוא רק משום דבעי' מידי דמגין א"כ איך אמרינן ביבמות גבי סנדל שתפרה בפשתן פסול הא הוי מגין. עי' בתוספות יבמות שם וצ"ע:

תוס' ד"ה הקוטע, וא"ת כיון דמעיקרא ס"ד כו'.
עיין חדושי הלכות למוהר"ש איידלס.
וקשה לי, דמה הועילו בתירוצם, מ"מ איך אמר אביי מדסיפא רבנן, הא גם לרבנן לא צריך עוד, ובקוטע הטעם דמישליף, וע"כ בבגד הטעם דאינו מגין, וממילא אפילו כר"מ אתיא והאי דינא בבגד לא תליא כלל בדר"מ ורבנן, אע"כ דאביי סבר דפליגי אי הוי מנעל ולשטתי' אזיל דמשני בשמעתין דאית ביה כתיתין.
גם קשה לי על תוס' דס"ל למסקנא גם לר' יוסי דאנפליא של בגד פסול רק משום דמידי דמגין בעי, א"כ אמאי אמרינן (דף קב ע"ב) דסנדל שנתפר בפשתן דפסול והא הוי מגין, ועיין בתוס' יבמות שם:

והא מותרין לכתחילה קתני. פירש"י ז"ל אם בא לימלך אומרים לו האכילהו וכו'. מפורש יוצא דלשון מותר לכתחילה הוא וכן הבאתי בעין זוכר מערכת מ"ם אות ט"ז ושם בק"א דף ק"ו ע"ג. ושם בגליון רשמתי סוגיא זו דקמן:

שעם. מין גומא שקורין פוי''י: בתענית צבור. הנגזר על הגשמים דתנן במסכת תענית (דף יב:) אסור בנעילת הסנדל: בדהיטני. מין שעם: בדהוצי. סנדל של כפות תמרים: בדיבלי. של עשבים: יוצא בקב שלו. בשבת קב אשקצ''א: ורבי יוסי אוסר. קסבר לאו מנעל הוא הואיל ואינו שוה בכל ואפילו הכי שוין שאסור לצאת בו ביום הכפורים אלמא אף על גב דלרבי יוסי לאו מנעל הוא אפי' הכי אסיר והוא הדין לשל שעם: כתיתין. חתיכות בגדים קטנות שהם נוחות לו לסמוך שוקו עליהם: טמא. מקבל טומאה דלאו פשוטי כלי עץ הוא: מנעל הוא. הלכך ביוה''כ אסור אבל דהיטני ודהוצא לאו מנעל נינהו: מותרין בכולן. בכל הני דמתניתין אכילה ושתיה ורחיצה וסיכה: אינשי עבדו ליה. גדולים עשו לו והתורה הזהירה גדולים על הקטנים שלא יעשו להם בידים דבר האסור כדאמרינן במסכת יבמות (דף קיד.) לא תאכלום לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים: לא אפשר מאתמול. ויהא ישן כל הלילה והם ברגליו: הא מותרין לכתחלה קתני. שאם בא לימלך אומרים לו האכילהו ורחוץ אותו והאי שפיר ידע דהיום עשאו לו: מיא חמימי. לרחיצה: ומשחא. לסוך: ביעתא בכותחא. ביצים בכותח: תבורי מאני. להפקיר לו כלים לשבר ולמלאות תאותו: מאני גזיזי דפחרא. כלים סדוקים של חרס בדמים קלים: אין מונעין תכשיטין וכו'. ברייתא היא ומייתינן לה בריש בתולה נישאת בכתובות הרי שהיה טבחו טבוח ויינו מזוג ומת אביו של חתן או אמה של כלה מכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש ואחר כך קוברין את המת ואין מונעין תכשיטין מן הכלה מחמת האבל כל שלשים יום אלמא כל שלשים בעי' נוי: אם מחמת סכנת עקרב. מקום שיש לחוש לעקרבים מותר כל אדם לנעול:
הקיטע יוצא בקב שלו דברי רבי מאיר ורבי יוסי אוסר. בפרק במה אשה (שבת דף סו.) פרש''י משום דלאו תכשיט הוא ומשמע דאסר ליה משום דחשוב כמשוי ולא הוי מנעל אלא של עור אבל של עץ לא וכן משמע בגמרא התם דקאמר דלרבי מאיר חלצה בקב הקיטע חליצה כשירה דחשיב מנעל ולרבי יוסי חליצה פסולה דלא חשיב מנעל ור''ת הקשה דהא מסקינן הכא דפליגי אי חיישינן דילמא משתמיט ואתי לאתויי ארבע אמות אבל לכולי עלמא מנעל הוי והא דקאמר התם דלרבי מאיר חולצין בו ולר' יוסי לא אור''י דהיינו טעמא דרבי יוסי דכי היכי דחייש דילמא נפיל לפי שהוא רחב מהאי טעמא נמי אין חולצת בו כדאמר בפרק מצות חליצה (יבמות דף קג:) נעלו הראוי לו פרט לגדול שאינו יכול להלך בו והקשה רבינו שמשון מדתניא בפרק מצות חליצה חלצה בקב הקיטע חליצה כשירה באנפליא של בגד חליצה פסולה ופריך קב הקיטע מני רבי מאיר היא דתנן הקיטע יוצא בקב שלו דברי רבי מאיר ורבי יוסי אוסר באנפליא של בגד אתאן לרבנן משמע אתאן לרבנן דהיינו רבי יוסי דפליג על רבי מאיר והיכי משמע ליה דאתאן לרבי יוסי טפי מלרבי מאיר והא הא דלא חשיב ר' יוסי קב הקיטע כמנעל היינו משום דדרכו ליפסק וליפול אבל אנפליא של בגד דליכא למימר הכי דילמא אפילו רבי יוסי מודה ותירץ ר''י דודאי המקשה הוה ס''ד דטעמא דרבי יוסי משום הא דלא חשיב מנעל אלא של עור דבע''א לא מיתוקמא ליה הא דקתני באנפליא של בגד חליצה פסולה דאי לרבי יוסי נמי מנעל הוי ההיא מני לא רבי מאיר ולא רבי יוסי ובמסקנא דאמר כולה רבי מאיר היא וטעמא דפסיל באנפליא משום דלא מגינה מצי למיהוי שפיר טעמא דרבי יוסי משום דילמא מיפסיק וא''ת כיון דמעיקרא ס''ד דטעמא דרבי יוסי משום דילמא מיפסיק מאי קא משני מדסיפא רבנן רישא נמי רבנן ורישא במחופה עור אמאי שרי אפילו מחופה עור נמי איכא למיחש דילמא מיפסיק וי''ל במחופה עור דקאמר היינו בפנים שמתוך כך הוא מתקצר ומתיישב למדת רגלו אי נמי ע''י שהוא מחופה הוא יכול לכופלו ולקושרו כדי שיעמוד בחוזק סביב רגלו: הקיטע יוצא בקב שלו. פרש''י פרק במה אשה מי שנקטעה רגלו עושה לו כמין דפוס רגל וחוקק בו מעט להשים ראש שוקו בתוכו ולא נהירא להרב פור''ת דקשיא ליה א''כ אמאי רבי יוסי אוסר והא אינו יכול לילך בע''א אע''ג דמסקינן הכא דטעמא דרבי יוסי משום דילמא מיפסיק ואתי לאיתויי והא אי נפיל אינו יכול לזוז משם עד שיחזור וינעלנו ועוד הקשה דהאמר אביי בפרק במה אשה (שבת דף סו.) דאין טמא מדרס משום דלא סמיך עילויה ואי כפרש''י והלא אין סמך גדול מזה ומיהו אור''י דלא קשה כולי האי שאין אותו קב צריך לו כל כך שהוא נשען על מקלות שבידיו כדרך החגרין ואינו נשען כלל על הקב והיינו סמוכות שלו דקתני התם יוצאין בהן בשבת לדברי הכל ולא כמו שפרש''י שעושה עור לראשי שוקיו וגורר שוקיו בקרקע כשנקטעו שתי רגליו ומהאי טעמא נמי אתי שפיר דאביי לא חשיב ליה מדרס שאינו נשען עליו אלא פעמים הוא נשען עליו קצת ופעמים אינו נוגע בקרקע כלל אבל הרב פור''ת פי' מי שנקטעה רגלו עושה לו קב כמין סנדל ומניחו במקום הרגל ונראה כאלו יש לו רגל ויכול לצאת בו בשבת כמו במנעליו וכופה שוקו לאחוריו וקושר סמוכות של עץ מכף יריכו שקוריו אשקצ''א וסומך בו שוקו ומהלך בה והיינו סמוכות שלו דקתני התם סמוכות שלו טמא מדרס ויוצאין בהן בשבת ונכנסין בהן לעזרה ואותו קב שמניח במקום פרסת רגלו אינו אלא כדי שיהו סבורין הרואים שרגל שלימה יש לו ומפני החולי אינו יכול לדרוך עליו ואם יש באותו קב בית קיבול כתיתין טמא כתיתין היינו גמי או מוכין או כל דבר רך שהוא נותן בקב להנאתו כדי שלא יכאב לו כשיגע רגלו בקב טמא איכא מאן דאמר בגמרא טמא טומאת מת ואיכא מאן דאמר טומאת מדרס לפי שהוא נשען עליו
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי
מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד